מעוף הציפור

מדוע בכלל בחרתי להיות רב

הרב אֶליוֹט קוֹסגרוֹב

לוויה, שבעה ותמיכה רוחנית לחברי הקהילה בימי קורונה - סיפורו האישי של רב קהילה במנהטן

במילים אלו סיים בעל הטור המפורסם ג׳ימי ברֶסלין את הטור שלו בעיתון ״הֶראלד טריבּיוּן״ בניו-יורק לאחר רצח הנשיא ג׳ון קנדי. בזמן שכל עיתונאי אחר סיקר את האומה המתאבלת, ברסלין כתב על קליפטון פולארד, הקברן שכרה את קברו של הנשיא קנדי.

 

ברסלין עשה מן הזעיר דבר גדול. הוא סיפר את הסיפור האנושי שאחרים החמיצו. הוא תיאר את שיחת הטלפון שפולארד קיבל בזמן שאכל ארוחת בוקר, את המחפרון שהוא הפעיל בהכנת הקבר ואת השכר שקיבל (שלושה דולר וסנט אחד לשעה) כ״אחד האחרונים ששירתו את ג׳ון פיצג׳רלד קנדי״. מעל לכול, ברסלין נתן קול לגאווה השקטה שחש פולארד בביצוע משימתו, וביטא את התחושה הזאת בעיקר בחתימת הטור במילים שצוטטו לעיל: ״כמו שאמרתי, זו זכות״.

 

כרב קהילה במנהטן, בתקופת נגיף הקורונה לא הרביתי לעסוק בפוליטיקה או בהתוויות המדיניות בכל הנוגע לנגיף; הקדשתי את תשומת ליבי בעיקר לסיפור האנושי של מתן תמיכה רוחנית לחברי הקהילה. מספר הפטירות כפול ומכופל לעומת אותה תקופה בשנה שעברה; חברי קהילה, יקיריהם של חברי הקהילה ויקיריהם של אנשי הצוות בקהילה – רבים נפגעו במחלת הקורונה. רבים הם גם אלה שאני מכנה ״הקרובים לקורונה״: בני אדם חולים או קשישים, אשר בימים כתיקונם אולי היו שורדים יותר זמן, ובתנאים של המצב הנוכחי בריאותם צונחת, חלקם מתים, ועל פי רוב הם מתים לבדם.

 

הסיפורים הקשים ביותר היו על רגעים שקדמו למוות. אדם שהרגיש שמשהו לא בסדר והגיע לבית החולים בליווי אשתו מזה חמישים שנה. היא ישבה בחדר ההמתנה בזמן ביצוע הבדיקות. איש צוות רפואי בא, פנה אליה, מסר לה את הטלפון ואת חפצי בעלה, ואמר לה לחזור הביתה: הוא אובחן בנגיף. כל רצונה היה להישאר לצידו, כפי שהייתה במשך חצי מאה, אך לא ניתנה לה האפשרות לעשות כך.

 

אין שובר לב יותר משיחה משפחתית על החלטה אם להפסיק טיפול רפואי לקרוב משפחה – מלבד קיום השיחה מרחוק. עד לחודש האחרון, מעולם לא אמרתי בטלפון את הווידוי עבור אדם הנוטה למות, ואני מקווה שלא אצטרך לעשות זאת שוב, אף פעם. המוות הוא אכזרי דיו, לא מגיע לאף אחד למות לבד. אין מדובר רק במספר המתים; דרך מותו של כל אדם היא שגובה מאיתנו מחיר כבד כל כך.

 

כפי שיודע כל רב ומנהיג דתי, לוויות מזמנות מפגש אינטימי ומרגש ביותר עם המשפחה האבלה: האבל המשותף, טוויית סיפור חייו של אדם אהוב וארגון תמיכה מטעם הקהילה לאבלים. אולם בחודשים האחרונים כל מנהגי הלוויה נהפכו על פניהם.

 

אין לוויות פתוחות לציבור. הכול מתרחש רק על יד הקבר. אנשי חברה קדישא עושים כמיטב יכולתם לנוכח העומס. ישנם בתי עלמין המגבילים את הלוויה לקרובי משפחה בלבד, חלק מגבילים את מספר המשתתפים לחמישה בלבד, יש שאוסרים על נוכחותו של איש מלבד הקברן. לפעמים הכללים משתנים ואתה מגלה זאת רק בהגיעך לשם.

 

על מנת להגן על הקברנים,  לעיתים קרובות האבלים מתבקשים להישאר ברכב עד הורדת הארון לתוך הקבר. קרובי המשפחה עומדים מרחוק, עוטים מסכות וכפפות. אין לחיצות ידיים ואין חיבוקים. במקרה הטוב מישהו משדר את הלוויה דרך הטלפון, לצפיה מרחוק: עבור בן, בת, אח או אחות שאינם נוכחים, שלא הצליחו להגיע בטיסה או לא יכלו להסתכן מבחינה רפואית. אין הוד ואין התרוממות רוח, אין הספדים שנוסחו בקפידה, אין מי שישמיע את השיר האהוב במיוחד על הנפטר.

 

לא ניתן לסתום את הגולל באופן שאנו רגילים לעשות, כי זה כרוך בהעברת מעדר מיד ליד. אז אוספים חופן אדמה, או שלושה או עשרה, ומשליכים למקום מנוחתו של הנפטר האהוב. אומרים קדיש ו״אל מלא רחמים״ ואז… חוזרים לרכב. הטקס מסתיים בפתאומיות כפי שנפתח. עם כל אי-אנושיותו המשווע, יש בכל זה משהו אמיתי מאד.

 

השבעה, השלושים ושאר המנהגים שלאחר הקבורה – כך הבינו כבר חז״ל – נועדו הן לכבד את המת והן לנחם את האבלים. אך חז"ל לא דמיינו מצב כשלנו, שבּוֹ אסורה כל התקהלות. הבנות והבנים אינם מתאספים בבית הוריהם לסעודת הבראה. אין מניין לאמירת הקדיש. אבלים רבים חוזרים לבית ריק.

 

השתדלנו לעשות כמיטב יכולתנו ב״שבעה״ מקוונת; נקבעת שעה, יוצרים קישור לזוּם ומבלים שעה ״ביחד״. עם כל המלאכותיות המסורבלת, ישנם גם יתרונות בכך. אהובים מתקבצים מארבע קצוות תבל, מכל תקופות חייו של הנפטר – אנשים ונשים שאחרת לא היו מגיעים לניחום אבלים יכולים להצטרף לשבעה מקוונת. משתפים בזיכרונות, ומעבר לכך – מקשיבים ורואים זה את זה באופן שפשוט אינו מתאפשר בחדר צפוף. זה לא אותו דבר, ונכון שהלב נשבר כשחושבים על האבלים יושבים מול מסך ריק בתום מפגש הזוּם, אבל זה עדיין טוב יותר מלא-כלום.

 

עם כל כאב הלב, גם בחודשים האחרונים היו רגעים של אנושיות עמוקה. חבר קהילה אחד סיפר לי על מעשה חסד של אחות בהוֹספּיס, שלבשה את מלוא ביגוד המגן כדי לאחוז את הטלפון על מנת שהוא ובנותיו יוכלו להביע את אהבתם לאב ולסב ברגעיו האחרונים. בטקס לוויה אחד, דפי הדברים שקרא חבר קהילה נישאו ברוח מידיו היישר אל תוך קברה של סבתו. וכך כל מי שדיבר אחריו הניח בסוף דבריו את הדף בתוך הקבר. חבר קהילה אחר הגיע הביתה לאחר שקבר את אחיו ומצא עשרה מחברי קהילתנו עומדים בחוץ במרחק זה מזה, מוכנים להתפלל איתו כדי שיהיה לו מניין לאמירת הקדיש.

 

ליבי קרוע על כך שקצב העבודה לא אִפשר לי ולצוות שאני עובד איתו לדרוש בשלום האבלים בתדירות הרצויה. רבנים, חזנים ועובדי קהילה אחרים צריכים להרהר כיצד נוכל לדאוג יותר לחברי הקהילה גם כשאנחנו ממהרים לטפל במשפחה השכולה החדשה. אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. אני מבקש סבלנות ומחילה בזמן הזה שבו אנחנו עושים במיטב יכולתנו, בשעה כל כך קודרת.

 

בתוך כל הכאב אני נזכר מדוע בכלל בחרתי להיות רב. כדי להיות מוזמן להיכנס לחייהם של אחרים ברגעים של אנושיות חשופה וכואבת; כדי להתכבד בהזדמנות לתת לחוכמה שבמסורת שלנו לספק נחמה בעת יגון; כדי להיות נוכח ולהזכיר לאנשים שגם כשהם מבודדים ביותר, אינם לבד. החודשים האלה היו מלאים בחוויות המאתגרות ביותר, המעייפות ביותר והכדאיות ביותר בכל הקריירה שלי כרב.

 

כמו שאמרתי, זו זכות.

הרב אֶליוֹט קוֹסגרוֹב הוא רב קהילת פארק אבֶניוּ במנהטן, ניו-יורק.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

שם המאמר

תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן

קרא עוד »

שמעו נא – נבואת הזעם מתעוררת

הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה

קרא עוד »