מעוף הציפור

מתינות בוערת – הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

יואב אנדי
מתינות בוערת — היש דבר כזה? מילה אחת פירושה איזון, מילה שנייה מבטאת טבע שיוצא מאיזון — הילכו שניהם יחדיו... "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"?

מתינות היא כמו זיכרון מתוק — זיכרון מתוק של שתיית כוס תה עם אדם מבוגר ממני ושיחה על החיים, שבה אני שומע את חוכמת החיים של בן-שיחי, והוא אומר לי שהמצב לא בדיוק כך ולא בדיוק כך, החיים מורכבים, יש צדדים שונים ואנשים שונים, וצריך להיות חכמים; שחשוב לראות מגמות מסוכנות, אבל קשוט עצמך קודם כול… מה בעצם אני שומע מבן-שיחי? צניעות שבו, שכן הוא אינו מנסה לומר לי שהוא יודע מה נדרש לעשות ואם רק היו נותנים לו את המפתחות הכול היה משתנה כאן… צניעות שהיא מידה שבנפש ולא איזה חידוד שכלי שמגיע מתוך לימוד סוגיה; חוכמה של חיים והבנה שהחיים כאן מורכבים. במדינה שלנו, שטרם גיבשה את זהותה, יש כוחות שחשים אחריות של "אלפיים שנות", אך רואים את העתיד בצבעים שונים — אלו רואים את החורבן שהבאנו על עצמנו ואלו את החורבן שהביאו עלינו, אלו ואלו צודקים, תקופה ש"חושך ואור משמשים בה בערבוביה" — מחד אנו בתקופה הטובה ביותר שהיינו בה מעולם, ומאידך נראה שאנו צועדים בשביל שיכול על נקלה להוביל אותנו לתהום, ואנו כמו עיוורים, איננו רואים מה ניצב מולנו. חברה שבה כולם מרגישים שהם מיעוט, כולם מאוימים, ומי בפועל קובע מה קורה פה? נכון… המיעוט. מדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה מיעוט גדול של ערבים אזרחי המדינה, שחלק מהאזרחים האחרים פשוט לא רואים אותם, וחלק מאותו מיעוט היה רוצה שלא נהיה פה בכלל. אבל צריך לזכור שכך הם החיים וגם כך הם בני אדם, ולכן אנו מחויבים לדעת לחיות עם מורכבות — להחזיק אותה, לאהוב אותה, אבל לא להפוך אותה לתירוץ לחוסר מעש.

וגם קצת נחמה אני שומע מבן-שיחי המתון, המדומיין, נחמה כזו שאומרת לי: החיים לא תמיד פשוטים, וקל וחומר שאין לצפות לפשטות כאשר מדברים בענייני חברה ומדינה, אבל יש פה כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה יופי וקסם, אם רק נקבל קצת פרופורציה. לך בכוחך זה ותעשה טוב.

אח… חבל שלא כל החיים הם כוס תה במרפסת… מתינות… איפה את, מתינות יקרה שלי? מה קרה לך שנעלמת מכאן? ואולי זו משאלת לב יותר מאשר זיכרונות?

ניתן לטעון שאנשים מתונים רואים מורכבות, הם רואים שני צדדים כמעט לכל מטבע, הם רואים אידאולוגיות שמקצינות, ובימים כתיקונם אפשר שתמצא אותם איפה שהוא בתחום האמצע. יש להם חשיבה עצמאית, הם מצביעים לא תמיד לפי המפלגה אלא לפי המציאות המשתנה.

היינו חושבים שככל שההקצנה גדלה גם אחוז המתונים יגדל, בהתאמה, כנגד ההקצנה. אבל אנו מגלים במפתיע שמה שקיצוני אתמול נחשב ראוי ונסבל כיום, והמתונים — איפה הם?

המתונים, כך הייתי מקווה, יילחמו על הדרך שלהם ולא יתבלבלו בעיקריה. אבל הם יודעים גם יודעים שלא רק אצלם מצויה האמת. אלוהים לא "בכיס שלהם", הם אינם חוששים שאינם מדויקים מספיק או שאינם אותנטיים לחלוטין.

לאנשים המתונים הפתרונות למצב המורכב שלנו אינם תמיד "ברורים כשמש", אך גם כאשר לא ברור לחלוטין מה חייבים לעשות כעת, הם יודעים בוודאות מה לא מקובל ואסור שיהיה מקובל בחברה מתוקנת ובמדינה יהודית ודמוקרטית. הם יודעים שאולי אי אפשר להגדיר צדק, אמת, חסד וכו' בדרך אבסולוטית שנכונה לכל מקום ולכל זמן ולכל אדם בכל מצב נתון, אבל יש אמת ויש חסד ויש צדק, וצריך לא רק לשאוף אליהם אלא לזעוק, להילחם, ולא לקבל חוסר צדק ועוולות בחברה כתופעה קיימת. אז איפה הם, אותם אנשים מתונים? ולמה לא קמה לה תנועה כזו של אנשים מתונים? אולי כי אלו מעדיפים לשתות תה במרפסת ולא לצעוד ברחובות? מתינות שאינה בוערת לא תוביל חברה, ובקושי תוביל את עצמה, אם בכלל.

מתינות בוערת — היש דבר כזה? מילה אחת פירושה איזון, מילה שנייה מבטאת טבע שיוצא מאיזון — הילכו שניהם יחדיו… "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"? חסר לנו שלא, אבל לדאבוננו מתינות קרובה יותר למוות קליני מאשר לאש הבוערת תמיד. מתינות שאינה בוערת אינה יודעת להוליד דור המשך; מתינות אינה יודעת להאיר את הדרך; מתינות אינה יודעת לעורר את הנפש; מתינות אינה יודעת לעצב אדם, משפחה, קהילה, חברה ומדינה. כל עוד אינה בוערת, בוערת באש גדולה — לא רק שהיא לא תוביל אותנו, היא זו שתדרדר אותנו ביגון שאולה; כי במקום להיות מהות שנשענת על עולם ערכי ברור, היא תגדיר עצמה רק על-פי הקיצון. אבל הקיצון כל הזמן זז וזז וזז, וכך יוצא שהמתינות היא זו שתאפשר לקיצון להיות קונצנזוס ולמרכז להפוך לקיצוני.

מתינות זו, שכל רצונה הוא לא להגיע לקונפליקט (בין אם מתוך ויתור על אמת כלשהי ובין אם מתוך מתינות שהיא צורה שגוברת על המהות) — באה לעולם מתוך ויתור; ויתור על אגדה שיש בצידה הלכה, על מחשבה שמחייבת מעשה. מתינות זו תוגדר על פי רוב על דרך השלילה — אני לא דתי ואני לא חילוני, אני לא ימין ואני לא שמאל, אני לא לאומי ולא פוסט-ציוני, אני לא בעד להיפרד משטחים תמורת שלום ואני לא בעד סיפוח, וכיו"ב. במדינת ישראל לא ממש אוהבים את האו"ם, אבל יש פה הרבה או"מניקים שיושבים על הגדר, רגל פה רגל שם, מדברים שעות ולא אומרים כלום.

הסיכוי היחיד למתינות הוא אם היא לא נולדת מתוך ויתור אלא נובעת מהכרעה על דרך; הכרעה אמיצה ונוקבת, ולא סתם על דרך אלא על דרך שיש לה יעד, ובה-בעת יש בה מתח חי ופועם ומתמיד בין ערכים, מתח בין עולמות, מתח בין אורחות חיים, מתח של מורכבות. לא תתקיים כאן מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, לא תתקיים יהדות שיש בה שבעים פנים, לא נחבק שונות ונצמח ממנה, לא נהיה חלק מהעולם ומהרעיונות הנאורים שיש בו ובאותה עת מחוברים ויוצרים מתוך המסורת היהודית והרעיונות העמוקים שלה — אם לא נהיה מתוחים עד הקצה בין הכיוונים השונים, וכך נצעד באומץ לפי הערכים ואל עבר היעד שאנו מאמינים בו. רק כך נוכל להסתכל אחורה ולראות שיצרנו דרך של מתינות, דרך של אמצע. ולמה דרך אמצע? כי היא זו שתוביל, ומצדדיה הקיצון. ולמה היא זו שתוביל? כי היא מובילה לעתיד בר-קיימא לנו ולילדינו, כי היא מובילה לרעיונות שאני מאמין שרובנו מאמינים בהם, כמו שלום, כמו חברה אנושית וסבלנית, כמו שמירה על הסביבה שלנו וכיו"ב.

אבל התרגלנו למציאות שבה אנו יודעים מה אנו רוצים אך מקבלים בשוויון נפש את העובדה שהמציאות בשטח נוגדת בתכלית את הרצונות שלנו, ואנו חובקים ידיים כאילו הייתה זו גזירת גורל.

ברור לכולנו שצריך לשאוף לעולם בר-קיימא, אך ההתחממות הגלובלית מתגברת; ברור לכולם שרוצים שלום, אך הייאוש מהשלום רק גובר; ברור לכולם שצריכים לצמצם פערים, אך במובנים רבים אלו רק גדלים… האם לא ברור לנו שמשהו כאן לא מסתדר?

הרב קוק כותב על עצמו:

שאיפתי הגדולה היא לחבר… כי כל הזרמים שולטים בי — האמונה והחקירה, הלאומיות והמוסר, ההלכה והאגדה, הנגלה והנסתר, הביקורת והשירה. את הכל אני מוכרח לספוג. מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה — יפה אמר. בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה…
(חדריו: פרקים אישיים, מהדורה ראשונה, עמ' קיא)

מתינות היא דרך, אבל היא אפשרית רק כאשר אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע או לאן אתה לא מוכן להגיע, מה לא מקובל עליך, מה הערכים שמובילים אותך. בעולם החינוכי אנו אוהבים לומר שהעיקר הוא השאלה והעיקר הוא הדרך, אבל אם אתה יודע רק לשאול ואינך מחפש את התשובות, אם אתה הולך ולא אכפת לך לאן תגיע — אתה כנראה צועד בכיוון שמוביל לשום מקום. מתינות, דרך האמצע, שביל הזהב — אלו הגדרות שמשולבות זו בזו, ועל כל אחת מהן ניתן לכתוב ולהסביר כהנה וכהנה. יש הגדרות שדנות במידות נפש האדם, או אף מדברות על גוף האדם ועל הדרך לחיות את חיינו בצורה מאוזנת ולא קיצונית; יש שנותנות פרקטיקה איך להפוך לאדם מאוזן, וראו למשל את דברי הרמב"ם על הדרך שבה אדם צריך להנהיג את עצמו — לא להיות פזרן ולא קמצן, לא כעסן ולא רגזן, לא אלים ולא פחדן, וכיו"ב — אבל זו תורה של הגוף, לא בהכרח פרוגרמה חברתית.

אנשים כותבים ספרים על דרך האמצע — מנתחים, דיאגנוזה נהדרת, אבל מה עושים עם זה? לאן זה מוביל? פתאום הדיאגנוזה נראית לנו כפרוגנוזה, והפרוגנוזה כסוג של פתרון של אנשים שנמצאים באמצע ולא בקיצון, אבל מה עושים עם זה? "רק נחכה שהערפל יתבהר"… "קצת סבלנות"… אם זו דרך האמצע שלנו, הרי כאשר ירווח והערפל יתפזר לא יהיה מהעבר השני שום הר ושום התגלות, רק מדרון אחד גדול שנהיה כבר בתוכו, כי חיכינו, חלמנו, הלכנו שולל ולא עשינו כלום בינתיים, כי "יהיה טוב", "סבלנות", "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", יש לנו זמן וכיו"ב. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה של מלחמה, אבל משלום נראה שהוא מת מפחד.

מה שמוגדר כקיצוני משתנה מול עינינו כל הזמן. פעם דרשנו מנציגי הציבור שלנו לא לשקר, היום אם אתה לא משקר, על פי רוב לא תוכל להיות נציג ציבור. פעם "חזירות" הייתה לא מקובלת, היום לא ישימו לב אליך אם לא תנהג כך, והדוגמאות הן רבות. אם הקיצוני מוביל שינויים (אף שהוא מיעוט, והרי המיעוט הוא תמיד זה שמוביל את הרוב), והמתון רק רוצה לחפש את תחום האמצע — אז אנחנו בבעיה גדולה, שכן המתונים יחפשו פשרה, הם יחפשו את "תחום האמצע", את מה שבין לבין, הם ירצו שלא יהיה קונפליקט ובוודאי לא חריף ואלים, שתהיה אי-לוחמה, שתהיה הסכמה, שלא נהיה קיצוניים מדי, שנהיה באמצע. אך המציאות אינה סטטית, היא זזה, היא זזה כל הזמן, והיום במובנים לא מעטים היא זזה לתחום קיצוני יותר ויותר… וכך אפשר לקבל בלי להניד עפעף ראש ממשלה שמכהן תחת כתב אישום. דה-לגיטימציה לציבורים שלמים? מקובל; שיח אלים? אין ברֵרה; וכיו"ב. פעם כהנא נאם בכנסת והליכוד בראשות יצחק שמיר יצאו מהמליאה, והיום? היום שוטחים בפני ממשיכי דרכו שטיח אדום — רק שיבואו. אולי נהיה מתונים כלפי גזענות, כלפי אלימות, כלפי שנאה, כלפי מלחמה? כלפי איבוד דרך וזהות? כלפי הדמוקרטיה?

אם אין עולם ערכי ברור ומתח מתמיד, שוכחים לצעוק על עוולות, על רשעות, על איבוד דרך. שוכחים כי כבר לא בטוחים מה פסול. אין מדובר על חיים של סבל או מזוכיזם, אלא ממש ההפך — מדובר על הרמוניה. הרקליטוס, פילוסוף קדם-סוקרטי, טען כי הכול נמצא בתנועה מתמדת, ואנו מכירים את המשפט המפורסם שלו: "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים". ההרמוניה היא תוצאה של ניגודים בתוך המציאות המשתנה תדיר. הרקליטוס טען שאין סדר וחיבור מתמיד, אלא מתח בין ניגודים. הוא השתמש בדוגמה של מיתר מתוח — שני ניגודים שמושכים לשני כיוונים שונים במתח גדול, ואם כך הדבר, נוצר הצליל ומתקיים הניגון. וכאשר המיתר אינו מתוח אלא רפוי? מובן שאין צליל, אין נגינה ואין סיכוי שיצא משהו מהרפיון הזה. כך טען שבשביל שהעולם יתקיים חייבים מתח בין ניגודים, אם לא יהיה מתח לא יהיה עולם. אם אין מתח אין צליל, אם אין צליל אין מוזיקה, אין ניגון, אין יצירה — רק צל של מה שאולי יכול היה להיות. אדם מתון צריך לצעוד מתוך מתח בין הקודש לחול, בין חידוש למסורת, בין השלום לביטחון, בין האחריות לחלום, בין הצדק לפשרה. אבל איך יהיה מתח אם אין לנו מושג לאן אנו הולכים? מתח נולד מתוך כיוונים ועוגנים שונים, אבל אם אין עוגן ואין כיוון, אין אחיזה — איך נמתח את המיתר? מתינות אינה עמדה אפריורית. מתינות אינה תכלית אלא אמצעי. היא אינה תוכן אלא צורה. המשנה הפותחת את פרקי אבות מדברת על שלושת השיעורים החשובים ביותר שנלמדו בסיני ועוברים מדור לדור:

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
(משנה, אבות א', א')

"הוו מתונים בדין" — משמעותו אינה "היו מתונים במתן גזר הדין". יש מעשים שאסור להשלים עימם, ויש מציאות שאסור להשלים עימה ואסור להתעלם ממנה. אלא הוו מתונים בדרך אל הדין. אל תהיו נעולים לכתחילה על האמת, בדקו את הצדדים השונים, הקשיבו, הבינו שהמציאות מורכבת, הפעילו שיקול דעת, אל תהיו עיוורים כי "ככה כתוב" או כך נהוג, אל תהיו מיואשים מראש, פתחו את הראש מחדש, אל תפחדו מביקורת, אל תסטו מהערכים שהם נר לרגליכם. אין זו תכלית להיות מתון, להיות באמצע, לא להיות קיצוני, לא להיראות קיצוני — זו דרך, ודרך שנמדדת על-פי המציאות המשתנה, דרך של מתח והרמוניה גם יחד, דרך לא קלה — אבל האם יש לנו דרך אחרת אם חפצי חיים אנחנו? מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים — בצד אחד הרצון ל"יחד" של אמת, שבו כ-ו-ל-ם יושבים סביב השולחן ובונים יחד את המציאות, ובצד השני הצורך בהכרעה והובלה מודעת של עתידנו. מתינות בוערת כוללת מתינות שאינה פשרנית אלא נבונה, אינה הססנית אלא צנועה, אינה פוסחת על שתי הסעיפים אלא מבטאת עמדות מורכבות. רק מתינות כזו שבוערת תוכל להוביל, ורק בעזרתה נוכל להיות יחד ובה-בעת להתקדם באומץ לעתיד שבו אנו חפצים.

הרב יואב אנדי הוא מייסד וראש מדרשת חנתון, חי בחנתון.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

שם המאמר

תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן

קרא עוד »

שמעו נא – נבואת הזעם מתעוררת

הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה

קרא עוד »