צלילה

בין החומות: מבט מבפנים על עכו עם הרב אחיקם גץ, ראש מכינת אבנר-עכו

ענת ישראלי

הרקע הדתי של אנשי מכינת אבנר ושל ערבים בעכו היה גורם מאחד עד לאירועי "שומר החומות", אך מאז הוא הפך צדדי ושולי. ראש המכינה מספר על דרכו והשפעת אירועי מאי 2021 עליו

הרב אחיקם גץ נולד בעיר העתיקה בירושלים. בנעוריו, לאחר מות אביו, גדל בסמוך לסבו – רב הכותל המערבי, הרב מאיר יהודה גץ. כיום הרב אחיקם הוא ראש מכינת אבנר-עכו, וחווה מקרוב את אירועי המהומות בעכו בחודש מאי 2021. הוא נשוי לרעות – גם היא ילידת העיר העתיקה בירושלים, והיום משמשת כמנכ"לית הגרעין התורני בעכו. הם מגדלים שישה ילדים ביולוגיים ושני ילדי אומנה.

איך הגעתם לעכו?

פנו אלינו גורמים עירוניים, מהגרעין התורני ומקרבתו של ראש העיר, וביקשו שנבוא ונקים מכינה קדם-צבאית תורנית בשכונות המעורבות בעכו, שגם מבחינה סוציו-אקונומית וגם מבחינה חברתית ודמוגרפית הן מורכבות מאוד. בשלב הראשון סירבנו. היינו אז (בשנים 2011–2014) בשיא הקמת היישוב שלומית בעוטף עזה, על גבול מצרים, ובאותה תקופה סבלנו שם ממצב ביטחוני רעוע. אך לאחר לבטים רבים החלטנו להיות שותפים לעשיה הברוכה בעיר, וב-2014 הגענו לעכו.

אף על פי שאשתי היא מנכ"לית הגרעין התורני, ולפני כן הייתה הרכזת החברתית שלו, גאוגרפית אנחנו לא ממש משתייכים אליו; אנחנו גרים במרכז העיר, בשכונה מעורבת, ואילו הגרעין ברובו המוחלט גר במזרח העיר, בשכונות היהודיות. הקשר הוא קשר אידאולוגי, נפשי וחברתי. אנחנו שותפים לפעולות, לפרויקטים חברתיים וחינוכיים, אבל באופן מעשי אנחנו ממש מבודלים. באזור שבו אנחנו גרים יש חוץ מאיתנו עוד כעשר משפחות מהגרעין, וכל היתר הם עכואים מקומיים. כך שאנחנו חלק מגרעין, אבל בהתנהלות היום-יומית אנחנו עצמאיים לחלוטין בשל המרחק הגאוגרפי המשמעותי.

אז למה בחרתם לגור במרכז העיר?

מלבד הקרבה למכינה, שמונה כיום כחמישים וחמישה חניכים בשנה א' ובשנה ב', יש שלוש סיבות:

הסיבה הראשונה לחיות בשכונות המעורבות היא שאנחנו רואים חשיבות בשמירה על הצביון היהודי שלהן. אם היהודים ימשיכו לברוח נקבל מציאות של שתי ישויות בתוך עכו: אזור אחד שכולו ערבי, ואזור שני שהוא או יהודי או מעורב. זה לא בריא, וכבר היום יהודים רבים מדירים את רגליהם מהאזורים המעורבים, בין אם זה מפחד אמיתי או מפחד דמיוני ובין אם זה בעקבות המאורעות. אני גדלתי בעיר העתיקה בירושלים, וכך גם אשתי. לחיות עם ערבים באותו בניין זה הדבר הכי נורמטיבי בעינינו, זה לא חידוש. ככה גדלנו, ואף פעם לא ראינו בזה איזו גבורה עילאית. לא תמיד זה קל. למשל רק אתמול בערב בחור שרכב על אופניים חשמליים דרס את הבן שלי, הפקיר אותו בשטח חבול בכל הגוף וברח. זה לא נעים. הילדים שלי הותקפו כמה פעמים, אני עצמי הותקפתי כארבע פעמים בדרך. זה לא נעים. אבל זאת סיבה להישאר ולא לעזוב.

הסיבה השניה היא שאנחנו רוצים לגור פה יחד עם האוכלוסיה המבוגרת, המוחלשת, של מרכז העיר עכו.

הסיבה השלישית היא שזה האזור הכי יפה של העיר. כלומר, אנחנו על הים, סמוך לעיר העתיקה. יש פה נוף מדהים, איכות חיים.

וישנה סיבה נוספת, שנוצרה ככל שארכו ימינו בעכו. ככל שארכו ימינו, למדנו את המיוחדות של עכו, את היכולת ליצור מארג חיים משותף עם אוכלוסיות שונות מאוד. עד אירועי מאי האמנתי בדו-קיום בעכו, האמנתי שעכו היא פרח מוגן, שמורת טבע שמצליחה להתקיים בתוך המזרח התיכון המטורף. מארג אדיר של אנשים שהנטיות הלאומיות שלהם רחוקות זו מזו – אני לא חי בסרט, ברור לי שהנטיות הלאומיות של הערבים הפוכות משלי במאה ושמונים מעלות. אף על פי כן הצלחנו למצוא את החיבור, ואפילו ליצור חברות עם ערבים בני העיר; יש כאן שכנות טובה ואנשים טובים. הרקע הדתי המשותף היה גורם מאחד עד אז, משום ששני הצדדים שמרנים, ולשני הצדדים חשובה המסורת והמבנה המשפחתי והקהילתי. היה הרבה מחבר, והוא עדיין קיים, אבל מאז אירועי "שומר החומות" הוא נהפך להיות צדדי ושולי, ואני אומר את זה בצער רב.

 

ומה המקום של הגרעין התורני בתוך העיר?

אני אתן לך דוגמה. בקורונה, כשהמדינה עדיין לא הבינה מה האירוע, ובעוד העיריה מארגנת את התנהלות החירום החדשה שנכפתה עלינו, הגרעין כבר הקים צח"ק – צוות חירום קהילתי, וכבר הפעיל את החמ"ל של אורות חסד, המפעל שהקים חנן פורת לפני 15 שנה. המפעל הזה מחלק ביום-יום אלפי מנות מזון למשפחות נזקקות וארוחות צהריים לילדים מבתים קשים. התחלנו לתפעל את העסק מייד, והמכינה – עם מכינת גל ועם הקיבוץ העירוני של דרור ישראל – ישר השתלבו לתוך זה. בזמן שהעיריה התארגנה, ועד שפיקוד העורף נכנס לתמונה – אנחנו כבר היינו שם. זה היה כוח משמעותי מאוד. היינו כוח ביצועי בשטח, וגם העיריה נעזרה בנו רבות. פתאום אתה שם לב כמה הגרעין גדול. ביום-יום, למבנה של הגרעין או לתפילות של הגרעין לא מגיעים הרבה. אבל העשיה של הגרעין, ההתנדבויות, החסד, תפקידי רבני קהילות, יוזמות של נשים שפתחו פעילויות חסד מגוונות, ועדי שכונות, ועדי בתים ועוד – בכל אלה יש לגרעין תפקיד מרכזי, ושותפות בכך משפחות רבות, בין 150 ל-300. זה גרעין עם מוטת כנפיים גדולה מאוד. הופתענו לגלות בקורונה כמה אנשים רתומים, וכמה כאלה שלא חשבת להחשיב אותם חלק מהעסק הזה מרגישים עצמם חלק.

בעצם אתה מתאר מצב שהקורונה הייתה גורם מאחד, ולתוך התהליך הזה נכנס "שומר החומות" כגורם מפריד ומפצל מאוד.

חד-משמעית. בקורונה עבדנו צמוד עם המתנ"ס של העיר העתיקה. יד ביד. החבר'ה שלנו חילקו מנות מזון בעיר העתיקה. הם הכירו את כל המשפחות הכי נזקקות והביאו להן סלי מזון. עבדנו בצוותים מעורבים, יהודים וערבים. עד היום, אגב, מחלקי המזון הם יהודים וערבים ומקבלי המזון הם יהודים וערבים.

מה קרה במכינה בזמן המהומות? מה עושים במציאות הכאוטית הזאת? ואיך השפיעו עליה האירועים לאחר מכן?

בראש חודש סיוון (12.5.21) עברנו באמת כמה שעות מאוד מאוד מורכבות. הבחורים שלנו גרים בפנימיות באותה שכונה עם הערבים, באותו חדר מדרגות. אם לדייק, בשכונה שלנו אנחנו היהודים היחידים. השכונה אמנם נקראת וולפסון, על שם הנדבן היהודי סר אייזק וולפסון, ונבנתה במקור למורי החמ"ד לפני כחמישים שנה, אבל היום אין בה יהודים.

בצהרי אותו יום השכנים ביקשו שלא נגיע בערב לפנימיות. הם אמרו: "תשמעו, תלכו מפה, אל תתקרבו, נקרא לכם כשייגמר הבלגן". עוד לפני שידענו שיהיה משהו, השכנים כבר ידעו ואמרו לנו: "אל תהיו פה. תיעלמו מהשטח". התקשרנו למשטרה והם לא ידעו על זה, קב"ט העיריה לא ידע על זה כלום, לא היה להם מודיעין מוקדם. לא לקחנו סיכון והלכנו, החניכים ואני, לבית המדרש, שהוא מקום קצת יותר בטוח, ולא חזרנו לפנימיות. המשפחה שלי נשארה בבית. הבת הגדולה שלי, בת עשרים, הלכה עם חברות לקניון. אמרתי לה: "אולי לא תלכי?", והיא אמרה, "לא, יהיה בסדר". גם אשתי אמרה לי: "מה אתה חושש, מי ישמע, עכו זה לא לוד". זו הייתה המחשבה… אז היא הלכה לקניון ואני הלכתי עם הבחורים לבית המדרש. אחד הבחורים לא הקשיב לנו והלך ללא ידיעתנו להתקלח בדירה. הוא נתקע שם כל הלילה, כי הפנימיות היו מוקפות פורעים ערבים. הוא הקליט מהחלון מה הוא שומע. מאוד מאוד לא נעים – קריאות טבח, ניפוץ זגוגיות, רימוני הלם של המשטרה. עמלנו עד שלוש וחצי בבוקר להוציא אותו משם, ורק אחרי שקצת נרגעו העניינים השב"כ הצליח להוציא אותו. לא חזרנו לפנימיות שבוע. גם המשפחה שלי עברה ערב מורכב מאוד. הכול היה מתחת לבית שלנו, והם שמעו הכול – את ההמון הערבי עם אלות, ברזלים ואבנים, את קולות ניפוץ הזגוגיות. הלינץ' היה מתחת לבית שלנו. הם נעלו את הבית וחיכו לבוקר. בעקבות אירועי הערב שינינו את כל מערך הביטחון של המכינה. אנחנו מתנהלים היום בצורה הרבה יותר שקולה ביטחונית ממה שהיינו לפני כן. היינו נאיביים.

השבת שאחרי האירועים הייתה אמורה להיות שבת גיבוש לשנתון הבא. 12 חבר'ה ביטלו את הרשמתם. מאוחר יותר נרשמו עוד בחורים אבל זה לא לגמרי השלים את הפער. חצי מהחניכים שהיו בזמן המהומות המשיכו לשנה ב', והחצי שכבר התגייס הגיע פעמיים לבקר במכינה. הם חוו את זה כמשהו לא נעים, אבל עשינו איתם תהליך ארוך. הם יממשו את הנרטיב שאנחנו מנסים להנחיל, שיש משבר גדול מאוד, אבל שאסור לקום וללכת, צריך לגדול. אחד הדברים שעשינו היה לשכור עוד דירה באותה שכונה, כדי להראות שאנחנו לא נבהלים מזה אלא להפך – אנחנו ממשיכים את המהלך.

 

איך הקרע הזה משפיע על ההמשך? מה אתה מצפה שיקרה? מה אתה רואה שקורה?

אלו שאלות שאין עליהן תשובה מושכלת אחת. גדולים ממני שוברים את הראש על זה. התשובה מורכבת מעוצמת כוחות השטח ומאחריות הריבון, וחייבים שילוב זרועות. הנטיה שלי כאזרח היא תמיד לקחת אחריות ולא לגלגל אחריות על המדינה או על גורמים אחרים. אבל בלי שילוב זרועות זה לא יעבוד. צר לי לומר שכוחותינו אינם גדולים ואנחנו לא אדירי כוח. לכן המדינה צריכה לחזק את המשילות בנוגע ליום-יום העברייני של עכו, לא רק לאירועים הלאומיים. היום-יום העברייני בעכו הוא חלק מהנורמה, חלק ממה שאנחנו חווים כל יום כאזרחים – כולם, כל תושבי העיר ללא הבדל מוצא ולאומיות. לצערנו הגורמים העבריינים בעכו הם ערבים, ואוזלת היד של המשטרה ושל המדינה בכלל, כולל הפרקליטות ובתי המשפט, היא נוראית ממש. אני יכול לספק דוגמאות וסיפורים אין-ספור, אבל בסוף אני שואל "מה אנחנו יכולים לעשות?"

תשובתי היא שיש לקדם שני מהלכים. קודם כול חייבים לחזק את הגורמים היהודיים בעיר. זה נשמע משפט מפלג, וזה לא כך. אמרתי את זה גם לכל השייח'ים של העיר בנוכחות הנשיא ריבלין במפגש למחרת האירועים בעכו: "תשמעו. יש יהודים שיש להם פנטזיה שמחר בבוקר הם יקומו ולא יהיו ערבים בעכו או בארץ ישראל. ויש ערבים שיש להם פנטזיה שמחר בבוקר הם יקומו ולא יהיו יהודים בעכו או בארץ ישראל. את הפנטזיה הזאת חייבים לנפץ. זו פנטזיה נוראית, כי היא זו שמזינה את האלימות, ולא שום דבר אחר".

חלק מהשייח'ים שהסיתו לפרעות באו למפגש עם הנשיא ואמרו שלא הם לא שפכו את הדם הזה. לא התאפקתי ואמרתי להם לעיני הנשיא ריבלין: "אתה לא יכול להגיד: 'אני על ההגה, אבל אופס! קפץ לי ילד קטן על הרגל והסיט את הספינה'. זה לא נקרא להנהיג. להנהיג זה לא לתת לילד לקפוץ לך על הרגל. אתה לא יכול להגיד: 'שמע, אני מנהיג, אבל מה לעשות? ההמון לא מקשיב לי'. אם ההמון לא מקשיב אז אתה לא מנהיג". כולם יודעים שלפחות כמה מהם לקחו חלק בהסתה. אבל אני לא יכול לשאת באחריות של אחרים. מי שלא רוצה לקחת אחריות – קשה לקחת אחריות בשבילו. אפשר לדבר איתו, אפשר לתבוע את זה ממנו, ואנחנו אכן בקשר עם ארבעת השייח'ים המרכזיים של עכו, אבל בלב כבד מאוד, כי האמון נפגע ואינו כפי שהיה לפני חצי שנה. לפני המהומות היינו נפגשים, חיבוקים, נשיקות. היום אני לא מסוגל. זה מורכב לי, לא אעשה שקר בנפשי. אני כן רוצה לשמור על יחסים טובים, על יחסים קורקטיים. אבל החברות שהייתה – השתנתה. יהיה קשה לשקם את זה.

אני חושב שהשלב הראשון צריך להיות חיזוק היישוב היהודי בעיר עכו, כי זה יבהיר חד-משמעית שאנחנו לא ממהרים ללכת מפה, והפנטזיה הזו, לפחות מהצד הערבי, תנופץ. כמובן שצריך לעשות את זה בצורה שלא תהיה לעומתית, ושלא תהיה מתריסה או כזו שבאה להתסיס את השטח. אבל חייבים לחזק את היישוב היהודי בעכו, כי נכון לעכשיו, המצב הוא שהפרעות הורידו את המורל היהודי בעכו לקרשים. וזו סכנה קיומית לעיר.

המהלך השני הוא לחדש ולעודד את הגורמים בשטח שמוכנים לחיות יחד. אולי הם מפחדים וחוששים להשמיע את הקול הזה, זה נורמלי וזה הגיוני. אולי הם גם קצת איבדו אמון, וזה מסוכן. הייאוש תמיד מסוכן מאוד, ועוד יותר במציאות שבה אנחנו נמצאים. אז אולי היינו נאיביים, ומהנאיביות צריך להיפטר, אבל לא מהתקווה. כי כולם יודעים שתקווה ונאיביות זה שילוב הרסני. תקווה צריכה להיות ריאלית. אם היא נאיבית או אוטופית אז היא כנראה לא אמיתית. בעיריה מדברים היום על מעבר מדו-קיום לקיום. הסמנטיקה לא חשובה לי. חשוב להמשיך לחיות בעכו עם השכנים הערבים שלי. חייבים לשמור על החוסן שלנו, על העמדה הברורה שאנחנו פה כדי להישאר, ועל המשך החיים המשותפים. אין אפשרות שלישית. אתה לא יכול עכשיו ללכת לכל מיני אפשרויות רדיקליות – לא סוג אחד של ייאוש שיוביל אותך לזנוח את המערכה, ולא סוג אחר של ייאוש שיוביל לאיזה שהוא אקט אלים או למהלכים לא הגיוניים אחרים. צריך להמשיך במה שעשינו עד היום. עברנו משבר, צריך לראות מה לומדים ממנו ואיך אנחנו מתבגרים ממנו. אנחנו עוברים מנאיביות לריאליזם, אבל הקו לא משתנה באופן מהותי.

 

מאיפה אתה שואב את החזון שלך?

החזון הזה התחיל מסבא שלי, הרב גץ. הוא היה לוחם גדול בעד זכויות עם ישראל בעיר העתיקה, ברובע ובכותל. עם כל זה, היה לו חזון מדויק מאוד של קריאה משותפת בשם ה'. אספר סיפור שמדגים את דמותו. בשבעה של סבא הגיע לנחם נזיר מהמנזר היווני האורתודוקסי. הוא ביקש להיכנס, וביקשנו ממנו שאם הוא נכנס שייכנס בלי הצלב ובלי הלבוש, שייכנס כמו אזרח פשוט ובלי העבודה הזרה. הוא באמת נכנס במכנסיים וחולצה, והתחיל לבכות. הוא אמר פסוק בצרפתית, אני חושב שהוא התכוון לפסוק ממלאכי: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב' ז), וסיפר סיפור מדהים – אחרי כן אימתתי אותו עם אנשי שיח שלום, שגם הם הכירו אותו. היה סכסוך קרקעות ארוך שנים בין אנשי הווקף המוסלמי ליוונים האורתודוקסים. זה הגיע לאלימות, לשרפת נכסים ושרפת מכוניות, ומשטרת ישראל הציעה לצדדים להביא מגשר "שיעשה שלום בין הלאומים". הווקף הציעו את סבא שלי כמגשר. סבא שלי והווקף – זו אמורה להיות מלחמת עולם, כי הוא שומר על קדושת הכותל והם מתנגדים, אבל הם הציעו אותו והוא עשה ביניהם שלום בצורה שפתרה הכול. אני הייתי חושב: "מה אתה מכניס ראש בקיר? הם רוצים לריב, שיריבו. מה אכפת לך?" אבל זה סבא שלי. זו תפיסה מורכבת מאוד של עם ישראל שחזר לארצו אחרי אלפיים שנה להקים פה את הבית היהודי, ויש פה עוד לאומים. זה משהו מאוד מאוד עדין. אמונה מוחלטת בצדקת דרכנו, עם ההבנה שיש עוד שלב ביניים שהוא חלק מהביטוי של "קמעא-קמעא" [=לאט לאט], בהדרגה. ההבנה שהחזון הוא אוטופי, אבל אתה צריך לפענח איך הוא בא לידי ביטוי היום בבוקר. אנחנו לא בעד משיח עכשיו ולא בעד שלום עכשיו. אלה שני צדדים אוטופיים. צריך להבין שבחיים יש דינמיקה של הופעת ה' דרך ממד הזמן. בתפילת ערבית נאמר שהקב"ה משנה עיתים ומחליף את הזמנים. אלפיים שנה לא עלינו לארץ כי כנראה לא הגיע הזמן. ועם השיבה, לא הכול קורה בבת אחת. צריך פה משהו על גבול הנבואה. אין לנו נבואה, אז אנחנו עושים את מה שהשכל שלנו יכול להכיל, אבל עלינו להבין שאת החזונות הגדולים שלנו אנחנו צריכים להגשים עקב בצד אגודל. האם יבוא משיח? יבוא. האם יהיה בית שלישי? יהיה. אבל זה לא מתכתב עם היום בבוקר. היום בבוקר אני עושה הכי טוב כדי לשמר את החזון של המדינה היהודית כמו שאני רואה אותו, ובתוך החזון הזה משתלבים עוד לאומים, וגורמים חילוניים או פרוגרסיביים שאולי לא רואים כמוני את המציאות ואת החזון.

אתה מגדיר את עצמך משיחיסט?

כן, אנחנו "משיחיסטיים", אבל אנחנו גם "קמעא-קמעא". אנחנו מאמינים במשיחיות של קמעא-קמעא. של תהליכים. של אבולוציה ולא רבולוציה. כל מי שחושב אחרת, לעניות דעתי, לא הבין את הרב קוק ולא את דובריו.

הרבה פעמים במשך הדורות קמו לנו אנשים שחשבו שהם יכריזו על בואו של המשיח או יביאו אותו. זה לא עובד ככה. צריך ללמוד מהעבר הזה. כולם רוצים ללמוד מרבי עקיבא. אז כשתהיה רבי עקיבא אז תכריז אתה על המשיח. כל זמן שאתה לא רבי עקיבא, תמשיך לתרום למציאות קמעא-קמעא. לתפיסתנו המשיח יבוא מתוך תהליך טבעי ולא כפוי. לכן אנו אומרים בתפילה "מצמיח קרן ישועה" – זה צומח, זה לא תהליך שינחת עלינו בכוח, באלימות. אנחנו הולכים פה עקב בצד אגודל.

לרב קוק יש הגדרה טובה מאוד לזה: רדיקליות וסבלנות. נשמע שזה לא הולך ביחד, אבל כן. אנחנו רדיקליים בשאיפות שלנו וסבלניים בתהליך. אנחנו רדיקליים, ואנחנו רוצים עולם שלם שכולו צדיקים, כולם ישרים, וגר זאב עם כבש. אבל זה לא מתכתב עם המציאות כרגע. אז האוטופיה במקומה מונחת, ואליה אנחנו שואפים ואליה אנחנו מכוונים ופועלים, אבל בינתיים אנחנו מציאותיים וסבלניים.

ד"ר ענת ישראלי הייתה מרצה בכירה במדרשת חנתון, עוסקת בכתיבת פירוש פמיניסטי לתלמוד. לשעבר דיקנית הפקולטה לחינוך במכללה האקדמית "אורנים".

הערות שוליים

תגובה אחת

  1. חסרה היתה השאלה מה תרומתו של הגרעין התורני ושל הרב למהומות שהיו בעכו. כי, יש להם תפקיד במתיחות הבין דתית הקיימת. עיר מעורבת לא כופים בכוח. ואם יש עוזבים ויש נשארים, כולם אזרחי ישראל. האבחנה בין יהודים לערבים, וההתגייסות של הרב והגרעין לעצור עזיבת יהודים, היא המעשה הכוחני.
    עדיף היה לעכו, לחיות את עצמה ללא התערבות משיחית, קנאית, אולי סבלנית ולא סובלנית.

להגיב על הרב דובי אביגור לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

כאב בשר ודם

    הֶעָבָר שׁוֹבֵר אוֹתִי וְאֵלֶּה הַפֵּרוּרִים 48 67 87 00 וְהִנֵּה אֲנִי כְּאֵב בָּשָׂר וָדָם שָׁפוּךָ בְּמִלִּים הִנֵּה תּוֹלְדוֹתַי וְהִנְנִי אוֹמֶרֶת מִתּוֹךְ יְדִיעָה הֶעָתִיד

קרא עוד »

זמן איאד

  מְצִיאוּת פְּצוּעָהּ שׂוֹרֶטֶת עוֹר יָבֵשׁ מְדַמֶּמֶת אֶת עַצְמָהּ סְדָקִים מְבַקְּשִׁים לְהִקָּרַע עַכְשָׁו בָּהוּל טִפּוּל נִמְרָץ פּוּלְסִים כּוֹאֲבִים שֶׁל אַהֲבָה דָּחוּף לְהָנְשִׁים תֹּם עַרְבוּת אֲוִיר

קרא עוד »