לאחר שהקמנו מחדש1 את קיבוץ חנתון, יצאתי לדרך עם שותפים יקרים נוספים להקים את מדרשת חנתון ובתוכה המכינה. איזו מכינה נקים? מכינה שמבטאת את אותה תפיסת עולם שתיארתי לעיל. כך הצטרפתי לפני עשור לעולם המכינות ולשיח חוצה המגזרים של ראשי המכינות, שיח שפעמים הוא קסום ומרגש, ופעמים רדוד ומאכזב, אך תמיד טעון רגשות ולהט. השאלה הגדולה היא אם השיח הזה מוביל למקום טוב יותר למדינתנו ולעולמה של התורה.

פלורליזם או סובלנות?

אנשים רבים רואים את התפיסה הפלורליסטית ככזו שאין בה אמת, כזיוף. טענתם נגד האוחזים בה היא שהם משתמשים בפלורליזם כל עוד הם יכולים לומר את עמדתם, אך אינם מקבלים באמת דעות שמנוגדות לעמדתם. זהו הזיוף הליברלי, כך משתמע, חוסר כנות שמסתתר מאחורי עמדות פתוחות ופלורליסטיות.

הרב חיים נבון מציג את הביקורת הזאת במילים חריפות:

אדם יכול להצהיר חגיגית שאין אמת אלא רק נרטיבים, אבל כשמדובר בתחום היקר ללבו הוא אינו יכול באמת להאמין בזה. התוצאה היא שאנשים מפנים את משאבי הפתיחוּת הנפשית שלהם רק לתחומים שאינם מעניינים אותם באמת, בדרך כלל לענייני פולקלור כמו מאכלי עמים או מוסיקת עולם. בתחומים השולִיים האלו הם מפגינים פתיחות מוחלטת, בעוד בכל תחום אחר הם קנאים, הרודפים במשטמה את יריביהם הרעיוניים. (חיים נבון, המילה החשובה שיצאה מהאופנה2)

הוא ממשיך ומציע לוותר על הפלורליזם ולהעדיף את העמדה הסובלנית:

אני חושב שיש אמת אחת. יותר מזה: אני חושב שאני צודק ואתה טועה. אבל אני יודע שאתה חושב להפך, וכדי שנוכל לחיות כאן ביחד באופן סביר, כדאי שכל אחד מאיתנו יוכל לבטא את עמדותיו וערכיו […] זה אינו רלטיביזם, זה אפילו לא פלורליזם. זו מילה קטנה וצנועה שלצערי קצת יצאה מהאופנה – סובלנות. (נבון, שם)

אני מבקש להציג עמדה מורכבת יותר, שאוחזת בפלורליזם אך אינה מוותרת על הכרה בקיומה של אמת.

התפיסה הפלורליסטית אינה מניחה יחס היררכי בין אמיתות ושקרות, בין טוב לרע. העמדה הפלורליסטית המינימליסטית, שאכנה 'פלורליזם חלש', מניחה שיש טוב אחד, אלא שאין ביטחון שהוא מצוי כבר בעמדה מסוימת. כל העמדות המשתתפות בשיח הפלורליסטי הן מועמדות טובות לגלם טוב זה. (אבי שגיא, על מתחים בין דתיים וחילוניים3)

כמו הרב נבון, גם אני סבור שאדם קרוב אצל עצמו, וכל אחד רואה מורכבות בנושאים שקרובים לליבו ולא באלו שרחוקים ממנו, שבהם הוא יתריע על זיוף וצביעות. אלא שנדרשת עמדה יותר מורכבת מסובלנות; נדרש כאן פלורליזם חלש, דהיינו – ישנה אמת, ואני אלחם על האמת שלי, אך בד בבד אני יודע שאין ודאות בכך שהאמת נמצאת רק אצלי ואצל אלו שכמותי. מסובך? כן, אבל מכיוון ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", עלינו להיענות לאתגר ולהתמודד עם מורכבות זו.

מהם הגבולות?

האם אפשר לחתור לאמת במכינה, או שאנחנו מצווים לחנך לאמיתות מרובות ולפלורליזם? ואם אמנם חלק מעולם המכינות הכלליות מחזיק בתפיסה פלורליסטית, האם כל דעה ואורח יכולים להיכנס בשערי המכינה? מהם גבולותיה? האם יש להגביל את השיח, ואם כן – היכן יעבור גבול זה?

לא פעם אנו שומעים על מכינה שמבטלת ציבורים שלמים במדינת ישראל, ומדרגת אותם אידאולוגית על-פי מידת האמת שיש בהם, לדעת אנשי המכינה. הדירוג הזה עשוי להתמקד בציונות חילונית מול ציונות דתית, או בסוגיות פוליטיות; מבטלים דעות, מתייחסים לארגונים שונים כבוגדים, משת"פים וכיו"ב.

בחנתון איננו עוסקים בשאלה "מי לא ייכנס למכינה?" כי לתפיסתנו כל אחד יכול לבוא ולהשמיע את התורה שלו. השוני אינו מפחיד אותנו, אין שום כסות על עיני החניכים והחניכות. אבל כן נשאל "מה לא ייכנס למכינה?" והתשובה היא: הגבול עובר בעמדות שמבטאות אלימות, גזענות וסרבנות. עמדות כאלה לא נאפשר שייכנסו אלינו.

אלימות – האלימות אינה חלק מחוקי המשחק, ולא נאפשר לחניכינו להיפגש עם ארגון שמשתמש באלימות בדרך הפוליטית והחברתית שלו.

גזענות – תפיסה הגורסת שיש מי שנחות ממני, אינה יכולה להיות חלק מאמת כלשהי שאנחנו יכולים להכיר בה או לקבלה.

סרבנות – אף אם באופן פרטי אני סבור ששאלת הסרבנות לשרת בצבא היא חלק מהשיח בחברה הישראלית, כמכינה קדם-צבאית לא נביא אנשים שמטיפים לא להתגייס.

למכינות שונות גבולות שונים להכלה של דעות המנוגדות לעמדותיהן. כבר שנים רבות ברור בעולם המכינות אילו מכינות מוכנות להתארח ואילו רק לארח; אילו מכינות מוכנות ללמוד לעומק בבית המדרש את התפיסה של השונה מהן ואילו מכינות אינן מוכנות להכניס לבית המדרש שלהן תפיסות אחרות משלהן, שהן שופטות כשגויות או פסולות; אילו מכינות יהיו מוכנות לשוחח ברמת ראשי המכינה או מוריה אבל לא לחבר את תלמידי המכינות ללימוד עומק משותף. אני איני פוסל את מי שפוסל אותי, כלומר את דרכי, וכך חניכי המכינה שלנו ייפגשו עם מכינות אחרות או מגזרים אחרים באוכלוסיה, שלא היו באים לבקר אצלנו או ללמוד מאיתנו.

חשוב לנו להכיר את החברה הישראלית ואת התפיסות השונות הנוכחות בה – לא כביקור אנתרופולוגי, אלא מתוך אמונה שהתפיסות האלה הן חלק מהאמת. איני חושש שהחניכים שלנו ישתכנעו ממי שייפגשו, שכן גם אם יבחרו באורח חיים אחר, או בתפיסות שונות, לא נראה בכך "בגידה בערכים" או כישלון חינוכי, משום שלתפיסתנו גם זו חלק מהאמת והיא לגיטימית. אך אם בוגר שלנו יפסול כל תפיסה שאינה מה שהוא בחר – בכך נראה כישלון. בוגרי המכינה יכולים וצריכים כמובן לבחור באיזו דרך חיים שירצו, אבל אם הם יוותרו על הדמוקרטיה (בתפיסה שערבים יהיו תושבים שאינם אזרחים) – זה כישלון; ומאידך גיסא, אם יוותרו על מדינה יהודית – גם זה כישלון. נתגאה בהם אם ינקטו דעה משלהם, אבל בלי לפסול אחרים, ובמיוחד כשיבינו שהם יכולים להיבנות ולהרוויח מדעה שונה ואמת אחרת.

אנחנו מוכנים לשמוע במכינה דעות רבות שמנוגדות לעמדות צוות המכינה ואף לתפיסת מדרשת חנתון בכלל, אך עם זאת – אם לא נציב גבול הרי זה כאילו שנאמר שאין אמת כלל, ואם אין חתירה לאמת הרי שהכול מותר, ומכאן קצרה הדרך לניהיליזם ולהתפרקות החברה מלכידותה ומערכיה.

ואני עדיין חותר אל האמת, מתוך אותו פלורליזם רך. ולכן חשוב לי להשמיע את קולי, אך חשוב לי גם לשמוע קולות אחרים; אני חושב שלא כל האמת מצויה אצלי, ובה-בעת עליי להילחם על האמת שלי ולא להפסיק לחתור לבירור האמת. תפיסה פלורליסטית כזו אינה מרדדת את השיח או מטשטשת את הזהות אלא מעמיקה אותם, וכשמעמיקים את הזהות דרך שיח גם יוצרים קשר עם האחר והשונה ממך.

עולם המכינות

אציג שתי דוגמאות לדילמות שהפלורליזם מציב:

באחת המכינות ביקשו החניכים לשמוע לצד ניצול שואה, גם מכחיש שואה. האם בשם הצורך באיזון ובמגוון דעות יש לאפשר זאת? במקרה זה ראש המכינה לא הסכים לכך. החניכים התקשו להבין הן את הרגישות והן עד כמה חשובה חתירה לאמת, ושהכחשת שואה חורגת מכל אמת אפשרית, גם בטווח הפלורליסטי ביותר.

בכל שנה מתקיימת במכינת חנתון "סדרת יהודה ושומרון". באחת השנים התעורר דיון בקרב הורי החניכים אם יש לקיים מפגשים רבים עם ארגוני ימין ומתנחלים; חלק מההורים תופסים את יהודה ושומרון כשטחים כבושים ורואים בישיבתנו שם שליטה בכוח על עם אחר, כך שהביקור, לדבריהם, אינו תואם את ערכי המוסר שלהם. מנגד היו הורים שהתנגדו בחריפות לעצם המפגש עם ארגוני שמאל, שאותם הם ראו כקיצוניים. האם גבול הפלורליזם צריך להימתח לאורך הקו הירוק? בתגובה נטען שהחניכים בחרו להגיע לשנת המכינה כדי לנסות "לצאת מהקופסה" – להכיר את עצמם, אך גם להכיר קהילות, אנשים ומקומות, כחלק מהפסיפס המורכב שמהווה את החברה הישראלית. כדי "לצאת מהקופסה" יש להכיר את הקופסה הקיימת. וכך אכן נעשה במכינה.

במועצת המכינות הקדם-צבאיות יושבים זה לצד זה ראשי מכינת עלי ומכינת רבין, ראשי מכינות ימניים ושמאלניים, דתיים וחילונים. זה אינו מראה נפוץ בישראל, וזה נשמע פלורליסטי מאוד. יתרה מזאת, כל 53 ראשי המכינות הקדם-צבאיות חתמו בשנת 2018 על אמנת שותפות שמצהירה על היעדים, ההסכמות וגבולות האתיקה שמחייבים את כולן. בין השאר מופיעים באמנה הסעיפים הבאים:

• המכינות מחנכות לכך שבמדינת ישראל היהודית והדמוקרטית תתקיים חברת מופת, מתוך מחויבות למורשת היהודית ולערכי הדמוקרטיה ברוח מגילת העצמאות.
• המכינות מקבלות על עצמן לקיים שיח ענייני ומכבד גם בעת מחלוקת, תוך הימנעות מביטויים פוגעניים כלפי אנשים וקבוצות בחברה הישראלית בכלל ובעולם המכינות בפרט, כגישה עקרונית וכמודל עבור החברה הישראלית.

מה עושים כאשר מתוך מועצת המכינות וחבריה עולים קולות שמתנגדים למתן אזרחות לערבים במדינה – עמדה שמנוגדת לסעיף הראשון הנ"ל? וקולות שכוללים עמדות פוגעניות כלפי אנשים וקבוצות בחברה, כגון להט"בים? או לחלופין כאשר מזהים עמדות שחותרות למדינה דמוקרטית שאינה יהודית? האם עצם הדיון אם המחזיקים בעמדות אלו יכולים להמשיך בחברותם בארגון – מבטא עמדה שאינה פלורליסטית, כפי שנטען בראשית מאמר זה?

עם כל עוצמתה של השאלה, ייתכן שהשאלה החשובה יותר היא אם היעד שלנו הוא רק לשבת יחד או לעלות קומה. האם התכנסנו רק לשאת יחד את האלונקה או גם לחיות ביחד ובשלום גם באזרחות? האם אפשר לא רק לכבד זה את זה אלא גם להכיר אלו את דעותיהם של אלו, ולא רק להכיר אלא גם לראות בדעות הללו ערך עבורי? האם נוכל לראות בפלורליזם יעד ולא איום?

כאמור, הפלורליזם החלש כולל חתירה לאמת, שאיני יודע אם היא מונחת אצלי או מצויה אצל מישהו אחר. לכן חשוב לי להכיר בדעות אחרות, מבלי לוותר על גבולות במכינה שלנו.

לב מבין לשמוע

"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת י"ב יא).
[…] שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?
[…] אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. (בבלי, חגיגה ג' ע"ב)

מומלץ לנו לשמוע את כל שלל הדעות הסותרות, משום שמקורן אחד, משום שמקורן אמת. לשם כך אנחנו נקראים להשתמש בליבנו כדי להבין את אשר אנו שומעים.

מדרשת חנתון מציעה למשתתפי התוכניות השונות, אשר בראשן המכינה, לקנות לב מבין לשמוע. היא פורשת מגוון דעות, ומאפשרת לעמדות מגוונות ואף סותרות – להישמע, להידון ולהתיישב על הלב. כל זאת מתוך אמונה שבכולן טמונה אמת, שבכל אחת מהן אפשר לגלות טוב משמעותי עבור כל אחד מאיתנו.

חברה דמוקרטית צריכה להכיל בתוכה קבוצות שונות אשר להן חלומות שונים, אבל החלומות חייבים להיפגש. לשם כך הפלורליזם חייב להיות מאבני היסוד בשיח שלנו.4 אם לא נחלום חלום משותף על אותה חברה, גם לא נוכל לבנות אותה. השינוי צריך להיות גדול עד כדי כך שהחלום עצמו ישתנה.

הפוסט "עשה אוזניך כאפרכסת" – על אמת ופלורליזם בעולם המכינות הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

נראה שלא. הרי התפיסה שלפיה האמת היא יחסית ואפילו אישית וכמעט תמיד איננה מוחלטת קדמה לרשתות. מזה כמה עשורים מקדם הפוסטמודרניזם רשת רעיונות שאחד הרכיבים הבולטים בה הוא תפיסה השוללת אמת מוחלטת כלשהי ונוטה לאמת שהיא יחסית וסובייקטיבית. והרי עצם קיומה של תעמולה פוליטית, לעיתים מוטה, מטעה, ואף שקרית לחלוטין, נולד יחד עם היווצרותן של המדינות המודרניות ותקשורת ההמונים אי-שם בתחילת המאה התשע-עשרה, כלומר קדם בהרבה גם לפוסטמודרניזם.

מושג האמת נמצא תחת התקפה כבר זמן רב מאוד, ולעיתים בצדק רב. הרי יש לנו אינספור דוגמאות לכך שמה שקבוצה מסוימת תופסת בזמן מסוים כאמת חיונית – בזמנים אחרים, או אצל קבוצות אחרות, נתפס כהיפוך האמת. השמש שמסתובבת סביב האדמה הייתה זמן רב "אמת" שאסור לערער עליה, וכזכור, גלילאו גליליי שילם מחיר כבד על הפרכתה. היות האישה רכושו של הגבר אף הוא "אמת" עתיקה שעדיין נחשבת לכזאת במקומות מסוימים, ונסתפק בשתי דוגמאות בולטות אלו מתוך רבות מספור אחרות. טוב אפוא שחלף העידן שבו יש רק אמת אחת, וטוב עוד יותר שחלף העידן שבו יש רק מוסד אחד או אדם אחד שקובעים מהי אותה אמת. ריבוי האג'נדות וגם ערעור הסמכות של מקדמי האג'נדות המסורתיות הם תהליכים מבורכים של השתחררות מעוּלם של ממסדים רודניים מכל סוג וממחירם הכבד של דעות קדומות ומסורות מזיקות. זהו הרי התהליך המיוחל של הקִדמה עצמה. אז מה הבעיה בעצם?

דומה שהתשובה קשורה לא רק לטיבו של הנושא השנוי במחלוקת, אלא גם להיקף המחלוקת. כשהוויכוח איננו עוד על עניין מסוים או נושאים אחדים, כשהמחלוקת משתרעת על כל מרחבי הקיום המשותף, כשהמריבות נוגעות לא רק לתוכניות ההווה והעתיד, כשהן נעוצות גם בעבר ששוב איננו עבר משותף, כשסיפור-העל המכונן מתפצל לכמה סיפורים מתחרים שכל אחד מהם טוען לבלעדיות ומוציא את חברו – אז חדל תהליך קעקוע האמת להוות קרקע לקִדמה ולנאורות, ומתחיל לאיים על יציבותה ושלומה של החברה כולה. כישלונה של חברה להתאחד סביב אמת כלשהי מעיד על מחלוקות עמוקות בין פלגיה של אותה חברה, שלכל אחד מהם הנחות יסוד שונות ולעיתים הפוכות. הנחות היסוד השונות מכוונות להתבוננות שונה על המציאות ולאחיזה עיקשת ב"אמיתות" הפוכות; הן מולידות חשבונות מרים וטינות עמוקות, והן עלולות להתרחב לקרעים מדממים.

קטע תלמודי קצר חושף התבוננות עתיקת יומין בחברה שבה האמת נעדרת, נעלמת, נסתרת ומוכחשת. לדעת חז"ל, זוהי תופעת קצה, סימן ואות לקיצה של אותה חברה בפרט ולקץ הימים בכלל, כלומר למפלתו הסופית של העולם המוכר לנו, טרם בואו של משיח בן דוד וכינונו של עולם אחר וטוב יותר. אותו דור אחרון של העידן הנוכחי יתאפיין בהתמוטטותן המוחלטת של מערכות הצדק והמוסר. איך תיראה ההתמוטטות הזאת? לחכמים שונים דעות שונות. רבי יהודה בר אלעאי, חכם בן המאה השניה לספירה שחי בכפר אושא שבגליל1 תיאר אותה כך:

תניא [שנויה – ברייתא], ר' יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו, בית הוועד [המוסד העליון של יהודי הארץ] יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן [הגולן] יאשם [ישום, יהיה שומם], ואנשי גבול [שיימלטו מבתיהם] יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו [ירוּחמו], וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת [תהא] נעדרת, שנאמר: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיהו נ"ט טו). (בבלי, סנהדרין צ"ז ע"א)

לדברי ר' יהודה, ההתפוררות החברתית כוללת שורה של סממנים: ראשית, התדרדרותו לשפל המדרגה של "בית הוועד", ההנהגה הפוליטית, הכנסת בלשון ימינו. זה בהחלט סימן מובהק גם של תקופתנו אנו.

שנית, חורבן האזור שבו הוא עצמו חי ובו גם אני חיה (וממנו יוצא לאור גם כתב העת הזה). מהסימן הזה אנחנו רחוקים, ואפשר להאמין ולקוות שרחוקים מאוד, ולא נחזה בו חלילה.

שלישית, פליטים חסרי בית, "אנשי גבול", שלא יצליחו למצוא מקלט בטוח; מציאות כאובה ובעייתית שמוכרת לנו לצערנו.

רביעית, חולשתה של "חוכמת הסופרים", המנהיגות האינטלקטואלית שאיננה עומדת בפרץ. האם הסופרים, העיתונאים, אנשי החינוך ואנשי הרוח שלנו כיום עומדים בפרץ השחיתות והסיאוב? לתחושתי, לפחות חלקם עושים זאת.

חמישית, "יראי חטא", דמויות בעלות תוקף מוסרי שיתריעו בפני הציבור, יימאסו עליו ולא יוכלו לסחף המוסרי. פני הדור כולו יאבדו את צלם האנוש שלהם וידמו לפני הכלב.

לבסוף, סממן אחרון ואולי חמור מכולם יהיה היעדרותה של האמת.

הפסוק שרבי יהודה מצטט לקוח מישעיהו נ"ט. הפרק כולו מונה את עוונותיהם החמורים ביותר של בעלי השררה והאמצעים, כאלה שמחשיכים את הארץ וגורמים סבל רב לציבור כולו. כמה פסוקים בתוכו מוקדשים לתרבות השקר הרווחת. וכך כתוב שם:

פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּה', וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ; דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה, הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר. וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד: כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת, וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל; וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, כִּי-אֵין מִשְׁפָּט. (ישעיהו נ"ט יג–טו)

מה זאת אומרת שהאמת "נעדרת"? איפה היא? ומי הוא המשתולל? לסוגיה שלנו יש תשובה מפתיעה ומעניינת המופיעה בהמשך לקטע שצוטט למעלה:

מאי [מה פירוש] "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו של] רב: מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים, והולכת לה. מאי [מה פירוש] "וסר מרע משתולל?" אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו של] ר' שילא: כל מי שסר מרע – משתולל [נחשב כמשוגע] על הבריות. (בבלי, סנהדרין צ"ז ע"א)

להסתלקותה של האמת, מלמדים בבית המדרש של רב, תִקדם תופעה של עדריות. הציבור יתפלג לעדרים עדרים – כל עדר מחזיק באמת אחרת, מתרחק מהעדרים האחרים וחורש עליהם רעות. הסחף וכוחות המשיכה של העדרים יהיו כה חזקים, שמי שלא יצטרף למלחמות העדרים ויסור מהם, דווקא הוא ייחשב כמשתולל וכמשוגע. רש"י על הגמרא מגדיר כך את גורלו של ה"סר מרע": "כל העולם אומרין עליו: שוטה הוא, היינו משתולל [מ]לשון שטות, כמו 'מוליך יועצים שולל' (איוב י"ב יז)". המאבקים בין המחנות ישבשו את היכולת להבחין בין טוב לרע, ובעלי הכוונות הטובות ייחשבו למוליכי שולל. זה הרגע שבו האמת עצמה פשוט תלך לה…

האם נבואת ישעיהו בפרשנותה התלמודית כבר חלה עלינו? דומה שלא רק אנחנו, מדינות שלמות וציבורים גדולים בעולם מתקשים בעת הזאת להבחין בין הסרים מרע ובין מוליכי השולל, בין אמת מוחלטת או יחסית ובין שקר גס, בין כחש וסרה למשפט וצדקה.

כנגד האמת הנעדרת והעדרית של ישעיהו, מבקש הנביא זכריה: "… דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם [...] וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח' טז–יט). אם כבר אהבה, בחיינו האישיים אמירת אמת נדמית לנו לפעמים דווקא כמרחיקה את השלום, ובכל הקשור למערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות מלמדים אותנו חז"ל ש"מותר לו לאדם לשנות [מעט מהאמת] בדבר השלום" (בבלי, יבמות ס"ה ע"ב). אבל זה היתר מוגבל מאוד, והוא חל רק על עניינים אישיים ביותר. בכל הקשור למרחב הציבורי, נאמנים עלינו דברי רבן שמעון בן גמליאל הנשיא במסכת אבות (א', י"ח) ובהרחבה בתלמוד:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת והשלום. ושלשתן דבר אחד הן! נעשה הדין – נעשה אמת, נעשה שלום. אמר רבי מנא: ושלשתן בפסוק אחד: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח' טז). (ירושלמי, תעניות פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א)

יש קשר ישיר בין אמת ומשפט צדק ובין שלום, אומר הנשיא. שלושת אלה מכוננים משולש שהוא יסוד עולם, בסיס הכרחי לכינונה של חברה בריאה ומשגשגת. שלום ואחווה בין פלגים, מפלגות, ציבורים ומגזרים, מחייבים את כולם לאמת מוסכמת וברורה, וכמו-כן גם למערכת משפט מוסכמת וחזקה שתדאג לבירורה של האמת ולקיומו של משפט צדק.

עם כל מורכבותה וריבוי פניה של המציאות, היא לא נעדרת אמת. ראייה צרה ומגמתית של המציאות, סילוף מכוון של האמת לצורך אישי או פוליטי ואפילו אידאולוגי, הפצת מידע לא אמין ולא מוכח, המצאת קונספירציות דמוניות ועלילות זדוניות והפצתן – כל אלה מרחיקים מאיתנו את השלום בתוכנו, ממלאים את האוויר באדים מורעלים ומחלישים אותנו כחברה וכמדינה.

והאמת, החברה שלנו מתגעגעת לאמת ומשוועת לשלום בין כל חלקיה ופלגיה. באמת.

הפוסט עדרים עדרים הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

אהרן דוד גורדון מבחין יפה בין אמת של ידיעה לאמת של דעה, בין האמת האובייקטיבית לבין האמת הסובייקטיבית:

כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההיגיון, לבררה, ולהרוויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות. (גורדון, 1952)3

גורדון מתאר מצב שבו לא מבחינים בין אמת של דעה לבין אמת של ידיעה – כשם שאמיתות הידיעה נבחנת במידת האובייקטיביות שלה, כך גם הדעה. לכן עלינו להצליח להוכיח את דעתנו, שכן הדעה אמיתית יותר ככל שהיא מוכחת יותר, ככל שהיא אובייקטיבית יותר, וממילא אנחנו צריכים גם לשכנע את הזולת שאם ישנן כמה דעות, הרי שרק אחת מהן נכונה והיא אמת אובייקטיבית – כל השאר הן דעות מוטעות. אך לתפישתו של גורדון זו טעות, שנובעת מאי-ההבחנה בין ידיעה לדעה:

מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון עצמו יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, בה-במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט. (שם)

בניסוחו היפה אומר גורדון שהדעה של האדם אמורה לשקף את האותנטיות שלו, לבטא את מלוא עומק נפשו. כשמובעת דעה, היא נחשבת שקרית כאשר אינה מבטאת באמת את האותנטיות, את העצמי – לא כאשר אינה תואמת למציאות, או אינה מוכחת בצורה אובייקטיבית. אם כן, גורדון מאפשר לנו הגדרה מחודשת של מושג האמת, הגדרה המבחינה בין שני מישורי חיים – האמת בעולם הידיעה היא אמת אובייקטיבית, והאמת בעולם הדעה היא אמת סובייקטיבית.

ההפך ממושג האמת הוא, כמובן, מושג השקר. במצב של שקר דבריי אינם תואמים את המציאות, בעולם הידיעה, ואינם תואמים את עצמי האותנטי, בעולם הדעה. שקר נחשב למעשה לא מוסרי. אומרת התורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כ"ג ו-ז). וגם: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא י"ט יא). התורה מכירה בבעייתיות העמוקה של השקר. כל התקשורת, היחסים, הכבוד שאנחנו מעניקים איש לרעהו – מבוססים על כך שאנחנו יכולים להאמין זה לזו, זו לזה, וכשאדם מוציא משהו מפיו אנחנו לא צריכים לבדוק אם דבריו נכונים או לא. האמת מאפשרת חיים שיש בהם אמון, שיש בהם זרימה בריאה.4   אלא שהשקר בעייתי לא רק מבחינה פונקציונלית תועלתנית, אלא גם מבחינה מוסרית. השקר הוא פגיעה בכבוד האדם המשוחח עימי ובערך האמת. אחד הניסוחים הידועים של הצו הקטגורי, אותו חוק מוסרי שהציע הפילוסוף עמנואל קאנט, אומר: "לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". הווה אומר, כשאני עושה מעשה עליי לבחון אם הפיכת הכלל המעשי שלפיו פעלתי לחוק כללי אכן יכולה להיות רצויה. אם המעשה אינו יכול להתקיים כחוק כללי, הוא כנראה לא מוסרי ככלל מעשי. בעזרת כלל זה בוחן קאנט את השקר, ומבחין בין התועלת שבשקר לבין המוסריות שלו:

ניקח לדוגמא את השאלה אם מותר לי בשעת הדחק להבטיח הבטחה מתוך כוונה תחילה שלא לקיימה. מבחין אני בקלות בין שתי המשמעויות האפשריות של שאלה זו: ראשית, אם פיקחות היא זאת להבטיח הבטחת שווא, ושנית, אם אפשר לצאת בזה ידי חובה (קאנט, 1994, עמ' 37)

כאשר השאלה היא אם מוסרי לשקר, לא אבחן אם יהיה בזה מן הפיקחות, אלא אשאל "האם רציתי שכללי המעשי להבטיח הבטחה כוזבת יהא שולט כחוק כללי הן עליי הן על אחרים?"; האם נאמר שכל אחד רשאי להבטיח הבטחה כוזבת בשעה שהוא נתון במצוקה? מבדיקה כזו עולה שאפשר אמנם לרצות במקרה ספציפי בשקר, אבל איננו רוצים שהשקר יהיה לחוק כללי, מפני שעם קיום חוק זה לא יהיה עוד תוקף לשום הבטחה בעולם. אם כן, קאנט מגיע למסקנה שהשקר סותר את הצו הקטגורי, את המוסר. לדידו, אסור לשקר כי שקר במהותו אינו מוסרי.

במסכת סוכה בתלמוד ישנה התייחסות קצרה – וחשובה לענייננו – לנושא השקר: "ואמר רבי זירא: לא יאמר אדם לתינוק שאתן לך דבר ואינו נותן לו, משום שיבוא ללמדו שקר, שנאמר: 'וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר' (ירמיהו ט' ד)" (בבלי, סוכה מ"ו ע"ב; מתורגם מארמית). רבי זירא אומר לנו שבתהליך החינוכי יש לשים לב לא ללמד את הילד הקטן, דרך דוגמה אישית קלוקלת, ששקר הוא אמצעי לגיטימי.

אבל כולנו משקרים לילדים ולמבוגרים. אנחנו יודעים את זה, אין אדם בעולם שמעולם לא שיקר. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו מסילת ישרים, היה נותן בנו סימנים:

השקר, גם הוא חולי רע, נתפשט מאוד בבני האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו. יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות; הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה […] ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם; והיינו שאין אומנותם בכך, ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר-מה, יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם. ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדאים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם […] ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם – יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה.5

בספר "שתהיי לי הסכין" מתאר דויד גרוסמן את התשוקה לאמת:

הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין. וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה.6

אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי שורות אלו לראשונה. כמה הזדהיתי. כמה כמיהה חשתי לאמת החשופה. רובנו חיים במתח העצום הזה בין היופי של האמת והרצון לחשוף ולהיחשף, לבין העובדה שכולנו משקרים ומסתירים לעיתים תכופות.

באילו מצבים אנחנו משקרים, כמה אנחנו משקרים, מה משפיע עלינו לשקר יותר ופחות? בספר "האמת על באמת"7  פורש דן אריאלי שורה של מחקרים בתחום. בניסויים שערכו אריאלי ושותפיו הם גילו שרובנו מרמים. רובם הגדול של האנשים ירמו מעט כשתינתן להם הזדמנות לשקר ולהרוויח מכך. החוקרים שיערו שהגורמים המרכזיים שישפיעו על כמה ירמו, באיזו עוצמה, מי ירמה וכן הלאה, הם הרווח האפשרי מהשקר, והסיכוי להיתפס במרמה. נדמה שזו האינטואיציה של רובנו. להפתעתם הסתבר ששני הגורמים האלה כמעט אינם משפיעים על השאלה אם נרמה וכמה. הגורם המרכזי ביותר שמשפיע הוא שאנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו; אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. רמאות קטנה לא תגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, ואילו רמאות גדולה – כן. כשאנחנו מרגישים ש"עבדנו על מישהו" זה לא פוגם בדימוי העצמי שלנו, כשאנחנו חשים שרימינו אותו בצורה נבזית זה סיפור אחר.

באחד המחקרים ביקשו מהנחקרים לענות על שאלות, והובטח להם דולר על כל תשובה נכונה. כאשר אספו את דפי השאלון היו בממוצע ארבע תשובות נכונות לשאלון; לעומת זאת כאשר לא אספו את השאלונים אלא הקריאו את התשובות הנכונות, וביקשו מהנבדקים לסמן אצלם באופן עצמאי כמה תשובות נכונות היו, ואז אמרו להם לקרוע את הדפים ולזרוק אותם לפח או לשים אותם בתיק שלהם – ממוצע התשובות הנכונות עלה מארבע לשבע. אם הקריאו לנבדקים לפני הניסוי את עשרת הדיברות, או כאשר המבחן דרש לזכור את עשרת הדיברות – אף אחד לא רימה בכלל. אם כן, המחקר מצא שכאשר מפעילים לנו את המנגנון האתי הפנימי, הרמאות קטֵנה עד נעלמת לחלוטין. אני לא מרגיש טוב לשקר כשהרגע דיברו עימי על ערכים. שיטה זו של תזכורות אתיות ידועה בתחום האתיקה ההתנהגותית בשם "nudges", ובעברית – הֶנֵּדִים.8

במחקר אחר פיזר אריאלי שטרות של דולר במקררים במעונות הקמפוס. כאשר הוא שב כעבור שבוע, כל השטרות נותרו במקומם. אנחנו לא רוצים להרגיש שגנבנו כסף. עם זאת, כאשר הוא פיזר שם פחיות קולה – מוצר שעולה מעט יותר מדולר – כעבור שבוע כבר לא היה להן זכר. אנחנו לא מרגישים גנבים כשאנחנו רק "לוקחים קולה בלי רשות", למרות שרציונלית מדובר במעשה חמור יותר מגנֵבת שטר של דולר. שטר כסף מהווה הנד בפני עצמו. לקיחתו גורמת לנו לחוש רע עם עצמנו. בלי ההנדים רובנו מרמים פעמים רבות אבל מעט, במידה שמאפשרת לנו לא להרגיש ממש רע עם עצמנו.

ראינו עד כה שמבחינה מוסרית, מבחינת יחסים בין אדם לחברו, עקרונית, ראוי לדבר אמת ולא ראוי לשקר. ראינו גם שבמציאות השקר נפוץ יחסית ומושפע מהדימוי העצמי שלנו. עם זאת, אבקש לשאול דווקא מתי מן הראוי לשקר? מתי התזכורת האתית צריכה דווקא לגרום לנו לא לדבר אמת. חז"ל היו מוכנים לשקול במקרים מסוימים דברי שקר, וזאת – לשם השלום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים; על הדין ועל האמת ועל השלום. (משנה, אבות א', י"ח).

ומה קורה כשנוצר מתח בין אמת ושלום? נדגים מתח כזה בעזרת סוגיה הלכתית, המכונה "מריש הגזול" (בבלי, גיטין נ"ה ע"א). וזו הדילמה שם: "גזל מריש וּבְנָאוֹ בבירה". מריש הוא קרש, ובירה היא מבנה. מישהו גוזל קרש עץ ומשתמש בו לבניין שהוא בונה. בעל הקרש שנגזל דורש לקבל את רכושו בחזרה, ואינו מוכן לקבל פיצוי עבורו. הדרך היחידה להשיב את קרש העץ שלו היא להרוס את כל המבנה. מבחינת האמת, מבחינת הצדק, זה אכן שלו! לכאורה, בית המשפט אינו יכול להגיד לו: אני כופה עליך לא לקבל את מה שנגזל ממך. קו מחשבה המעמיד במרכז את האמת כפי שהיא – מחייב את הריסת הבניין. ואכן, "בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". אבל קו המחשבה של שלום, שרוצה לייצר אפשרות לחיים משותפים וגם רוצה לאפשר לאדם להשתנות, לחזור בו, לשנות את דרכיו, מוביל לתוצאה שונה: "בית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין". תקנה זו מאפשרת לאדם תהליך של השתנות, תהליך שיבה. בית שמאי הם אנשי אמת וצדק. בית הלל מעריכים את האמת והצדק, אבל הם אנשי שלום. לבית הלל חשוב ליצור משפחה, קהילה וחברה; כשהאמת מתנגשת עם השלום, הם ילכו פעמים רבות לכיוון השלום. על שלושה דברים העולם קיים, וכאשר שניים מהם מתנגשים – האמת והשלום – יש להכריע מה יהיה הדין. במקרה זה השלום ניצח; הלכה כבית הלל.

הדוגמה הידועה ביותר למחלוקות שמאי והלל בהקשר זה היא סוגיית "כלה נאה וחסודה" (בבלי, כתובות ט"ז ע"ב – י"ז ע"א). שואלים שם: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" איך יש לשמח את הכלה, מה אומרים בפניה, ומה לא? מה אם הכלה שואלת "איך אני נראית?" ואני חושב שהיא נראית לא משהו בכלל? "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא". אסור לך לשקר. "ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא – אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'!" בית הלל עונים להם כך: "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הווי אומר ישבחנו בעיניו".9 זאת אומרת, ישנם מצבים שבהם צריך טקט, וחשוב לא להעליב, ולא לבאס אדם עד עמקי נשמתו. הקטע מסתיים באמירה: "מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אמרה זו דורשת מאיתנו לוותר לעיתים על מוחלטות הצדק והאמת; לחדול מטוטליות שרואה ערכים ועקרונות אך אינה רואה א.נשים, ולהבין את רגישות המצב שבפנינו. היא דורשת עדינות. הרבה פעמים הדבקות באמת מייצרת פגע רע בעולם ומבטלת את השלום.10

את המתח הזה מביעים חז"ל גם בסוגיה אחרת, אשר בה אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (בבלי, יבמות ס"ה ע"ב). "לשנות", דהיינו – לא לומר את האמת. מותר לעשות זאת כשהמטרה האמיתית היא שלום. רבי נתן מוסיף שלא רק שמותר לשנות בדבר שלום, אלא זו אף מצווה, ומוכיח זאת מדברי אלוהים לשמואל (שמואל א ט"ז ב); בתשובה לחשש שמביע שמואל "אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי", אלוהים מורה לו: תגיד שאתה הולך להקריב קורבן, וככה לא יפגע בך שאול. שמואל הולך למשוח את המלך הבא, ולשם כך מורה לו האל לשקר. יש ציווי לשקר במצבים מסוימים. מצב זה מעניין במיוחד, שכן הוא אמנם מייצר שלום, במובן שלא יהרגו את שמואל, אבל כאן מדובר באינטרס לאומי-פוליטי, וכדי לממש אותו מותר לשקר. זה גורם לי לנדוד במחשבותיי לשקרים של פוליטיקאים. פוליטיקאים רבים משקרים כשיטה, כמעט כדרך חיים. את שקריהם ניתן לחלק לכאלה שמטרתם קידום עצמי, אינטרסים, זריית חול בעיני הציבור לשם תועלת עצמית ופוליטית – וכאלה שבאמת ובתמים נעשים "למען האומה".

נחזור לתלמוד. הסוגיה ממשיכה שם עם דבריו המטלטלים של רבי ישמעאל: "גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו". רבי ישמעאל רומז לתיאור העדין בספר בראשית, שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שיזכו לילד, ושרה אינה מאמינה: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם, הוא אומר: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית י"ח יב-יג). כדי לא לפגוע בשלום הבית, משנה מעט אלוהים את מה שאמרה שרה. הוא אינו רוצה להעליב את אברהם, הוא מבין את הסכנה. בכל זאת, איזה גבר יישאר אדיש לזלזול כזה באונו? "מותר לשנות מפני השלום".

במקום אחר בגמרא נקבע שלתלמידי חכמים מותר לשקר, "לשנות במילותיהם", בשלושה עניינים: מסכת, פוריא ואושפיזא (בבלי, בבא מציעא כ"ג ע"ב – כ"ד ע"א). ב"מסכת" הכוונה ללימוד, וכפי שמסביר רש"י, אם שואלים תלמיד חכם אם הוא מכיר מסכת מסוימת, עליו להכחיש, בענווה, אף שהוא אכן למד אותה. "פוריא" היא ענייני המיטה, אשר עליהם יש לשמור בצנעה. "אושפיזא" הם אורחים, ורש"י מפרש: "שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא תמיד עליו ויכלו את ממונו". פרשנים אחרים חלוקים בשאלה אם באמת מותר לשקר מתוך ענווה, לשם שמירה על פרטיות וצניעות ומתוך דאגה לזולת. בכל מקרה, השאלות האלה שמעסיקות את הפרשנים הן היפוכם של המצבים המתוארים במחקרו של דן אריאלי. לא שקר שנובע מאינטרס כלשהו, או מרצון להרוויח דבר-מה, שקר אנוכי – אלא שקר מתוך דאגה אמיתית לזולת, ולמענו.

השקרים הם חלק מהחיים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו מחליטים באיזו מידה לתת לשקר מקום בחיינו. בתוך המודעות לעובדה שיש חשיבות עצומה לאמת, כדי שיתנהלו פה חיי חברה תקינים ומוסריים – אנחנו גם מבינים שיש מצבים שבהם אמירת אמת מעידה על חוסר רגישות, על אי הבנת הסיטואציה, על ריכוז עצמי אנוכי. "אל תהי צדיק הרבה" – הֱיֵה חומל. עלינו לרקוד ריקוד עדין מאוד, שעמנואל קאנט לא היה מקבל אותו, אבל חז"ל מזמינים אותנו לחולל אותו. ריקוד בין המקום של האמת בחיינו לבין המקום של השלום – המקום של הרגשות, של הקהילתיות, של עדינות המפגש; המקום שרואה את רגשות הזולת וכאביו.

קשה לרקוד את הריקוד הזה. קשה לשלב דין, אמת ושלום. אני קורא את חז"ל כמי שדורשים מאיתנו להבין את החשיבות של הדין, את החשיבות של האמת האובייקטיבית הרחוקה ושל האמת הסובייקטיבית הקרובה; "מדבר שקר תרחק", ככל האפשר! ובאותה עת ממש הם מלמדים אותנו להיות בית הלל, להיות מעורב עם הבריות, להבין את המצב, להיות בעל טקט ורגיש, לראות מי יכול להיפגע, לחמול. ניסח זאת הנביא זכריה באומרו: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח' יט) – פעילות מתוך אהבה של האמת והשלום גם יחד, מתוך ניסיון עמוק לשלבם, היא המרשם שמציעים חכמים להתנהלות ראויה בחברה.

הפוסט האמת והשלום אהבו הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

העיריה הודיעה שמדובר במבנה של הרכבת הקלה שהיה בבניה, ושמדובר ב"פייק-ניוז" – אולם תאוריית הקונספירציה שהממשלה מתכננת לכלוא סרבני חיסונים כבר קיבלה חיזוק משמעותי.
זוהי דוגמה למצב שבו חדשות כזב מזינות תאוריות קונספירציה. אבל האם ישנם קשרי עומק בין התופעות גם ברמה הפסיכולוגית של אלו שאוחזים בהם? השאלה מקבלת דחיפות מיוחדת סביב מגפת הקורונה, שכן נדמה שהשלכותיה קשורות באופן הדוק לחיי אדם. בהתייחסו לאתגר זה, אמר ראש ארגון הבריאות העולמי: "איננו נאבקים רק במגפה, אלא גם במגפת מידע [infodemic]. פייק-ניוז מתפשט מהר יותר וביתר קלות מאשר וירוס [הקורונה], והוא מסוכן באותה מידה" (WHO, 2.2020, התרגום שלי – נ.נ.ד.).

‏א. הקשר בין חדשות כזב, תאוריות קונספירציה ופוסט-אמת
חדשות כזב (פייק-ניוז) הן דיווחים כוזבים על אירועים, שנכתבים ונקראים באתרים ברשת. מילון אוקספורד, שמציע את ההגדרה הזאת, ממליץ לעיין במושג נוסף – "פוסט-אמת" – כדי להבין את המושג לעומקו. את ה"פוסט-אמת" מגדיר המילון כהתייחסות לנסיבות שבהן אנשים מגיבים לרגשות ולאמונות יותר מאשר לעובדות. מדובר במגוון של איומים על יכולתם של אנשים לדעת מה אמת או מה מדויק בחברות עתירות מידע ומדיה; האיום המרכזי הוא מצב חברתי שבו יש פחות עניין באמת ובאופני ידיעה אמינים שלה, ובמקביל קיימת נהירה למקורות מידע שאינם בדוקים או אמינים, כגון מדיה חברתית או אתרי חדשות מפלגתיים באינטרנט (Barzilai & Chinn, 2020).
הגדרת הפוסט-אמת מובילה אותנו לתאוריות קונספירציה, המבוססות אף הן על האמוציונלי יותר מאשר על הרציונלי, והנפוצות אף הן במרחבים הבלתי-מבוססים של האינטרנט. מילון אוקספורד מגדיר "תאוריית קונספירציה" כאמונה שארגון סודי אך עוצמתי אחראי לאירוע. אחרים מדגישים בהגדרתם את ההבדל בין קונספירציות של ממש (כמו ווטרגייט) לבין תאוריות קונספירציה, שמתאפיינות בהתמדה לאורך זמן למרות העדר הוכחות או תימוכין כלשהם לקיום אותן הקונספירציות (Lewandowsky & Cook, 2020). על מנת שתאוריה תיחשב כתאוריית קונספירציה נדרשים שלושה מרכיבים: הצגת אירוע שנדמה כפשוט וטבעי כאחר ממה שנדמה; הצעת הסבר אלטרנטיבי למציאות, הכולל את קיומם של גורמים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים; והצבעה על כוונה זדונית בהתנהגותם של אותם גורמים. אף על פי שהן תאוריות קונספירציה והן חדשות כזב התקיימו מקדמת דנא ותועדו עוד בתקופה הרומית ולפניה (כמובן, ללא הפן של התפוצה הדיגיטלית),1 נראה כי את הפופולריות שלהן בשנים האחרונות יש לייחס לעידן הפוסט-אמת שבו הן פורחות ושאותו הן יוצרות, במעין מעגל קסמים.
אם כל תאוריית קונספירציה או פריט חדשות כזב הם יחידת מידע המהווה מם תרבותי (cultural meme, Dawkins, 1976), אז עולה השאלה: מהו המצע שעליו יחידות המידע האלה מתפשטות? אנו יודעים היום לא מעט על איך וירוסים ביולוגיים מתפשטים, ומדוע אנשים מסוימים פגיעים אליהם יותר מאחרים; כיצד ומדוע מתפשט וירוס הפוסט-אמת בתפוצה כה רחבה? ומה הופך אנשים מסוימים לצרכניו?

‏ב. חדשות כזב מול תאוריות קונספירציה: מיקום כוונת הזדון
לפני שנאגד את חדשות הכזב ותאוריות הקונספירציה באותה חבילת פוסט-אמת ונחפש את המצע המשותף להתפשטותן, כדאי לשים לב גם להבדל בין התופעות, הקשור במיקומו של בעל כוונת הזדון בתהליך.
בחדשות כזב הזדון נמצא אצל המפיץ. בתאוריות קונספירציה הזדון מיוחס (בדרך כלל שלא בצדק) למושא התאוריה. נסביר את ההבדל: חדשות כזב הן בגדר disinformation (הטעיה), בעוד תאוריות קונספירציה הן לעיתים קרובות יותר misinformation (טעות); כדי שידיעה תיחשב לחדשות כזב יש צורך בכוונה זדונית בשלב יצירת המידע. טעות תמימה או אפילו טעות שנובעת מדעות קדומות או תפיסת עולם מוטה של הכותב אינה מספיקה כדי שחדשות יוגדרו כ"כזב". לעומת זאת, תאוריות קונספירציה אינן מחייבות כל כוונת זדון אצל מפיציהן, אשר לעיתים קרובות מאמינים בלב שלם שההסבר שלהם משקף את המציאות לאשורה.
אולם בתאוריות קונספירציה ישנו ייחוס של כוונת זדון למי שאותו מאשימים בקשירת הקשר: "ראש הממשלה מתכנן את חופשתו הבאה על הירח" היא דוגמה לחדשת-כזב; "ראש הממשלה מתעקש שנתחסן כי הוא שותף בקנוניה להשתלט על העולם בעזרת השתלת שבבים דרך חיסונים" היא תאוריית קונספירציה. מה ההבדל ביניהן? בעוד שפייק-ניוז יכול להיות כל מידע מטעה, סנסציוני או שטותי, תאוריית קונספירציה מייחסת לאחר כוונת זדון ברורה ובכך סכנתה. מכיוון שתאוריות כאלו מצביעות על אשמים, הן עלולות לגרור אלימות נגדם. ב-2016 יצא מביתו בצפון קרוליינה אדם חמוש ברובה, נסע לפיצריה בוושינגטון DC, והחל לירות לתוך מחסן קטן בקצה הפיצריה. אותו אדם – אב לשניים, נוצרי אדוק ושכן טוב ונחמד לפי כל הדיווחים – השתכנע בתאוריית קונספירציה בשם "פיצה-גייט", שלפיה הילרי קלינטון מנהלת רשת התעללות שטנית בילדים, מתוך המרתף של אותה פיצריה (LaFrence, 2020). מכיוון שלא היו בסופו של דבר נפגעים בנפש, הסיפור הפך לסוג של אנקדוטה – אולם האנקדוטה הזאת מעידה על כוחה של תאוריית קונספירציה. ואכן, לתאוריות קונספירציה אחרות היו תוצאות אלימות בהרבה. התאוריה הטוענת שיהודים שולטים בעולם מאחורי הקלעים ומתעדים זאת באוסף כתבים סודיים המכונים "הפרוטוקולים של זקני ציון" משמשת מזה כמעט 120 שנה לתדלק שנאת יהודים בעולם כולו. אחד מצרכניה, שהשתכנע באמיתותה אחרי מלחמת העולם הראשונה והחליט לפעול בנדון, היה לא אחר מאשר אדולף היטלר (Hasian, 1997).
בשל הסכנה המיוחדת שבתאוריות קונספירציה, נקדיש את שאר המאמר לניסיון להבין את מניעי המאמינים בהן, אולם קודם לכן יש ליישב סוגיה אחת: אולי בעצם כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן אינו אלא שיקוף של המצב הפוסט-מודרני?
הפוסט-מודרניזם הוא מעין "הלך נפש" שדוחה כל השקפה אוניברסלית והייררכית לגבי התרבות, ומציע תפיסה רב-קולית ופלורליסטית, המבליטה את ההבדלים שבין זהויות, תרבויות ובני אדם (גורביץ', 1997). מכיוון שהפוסט-מודרניזם נוטה לדחות תפיסות אבסולוטיות של האמת, חלק ממבקריו – והם רבים – מייחסים לו את שגשוג הפוסט-אמת. אולם לפוסט-מודרנה בסיס פילוסופי רציני ורב-פשר, החורג מעבר לנושא מאמר זה. הספקנות בנוגע להצדקה גורפת לאמונת החברה המערבית בפרוגרס, והחשדנות כלפי הכללות, מתורגמים לעיתים לטענה שמושג האמת הקלאסי מת. זוהי ספקנות בעלת שורשים הגותיים עמוקים: פילוסופים מאז דמוקריטוס וקסנופנס ביוון העתיקה הצביעו על כך שלא ניתן להפריד את האמת מהקשרה – מהמסננות התפיסתיות שמתווכות את המציאות לאדם (קאנט), ממצב קיומו בעולם (היידגר) ומהשפה המעצבת את המציאות (ויטגנשטיין). לכן, אם נרצה לקיים דיון רציני על הפוסט-אמת, כדאי להבחין בינה לבין הטענות הפוסט-מודרניות. בנש (Benesch, 2020) טוען שאדם המשתמש במושג "פוסט-אמת" אך מתכוון בעצם לפוסט-מודרנה, משמיט את זכות הקיום של המושג "פוסט-אמת". הוא קורא להפריד בין המושגים פוסט-אמת ופוסט-מודרנה, ולנתח את הראשון במונחים חברתיים-תרבותיים אך לא פילוסופיים. להלן נאמץ את המלצתו של בנש, ונתייחס לפוסט-אמת לא כביקורת על מי שמערער באופן מושכל על אפשרות קיומה של אמת אחת, אלא כמצב תרבותי-חברתי שבו מידע בלתי מבוסס נצרך בצורה לא ביקורתית ומבלי להפעיל חשיבה רציונלית.

‏ג. מה מקור שגשוגה של הפוסט-אמת?
משהבחנו בין המושגים, נוכל לשאול: מה גורם לשגשוגה של הפוסט-אמת בתקופתנו? סדרת תשובות אחת מייחסת את עידן הפוסט-אמת למגמות חברתיות מקיפות כגון ירידה בהון חברתי, גדילה בחוסר שוויון כלכלי ונוף תקשורתי שהולך ומתפצל (Lewandowsky et al., 2017). בין השאר, חוקרים מצביעים על הסיבות הבאות כהסבר לשגשוג הפוסט-אמת בתקופה האחרונה:
1. הפוסט-אמת מיוחס למאפיינים של העידן הדיגיטלי, כלומר לשכיחות השימוש באינטרנט ובמדיה חברתית. עם המאפיינים הללו אפשר למנות את חסרון הפיקוח, את נגישות המידע וזמינותו, ואת שיטת העבודה של מפרסמים ברשת – מיקוד מידע לפי ידע קודם שהצטבר על העדפותיהם של המשתמשים, כך שנוצרים "חללי הד" (echo chambers) המונעים בפועל גישה שווה לכל סוגי המידע לאנשים שונים (Barzilai & Chinn, 2020).
2. הפוסט-אמת מיוחס גם לקשרים שנוצרו בין המדע לבין הכלכלה, שערערו את האמון הציבורי במדע. מדע משגשג במצבים שהמניע המרכזי לפעולתו הוא הבנת העולם, אולם אלו הם מצבים נדירים. שכיח הרבה יותר שמדע נשען על בעלי כוח, שתומכים בו למטרותיהם (למשל, לשם פיתוח כלי נשק חדשים להעצמת כוחם; הררי, 2011). ככל שהקשר בין מדע לבין בעלי כוח מתהדק, כך אובד האמון במדע כניטרלי ואובייקטיבי, ונוצר חלל שמתמלא על ידי תרבות הפוסט-אמת לגווניה.
3. פייק-ניוז והפצת תאוריות קונספירציה ברשת שוות הרבה כסף. הארגון Global Disinformation Index (GDI), המנטר אמינות, פייק-ניוז, שיח שנאה ותאוריות קונספירציה באתרי אינטרנט חדשותיים, מצא כי יש קשר כלכלי בין תאוריות קונספירציה לבין חברות גדולות. הקשר פועל על-פי המנגנון הבא: כאשר מפרסמים כותרת סנסציונית שמעלה אפשרות להסבר קונספירטיבי, אנשים רבים מקליקים על הכותרת ונכנסים למאמר מתוך סקרנות, חשש או שעמום, ונחשפים לפרסומות המוצמדות אליו. על הפרסומות הללו משלמות חברות עסקיות כסף רב. בדוגמה הבאה רואים כותרת ברוח דומה לאותה תאוריית קונספירציה שהשתקפה בווייז: "המרכז רב-העוצמה לבקרה על מחלות (CDC) קורא להקמת מחנות ריכוז בארה"ב כולל פלישה לבתים ושכונות".

זהו בעליל "פייק-ניוז" שנועד לקדם תאוריית קונספירציה, אולם המעניין מבחינתנו הוא שליד הכותרת מופיע דבר המפרסם: חברה המוכרת לילות במלונות. לפי דו"ח ה-GDI, חברות כמו גוגל, אמזון ועוד הרוויחו בשנת 2020 מעל 19 מיליון דולר מפרסומות שהוצבו על יד כותרות מעין אלו.

‏ד. המניעים הפסיכולוגיים לצריכת תאוריות קונספירציה
ההסברים התרבותיים-חברתיים פורשים את המצע לעליית עידן הפוסט-אמת, אבל אינם מסבירים מדוע ישנם אנשים שצורכים חדשות כזב ומאמינים בתאוריות קונספירציה, וישנם כאלו שלא. פסיכולוגים מזהים שלושה סוגים של מניעים לאמונה בתאוריות כאלו: מניעים אפיסטמיים (הרצון להבין את סביבתו של הפרט), מניעים קיומיים (הרצון להיות בטוחים ולשלוט במצב) ומניעים חברתיים (הרצון לשמור על דימוי חיובי של העצמי ושל קבוצת השיוך) (Douglas et al., 2019).
על מנת להציג ולהמחיש את שלושת סוגי המניעים הללו, אציג ממצאים מתוך מחקר שערכנו לאחרונה (Kheir, Novis-Deutsch, Långstedt & Brenner, in review), שבחן אופני יצירת משמעות סביב מגפת הקורונה, ושילובה במערכות מבנות-משמעות קודמות. בין השאר בחנּו את היחס לשלל תאוריות הקונספירציה שצצו באשר להתפרצות מגפת הקורונה ולהתפשטותה.
במחקר שאלנו 1805 משתתפים מ-33 מדינות מה לדעתם משמעותה של מגפת הקורונה. ביקשנו מהם לדרג 14 סיבות אפשריות ו-13 משמעויות אפשריות של המגפה. חלק מהפריטים ייחסו את המגפה לאלוהים, אחרים – למנגנונים טבעיים של התרבות וירוסים, וכן הלאה. בתוך 27 הפריטים היו ששיקפו תאוריות קונספירציה שונות. להלן הפריטים ה"קונספירטיביים" ולצידם אחוז המשתתפים שבחר בתשובות "נכון מאוד", "נכון" או "די נכון" עבור כל פריט, מהנפוץ יותר עד הנפוץ פחות:

השכיחות הגבוהה של תמיכה בהיגדים הקונספירטיביים האלה – שנעה מ-43.4% עבור היגד שמבטא חשדנות כללית כלפי גורמי כוח ושלטון ועד ל-10.8% עבור היגד שמכחיש את המציאות הקיימת בצורה מוחלטת – אומרת דורשני. בהיגדים הממקדים את האשם בקבוצה ספציפית, המשכנו ושאלנו את התומכים איזו קבוצה הם מאשימים במגפה. בין השאר התקבלו התשובות הללו: "אני נוטה לחשוב שארגון ריגול כלשהו פיתח אותו כדי להטות את מלחמת המסחר בין אמריקה לסין לטובת אמריקה"; "האומה הישראלית"; "אני נוטה לחשוב שמדובר בנשק ביולוגי ששוחרר בטעות, אולי בידי סין"; "אנשים בשלטון העומדים בראש מפעלים וחברות גדולות"; "אולי האילומינטי?"; "ייתכן שאלו הבונים החופשיים השולטים בעולם"; "מדינות סוציאליסטיות אוטוקרטיות"; ועוד. המגוון הרחב של התשובות וכן הניסוחים המתחבטים מעידים על אי-הוודאות הכרוכה במגפה, ועל ניסיונות לחפש לה הסבר בכל כיוון אפשרי.
עוד מצאנו, שהיה קשר מובהק ומשמעותי בין הפריטים הקונספירטיביים אלו לאלו.2 משמעות הממצא היא שמי שהסכים עם היגד קונספירטיבי אחד, נטה גם להסכים עם האחרים, ולהפך. ממצא זה תואם למחקרים קודמים שהראו שמי שנוטה להאמין בתאוריית קונספירציה אחת נוטה להאמין גם בנוספות (Wood et al., 2012).
אם כן, מה עשויות להיות הסיבות לתמיכה בתאוריות קונספירציה בנוגע לאירוע גלובלי, משנה-חיים ויחיד בדורו כמו מגפת הקורונה? להלן שלושה הסברים אפשריים, המשקפים את שלושת סוגי המניעים לאחיזה בתאוריות קונספירציה שהוצגו לעיל:

1. תאוריות קונספירציה מתכתבות עם אתגרי האמונה בעולם המודרני-חילוני
הרצון להבין את המציאות הוא מניע עוצמתי לעיסוק בתאוריות קונספירציה. תאוריות קונספירציה משגשגות על מצע של חילון ומשקפות את הקושי הטמון עבור אנשים מסוימים בהסברים המדעיים למציאות: אלו אולי משקפים היטב את המציאות אך אין בהם משמעות-עומק; במונחים של תאוריות-מבנות-משמעות, יש בהם sense אבל אין בהם purpose או significance (Novis-Deutsch, Kheir & Nynäs, in press). הצורך העז להסביר את המציאות באופן טלאולוגי (תכליתי) אינו זוכה לתיקוף או למימוש בסביבה החילונית. מקס ובר (Weber, 2002/1905) קרא לזה "הסרת הקסם" מהעולם המודרני. ואם אכן נותר האדם המודרני עם תחושת ריק הנובעת מהסרת הקסם, אזי את הריק הזה עשויות למלא תאוריות קונספירציה.
באופן מעניין, מי שאוחז בתאוריות קונספירציה אינו בהכרח פחות דתי מאחרים. למעשה, במחקרנו מצאנו את ההפך: היה מתאם ניכר בין האוחזים בהסברים דתיים לבין האוחזים בהסברי קונספירציה למגפה.3 נוסף על כך, ככל שאנשים הגדירו עצמם יותר דתיים, כך נטו יותר להסכים עם היגדים קונספירטיביים. לעומת זאת, היה מתאם הפוך בין המאמינים שהקורונה היא תוצר של תהליכים טבעיים של התפשטות וירוסים לבין האוחזים בתאוריות קונספירציה.4
ייתכן שניתן לפרש זאת בכך שבתהליך החִברות הדתי הופך האדם פתוח יותר להסברים המנותקים מלוגיקה, שמציגים את המציאות ואת המשמעות כשני רבדים נפרדים. לפי הדת, עדות החושים וכוחה של הלוגיקה (שני הכלים היחידים שהמדע מעניק להם לגיטימיות) אינם מעידים על "הדבר האמיתי", שהוא סמוי מן העין ואין דרך להפריכו. למשל, שאול התרסי כתב: "כי באמונה נתהלך ולא בראות עינים" (אל הקורינתיים 5:7), ואילו ישוע לימד את מאמיניו: "אשרי המאמינים ואינם רואים" (יוחנן 20:29) (Cotteril, 2020).
הלך רוח שכזה עשוי לקדם תמיכה בתאוריות קונספירציה, המתארות אף הן מציאות סמויה מן העין שאינה ניתנת להפרכה. אם האדם המאמין מצוי במצב של התגוננות בפני העולם החילוני-מערבי שסביבו, אזי תאוריות קונספירציה אנטי-ממסדיות ואנטי-מדעיות גם מספקות נשק למאבקו באותו ממסד מדעי, בכך שהן חושפות לכאורה את מניעיו האפלים.

2. תאוריות קונספירציה משקפות חרדה של האדם הקטן בעולם שהולך ונעשה בלתי-אישי
חרדה קיומית היא מוטיבציה נוספת לאחיזה בתאוריות קונספירציה. החרדה משילוב של טכנולוגיה מפקחת עם צמצום כוחו של הפרט מאפיינת את המאות העשרים והעשרים ואחת. ספרים כמו "1984" או "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, "עולם חדש נפלא" של אלדוס האקסלי, "פרנהייט 415" של ריי ברדבורי ורבים נוספים משקפים חרדה זו, ומזהירים מפני משטרים טוטליטריים בעלי כוח בלתי מוגבל. אחת ההשלכות של חרדה זו של "האדם הקטן" היא חשדנות גורפת כלפי דמויות ומוסדות של סמכות. כאשר בעלי הממון, חברות ענק וממשלות נחשבים למסוכנים ומאיימים, מתפתחות השערות לגבי כוונותיהם הזדוניות. חשדנות זו מופנית לעיתים גם כלפי האקדמיה, על מדעניה וחוקריה, היות שגם להם יש כוח וסמכות. פסיכולוגים מצאו כי אנשים שחשים חסרי כוח או פגיעים נמצאים בסבירות גבוהה יותר לתמוך בתאוריות קונספירציה ולהפיצן (Douglas et al., 2019; Lewandowsky & Cook, 2020). בפורומים מקוונים ניתן לראות שככל שרמת האיום הנתפסת גבוהה יותר בשיח, כך יש יותר הפניות לתאוריות קונספירציה. גם במחקרנו מצאנו קשר בין רמת האיום הנתפס סביב הקורונה לבין אחיזה בתאוריות קונספירציה. מצאנו גם שככל שאנשים נטו להאמין יותר בפריטי הקונספירציה, כך נטו לדווח על יותר דיכאון וחרדה; הממצא היה מובהק, אם כי גודל האפקט היה קטן.

3. תאוריות קונספירציה הן דרך מקובלת חברתית לבטא עמדות גזעניות ושנאת זרים
מניעים חברתיים ורצון להגביר תחושת שייכות גם הם מסבירים את העניין בתאוריות קונספירציה. אלו מאפשרות לאנשים להתמודד עם אירועים מאיימים, בין השאר בכך שהן מצביעות על אשמים. לעיתים, האשמים שייכים לקבוצות שנואות שהינן מטרה לגזענות ולדעות קדומות. בעוד שהשמעת עמדות גזעניות אינה מקובלת בימינו בעולם המערבי, האשמת האחר בקונספירציה סודית נחשבת יחסית לגיטימית משום שמדובר בהאשמה על בסיס של קלקול מוסרי. כך, אף על פי שלא ניתן כיום (הן מבחינה נורמטיבית והן מבחינה חוקית) לטעון שהיהודים הם גזע נחות, ניתן לטעון שהם שולטים בעולם הפיננסי (ראו למשל את התבטאויותיו בריש גלי של ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, על שנוא-נפשו, היהודי ואיש העסקים הבינלאומי, ויקטור סורוס). אף על פי שאי אפשר "סתם" לשנוא סינים משום שהם מהגזע האסיאתי, אפשר לכאורה לשנוא אותם משום שהם הפיצו את הווירוס בעולם. במחקרנו מצאנו שפריטים הקשורים בהאשמת האחר בהתפרצות המגפה היו חלק ממצבור ההסברים הקונספירטיביים למגפה.
עוד בפן החברתי, ראוי לזכור שהשותפות ב"הבנת" המציאות הסמויה מן העין שבתאוריית קונספירציה מייצרת קהילה של מאמינים. בעולם שהולך ונעשה בודד, קהילה היא דבר רב-ערך. נוסף על כך, קבוצות המתאגדות סביב תאוריית קונספירציה נוטות להשתמש בנרטיב המערער על מקורות הכוח כדי לדרוש סטטוס מיוחד של מיעוט מופלה.

‏ה. סוגרים מעגל:
האמון הנדרש לצריכת חדשות כזב והחשדנות בלב תאוריות הקונספירציה
בתחילת המאמר טענתי שיש להפריד ולהבחין בין פוסט-אמת לבין פוסט-מודרניות, ומבחינה רעיונית זוהי אכן הבחנה מהותית, אולם מבחינה פסיכולוגית השתיים חולקות מצע נפשי דומה: הפוסט-מודרנה צמחה על בסיס כפול של חרדה ושל חוסר אמון. האמון בקדמה שאפיין את האנושות בעידן ההשכלה נפגע קשות בעקבות שתי מלחמות עולם הרסניות, ולחוסר האמון בכוחה של התבונה נוספה חרדה מהרס עצמי של האנושות, בעידן פצצות האטום וכיום גם בעידן ההתחממות הגלובלית. כאשר החלו להתערער מערכות משמעות גדולות וותיקות כמו הדת, הקומוניזם, ובמידה רבה גם הלאומיות, נקלעו אנשים רבים למצוקה. המדע והקפיטליזם מסוגלים להבטיח רווחה כלכלית ואיכות חיים, אולם אין להם מה לומר על משמעות החיים, שכן הם שרויים במציאות פוזיטיביסטית שלפיה "מה שאנו קולטים בחושינו הוא כל מה שישנו". כיוון פתרון אחד הוא האקזיסטנציאליזם, שטוען שעל כל אדם לייצר משמעות לחייו-הוא בעצמו, אולם האקזיסטנציאליזם תובע מן האדם אינטרוספקציה ועבודה קשה. כיוון פתרון הפוך הוא האמונה הקונספירטיבית, שאינה תובעת מן האדם דבר מלבד חשדנות. בתמורה, זוכה המאמין להבטחה שיש משמעות כוללת למציאות, הסמויה מן העין והידועה לו וליודעי ח"ן כמותו.
אם נשוב אל המפגש בין ה"פייק-ניוז" לבין תאוריות הקונספירציה, שעימו פתחנו, נראה כי חבוי בו פרדוקס: מצד אחד, כדי להאמין בחדשות כזב נדרשת צריכה לא ביקורתית, רגשית ואי-רציונלית של מקורות מידע. במילים אחרות, יש צורך במתן עודף אמון בסמכות המסרים שקוראים ברשת. מצד שני, הבסיס לאמונה בתאוריית קונספירציה הוא עמדה של חשד כלפי האחר, כלפי המציאות שרק נדמית כתמימה, ובעיקר כלפי בעלי הסמכות. ואולם ראינו כיצד חדשות כזב מזינות את תאוריות הקונספירציה! כיצד ניתן להסביר את העובדה שצרכני הפייק-ניוז ותאוריות הקונספירציה הם בו-בזמן תמימים שנותנים אמון עודף, וגם חשדנים שאינם סומכים על אף אחד? לפי מה שהצעתי, ההסבר לפרדוקס קשור במקורות הפוסט-אמת המשותפים לשתי התופעות, ואשר ניתן לסכם אותם כ"העדפת המשמעות הסמויה על פני תוצרי התבונה". כאשר מוותרים על כוחה של התבונה לפרש את המציאות, נותנים דרור לאמון בלתי מוצדק בחדשות כזב וגם לחשדנות ועוינות כלפי האחר.
ברחמן (2020) טוען שאחת הבעיות של ימינו היא חוסר האמון בכוונותיהם הטובות של אחרים; חוסר אמון שהשתלט על השיח וההתנהלות במרחבים רבים, מהציבורי והפוליטי ועד לאישי. עד שלא נחזיר את האמון באדם, בכוונותיו הטובות ברוב המקרים, בטוב ליבו הרווח הרבה יותר מאשר נטייתו לאלימות, וברצונו הכן לשתף פעולה – נתקשה לגבור על תופעות שמסתמכות על חוסר האמון הזה, כמו תאוריות קונספירציה ופייק-ניוז.

הפוסט פוסט-אמת ומגפת הקורונה: מה מניע את המאמינים בתאוריות קונספירציה? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

לפני עשור, בערך בשנת 2010, גאה וגעש ה"טכנו-אופטימיזם". כולם דיברו על עושר המידע, עידן המידע, מהפכת המידע ואוטוסטרדת המידע. האינטרנט, ובתוכו הרשתות החברתיות שהתרחבו במהירות, נתפסו כאמצעי התקשורת הפתוחים ביותר שידעה האנושות, ונדמה היה שתקופה היסטורית חדשה מתחילה. תקופת האדם היודע.

מה יכול היה כבר להשתבש? המון, כנראה, אם אנחנו שומעים כל העת את המילה חסינות אבל לא מצליחים לצרף את כל עלילות משפט ראש הממשלה לסיפור קוהרנטי; אם אנחנו מתמכרים לשקרים וקונספירציות כמו למשל שחיסונים גורמים לאוטיזם ובכלל הקורונה אינה מחלה; אם מומחי חברה ומדינה טוענים שמהפכת המידע משפיעה לנו על החוסן החברתי והלאומי.

בשנה-שנתיים האחרונות נדמה שפתאום כולנו שמנו לב שהאינטרנט מלא וגדוש בתעתוע. המון פייק של תוכן, ולא פחות מזה – פייק של אמות מידה: פייק-לייקים, פייק-קליקים, פייק-עוקבים, פייק-בוטים, פייק-אוואטרים. אפילו הביטוי "פייק-ניוז" הפך בעצמו לפייק-ניוז אם נעשה בו שימוש כדי לתאר דיס-אינפורמציה ברשתות החברתיות או כדי לתאר את מהדורות החדשות של ערוץ 12. אמנם נדרש לכך זמן, אבל הולכת השולל והתעתוע הדיגיטלי, שהיו שם מאז ומעולם באופן סמוי – הפכו לגלויים. סרטים כמו "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" ו"מוות ל-2020", שהפכו ללהיטים בנטפליקס, מלמדים כיצד מצאנו את עצמנו בעיצומה של תקופת הספק הדיגיטלי, שבה אי אפשר לדעת עוד למה ולמי ולהאמין, שבה איבדנו את האמון שלנו בעצם יכולתנו לברר את המציאות.

אבל ייתכן שהסיפור איננו האמת או השקר במובן האפיסטמולוגי שלהם. אכן, חשוב לעסוק בהם, אבל לאמיתו של דבר העניין המרכזי הוא הכדאיות שבהפצת השקר. השאלות החשובות, בעיניי, אינן מדוע אנשים משתפים מידע שהוא פייק, אלא מיהם הגורמים שהמודל העסקי שלהם הוא הפקת הרווח מתשומת הלב למידע הזה; השאלות החשובות אינן מהו "פייק-ניוז", אלא מדוע מידע מסוגים מסוימים – מהכחשת חיסונים עד הכחשת שואה ועד "דיפ סטייט" וקונספירציות אחרות – מגיע דווקא לאנשים מסוימים שוב ושוב ושוב. התשובה לכך נמצאת בצמד המילים – קפיטליזם טכנולוגי. הבעיה איננה להבחין מי דובר אמת ומי שקרן, או אפילו מי יקבע מהם האמת והשקר; הבעיה היא שבעולם הדיגיטלי להיות שקרן זה פשוט יותר רווחי ומשתלם כלכלית מאשר לדבר אמת.

בגלל הקפיטליזם הטכנולוגי, הפייק לא ילך לשום מקום כל עוד הוא רווחי. והישארות הפייק מבטיחה שתופעות של "מערות הדהוד" (מצב שבו אנחנו נחשפים רק לדעות דומות לשלנו), של "מחילות ארנב" (מצב שבו אנחנו נחשפים למידע שהולך ומקצין) ושל טכנולוגיות שקריות אחרות ומתוחכמות יותר – למשל ה"דיפ-פייק" (זיוף סרטונים ותמונות בצורה מקצועית המבוססת על בינה מלאכותית) – כולן כאן כדי להישאר.

למעלה מזאת; בגלל הקפיטליזם הטכנולוגי – שעיקר מגמתו היא שנישאר כמה שיותר זמן בתוך הרשת החברתית, ושהרווח שלו הוא מזוגות העיניים, מתשומת הלב ומהמעורבות הרגשית שלנו – בגלל צורת הקפיטליזם הזאת, הסיפור האמיתי של התקופה הנוכחית איננו הפייק אלא ההצפה, מה שמכונה בצרפתית Avalanche. אנחנו חשופים כל העת למפולת שלגים אדירה של מידע, שמה שמאפיין אותה איננו בהכרח הדיס-אינפורמציה אלא הדיס-אוריינטציה.

משנה מפורסמת במסכת אבות מיטיבה לתאר תהליכי למידה וסוגים של לומדים:

ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, משמרת ונפה. ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו; משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים; ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. (משנה, אבות ה', ט"ו)

לב התרבות שלנו הוא לפעול, בעצמנו ובאמצעות מתווכים – המדע, המומחיות, תקשורת ההמונים – כדי להיות קהילת לומדים מסוג הנפה. כדי לדעת להוציא את הקמח ולהותיר את הסולת, להוציא את השקר ולהותיר את האמת. אבל הדבר הזה איננו אפשרי בעידן הנוכחי, שבו אנחנו סופגים וסופגים, נהיה לנו כבד ואנחנו פשוט עייפים ואדישים. ככה נראית "אינפו-קליפסה".

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים […] צעדנו היישר לגן עדן, כולנו צעדנו לצד האחר", כתב צ'ארלס דיקנס בפתיחה ל"בין שתי ערים", ובשורות האלה פתחתי את הטור הזה. צריך להודות בכנות שלא שאלנו את עצמנו בזמן איך גן העדן של מהפכת המידע אמור היה להיראות. נפלנו שבי בקסמה של מילה חלולה – "חדשנות", הסרנו כחברה דמוקרטית את הידיים מן המושכות, ומי שהחליט עבורנו היו חברות ענק מסחריות ומכוונות רווח. התוצאות לפנינו.

במובן זה, העתיד הדיגיטלי נראה עגום. וכשיש משבר פונים אל האם המיטיבה, הלא היא המדינה – כלומר אל הרגולציה. בהקשר הזה התרחש בעשור האחרון תהליך אבולוציוני מעניין. תפיסת היסוד לגבי המרחב הדיגיטלי הייתה – "הסירו את הידיים שלכם מהאינטרנט והניחו לו להיות חופשי", ואילו בשנתיים האחרונות הספינה שינתה כיוון אל – "אז מה את חושבת: איזו רגולציה תתאים כאן?" אנשים כמוני, שבאים מתחום המדיניות והמשפט, מתחילים לחשוב ושואלים את עצמם: מדוע, האם ומתי צריך להתערב? את מי צריך לגרש מן העיר הדיגיטלית, את מי לחסום בתוך הרשת החברתית, ואיך נאתר ונמחק פייק-ניוז?

בעיניי, זו שגיאה. בהשראת דיקנס, אם לא נצליח להסביר לעצמנו בדיוק מהו הגיהינום, נילכד בו בלי אפשרות לצאת ממנו – פשוט מפני שנחפש את הפתרונות במקומות הלא-מתאימים. לתפיסתי, הגיהינום איננו נמצא ב"פוסט-אמת" או ב"פייק-ניוז". דיגיטל נטול רמיה הוא אשליה נוסטלגית ולא התקיים אף פעם. הגיהינום נמצא, לעומת זאת, באובדן האוטונומיה ובאיבוד השליטה על בירור המציאות שסביבנו; איבוד שליטה שהוא מודע ורצוני למחצה. אנחנו סומכים על האלגוריתם של פייסבוק לספר לנו מה חדש, מה חשוב ומה מעניין; על האלגוריתם של גוגל לספר לנו מה אמיתי ומה הייתה ההיסטוריה; על האלגוריתם של אמזון לספר לנו מה לקנות; על האלגוריתם של ווייז לקבוע עבורנו מהי הדרך המהירה הביתה; ועל האלגוריתם של נטפליקס לספר לנו מה מרגש.

תוך כדי כך אנחנו מוסרים דאטה. וכידוע, אם יש למישהו מספיק דאטה על הגוף, על המוח ועל החיים שלי, הוא יכול לברר בשבילי את המציאות ולהבין אותי טוב יותר ממה שאני מבינה את עצמי. לנתח את סוג האישיות שלי, את דעותיי הפוליטיות, את הנטיה המינית שלי, את החולשות הרגשיות שלי, את הפחדים והתקוות שלי, את התגובות שלי. הוא יכול להשפיע על ההתנהגות שלי וליצור מלכודות לאוטונומיה שלי בלי שום מודעות שלי לכך. הוא יכול לחתום חוזים לגבי ההתנהגות העתידית שלי ולסחור בהם. הוא יכול להשפיע על האמונות והדעות שלי ועל הבחירה הדמוקרטית שלי. לא רק שלי. של כולנו. לאף אחד בעבר לא היה סט היכולות האלה, למרות שבוודאי היו משטרים שרצו בכך.

אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת הממשק בין מהפכת המידע לבין מהפכה שבשבילה המידע הוא רק חומר הגלם – מהפכת הבינה המלאכותית. וכשם שהקפיטליזם הטכנולוגי הוביל ל"אינפו-קליפסה", החשש הוא שכעת הוא מוביל ל"דאטה-קליפסה": לחדירה, לחיזוי, לשליטה בכל אורחות חיינו. ל"קפיטליזם של המעקב", כלשון הזהב של פרופ' שושנה זובוף מהרווארד. לשם, לדעתי, צריך לכוון את חיצי ההתערבות הרגולטורית. "פייק-ניוז" הוא במובנים רבים סיפור שצריך להפיק ממנו לקחים, אבל הוא כבר סיפור מן העבר. אני חוששת מפני הדאטה-קליפסה, כי היא לא תוביל רק לקושי לברר את המציאות ולהבחין בין אמת ושקר אלא לדיקטטורות דיגיטליות שירצו לקבוע עבורנו מה היא אמת ומה הוא שקר. כמה מעניינות התאומות האלה, המופיעות תמיד יחד על במת ההיסטוריה: האינטליגנציה והשליטה; הדיסציפלינה, ההשכלה והידע – ומולן המשטור.

הדיון בהשגת האמת ובבעיותיה הוא חשוב אבל מערפל את האתגר האמיתי, שהוא החשש מפני תהליך מואץ של משטור הנובע מאיסוף מידע פרטי, ניתוח ועיבוד שלו, ושימוש בו כדי להשפיע על התנהגות – מרכישת מוצרים וצריכת שירותים ועד להשפעה על בחירות אידיאולוגיות. שם צריך לשים עכשיו את כובד המשקל של ההתערבות הרגולטורית: חקיקת פרטיות מהודקת, מגבלות על שימושים בדאטה רפואי, איסור לעשות שימוש במידע פרטי חודרני לצורכי בחירות, צמצום השימוש במצלמות ובמערכות זיהוי פנים. אחרת, האוטונומיה שלנו תהפוך לעניין של העבר.

הזמנים החדשים / ברטולד ברכט מגרמנית: בנימין הרשב

זְמַנִּים חֲדָשִׁים אֵינָם מַתְחִילִים בְּבַת-אַחַת.
סָבִי כְּבָר חַי בַּזְּמַן הֶחָדָשׁ.
נֶכְדִּי בְּוַדַּאי עוֹד יִחְיֶה בַּיָּשָׁן.

בָּשָׂר חָדָשׁ אוֹכְלִים בְּמַזְלְגוֹת יְשָׁנִים.

לֹא כְּלֵי-הָרֶכֶב הַנּוֹסְעִים-לְבַד עָשׂוּ זֹאת
לֹא הַטַּנְקִים
לֹא הַמְּטוֹסִים מֵעַל לְגַגּוֹתֵינוּ עָשׂוּ זֹאת
וְלֹא הַמַּפְצִיצִים.

מִן הָאַנְטֶנוֹת הַחֲדָשׁוֹת בָּא הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן.
הַחָכְמָה נִמְסֶרֶת הָלְאָה מִפֶּה אֶל פֶּה.2

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים", כתב צ'ארלס דיקנס על המהפכה התעשייתית. וברטולד ברכט של המאה העשרים מתכתב עם דיקנס, וממנו נלמד שהטמטום הישן אינו מבחין בין הזמנים החדשים לזמנים הישנים. לא כשמדובר בפייק-מידע, ולא כשמדובר בשליטה על מכמני האישיות שלנו. לא הטכנולוגיה היא שאחראית לתוצאותיה, שורר ברכט. לא כלי הרכב הנוסעים לבד עשו זאת, הטנקים או המפציצים. אלה הם כוחות אנושיים. וזמנים חדשים אינם מתחילים בבת אחת, אלא הם מה שנמשך מן העבר אל הרגע הזה. ולכן חשוב כל כך לחקור אותם גם במונחים של סיבות וגם במונחים של אחריות. הסיבות נוגעות למסחור חסר הגבולות של הטכנולוגיה. האחריות למנוע את הדאטה-קליפסה היא אחריותנו. האם נצעד היישר לגן עדן או היישר לצד האחר?

הפוסט על פייק-ניוז ומעבר לו הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

את הסיפור הזה נוהגים לספר כדי להמחיש את הסכנה שבתופעת העדריות ואחידות הדעות, והקונצנזוס אשר אין איש מוכן להפר, ואת חשיבות אמירת האמת גם אם אינה נוחה לשמיעה.

ואולם אני רוצה להביאו בהקשר – בלבוש – אחר.

שיח המשילות

בשנים האחרונות, "בגדי המלך החדשים" הם שיח המשילות. המשילות, אשר עליה לא חדלים לדבר, היא מחוז חפץ וירטואלי; היא פטה-מורגנה, כמו נווה מדבר מדומיין לצמאים ומוכי החום במדבר; כמה שמדברים בה, הוגים בה, נתלים עליה כתרופת הפלא – בה "תתגשמנה כל התקוות", החיסון החברתי לכל החוליים שלנו כביכול – כך היא מתרחקת והולכת.

המשילות היא אותה כסות מרהיבה שאמורה להיטוות ממיטב הבדים ובידי מיטב החייטים, ולאפשר "לשלוט ולקדם מדיניות" – לו רק לא יפריעו לכך השופטים, או היועצים המשפטיים, או "נערי האוצר", או אנשי ה"דיפ-סטייט", או "הפרופסיונלים", או התקשורת "המוטה והמגויסת", או האקדמיה "האנטי-פטריוטית", או עולם התרבות "האליטיסטי המנותק שאנחנו מממנים, שחי על חשבוננו ורק מוציא את דיבתנו בעולם", או "תוכניות הסאטירה שסתם פוגעות במורל הלאומי", או "מהנדסי התודעה", או "אנשי ישראל הראשונה", או בוגרי קרן וקסנר או הקרן החדשה לישראל ו"כל גרורותיה", או ארגוני החברה האזרחית "המקבלים מימון מממשלות זרות", או "החמוצים", או "הפריווילגים", או "הסמולנים", או "הקיבוצניקים עם בריכות השחיה", או "אלו ששכחו מה זה להיות יהודים", או "אוכלי השפנים והחזירים", או "סתם" ערבים, או המפגינים, או אופירה וברקו. ואולי מחר בכלל ניתן יהיה לגלגל את האשמה על הזמר במסכה. לפעמים אפילו הכנסת או ועדה מוועדותיה, אם איננה מגשימה את ציפיית "העתק-הדבק" של המונח בפניה ומעזה להרהר, לדון ואפילו לשנות בו משהו ובכך למלא את תפקידה לקיים ביקורת פרלמנטרית – תיחרך באש המשילות הקדושה. "והיה מחננו טהור" – איש לא יינקה מזעם מסדר אבירי המשילות. אפילו לא כבוד נשיא המדינה, שהוכתם אף הוא כ"פוגע במשילות", "מזלזל ברצון העם ופוגע בדמוקרטיה". דוגמה מעציבה זו מצטרפת למכלול הקודר כולו, וממחישה את הרדיואקטיביות של השיח המסמן, מוקיע, מרחיק, מתייג, משניא, מכליל בקבוצת ה"הם" – שהיא לבטח לא קבוצת ה"אנחנו" – ובכך מעמיק קרעים, מגביה חומות הפרדה, מרחיק את הסיכוי לאיחוי. שיח מרעיל שאינו עוצר אל מול עובדות, אל מול ביוגרפיות רצופות עשרות שנים של תרומה מגוונת למדינה, אל מול צל"שים ועיטורי גבורה, אל מול כוויות שנגרמו במלחמה, אל מול מעגלי השתייכות אידאולוגיים מובהקים, אל מול אזרחות טובה, אכפתית, תמימה, אל מול אהבת הארץ והמדינה. ואיפה הילד הזה מסיפור האגדה, שיחשוף גם במציאות את השקר הזה שהשתלט על השיח הציבורי ויצביע על ערוות טיעון המשילות?

משילות או דמוקרטיה?

אני מבקשת להסתכל יחד מקרוב על הטיעון הזה ועל התעתוע שבו, המבוטא גם בשאלה שצפה בפנינו: משילות או דמוקרטיה? כאילו שמדובר בשני הפכים, כאילו שהאחד מוציא את השני, כאילו יש כאן בחירה הדורשת הכרעה – ולא היא.

ראשית, לא "משילות או דמוקרטיה". משילות היא חלק חיוני והכרחי בדמוקרטיה, אבל גם דמוקרטיה – במובנה הרחב, ההשתתפותי, מרובה השחקנים, מבטאי הגוונים הרבים באינטרס הציבורי – היא חלק ממשילות בריאה. היזון חוזר.

שנית, יש לייחד תשומת לב ולהעמיק במונח "משילות" בפני עצמו וברכיביו. בעיניי, משילות היא בראש ובראשונה מנהיגות.

ומהי מנהיגות? לשרטט חזון, להתוות כיוון, להציב יעדים, לרתום דרגי ביצוע ליישמו, לייצר הסכמה לאומית רחבה סביב המהלכים הנדרשים, להבטיח את אמון הציבור בשלטון, להביא את האזרחים להירתם מתוך שכנוע לאתגרים שהשלטון מסמן; מתוך הבנה והפנמה, שכנוע פנימי ואזרחות טובה, ולא רק כתוצאה מהפעלת סמכות ואמצעי כפיה. מנהיגות פועלת לטובת האזרחים, ולא רק לטובת הבטחת השלטון. לטובת כלל אזרחי המדינה, גם אלו שלא בחרו בשלטון. על המנהיגות להביא תוצאות – תחילה "צייר לי חלום",2  ואחר כך גם פעל להגשימו. "קח אותי לארץ המובטחת", ואם צריך אז גם להוביל את העם ארבעים שנה במדבר, בדרך אליה. זה החוזה המיטיב בין האזרחים למנהיגיהם הנבחרים.

יש צורך במנהיגות שיש בה ממלכתיות, מנהיגות בעלת כתפיים רחבות, שנוטלת על עצמה אחריות, שיש בה מסוגלות לבצע. זהו אתגר רציני להיות מנהיג שמסוגל למשול.

לגלגל אחריות

ומאחר ואתגר המשילות האפקטיבית הוא מורכב, ולא כולם מחוננים באגד התכונות של המנהיג האולטימטיבי – גם חזון, גם אומץ, גם סימון כיוון, גם יכולת ביצוע, גם הבשלה מרעיון לתוצאה בשטח – לפעמים אנחנו עדים לתופעות של גלגול אחריות. לפעמים שיח המשילות הוא המכבסה הכי אפקטיבית לחיפוי על כשלי המנהיגות. לפעמים כדי לא להודות באמת המצערת של היעדר מנהיגות או חוסר יכולת אישית, מפעילים את המאוורר המפזר אשמה לכל עבר, או אומרים "למדינה יש בעיית משילות".

במקום לעשות משהו, לגלגל אחריות. במקום להתמודד עם קשיים והשלכות, עם יתרונות וחסרונות, עם המחירים שישתלמו מחר מבחירת המדיניות של היום, במקום להסתכל פנימה – מסיטים את המבט ומכוונים אצבע מאשימה החוצה. "היי, תראה שם – ציפור", כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים כדי להסיט את תשומת הלב של הזולת הרחק מאיתנו; היום אומרים "היי, תראה שם – פקיד". מייצרים מציאות מדומיינת לחלוטין של "מדינה עמוקה", או של "פרקליטות שבתוך הפרקליטות", או של מדינת פקידים חורשי רע במסתרים המתכננים הפיכה שלטונית. תוסיפו קצת דם לקינוח הדבש, ויש פה קאמבק מפואר עם טוויסט של "הפרוטוקולים של פקידי ציון".

בניגוד לשורה בשיר של ארקדי דוכין "עכשיו אני כי ההוא הלך" – אף פעם זה לא אני, תמיד זה ההוא. תרבות של חיפוש אשמים במקום של נטילת אחריות.

"הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל", אמר סמואל ג'ונסון בחיבורו "הפטריוט" (1774). ושיח המשילות הוא לפעמים מפלטו של הפייק-מנהיג. ג'ונסון תיאר את הפוליטיקאי הפטריוט כאדם ש"פעילותו הציבורית נובעת ממניע אחד – אהבתו לארצו, שאין בליבו לא תקווה ולא פחד ביחס לעצמו, ואין בו לא אהדה ולא סלידה אלא באשר לטובת הכלל", מי שיודע לקיים את אהבתו למולדתו במעשים של ממש. ההמשך שלו רלוונטי גם לשיח המשילות: "הטחת עלבונות היא נשקו של הפחדן, וצביעות היא תחמושתו העודפת".

דוגמה סאטירית הממחישה באופן פרודי את גלגול האחריות כביטוי למשילות מצויה בסרטון מצויר דמיוני של "השרוטונים":

פוליטיקאי נשאל: "היי, למה אתה לא מחסל את החמאס?" הוא משיב: "אם הייתי שר ביטחון הייתי מחסל את החמאס". הוא הופך לשר הביטחון ונשאל שוב: "היי, אתה שר הביטחון, למה אתה לא מחסל את החמאס?" ובכל פעם הוא משיב: "אם הייתי – ראש ממשלה; נשיא ארה"ב; לברדור ענק; חאליסי; אלוהים – הייתי מחסל את החמאס". ואז הוא נשאל שוב: "היי, אתה אלוהים, למה אתה לא מחסל את החמאס?" והוא ממלמל משהו ואומר: "נסתרות הן דרכי השם".

נסתרות הן גם דרכי המשילות.

גם התקופה, וההשטחה הכללית שבה, לא משפרת את הסיכוי למשילות מנהיגותית שאנו כמהים לה. השמצה, סימון אשמים, גלגול אחריות, ליבוי שנאה – הם "עשיה". רק תגיד על "ההם, שהם לא אנחנו" שהם גרועים – כאילו עשית. צייצת בטוויטר "נגד" – דגמנת משילות. משילות בעידן של פשטנות.

והקורונה

תקופה קשה הממחישה למרבה הצער את התחרה העדינה, השברירית, של רקמת המשילות.
נחקק חוק קורונה חדש. הדרג המדיני קיבל את ארגז הכלים המלא – מאלו הדרקוניים ביותר, הנסמכים על חקיקת חירום מנדטורית, בשילוב אמצעים הננקטים מכוח חקיקת חירום "רגילה", חקיקה חדשה המאפשרת את מה שהדרג המדיני ביקש. מה לא אושר במסגרת הזאת – מסגר ועד איכוני שב"כ החודרים לפרטיות; מסגירת שוק העבודה והשבתת עולם התרבות ועד שימוש בצבא במרחבים אזרחיים; ועוד ועוד.
כל העתירות נדחות, אפס ביקורת שיפוטית. לא ניתן להאשים במקרה הזה את בית המשפט העליון.
הייעוץ המשפטי לממשלה מאשר כמעט הכול ועבר לגור בקבינט הקורונה. מערך הייעוץ המשפטי הציבורי כולו מגויס 24/7, מסביב לשעון, לאתגרים המשפטיים שמשבר הקורונה מציף. לא ניתן להאשים גם אותו.

ומה שלום המשילות? האם כשהכבלים לכאורה הוסרו – היא מורגשת?
במאבק בקורונה – אין שום חסמים כמעט; תקציב המדינה – מכיוון שהפקידים הלכו הביתה, לא הם המונעים את קידומו; מה מפריד בין הדרג המדיני לבין אישוש הכלכלה המוכה? עשרות מינויים בכירים מוקפאים. מי עוצר את הממשלה מלמנות פרקליט מדינה, מפכ"ל, חשב כללי, ממונה על תקציבים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ"ל משפטים, מנכ"ל משרד לשיתוף פעולה אזורי, ועוד שורה ארוכה של תפקידים מקצועיים?
שום בית משפט או פקידות אינם מונעים את המינויים הללו, שהם קרונות ברכבת המשילות התקועה.

ומן הצד השני, כיוונים שבאמת תורמים לייעול המשילות אינם מדוברים: צמצום מספר משרדים, קיצוץ אפשרי במשרות מיניסטריאליות ובמנגנונים מנופחים שנחיצותם מסופקת, עבודה לפי יעדים ותוכניות עבודה, מידת ההשקעה הציבורית במערכות אזרחיות תיתרגם לרמת השירותים הציבוריים שהמערכות הללו תוכלנה להניב בעתיד. אם רוצים רמת שירותים ציבוריים גבוהה ותשתיות ציבוריות שאינן מדולדלות או מפוררות, צריך לטפח גם את האטרקטיביות של השירות הציבורי ואת הלגיטימציה הציבורית לפעולתו, ובכך למשוך אליו כוח אדם איכותי במקום לנוונו ולהשמיצו. כל זה פחות קורה.

משילות סולידרית

אז מה הבשורה שאליה נכון להתכוונן ואליה לרתום נבחרי ציבור ומשרתי ציבור, מדינה וחברה אזרחית? סביב איזו משילות להתלכד?
במקום לדבר ולפעול "נגד", בואו נתלכד בעד. במקום שיח לעומתי, מלבה, בואו ננסה יחד, כל אחד ממקומו על גבי הספינה המיטלטלת במים סוערים – מי על סיפון הקברניט, ומי ממקומו כחותר בבטן הספינה – בואו ננסה את המשילות הסולידרית.

משילות שאינה מבוססת על יריבות מלאכותית בין נבחרי ציבור למשרתי ציבור ועל יצירת דמון מדומיין; אלא על תפיסה מורכבת, השתתפותית, המכירה בריבוי הגוונים והפנים של החברה הישראלית. כזו שתשאף לא רק לדבר בשמם של מודרים אלא גם ליתן להם מקום, קול ומנדט, וחלק ונחלה ברמות השונות של קביעת המדיניות ויישומה.
משילות סולידרית, שבנויה על קשב; משילות מאחה; משילות שיש בה שיתוף ציבור, וארגונים חוץ ממשלתיים, מכל קצות הקשת, ויש בה כבוד הדדי. משילות של אחווה ולא של שיסוי, של אחדות ואיחוי ולא של שנאה וניכור. משילות של תקווה.

אז למי מצלצלים פעמוני המשילות?

השאלה הזאת, כותרת ספרו של המינגווי משנת 1940, שנכתב אחרי מוראות מלחמת האזרחים בספרד, מהדהדת אזהרה מפני התדרדרות לכך. מקורה בכתביו של ג'ון דאן, משורר בן המאה ה-17, שביטא את הרעיון של אחדותה של האנושות: "אין אדם אשר הוא אי […] מות כל אדם אותי הוא ממעט, כי בכלל האנושות אני, לכן לעולם אל תחקור לדעת למי מצלצל הפעמון, לך הוא מצלצל".3  לך ולך ולי הם מצלצלים. צלצול השכמה שהצרימה שבו הולכת וגוברת, עד שנשמע, עד שתפקח את עיניה.

הפוסט בגדי המשילות החדשים<code>1 </code> הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

הוא מותח ביקורת חריפה על התקינות הפוליטית ("פוליטיקלי קורקט"), שכוונתה הייתה לחזק קבוצות מודרות או מוחלשות, וטוען שמדובר בתופעה הרסנית שמביאה לפגיעה בחופש המחשבה והדיבור, ושהתקינות הפוליטית היא "איסור לומר את האמת".

"בחסות הטענה שאין דבר כזה אמת, הציווי המסורתי של חתירה אחר האמת התחלף באיסור לומר אותה ובחובה להתכחש לה", הוא כותב בספרו "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית".

אתה כותב בספרך: "מה שמתחיל בנטישת האמת, סופו להיגמר בנטישת המוסר". זו אמירה חריפה מאוד, בעיקר בגלל הנחות היסוד שלה, שאומרות שאנחנו כחברה, ובהובלת התפיסות של הפוליטיקלי קורקט והפוסט-מודרניזם, נמצאים במגמת נטישת האמת, או מובלים אל מגמה כזאת.

מבחינה פילוסופית, אם אתה רלטיביסט ביחס לעובדות אתה לא יכול לא להיות רלטיביסט ביחס לערכים. אם לא מסכימים שיש אמת אפיסטמולוגית אז איך אפשר להסכים שיש אמת מוסרית? האמת המוסרית היא הרי קומה שניה על האמיתות האפיסטמולוגיות. אם כל האמיתות הן יחסיות, איך אפשר להחריג מזה את המוסר? איך המוסר יכול להיות אוניברסלי, אם האמיתות אינן אובייקטיביות ואם אין דבר כזה אמת אובייקטיבית?

אבל הדיון אינו פילוסופי בלבד, כי אנחנו רואים מה שקרה בפועל – התחילו ממוסר יחסי והגיעו ליחסיות של הידע (רלטיביזם אפיסטמולוגי). הבסיס של התפיסה הזאת הוא שאם אין אמת אחת, תהיה יותר סובלנות בחברה. אך זו טעות בעיניי. אנחנו נוטים לומר שהבעיה של הסובייטים הייתה שהם האמינו שיש רק אמת אחת – של מרקס, ולכן נהיו חסרי סובלנות לכל השאר. המשטרים הטוטליטריים אינם בנויים על אמת אובייקטיבית אלא על העדר אמת, אבל זה לא כל הסיפור, זו התאוריה. הפרקטיקה היא שמכיוון שמפלגות טוטליטריות לוקחות לעצמן את הזכות לומר מהי האמת, הן בעצם מלמדות שאין אמת – יש רק כוח, והוא אצלן. וכך קורה שתחת שלטון סטלין החליפו ערכים באנציקלופדיה וצנזרו אירועים, אנשים ועובדות שאינן מתאימות לאידאולוגיה השלטת. הטוטליטריות מלמדת שהאמת היא מה שאנחנו נגיד לך.

האירופאים הבינו שהתפיסה של העדר אמת פירושה שיש רק כוח, והיא דבר אפל ומסוכן, אך באמריקה הליברלית חשבו שאין אמת אחת – יש הרבה אמיתות, ולכן נהיה יותר סובלניים.

האם אין הבדל בין העמדה שטוענת שאין אמת לזו שאומרת שיש אמיתות שונות?
אכן, אין הבדל ביניהן, זה אותו הדבר. כי על מה מבוססות ה"אמיתות"? מכיוון שלא יכול להיות ביסוס לכמה אמיתות בו-בזמן, הן לא אמיתות אלא דעות. הטענה "לכל אחד האמת שלו" פירושה שלכל אחד הדעה שלו. רק טענה אחת יכולה להיות אמיתית. אם הכל סובייקטיבי אז המשפט "לכל אחד האמת שלו" הוא נטול משמעות. אכן, ברור שיש עמדות שונות.

לדבריך, האינטלקטואלים והחוגים האקדמיים גורסים שאין דבר כזה אמת, ואף – כפי שאתה מנסח זאת – אסור לומר את האמת אלא יש להתכחש לה.

היסטוריון שחוקר את ההבניה החברתית של יחסי הכוח אמור לחקור את האמת, את העובדות על ההבניה הזאת, אבל אם מושג האמת הוא חלק מההבניה של יחסי הכוח, אז הוא לא יכול לומר את האמת על העבר כי כך, לתפיסתו, ישכפל את יחסי הכוח. וכך נולדות תוכניות לימודים שבהן הפוליטי גובר על הכנות המחקרית, או לפחות על האמת, כי לתפיסתן יש לספר על העבר כדי לשנות את העתיד. ולא כדי להבין את העבר או ההווה. כך ה"נכון" האידאולוגי גובר על האמת ההיסטורית.

הדוגמה הטובה ביותר לסכנה שבתקינות הפוליטית, עד כדי כך שבהסתרת האמת שלה היא הורגת, פשוטו כמשמעו, היא מה שקרה בזמן שהתפרצה מחלת האיידס בקהילת ההומואים בסן פרנסיסקו. פעילים למען זכויות ההומואים מנעו מידע מהציבור על אופני ההדבקה מחשש שהדבר יפגע בדימוי הקהילה. חוברות ההסברה שהופצו במרפאות שם לא הסבירו את האופי המיני של ההדבקה ולא המליצו על אמצעי ההגנה האפקטיביים, ובכך תרמו להתפשטות המחלה ולמוות של רבים שלא קיבלו את המידע הרלוונטי, כביכול כדי להגן עליהם.

יש לציין שטראמפ כן זכה בבחירות בארצות הברית לפני ארבע שנים. זאת אומרת שהכוח הזה, שמתנגד לפוליטיקלי קורקט ואומר את האמת בפרצוף – כן ניצח. האם זה לא מקלקל את התאוריה שלך, על השתלטות האינטלקטואלים על התקשורת, השיח והחברה?

זו הייתה נסיגה של ארבע שנים בלבד, ועכשיו אלו העמדות הרשמיות – של הפוסט-מודרניזם, הפוליטיקלי קורקט והפוליטיקה של הזהות.

תנועת Black Lives Matter היא תנועה נוראית, משום שהיא כאילו דואגת לחיי שחורים, אבל בפועל הדרישה שלה היא לצמצם את נוכחות המשטרה. אבל השחורים סובלים מכך שהם נרצחים בידי שחורים ולא בידי המשטרה הלבנה (זה מגובה במחקרים), אז זה מה שהם צריכים? פחות משטרה? לכן תנועות כאלה הן בגידה באינטרסים שעליהם מנהיגיהן מצהירים.

האם יש תופעות דומות בישראל?

כידוע, בישראל יש תת-שיטור במגזר הערבי. אחרי דו"ח ועדת אור (ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לבירור ההתנגשויות עם כוחות הביטחון בגל מחאות והפגנות של ערביי ישראל באוקטובר 2000, נ"נ), הפחיתו את נוכחות המשטרה בערים וכפרים ערביים, בעקבות הטענה של שיטור יתר. התוצאה היא לרעת הערבים. כך קרה גם באמריקה – מהומות שהתחוללו לאחר שנורה בחור שחור לא חמוש גרמו לנסיגה של המשטרה, מכיוון שכניסת שוטר לשכונה שחורה עלולה להביא להתפרעויות. נסיגה זו יצרה עליה במספר מקרי הרצח, מה שמכונה "אפקט פרגוסון", וקורה גם בישראל בחברה הערבית.

האם המצב של התפשטות התקינות הפוליטית, השתלטות הפוסט-מודרניזם ותפיסות של העדר אמת – קיים בישראל ברמה דומה למצב בארצות הברית?

במידה מסוימת כן. האליטות בישראל נוטות לכך, והן עושות זאת כביכול בשם קבוצות שהן טוענות שהן מקופחות. בישראל הקבוצה המרכזית שטוענים בשמה לקיפוח היא המזרחיים, אבל המזרחיים עצמם מתנגדים לטענה הזאת. המזרחיים בישראל לא מאמינים בפוליטיקה של הזהות. רק האינטלקטואלים תומכים בתפיסה זו, אבל זה לא חשוב כי האלקטורט לא בצד הזה. במאבק היותר גדול בין האליטה הפוסט-לאומית לציבור הלאומי רוב המזרחיים מאמינים בלאומיות ולא בעדתיות. הפוליטיקה של הזהות מגיעה מלמעלה – מרובי ריבלין ונאום ארבעת השבטים, מהקשת המזרחית, ממרצ. מלמטה באה הלאומיות, וטוב שכך. הציבור נבון יותר מהאליטה שמנסה לחנך אותו.

תפיסת הפוליטיקלי קורקט הביאה גם לתופעות קיצוניות והזויות, בעיקר בארצות הברית, אבל האם אין לה גם חשיבות והישגים? אם אנחנו מסתכלים על קבוצות מוחלשות שנעשה להן עוול וחוו דיכוי והדרה, ואנחנו רוצים חברה צודקת וטובה יותר, האם התפיסות האלה לא השפיעו גם לטובה על המציאות?

אולי בשוליים, והמחיר גדול מאוד. הרעיון שנפתור את בעיות המציאות דרך דימויים חיוביים רק מכחיש או מסתיר את המציאות במקום לפתור את הבעיות. בדוגמה של האיידס שהוזכרה לעיל – זה טוב שלאנשים לא יהיו דעות קדומות נגד הומואים. האם זה עוזר בסוף? היה שווה את הסיכון? האם הכחשת המחלה בהתחלה גרמה למצב טוב יותר? הרעיון שניתן לפתור את הבעיה על ידי תיקון דימויה הוא מוטעה בכל מקום ובכל הזדמנות.

אל מול האינדיווידואליזם, שנקשר לפוליטיקה של זהויות, אשר גורמת לאטומיזציה של החברה – איך אפשר לשמר סיפור משותף ולכידות לאומית, ועם זאת להכיר בסבל של האחר, מבלי למחוק את זהותו?

חלק מהפוליטיקה של הזהות היא הפוליטיקה של ההבדל, שאומרת שנעמוד על ההבדלים יותר משנדגיש את המשותף.

אני בעד מיזוג גלויות, אבל שכל הגלויות יהיו שותפות למיזוג. זה ההבדל בין הפוליטיקלי קורקט והפוליטיקה של זהויות ובין הסנטימנט של רוב המזרחיים בישראל. עובדה שמצביעים למחנה הלאומי ולא למפלגות עדתיות שישמרו את הזהות העדתית שלהם. המזרחיים הם ציונים ולכן הם בעד כור ההיתוך. המזרחיים הם היום משענתו של כור ההיתוך. האליטה נעשית פוסט-לאומית ודוגלת בפוליטיקה של זהות. הפוליטיקה של הזהות מסכסכת בין השוליים למרכז. היא אומרת להם: אינטגרציה היא כניעה, אתם צריכים להיבדל. בחברת מהגרים, במקום לעודד היטמעות, שהיא החזון של העתיד המשותף, נותנים חזון של עתיד מפריד.

אבל אם זו היטמעות לתרבות מסוימת, אז אין מקום לתרבות שנטמעת בתוכה.

זה לא מה שקרה בפועל, זה היה יותר גמיש. אני בעד שכולם ישתתפו בעיצוב הזהות המשותפת, לכן מיזוג גלויות הוא דימוי טוב, כי כל מי שרוצה להשתתף בעיצוב הזהות המשותפת אומר שאנחנו לא משמרים את העבר המפריד אלא תורמים יחד לעתיד מחבר. זה החזון המתוקן של כור ההיתוך. הקבוצה שעכשיו תומכת בו ביותר היא מה שאבישי בן חיים קורא "ישראל השניה", והמחנה הלאומי שרוב המזרחיים נמצאים בו.

אחרי כל זה – שיעור נישואי ה"תערובת" בישראל הוא כזה שבסופו של דבר הקטגוריות האלה יהיו רק נוסטלגיה.

אחת הטענות של הפוליטיקה של הזהויות, בקשר להתערבות במצוקה של קבוצה, אומרת שהקבוצה ההגמונית לא יכולה לייצג ולבקר קבוצה אחרת שסובלת ממצוקה בלי שזה יהיה מתנשא וייחשב לניכוס תרבותי. רק לחברי הקבוצה עצמם מותר לבקר את עצמם ולהחליט על עתידם.

מי שמקבל עמדה זו מונע את העזרה ממי שזקוקים לה. בתנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג סילקו מסיבה דומה את הלבנים (והיהודים) מהתנועה, וכך עצרו את התקדמות השחורים והשתלבותם בחברה האמריקאית. אתה לא יכול לבקש שיבינו את הקורבנוּת שלך וגם לומר ש"אף אחד לא יכול להבין אותך אם הוא לא אתה". אני לא מקבל את זה, כי אנשים יכולים להבין זה את זה. לא רק מי ששייך לקבוצה רואה את הדברים יותר טוב מכולם. לפעמים כן, אבל לא בכל דבר, ולכן אפשר וצריך להסביר. אני לא בעד שאחרים יכתיבו, אבל להגיד שקולם של אחרים לא צריך להישמע זה לא הגיוני ומפרק בריתות. כאשר התנועה לזכויות האזרח פנתה מאינטגרציה לסגרגציה מרצון – היא החזירה את הסגרגציה, שהיא פגיעה במיעוט. כשהסגרגציה מגיעה מטעם המיעוט היא לא פחות מזיקה מכשהיא מגיעה מטעם הרוב.

ולסיום, אי אפשר בלי לזכיר את תקופת הקורונה ומשמעויותיה לענייננו. בין אוניברסליזם ללאומיות – הקורונה התפשטה בזכות הגלובליזציה אך מהר מאוד נסגרו כל הגבולות, מה שחולל דווקא התכנסות לאומית. איך כל זה ישפיע?

אני מקווה שהקורונה תפוגג את חלומות הכפר הגלובלי ותחזיר אותנו לסדר שביסודו הוא לאומי. שתגרום לנו להתפכח מהרעיון שסין היא מעצמה שוחרת טוב. הזדון הסיני בולט מאוד והקורונה היא משל ומופת לזה.

הפוסט מנטישת האמת לנטישת המוסר – שיחה עם גדי טאוב הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

מאחר שדברים רבים שהיו בעבר מובנים מאליהם אינם עוד כאלה, יש להקדים לטענות אלו הנחת יסוד שבלעדיה לא ניתן להתקדם. יש להסכים על ההנחה הלא טריוויאלית שלהלן: בסוגיות שונות ישנה אמת אחת.

ישנה אמת אחת, למרות שישנם עניינים רבים שהם נושא לוויכוח ער, עיקש ולגיטימי בין תפישות שונות. בדרך כלל אפשר לשייך את הוויכוחים האלה לאחת משלוש קטגוריות:

הקטגוריה הראשונה – ויכוחים שאינם סבים סביב שאלות של אמת, אלא של העדפה אישית

מי מהשניים סופר גדול יותר, ש"י עגנון או יצחק בשביס זינגר? האם בהינתן תחזית של 50% סיכוי לגשם רצוי לצאת עם או בלי מטריה? האם כדאי לנסוע לאילת דרך כביש הערבה או דרך מצפה רמון? על השאלות האלה אפשר לומר –

א. התשובה להן תלויה בהעדפה אישית שאין לה ערך נורמטיבי. אין זה ראוי יותר לסבור כך או אחרת. מבני אופי ואישיות שונים יניבו תוצאות שונות, ולכולן מקום תחת השמש.

ב. אין חשיבות להגיע בהן להסכמה (יקרא איש את הסופר העדיף עליו, תבחר אישה אם לשאת מטריה בצאתה או לא, ויבחרו חברים שונים את הנתיב המועדף עליהם ובמקרה הצורך יתפצלו וייפגשו באילת).

הקטגוריה השניה – ויכוחים שמתעוררים בגלל קושי ללכוד את האמת

איזו מדיניות כלכלית תביא לירידה בשיעור העוני? האם נסיגה מהשטחים הכבושים תעצים או תפחית את הסכנות הביטחוניות לאזרחי ישראל? האם המטבע שאני עומד להטיל ייפול על עץ או על פלי? לשאלות אלו יש תשובות אובייקטיבית. הן מניחות שרשרת סיבות ותוצאות שתניב תוצאה כזו או אחרת. אלא שבגלל מורכבות הגורמים המתערבים לא רק שבלתי אפשרי לחזות את התוצאה העתידית, אלא שגם לכשתיוודע יהיה בלתי אפשרי לדעת למה לייחס אותה. האם הירידה בטרור היא תוצאה של הגברת אמון בין העמים או של פעילות מניעה של השב"כ? האם הצמצום בעוני הוא תוצאה של קיצוץ הקצבאות שעודד אנשים לצאת לעבודה או של עליה בהשקעות בישראל בזכות אותו מהלך מדיני? האם המטבע נפל על צד העץ בגלל עוצמת ההטלה או בגלל עוצמת הרוח?

הקטגוריה השלישית – ויכוחים שאינם סבים סביב שאלות של אמת, אלא של העדפה חברתית

בהינתן שאיננו יודעים איזו מדיניות כלכלית תצמצם את העוני או את הסכנות הביטחוניות, איזו הכרעה רצויה לנו? ואם אין בידינו לצמצם את הסכנות הביטחוניות, איזה משקל יש לתת לפגיעה המתמשכת בזכויות האדם של תושבי השטחים? והאם צמצום פערים באמצעות הגבלות על התחרותיות הוא מהלך ראוי או לא? גם אלה שאלות שאין בנמצא תשובה אחת להן. גם כאן התשובה תלויה בהעדפה אישית. יש שיאמרו שתחרותיות היא תכונה המניעה אנשים ליצירתיות ומימוש עצמי ודיכויה אינו מוסרי, ויש שיאמרו שתחרותיות מביאה אומללות לאחרים שאינם מסוגלים לעמוד בה, והיתרונות שלה אינם יכולים להצדיק זאת. אין אמת מידה חיצונית בעולם אשר מולה ניתן לבדוק את התשובות השונות האלה. אולם לא ניתן להשאיר שאלות כאלה להכרעה אישית. החברה חייבת להגיע להסכמה ביחס אליהן, כי הן דורשות פעילות מתואמת. הכרעות כאלה אינן עניין של אמת, אם כי הדרך להכרעה עשויה לבסס עצמה על הרבה תחנות ביניים של בירור האמת.

כדי לעבור יחד בתחנות ביניים אלו בדרך להכרעה, יש להסכים שבשאלות שאכן עוסקות בעניין של אמת – באותן שאלות שיש אמת מידה חיצונית לנו שבעזרתה ניתן לברר אותן, ושיש ביכולתנו לבחון את אמת המידה הזאת – בשאלות האלה יש אמת אחת. סנטה קלאוס ופיית השיניים אינם מחלקים מתנות לילדים. הוריהם עושים זאת. הירח אינו עשוי מגבינה, יעידו חומרים שהובאו לכדור הארץ ממי שנחתו עליו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין. הטוען שפולין פלשה לגרמניה באותו היום, משקר. אלה עובדות שיש אמת מידה חיצונית לנו – תיעוד מצולם או כתוב מזמן אמת, תוצאות ניסויי מעבדה וכדומה – שמאששות אותן. ג'ו ביידן ניצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2020. נשמעו טענות מטענות שונות בדבר זיופים, אבל אלה טענות שניתן לבחון אותן באמצעים חיצוניים עובדתיים והן הוכחו כלא נכונות. זו אמת אחת, ואין בלתה. אין עובדות אלטרנטיביות. אף על פי שבעניינים רבים ומגוונים יש תפישות לגיטימיות שונות (כפי שהראינו לעיל), נושאים רבים, אולי יותר משנהוג לחשוב, הם עניין לחיפוש האמת האחת והיחידה. הורגלנו בצדק לגלות סובלנות כלפי עמדות שונות, גישות שונות, העדפות שונות. אבל עלינו להבחין בין דרישה חשובה זו, לבין הכרעה באותם ענייני אמת ושקר שבהם נדרשת הכרה במציאות האובייקטיבית האחת.

יחסים בין-אישיים או חברתיים אינם יכולים להתקיים בלי הכרה משותפת באמת. שני בני אדם אינם יכולים להיות שותפים לאותה השיחה מבלי שהם שולטים באותה השפה. כדי ליצור דיון הם חייבים לקבל על עצמם שימוש במילים שנקבעו והוגדרו טרם בחירתם לשוחח, והם חייבים לקבל על עצמם את משמעותן המוסכמת. באותה המידה הם אינם יכולים לקיים שיח משמעותי על סוגיות שדורשות את התייחסותם המשותפת מבלי הכרה משותפת באמת. למשל, אין אפשרות לדבר על השפעת המדיניות הכלכלית על האבטלה אם אין הסכמה בדבר נתוני האבטלה. אין יכולת לדון בשאלת התגובה הרצויה למגפה אם אין הסכמה בדבר נתוני התחלואה. במאמרה Truth and Politics1 כותבת חנה ארנדט שכאשר בדיון הפוליטי הופכים עובדה לדעה (כאילו, למשל, תמיכת הגרמנים בהיטלר היא עניין של דעה ולא של אמת היסטורית מוחלטת) – מה שעומד על הפרק הוא דבר הרבה יותר חיוני מהמתח הפוליטי בין שני מחנות מנוגדים הפועלים במסגרת אותה מציאות לקדם שתי השקפות עולם שונות. מה שעומד על הפרק הוא ההכרה באותה מציאות עובדתית עצמה. כאשר מציאות עובדתית זו מוטלת בספק, מדובר בבעיה פוליטית מסדר ראשון. כלומר בעיה המאיימת על עצם קיומה של המסגרת הפוליטית ועל עצם האפשרות לנהל דיון פוליטי. ב"דיון פוליטי" כוונתה לכל עניין שדורש הכרעה משותפת או פעולה משותפת של הפרטים בחברה. ללא בסיס משותף של הכרה באמת אחת, חי כל אחד מהפרטים בחברה על אי של מציאות עצמית, חסר יכולת לשתף פעולה עם אחרים, ונדון על כן להתחרות בהם ולהילחם בהם כדי לשמר את תמונת המציאות המדומיינת שבתוכה הוא פועל.

מן האמור לעיל נובע שהכרה משותפת באמת היא חיונית לקיום החברתי. מתבקשת מכך מסקנה כי חברה חפצת חיים חייבת להשקיע משאבים בבירור משותף של האמת, שהוא קודם בזמן ובסדר העדיפויות לבירור המתחים בין תפישות עולם שונות. היכולת לשתף את בני החברה בבירור חקרני שכזה תלויה בכמה מידות שעליה לטפח בקרב חבריה, ושעל חלקן אני מבקש לעמוד עכשיו.

אם כן, מהן התכונות הנדרשות כדי להגיע לאותה אמת?

ראש וראשונה להן – ענווה. הנכונות להכיר באמת עוברת בהכרה בכך שמקומנו בעולם קטן משחשבנו בילדותנו. קטן משהיינו רוצים לחשוב. המציאות אינה מתאימה עצמה לציפיותינו וודאי לא לדרישותינו. סיבה מרכזית לסירוב של אנשים להכיר באמת כפי שהיא במציאות היא חוסר נכונות לקבל מצב שאינו נוח להם. כיוון שהאמת היא חיצונית לנו, קודמת לנו בעולם (לא בהכרח במובן הכרונולוגי) ומשותפת לנו ולאחרים, היא אינה לוקחת בחשבון את רצונותינו או ציפיותינו. לנו לא נותר אלא להתבונן בה ולהגיב אליה. היא הקבוע, אנו המשתנה. אולי האמת המרכזית והנעימה פחות בחיינו היא זו בדבר סופיותם. המבקשים להאמין בצורות שונות של המשך החיים לאחר סופם הארצי, אינם מסתמכים על מציאות נתונה כלשהי, אלא על קושי לקבל את עובדת היותנו בני חלוף וחסרי חשיבות היסטורית של ממש. מעריציו של דונלד טראמפ מסרבים להאמין בכישלונו בבחירות בארצות הברית, כיוון שלשיטתם לא ייתכן שהמציאות לא התאימה עצמה לרצונותיו, או לרצונותיהם. שוב ושוב אנו עדים לתופעה של פוליטיקאים המסרבים לפרוש מן החיים הפוליטיים למרות שברור לכול מלבד להם ולסביבתם הקרובה כי איבדו את תמיכת הציבור. אנו רואים תופעה זו לעיתים גם במסגרות פוליטיות וארגוניות אחרות. גם במקרים כאלה הסירוב להאמין נובע מהקושי לקבל שאנו נכשלים מלשלוט במציאות החיצונית לנו ולכוונה לפי רצונותינו, או אפילו לפי תפישת הצדק שלנו.

ביטחון עצמי. הכוונה כאן אינה להופעה בוטחת, או ליכולת לתבוע באסרטיביות תביעות כאלה ואחרות. הכוונה היא לביטחון בעולם הערכים ובהכרעות האישיות של הבוטח בעצמו. כפי שציינתי לעיל, לעיתים הדרך להכרעות שאינן תוצאה מתחייבת של אמת חיצונית – רצופה בתחנות ביניים שהן עצמן כן כאלה. תופעה נפוצה בשיח הציבורי בימינו היא התעקשות על תיאורים עובדתיים התומכים בהכרעה ערכית, כאילו שזו תלויה בהם, גם כאשר הבסיס האובייקטיבי שלהם במציאות מפוקפק.

אתן כמה דוגמאות:

בתקופה של מחאות רחבות היקף נגד אלימות משטרתית בארצות הברית, עלו בדיון שאלות עובדתיות מגוונות. ראשית, האם יש כלל אלימות יתר של המשטרה כלפי אזרחים שחורים לעומת לבנים? לא חקרתי את הנושא הזה אישית, אולם הוצעו בדיון הציבורי נתונים שנדמים על פניהם כרציניים הטוענים שאין זה המצב. הוויכוח העובדתי שהתעורר סביב נתונים אלו נגזר כולו מערכם בהובלה להכרעה הערכית בדבר הצורך לחזק או להפחית את נוכחות המשטרה בחייהן של קהילות שחורות בארצות הברית. הייתי שותף לוויכוח באחת הרשתות החברתיות, שעלתה בו הטענה הבאה: אמנם ישנה אלימות יתרה, אך היא תוצאה של חיכוך מוגבר בין המשטרה לבין אוכלוסיה שחורה, והחיכוך המוגבר הזה הוא תוצאה של עבריינות מוגברת בקרב שחורים. הטוען זאת הביא נתונים התומכים בטענת העבריינות המוגברת. אחת המשתתפות בוויכוח הגיבה באמירה "אלה נראים לי נתונים של הקו-קלוקס-קלאן". הנתונים, ככל שהצלחתי לבדוק, היו מדויקים. הכחשתם לצורך תמיכה בתוצאה רצויה בוויכוח מעידה על חוסר ביטחון במטען הערכי שמוביל לאותה תוצאה. האם העמדה הערכית צריכה להשתנות בהתאם לנתונים? לעיתים הכרה במציאות מחייבת לשנות הכרעה ערכית, לעיתים היא מחייבת רק לדרוש עוד ועוד במציאות. למשל, מהי הסיבה שבגללה קיימת עבריינות מוגברת בקרב שחורים? ייתכן מאד שהנתונים הם אמיתיים אך הבנה מעמיקה שלהם תראה שאין בהם שום דבר שנוגד דרישה ליחס שוויוני יותר לשחורים, ולמעשה יחס שוויוני שכזה היה מביא להפחתת העבריינות בקרבם.

אפשר ליטול דוגמה אחרת מתחום העינויים בחקירות. אני מתנגד לשימוש בעינויים בחקירות מטעמים מוסריים. תומכי עינויים מבקשים להראות לעיתים כי במקרה כזה או אחר שימוש בשיטות חקירה מפוקפקות הניב מידע שהציל חיי אדם. אם מובא מידע מבוסס שכזה, יהיה זה מעשה לא ראוי להתכחש לו. המעשה הראוי יהיה לבחון אם המידע מחייב שינוי במסקנה, או שמא המסקנה בדבר חובת ההתנגדות לעינויים עומדת גם אם במקרה כזה או אחר האמת היא שהם הצליחו במקום שבו הם כושלים בדרך כלל (למשל בכך שהם מניבים לעיתים הודאות שווא).

עוד דוגמה: הכיבוש הישראלי בשטחים מביא מדי יום לפגיעות חמורות בזכויות אדם של מיליוני פלסטינים. הוא פוגע קשות בחייהם של חפים מפשע רבים, בין אם בגרימה ישירה למותם ובין אם בגרימה עקיפה, למשל בעת מניעת טיפול רפואי על ידי איסורי כניסה לישראל. אלה הן עובדות שלא ניתן להתכחש להן. התומכים בהמשך השליטה הישראלית בשטחים, למשל מתוך אמונה שהדבר מתחייב כדי להגן על ביטחונם של אזרחי ישראל, מפגינים חוסר ביטחון בצדקת עמדתם כאשר הם מבקשים להתכחש למציאות זו, לעמעם אותה או להרחיק אותה מהעין הציבורית. התמודדות עם האמת מצידם מחייבת הכרה במציאות והסבר מדוע למרות ההכרה במציאות הזאת עומדת בעינה המסקנה שראוי להמשיך ולשלוט בשטחים האמורים. ביטחון עצמי של המתדיין מאפשר לו לקבל גם עובדות שאינן תומכות במסקנה שהוא מבקש להוביל אליה, ועדיין לדעת לסלול את הדרך אל אותה מסקנה.

סבלנות ודיוק. האמת היא מורכבת. היא תוצר פעולתם של אינספור אנשים, בעלי חיים, גורמי טבע, נסיבות משתנות – וכל אחד מאלה אף הוא מורכב. תפישת האמת, הכרתה, לא כל שכן הבנתה, הן פעולות שדורשות זמן. די בכך כדי להבין מדוע שיח הרשתות החברתיות התזזיתי והמוגבל כל כך בהיקף החקר והמחשבה שהוא מאפשר, אינו יכול לקדם אותנו כפרטים או כחברה אל האמת. אחזור אל דוגמת הפגיעה בזכויות האדם בשטחים. לפגיעה זו יש היקף מסוים. ייתכן שהיא חסרת תקדים, ייתכן שהיא כמקובל במצבים דומים בעולם (אם היו). ייתכן שהיא במינימום המתחייב מקיומו של כיבוש, ייתכן שהיא הרבה מעבר לכך בגלל העדר ריסון לתופעות הצומחות "בשטח". ייתכן שהיא גורמת אי-נוחות וייתכן שהיא גורמת למקרי מוות של ממש. ייתכן שהיא נובעת מאדישות, ייתכן שמרוע, וייתכן שהיא בלתי נמנעת למרות ניסיונות נאצלים לצמצמה ככל האפשר. ייתכן שהיא תוצר פעולות של הגוף הכובש, וייתכן דווקא של חוסר שיתוף פעולה מצד גורמים מקומיים בשטח. כל האפשרויות האלה ניתנות לבירור עובדתי. לכל השאלות האלה יש תשובות הניתנות להבעה בנתונים, במסמכים, בתיעוד. אלא שהכרת האמת בעניין זה מחייבת למידה. הלמידה מחייבת דחיה של הסיפוק לגבש עמדה נחרצת ולרוץ לספר לחבר'ה. דחיית הסיפוק הזאת עשויה לצמוח רק אצל מי שמכירים בחשיבותם של סבלנות ושל דיוק. הדיוק מחייב גם ביקורת עצמית, בחינה מתמדת של מידע. דיוק הוא גם עניין של שפה. האם השטחים שאני מתייחס אליהם הם כבושים, מוחזקים או משוחררים? האם ייתכן שהם כל אלה גם יחד? אם אמנם כן, יש להבין את המשמעות של כל אחד מהביטויים, ואת האמת שהוא חושף (ודוק, אין מדובר ב"אמיתות שונות"; מדובר באמת אחת שפנים רבות לה והיא נלמדת רק בהבנת שימושי השפה השונים). אין לכחד שהצורך ללמוד ולדייק עלול גם לשתק. הוא עלול למנוע שיח ציבורי, כי אין גבולות לעומק המחקר ולמרחקים שאליהם ניתן ללכת כדי לכבד את האמת והדיוק. "החיים", לימדנו ד"ר סוס, "הם חוכמה של שיווי משקל".

פתיחות, סובלנות ואמון. מכיוון שהאמת היא כל כך מורכבת וכל כך קשה לתפישה, אין שום אפשרות שהכרתה תהיה מאמץ של אדם יחיד. כמעט בכל נושא שהוא, אדם אחד לא יוכל לעולם לאתר את כל המידע הרלוונטי, לאסוף אותו, לעבד אותו, להבין את משמעויותיו. לשם הכרת האמת, כל משתתף בדיון יהיה חייב להסתמך על מידע שמציגים אחרים, וגם להתייחס לאופן שבו הם מציגים את המידע ומפרשים אותו.

הרשימה לעיל היא רשימה חלקית. הכרה באמת מחייבת גם סובלנות לקבלת מידע ופרשנות מצד אחרים, אומץ להכיר במצבים שבהם האמת מחייבת שינויים אישיים ובמצבים שבהם התברר שמה שנדמה לי כאמת אינו כזה, ותכונות נוספות. מטרתי כאן הייתה לעמוד על כך שיש להקדיש מחשבה ומשאבים (חינוכיים בעיקר) כדי לפתח בפרטים בחברה את אותן תכונות ואת אותה הכרה שיאפשרו להם לבסס תמונת מציאות משותפת, תמונה שעליה הם יכולים לקיים מחלוקות ודיונים ערכיים בתוך מעגל חברתי שמעניק משמעות ומסגרת לפועלים בתוכו.

הפוסט אין "אנחנו" ללא אמת הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת, והלכו לקבל איש את פני רעהו.

פתח הר' מוורקי ואמר: "אספר לך חדשות – החסידים שלך והחסידים שלי השלימו ביניהם, ואינם חולקים עוד".

כאשר שמע זאת הר' מקוצק הזדעזע וקרא בקול ובחכמה נפלאה: "אם כך, גבר כוח השקר, והצליח השטן למחות את נקודת האמת מן העולם!"

הביט בו הר' מוורקי בפליאה ושאל: "מנין לך זאת?"

השיב הר' מקוצק: "במדרש מסופר כי בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם נחלקו המלאכים וכוחות השמים ביניהם. מידת החסד אמרה: ראוי לאדם שייברא, כיוון שהאדם גומל חסדים. מידת האמת אמרה: אל ייברא, כי האדם כולו שקרים.
גם השלום הצטרף אל האמת וטען: האדם כולו קטטה, ולא ראוי שייברא. על פי המסופר במדרש נטל הקדוש ברוך הוא את האמת והשליכה ארצה כדי שיוכל לברוא את העולם".

"האין זה מדרש פלאי וקשה להבנה?" שאל הר' מקוצק, "הרי גם אם הושלכה האמת נותר עדיין השלום, שאף הוא התנגד לבריאת האדם! מדוע את השלום השאיר הקדוש ברוך הוא על כנו?"

המשיך הר' מקוצק ואמר: "אלא שכיוון שהושלכה האמת, יכול השלום לשרות בין בני אדם, וטענתו של השלום כי האדם כולו קטטה אינה נכונה עוד.
כעת, כשאבדה האמת, עושים בני האדם שלום ביניהם, ולא אכפת להם כל כך אם זו הדרך הנכונה לעבוד את הבורא או שהדרך ההפוכה היא הנכונה. ואם כך – יש שלום בעולם, אלא שזהו שלום של שקר".

הפוסט מדרש הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהָאֱמֶת מַפְחִידָה אוֹתָם

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁהֵם רוֹאִים אֶת הָאֱמֶת הֵם בּוֹרְחִים לִדְרוֹם־אֲמֵרִיקָה

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁבִּשְׁבִילָם אֱמֶת בַּבַּיִת זֶה כְּמוֹ מֵת בַּבַּיִת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמּוּכָנִים לָמוּת פַּעֲמַיִם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאוּ אֶת הָאֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמּוּכָנִים לָמוּת מָוֶת מְכֹעָר אֲבָל הַרְחֵק מִן הָאֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהָאֱמֶת מָרָה לָהֶם מִלַּעֲנָה

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּקִיאִים מֵרֵיחַ שֶׁל אֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהָאֱמֶת שׁוֹלַחַת אוֹתָם יָשָׁר לְבֵית־הַמְשֻׁגָּעִים

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמּוּכָנִים לְהִתְנַכֵּר לִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם אֲשֶׁר דָּבְקָה בָּהֶם אֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּבַטְּחִים אֶת עַצְמָם כְּנֶגֶד הָאֱמֶת בְּפּוֹלִיסָה כְּפוּלָה צְמוּדָה לַדּוֹלָר

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַמִּלָּה אֱמֶת הֵם שׁוֹלְחִים אֶת יָדָם אֶל הָאֶקְדָּח

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּשַׁנְּנִים לִבְנֵיהֶם שֶׁהָאֱמֶת מֵתָה וְנִקְבְּרָה וְאֵין לִקְרֹא אֶל הַמֵּתִים

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ אִרְגּוּן אַרְצִי כְּנֶגֶד הָאֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ אִרְגּוּן בֵּינְלְאֻמִּי כְּנֶגֶד הָאֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָאֱמֶת הִיא מָשָׁל וְהַנִּמְשָׁל הוּא אֱלֹהִים

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָאֱמֶת הִיא הַבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלָּהֶם

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָאֱמֶת הִיא אוֹיֵב הַחַיִּים

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּעִידִים עַל עַצְמָם שֶׁהֵם נְקִיִּים מִכָּל רְבָב שֶׁל אֱמֶת

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֶמְצְעֵי־חִטּוּי כְּנֶגֶד הָאֱמֶת הֵם פַּרְנָסָתָם: הֵם מַמְלִיצִים

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בֹּקֶר צָהֳרַיִם וָעֶרֶב, כִּי הָאֱמֶת, בְּדוֹמֶה לִנְמָלִים

וּלְמַקָקִים, עֲשׂוּיָה לְהִתְגַּלּוֹת בְּמַפְתִּיעַ, בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, כְּאִלּוּ יֵשׁ

מֵאַיִן.

הפוסט באמת הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.