התובנה הראשונה הייתה שלאורך כל התפילה הארוכה הזאת מדינת ישראל מוזכרת פעמיים בלבד – בתפילה לשלום חיילי צה"ל ובתפילה לשלום המדינה (תפילות שבבתי כנסת בארה"ב נאמרות בסמוך לתפילות לשלום ארה"ב ולחיילי צבא ארה"ב). בינות ממדי המרחב והזמן של תפילת ראש השנה ארץ ישראל וירושלים מופיעות לעיתים תכופות, אולם מדינת ישראל פשוט אינה קיימת.

התובנה השניה שלי – שאולי בכוחה להסביר מעט מן הראשונה – היא שמחוץ לממדי הזמן והמרחב של התפילה הזאת, היהדות היא שלא קיימת. ברחובות ניו-יורק הסמוכים התנועה זרמה כתמיד, מכתבים נשלחו והתקבלו, גינות מדושאות כוסחו בקולניות. האוטובוסים והרכבות המשיכו במסלולם הרגיל. וידעתי שהמקום היחיד בעולם שבו המצב הזה שונה הוא מדינת ישראל, ולא רק מפני שראש השנה הוא יום חופש. לישראלים, בין אם הם "דתיים" ובין אם "חילונים", יש תחושה ברורה שהם ממלאים תפקיד בעיצוב הגורל היהודי. חייהם האישיים קשורים קשר הדוק ליהודים וליהדות; עתידה של משפחתם לעולם יהיה כרוך בעתידו של עמם. כשבתל-אביב או בשדרות נשמעת אזעקה, היהודים באמריקה שאכפת להם מישראל דואגים, אבל אינם רצים לתפוס מחסה. אמנם בבתי הכנסת שלנו באמריקה נאמרות כמעט אותן התפילות בעברית שנאמרות בבתי הכנסת בישראל, אולם הן נהגות בצורה שונה לגמרי, שכן העברית אינה שפת היומיום שלנו. אנו חולמים בשפה אחרת. הקשר של יהודי באמריקה לתפילה בפרט וליהדות בכלל שונה מן הקשר של יהודי בישראל לעולמות הללו. באמריקה אנו משקיעים מאמצים כדי להתחבר לזהות מסוימת שבישראל היא ברירת המחדל. יהודים באמריקה שעמלים לשמור על חיבור חזק ליהדות ולישראל פועלים נגד כל הסיכויים השמורים למיעוט קטן בתוך מיעוט זעיר שנקרא יהדות אמריקה.

לכן הנתק בין רובה של יהדות אמריקה ורוב יהודי ישראל – כפי שעולה מסקרים רבים – אינו אמור להפתיע אותנו. כל צד כמעט ואינו מכיר את הצד השני! אמת, רובם המכריע של יהודי אמריקה יודעים מעט מאוד על יהדות, היסטוריה יהודית או אקטואליה יהודית. רבים מהם ישמחו לבקר בבתי כנסת ובשכונות יהודיות בעת חופשה בחו"ל, ובערך חצי מהם (לפי הספירה האחרונה) ביקרו בישראל, אולם ככלל אין הם מגלים עניין ביהדות או בקהילות יהודיות. מרבית היהודים באמריקה אינם יודעים לקרוא בעברית או לדבר בה, אינם קוראים ספרות עברית מתורגמת, אינם הולכים בכוונה תחילה לסרטים ישראליים ואינם עוקבים מקרוב אחר הנעשה בישראל. ב"מקצה" הזה, ישראלים שיודעים אנגלית היטב מנצחים, ואלה שאינם יודעים אנגלית היטב – עדיין יש להם גישה קלה לתרבות יהודית אמריקנית. המציאות הפוליטית והחברתית של שני הצדדים מורכבת ומשתנה במהירות, ועל כן קשה לתפיסה אפילו לחיים בתוכה, קל וחומר לאלו שמתבוננים עליה מבחוץ. לא מפתיע שרק קומץ קטן מוכן להתאמץ כדי לגשר על הפערים. חוץ מכל זה, יש עניינים גדולים אחרים שמטרידים אותנו: קורונה, שינויי אקלים, עוני מתמשך, עשרות מיליוני פליטים, איומים הולכים וגדלים על הדמוקרטיה.

אם כן, כשאנו מקווים לחיבור מחודש בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה, על מה אנחנו יכולים להסתמך? גורם אחד שמאפשר חיבור הוא האנטישמיות הגוברת. שנאת היהודים עשויה לקרב ביניהם. יותר ויותר יהודים באמריקה חושבים כי האנטישמיות היא איום משמעותי על קהילתם, ויותר ויותר מהם מספרים שהם חשים את האיום הזה גם באופן אישי. הם מבינים שפיגועים בבתי כנסת באמריקה קשורים לפיגועים ב"מדינת היהודים". האיבה של גזענים לבנים ליהודים גלויה וברורה לכל יהודי שעיניו בראשו. לדעתי איננו יכולים לסמוך על האנטישמיות שתאט את תהליך ההתבוללות או שתחזיר יהודים אובדים לזהותם היהודית. אנטישמיות עשויה למשוך יהודים לכיוון ההפוך מזה או לתת להם סיבה נוספת לא להרים את הראש כששואלים מי יהודי. הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל מקרה אינני רוצה שיהודים יבחרו ביהדות כי האנטישמיים החליטו לשנוא אותם. לזכותה של הבחירה הזאת עומדות הרבה סיבות טובות אחרות.

אחת הסיבות היא גאווה. נתוני הסקרים מראים כי הרוב המכריע של יהודי אמריקה גאה להיות יהודי – גאה בהיסטוריה שלו, בהישגים העכשוויים של בני עמו הן באמריקה הן בישראל, ובערכי הצדק והחסד שהעם שלנו מזוהה עימם. זוהי תשתית חשובה ביצירת החיבור המחודש שבין הקהילות, והיא מעוררת תקווה שיהודי אמריקה יהיו פתוחים ללמוד עוד על העם והמסורת שאיתם הם שמחים להזדהות. חלקים גדולים ביהדות אמריקה גם מאמינים שהיהודים חייבים לזכור את השואה. המחויבות הזאת יכולה לשמש מנוע להכיר את סיפוריהם של יחידים ושל קהילות שחוסלו בידי הנאצים – ואת סיפוריהן של קהילות שנבנו מחדש וכעת משגשגות, באמריקה, בישראל ובשאר העולם היהודי. ללא ספק, יש יהודים שהחליטו שאחרי השואה אין שום עניין להישאר יהודים, ועל אחת כמה וכמה להאמין באלוהים או לקיים מצוות. עם זאת, מיליוני יהודים אחרים, הן באמריקה הן בישראל, שותפים במחויבותם למוטו המרכזי של "היהדות העממית": עם ישראל חי. העם היהודי מחויב להמשיך לחיות, בישראל ומחוצה לה, לתרום תרומה חשובה לחברות ולאומות שהוא חי בתוכן, ובכל זאת להישאר נאמן להיסטוריה, למנהגים ולערכים הייחודיים לו.

בסופו של דבר, אני מאמין כי המחויבות המשותפת הזאת תנצח. אנו נמשיך לעמוד יחד זקופי קומה בזכות הדברים שבהם אנו מאמינים. אם ניכשל במימוש הערכים שלנו – כיחידים או כקהילות – היכולת שלנו להחזיק מעמד תהיה חלשה יותר. "ברית הגורל" תמשיך לאחד את היהודים כל עוד נמשיך לקיים כראוי את "ברית הייעוד". לשתי הבריתות תמיד ימשיכו להיות כמה פרשנויות שונות. ההבדלים הללו מתבטאים בתוך המגזר היהודי בישראל, בקרב יהדות אמריקה, ובין שתי הקהילות הללו. קיום הברית מקבל משמעות שונה בקהילה שהיא שני אחוזים מכלל האוכלוסיה ובמדינה בעלת צבא ובני ברית ששולט בה רוב יהודי, ושעל-פי חובה חוקית ומוסרית נושאת באחריות כלפי אזרחיה ושכניה שאינם יהודים.

העולם של שנת 2022 הוא עולם שיש בו מעט מאוד ודאות. מגפת הקורונה ממשיכה לעצב את הכלכלה שלנו ולגבות מאיתנו קורבנות. ההשפעות הקטסטרופליות של שינויי האקלים נראות קרובות. עם זאת בדבר אחד לפחות יש לי ודאות – היהודים אינם עומדים להסכים בקרוב על המשמעות של היות יהודי; ריבוי הדעות הזה, שלאורך מאות שנים חיזק אותנו וגם החליש אותנו, ימשיך לאחד אותנו וגם להפריד בינינו. שמחתי לשמוע את ראש הממשלה (לשעבר) יאיר לפיד באיחוליו לקראת ראש השנה קורא לכל יהודי העולם "לזכור שאנחנו משפחה אחת", ומבקש שבמסגרת המחויבות הזאת "נתמקד במה שמאחד בינינו ונדע איך לדבר על הדברים שאנו חלוקים לגביהם. ככה זה במשפחה".

אמן. אחד התענוגות הגדולים ביותר שיש לי בביקוריי בישראל הוא היכולת לדבר בחופשיות ובכנות על נושאים אקטואליים שנויים במחלוקת, מבלי לפחד שהביקורת על מדיניות הממשלה או על מעשיהם של יהודים אחרים תשחק לידיהם של אויבי ישראל או אנטישמיים. כמה מתומכיה הקולניים של ישראל טוענים שאין לבקר כלל את ישראל מן הסיבה הזאת, גם כשהדבר נעשה בצורה אחראית. הם נחלו הצלחה גדולה בהשתקה של ויכוחים לשם שמיים בתוך הקהילות שלהם. בתי ספר וארגונים אחרים מפחדים שבקיטוב הפוליטי הנוכחי כל אי-הסכמה עם ישראל, כל מחלוקת בנוגע לעניינים יהודיים חשובים, תגרום לקרע חסר תקנה ותאיים על המשך קיומה של הקבוצה כולה. הדברים שאכפת לנו מהם יותר מכול הפכו להיות הדברים שאנו מדברים עליהם פחות מכול. אני חושש שהשקט הזה פוגע בנו הרבה יותר מן המחלוקות. אנחנו צריכים לדבר יותר ולהקשיב יותר. "ככה זה במשפחה".

אני מקווה שמדרשת חנתון תעודד ריבוי של קולות, אמריקניים וישראליים, ותצליח לעורר דיון אמיתי על המאחד אותנו ועל המפריד בינינו. עלינו לסלול מחדש דרך לשיח חזק, אוהב, שקול, נאמן ואחראי. הבה נחליט כי בשנת תשפ"ג התשובה שלנו תכלול גם הפניית מבט מחודשת זה לזה, ובה-בעת גם הפניית מבט אמיצה החוצה אל העולם.

נקודות מבט

שתי חוויות השפיעו עליי בהבנת האתגר הגדול, המורכב ובעל המשמעות העצומה של יחסי ישראל ויהדות ארה"ב. אמנם היו אלה אירועים קיצוניים למדי, אך לא נדירים או שוליים.

חוויה אחת התרחשה לפני כמה שנים. נכחתי בהלוויה של קרוב משפחה שעלה ארצה מארה"ב, כמו אבי, והקים כאן בית ומשפחה לתפארת. בהלוויה ספד לו נכדו המתוק והאוהב, ובהספדו כינה אותו "ניצול שואה". תחילה לא הבנתי במה מדובר וחשבתי שחלה טעות; כעבור רגעים ספורים עמדתי על כוונתו, והתקשיתי להאמין למשמע אוזניי.

בחוגים דתיים אני שומע את הביטוי "שואה שקטה" הבא לתאר את המציאות של יהדות ארה"ב. הביטוי מעורר החלחלה והפלצות מניח שאין ערך לחיים שאינם יהודיים, והתבוללות זהה למוות בתאי הגזים. נוסף על כך הוא מניח שאין שום חיות, יצירה, חידוש, בניית התורה ובניית העם היהודי בארה"ב, ומכאן ברור שהעתיד היחיד הוא בבריחה משם ועליה ארצה. אין ספק שההתבוללות היא תופעה כואבת מאוד שמאתגרת אותנו כדת וכעם, וביתר שאת את העם שאינו יושב בציון. ברור שמושקעים מיטב המוחות, המשאבים, המחנכים והלב היהודי כדי להתמודד עם מציאות זו, שכפי הנראה הולכת ומעמיקה.

מלבד הקושי בשימוש במילה שואה, מלבד הזילות שיש בכך, הביטוי הזה סולל את הדרך לניתוק, משום שלמסגרת החשיבה יש תוצאות בעולם המעשה; אם הסיפור של יהדות ארה"ב אבוד וסופו ידוע מראש, למה להשקיע שם? וקל וחומר – למה ללמוד ממה שקורה שם? אדרבה, טוב להיזהר מאוד מהמגמות השולטות שם, וכן הלאה. מכאן הסיפורים מתנתקים להם.

החוויה המצערת הזאת מדגימה את המרחק העצום שנפער בין היהודים בישראל לאחיהם בארה"ב, ואת צמצום היכולת לפעול יחד. מאיפה מתחילים להסביר? מאיפה מתחילים לשוחח?

החוויה השניה התרחשה כשהייתי תלמיד בבית המדרש במכון שכטר, לפני 15 שנים. למדו איתנו תלמידי רבנות מארה"ב, שבמסגרת הכשרתם נדרשו להגיע לארץ לשנה אחת. אפשר ללמוד יהדות בכל מקום בעולם, אבל את הקשר לארץ, לציונות, לחוויה הנפלאה והמורכבת כאן – אפשר לחוות רק בישראל. זכורה לי שיחה עם תלמיד שהגיע מארה"ב כאשר למדנו על ט"ו בשבט. אני דיברתי על פירות ארץ ישראל, על נטיעת שתילים, על חידוש החג ועוד, והוא – החברותא שלי – הביט בי ואמר שבעיניו החג אינו קשור כלל לארץ ישראל; זהו חג הטבע, חג הקיימות, חג שמבהיר את הקשר שלנו לטבע ואת אחריותנו עליו, יחד עם הקב"ה. ניסיתי לטעון שזהו אחד מגלגוליו של ט"ו בשבט או פרשנות נוספת לחג, אך הוא הבהיר שלתפיסתו אין קשר בין החג ובין ארץ ישראל.

זו הייתה אחת הנקודות המשמעותיות שהבהירו לי שהמרחק בין ארה"ב לישראל אינו נמדד רק בקילומטרים; יש מרחק מחשבתי, זהותי ונרטיבי. לא כל דבר ביהדות קשור בארץ ישראל, אך יצירת יהדות שארץ ישראל אינה חלק ממנה היא מסוכנת מאוד.

שני המפגשים הללו מייצגים מגמות מסוכנות שעלולות לייצר שני סיפורים שונים לעם היהודי בארה"ב ולעם היהודי בישראל. עם התרחקות הסיפורים עלול להתרחק גם הלב, אם לא נבין את גודל הסכנה שבכך ואת האחריות המוטלת עלינו. עלינו לנהוג בחוכמה לנוכח המגמות האלה.

נקודת ההתחלה להתמודדות היא שיח משותף. שיח אינו שיחה חד-פעמית או פולמוס כועס – אלו יכולים לא פעם רק לדרדר את המצב. יש לקיים שיחה כנה ואמיצה בגובה העיניים, שבה נבקש ללמוד זה מזה, לקיים מחלוקות שהן לשם שמיים. עלינו לשאוף ליצירת שפה משותפת ודרך משותפת – שפה ודרך שיכתבו יחד את הסיפור, את אותו הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל, בימינו ולעתיד לבוא.

ברית גורל וברית ייעוד

אני מבקש לחזור ולהשתמש, בצורה שונה מעט, במטבעות הלשון "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", שטבע הרב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', ובעזרתן ביאר את תפיסתו באשר לתקומת ישראל ולמקומו של העם היהודי בתהליך הזה.

ברית-גורל – מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…1

האם כיום מציאותה וקיומה של מדינת ישראל הם בבחינת "ברית גורל" – עובדה קיימת שאנו מצויים בתוכה, אתגר שיש להתמודד עימו? אולי כיום, לאחר 74 שנה, מדינת ישראל כבר אינה נתפסת כפלא, כחלום שהתגשם מעבר לכל הציפיות, כמשימה שכל העם מאוחד סביבה, אלא כעובדה קיימת וגורלית? למציאות המורכבת בישראל יש השלכות על יהודים בכל העולם, שהרי אומה אחת אנו. דומה שלפעמים, עבור חלק מהאנשים, מדינת ישראל עצמה היא זו שמקשה על קיום יהודי בארה"ב.

מאידך, קיימת ברית הייעוד שלנו:

ברית-יעוד – מהי? היעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית […] האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה…2 באיזו ברית אנו אוחזים כיום? כיצד הדור הצעיר והמנהיגות החדשה רואים את מצב הדברים? עברנו מהפכה עצומה שהביאה לעידן שבו יש ליהדות בית פיזי ומדינה, ויש עַם יהודי בתפוצה. במרכז היהודי הגדול בארה"ב חיים בני עמנו בביטחון ובחופש, ויש בידם ללמוד ולעצב את התורה, לדאוג לזהותם היהודית ואף להשתתף בהובלת מדינתם.

האם אנו עדיין רואים את גודל הנס ומבינים את עוצמת המהפכה? האם אנו מחויבים לדאוג לעם היהודי כולו ולבסס את הקשר בינו לבין ארצו בדרך שתצית את הדמיון ותעצים את ישראל ואת העם היהודי כאחד?

לא ניתן להמעיט בחשיבות התודעה ההיסטורית ובמשמעות של היעדר תודעה שכזאת, ואולם תודעה היסטורית איננה מספקת. השאלה היא איזו משמעות יש למדינת ישראל כיום, בשנת 2023? ומה מקומו של העם היהודי בתוך הסיפור של המדינה כיום? זו השאלה שיש להתמודד עימה.

מדינת ישראל מעצבת את דרכה בדורות הנוכחיים, ואולי משימת הדור היא להבין איזו מדינה תתעצב כאן. האם זו משימתם של אלו היושבים בציון בלבד, האם קיום המרכז היהודי בארה"ב הוא משימתה של יהדות ארה"ב בלבד, או שיש לנו אחריות משותפת, ייעוד משותף?

שאלה זו, של ברית ייעוד או ברית גורל, נבחנת לא רק בעולם המחשבתי או הרגשי שלנו, אלא גם בעולם המעשה. האם אנו חשים כשותפים בגורל העם היהודי, בתמונת הייעוד המשותף שלנו? מה אומרת העשיה בפועל, בישראל ובארה"ב, על הסיפור שלנו? האם אנו יוצרים ומכוונים סיפור משותף לכולנו, או שאנו כלואים בתוך מציאות שהולכת ומסתבכת ואנו רק מגיבים אליה ומתרחקים זה מזה? פעמים נראה לי שאנו כמו אותם יהודים המנסים לקרב אחרים אל העולם היהודי, אך ממש בה-בעת פועלים גם בדרכים שדוחפות אותם הרחק ממנו.

שיחה קשה

בשיחותיי עם יהודים בארה"ב עולה השאלה אם ארץ ישראל היא המרכז, או שישנם שני מרכזים – ארה"ב וישראל, כפי שהיו בבל וישראל. אולי יש כמה מרכזים, ואין אחד שחשוב מן האחרים? אני רואה את ישראל והעם היהודי כגוף ולב – האחד אינו יכול בלי האחר, ומובן שכל אחד זקוק לאחר – לתורה שלו, לחשיבה שלו, לאהבה ולעזרה שלו.

מזל גדול הוא שליהדות שלי יש מרכז יוצר והוגה בארה"ב; אני מכיר טובה על כך. המרכז הזה מעשיר את החיים שלי, ולפעמים אני מרגיש שהוא כמעט מציל את היהדות שלי. זאת מכיוון שהתאולוגיה והמחשבה שנוצרות בעולם הפלורליסטי והאורתודוקסי-המודרני בארה"ב הן לא פעם אוניברסליות ורגישות יותר ממקבילותיהן בארץ. כאן הלאומיות היא חלק מובנה מהתאולוגיה, ואני שמח גם על כך – כי מוטלת עלינו המשימה לבנות מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית והומניסטית כאחד. זה אפשרי, אם כי לא מובטח. זה הייעוד שאני רואה מולי.

בספרם "שיחות קשות", שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון מגדירים שלושה מרכיבים בשיחה קשה: החלק העובדתי, הממד הרגשי ומרכיב הזהות. שיחה קשה בעצם מעידה על מי שאנו, כבני אדם וכחברה, ומכאן הרגישות הגדולה שבה. במילים אחרות, כאשר אני מנהל עם חבר שיחה העוסקת בזהותי, אני שואל לא רק מי הוא אלא גם מי אני.

השיחה בין המרכז בישראל למרכז היהודי בארה"ב היא שיחה קשה ומורכבת, כי היא נוגעת במהות של זהותנו, ושיחה כזאת יש לדעת איך לקיים, איך לנהל בלי לדחוף את השותפים לה להצגת עמדות מקוטבת – ציוני או אנטי-ציוני, פטריוט או בוגד, הומניסט או פשיסט וכיו"ב. קשר אמיתי בין שני צדדים מכיר במחויבות של כל צד לדעותיו, ואף שמח בקיומן של עמדות שונות. המחלוקת אינה על תפיסה דיכוטומית – תמיכה בציונות או התנגדות לה, חובת העליה לארץ או שלילת האידיאל היהודי שבעליה. אנו נדרשים לשיח עשיר הרבה יותר, למחלוקת שסופה להתקיים.

אם נדייק במרכיבי השיחה, נגדיר אותה כשיחה בין יהדות ארה"ב הליברלית ובין מדינת ישראל, ולהפך – בין מדינת ישראל ובין היהדות הליברלית. היהודי האמריקאי יכול לומר: כאשר מדינת ישראל תחדל להיות ליברלית ודמוקרטית יסתיים הקשר בינינו, כי משטר כזה נוגד את ערכיי ואת זהותי, ואיני מוכן להזדהות עם מדינה שאינה מייצגת אותי. ואילו הישראלי יאמר: אם כך, הרי שאהבתך לישראל היא אהבה התלויה בדבר; איזה מין קשר זה?3

אפשר לחשוב שנאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת מתנגשת עם השניה, אבל למעשה נאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת סותרת את השניה. לכן יהודי אמריקאי יכול להיות אזרח אמריקאי פטריוט, וגם ציוני ותומך ישראל, וזו אינה בעיה של נאמנות כפולה. יהדות התפוצות מתמודדת עם שאלה זו כבר מאה שנה. אפשר לחיות עם נאמנויות שונות ורבות, כל עוד אינן סותרות ולכן פוסלות זו את זו. דומה שהשאלה של נאמנות כפולה אינה מתקיימת היום ביחס למדינה שאני חי בה, אלא אל ביחס לעצמי כאדם. כך, אם ירגיש האזרח היהודי האמריקאי – בעיקר זה המחזיק עצמו כפרוגרסיבי – שזהותו סותרת את יכולתו להיות ציוני ותומך ישראל, משום שהתנהלות מדינת ישראל, למשל בעניין הכיבוש ובהסדרים הנוגעים ליחסי דת ומדינה, מנוגדת באופן עמוק לערכיו – תקצר הדרך לניתוק הקשר ולניתוק הלב.

לא הגענו למצב כזה, אבל הוא ניצב מולנו כתמרור אזהרה. שיחה קשה, יש להזכיר, היא זו המאתגרת את הזהות שלנו כפרטים, כקבוצה, כמדינה, כעם. לא קל לנהל אותה, אבל איזו ברירה יש לנו?

אהבה שאינה תלויה בדבר

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן.

(משנה, אבות ה', ט"ז)

האם תיתכן אהבה בינינו ללא תלות בפוליטיקה הישראלית, אהבה שתתמוך בעם היהודי בלי קשר לתפיסותיו לגבי מדינת ישראל? אין זה קל, אך כמו במשפחה, אם אין רצון להיות בקשר ולעבוד על היחסים – זהו כרטיס בכיוון אחד לפיצול ולניתוק.

נכון, ברית נסמכת על הרצון והחופש של שני הצדדים לאחוז בה, ומותר לאנשים וחברות שרודפים צדק, אמת ושלום לשרטט את הקווים האדומים שלהם. אך בל נשכח שתמיד קשה יותר לראות את המורכבות של מקומות מרוחקים, פיזית ונפשית, מאשר את זו שלנו. ישראלים רבים סבורים שיהודי ארה"ב אינם מבינים את המורכבות של החיים בישראל. באותה מידה ישראלים אינם מבינים את המורכבות של החיים היהודים בארה"ב, ובפרט של היהדות הליברלית בה.

הציונות קמה כדי לצאת מבית המדרש, להפסיק לחכות למשיח ולקחת את גורלנו בידינו. נדמה שהיום, כאשר יש לנו מדינה, צבא וכלכלה, והעם היהודי חזק לאין שיעור מבעבר – האתגר העצום שניצב מולנו הוא לא רק להמשיך להקים את המדינה, לא רק להגן עליה, אלא גם לחזור לבית המדרש וללמוד יחד, להגדיר את זהותנו ואת אופי הקשר שלנו. זה אתגר משותף; כדאי שנאחז בו בשתי הידיים יחד.

בואו נתעקש שבית המדרש הזה יחבר ולא יפריד, ויוכל להכיל את המגוון כולו. יש למצוא דרך לבטא אי-הסכמה עם ישראל מבלי להתרחק ממנה, ולקיים דיאלוג שנותן מקום להשפעה הדדית, למעורבות מתוך כבוד ולהבנת המציאויות השונות.

על מדינת ישראל להבין שעיסוק באתגריו של העם היהודי משמעו שהעם היהודי צריך להיות חלק מהשיחה. השמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא משימה של העם היהודי כולו ולא רק של אזרחי ישראל. אחרי אלפיים שנות גולה ושבעים וארבע שנות קיומה של מדינת ישראל, אפשר לומר שאנחנו רק בתחילת הדרך. על מדינת ישראל להבין שהסדריה הפנימיים בענייני דת ומדינה אינם קשורים רק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו, ועל כן הוא צריך להיות חלק מהשיחה – לדוגמה בעניין ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, ששוב על הפרק. יש לזכור – האהבה הבוגרת איננה ירח דבש מתמשך. משמעה נכונות לעבוד על הקשר ולא לוותר עליו.

תפקידם של הזרמים ביהדות

הקמת מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי לא במצבם של היהודים בלבד, כי אם בטבעה של היהדות עצמה, בביטוייה ובמאפייניה […] חשיבותו ההיסטורית של שינוי זה אינה נופלת מהשינוי שהתרחש בעקבות חורבן בית המקדש השני והתהוות היהדות הרבנית, אשר עיצבה את היהדות הבתר-מקדשית.4

מה אופי השינוי הזה? לאיזו יהדות הוא יוביל? האם המהלך יצלח? מה יהיו דמות העם היהודי ואופי הקשר בין חלקיו? ישראל מתעצבת בדורות שאנו חיים בהם; זו שעה גדולה ואנו ניצבים על פרשת דרכים. אם בעבר נדרשנו להקים את המדינה כבית וכמקלט לעם היהודי, כיום אנו נדרשים לעצב את דמות המדינה, החברה והעם – ובו-בזמן להמשיך להיאבק על קיום המדינה.

לאחר 74 שנים, שני המרכזים הגדולים – בישראל ובארה"ב – יהיו הכוחות המרכזיים בעיצוב דמות העם, דרכו ויהדותו. מחנכים ומנהיגים רבים ומוכשרים בארה"ב ובתפוצות אחרות עוסקים בחינוך יהודי, בזהות יהודית ובקשר לעם ישראל ולארץ ישראל. קשה להפריז בערכם של מנהיגים אלו, ביצירתיות שלהם ובהצלחותיהם, אך במקביל יש גם זרם של מנהיגים צעירים ואידיאליסטים שאינם מוכנים להחזיק תמונה מורכבת – בלב שבור לעיתים, אך באהבה. הם, שהולכים ומתנתקים אט-אט, יכולים להיות חלק מדור המנהיגות העתידי. אולי זהו ההבדל בינינו – אנחנו איננו שואלים אם להמשיך, אלא כיצד להמשיך – ואילו חלק מיהודי ארה"ב מציבים בפנינו מראה, ושואלים אם נכון להמשיך בכל דרך.

הזרמים ביהדות קמו כדי להציל את היהדות ואת העם היהודי מפני התבוללות. היה אפשר להישאר בגטו, היה אפשר להתבולל, והיה אפשר גם אחרת. הזרמים הפכו לתנועות שעיצבו את העם היהודי וקיבלו על עצמן אחריות להמשכיותו. תנועה דתית נדרשת לא רק כדי שאדם ידבר עם אלוהיו, אלא גם ובעיקר כדי לחולל תהליכים בעם היהודי. כרב מסורתי אני סבור שליהדות הקונסרבטיבית יכול להיות בעת הזאת תפקיד בעל חשיבות עליונה; קיום שיח והתוויית דרך לרובדי החברה השונים, החל במנהיגות וכלה בקהילות ובצעירים; היא נדרשת לצאת מעבר לגבולותיה שלה.

אני מקווה שהיהדות הקונסרבטיבית תשכיל לייצר דרך לתנועה כולה ולהוביל אלומה של אור מלאת השראה ומשמעות לעם היהודי.

אנו חיים בתקופה שאחד ממאפייניה הוא קיטוב קיצוני בין אנשים, בין דעות ובין תפיסות עולם. תמיד היו מחלוקות, אך דומה שהיום כל אחד מצוי בתיבת התהודה שלו ותופס את מי שמתנגד לתפיסת עולמו כטועה ומסוכן. בתוך התרבות הזאת שסובבת אותנו עלינו להזכיר לעצמנו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל […] מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן…" (בבלי, עירובין י"ג ע"ב).

אתה שר צעיר וחדש, גר בחנתון ואיש ימין… מהיכן באת? ספר מעט על עצמך.

בעליה לתורה אומרים: יעמוד עמיחי בן איתן וקמיל – הכול מתחיל מאבא ואמא. אז אני בנם של איתן וקמיל שיקלי, שעלו לארץ מצרפת. אמא נולדה שם ואבא בתוניס. שנות נעוריי עברו בירושלים בבית מסורתי. לאחר התיכון הייתי בשנת מכינה במעיין ברוך, בראשית מפעל המכינות. זאת הייתה שנה מעצבת שעודדה והמריצה אותי לגבש את זהותי באופן רציני. השנה הזו כמו העניקה לי מצפן לפני שהסירה יצאה אל הים. במכינה היו כמה דמויות מפתח שהשפיעו עליי – ארז אשל, שלימים הקים מכינות רבות, ופרופ' יוסף בן שלמה שהיה מרצה בכיר למחשבת ישראל ותולדות השואה.

שירתי בסיירת גולני וביחידות נוספות, כלוחם וכמפקד עד לתפקיד מ"פ. בזמן לימודי תואר שני בתל אביב התחלתי לייסד את המדרשה למנהיגות ציונית "תבור", ששמה דגש על שירות קרבי ותפקידי פיקוד, כשהמפתח הוא החיבור לזהות הציונית. אני מאמין שהרצון למלא תפקידים נוספים וקרביים בצבא נובע מהזיקה לזהות ציונית איתנה. המדרשה התפתחה לארגון משמעותי שעושה היום תוכניות רבות עם הצבא ועם בני נוער בשנת שירות ובמכינות. עמדתי בראש מדרשת תבור למעלה מעשר שנים, ומשם המשכתי לפוליטיקה.

מהיכן נובע הקשר האישי שלך אל התפוצות בכלל ואל יהדות ארה"ב בפרט?

הקשר המשמעותי הראשון שאני זוכר היה במחנות "רמה" של ארגון נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית בישראל), שאליהם הגיעו חבר'ה מ-USY. זו הייתה ממש חוויה נחמדה, על אף שהאנגלית שלי הייתה רצוצה למדי, מה שהצחיק אותם.
כמבוגר הגעתי כמובן כל שנה לארה"ב כראש מדרשת תבור.

מה לדעתך אפשר ללמוד מיהדות ארה"ב?

אפשר להתרשם מהמחויבות של לא מעט קהילות, כמו הפדרציה של דטרויט שליוותה את תבור במשך שנים. נדהמתי לראות את הכינוס של הפדרציה שמשתתפים בה עשרות אנשים, שמנוהל כמו הכנסת – עם נשיא, בעלי תפקידים, הצעות לסדר וכו'. ניכרה שם כמובן המחויבות לעתיד העם היהודי, בעשיה ובפילנתרופיה.

תחום נוסף הוא החינוך היהודי בארה"ב. כשהבנתי כמה עולה לשלוח ילד לבית ספר יהודי בארה"ב – נשמטה לי הלסת. המשמעות היא שאין שום סיכוי שיהודי שאינו אמיד, ממש אמיד – יחנך את ילדיו בבית ספר יהודי. זאת טרגדיה, והנתונים ידועים.

השתתפתי בכנס Israeli American Council) IAC, ארגון הגג של הקהילה הישראלית-אמריקנית), והיה יפה לראות כמה מאמץ נעשה שם כדי לשמור על הביחד היהודי. למרות שיש שם עמדות פוליטיות מגוונות מאוד. בהחלט אפשר ללמוד מהם.

מה עמדתך כשר לגבי תפקיד מדינת ישראל ביחס לתפוצות?

אנו אומרים תפוצות ומדברים בדרך כלל על צפון אמריקה. זו אכן הקהילה הגדולה ביותר, אבל יהדות התפוצות אלו גם קהילות קטנות בערי אוקראינה וכמובן באירופה – בצרפת, באנגליה, וגם באמריקה הלטינית וכו'. זהו מושג רחב, שכולל את כל המנעד הדתי – חרדים ליטאיים, חסידים, אורתודוקסים מודרנים, הזרמים הליברליים ועוד.

בהקשר לזרמים הליברליים – הפער בין הגודל והעוצמה שלהם בארה"ב לבין ההיקף המספרי שלהם בישראל מייצר אתגר משמעותי מאוד, כי בפועל, עבור הישראלי המצוי, מדובר כמעט בחייזרים – לא פגשו אותם בשום שלב בחיים, לא מכירים כלל את האפשרות הזאת, וזה מייצר קושי.

אם כך – מה התפקיד שלך ביחס ליהדות הפלורליסטית בארה"ב?

אלו ימים מאתגרים מבחינה פוליטית ביחס ליהדות התפוצות, כי מופעל הרבה לחץ מהאופוזיציה, שמייצר תבהלה. התבהלה הזאת עוברת גם ליהדות התפוצות, כמובן במודע ובמכוון, כדי לייצר לחץ נוסף. זו חציית קווים אדומים, משום שלא מקובל להפעיל את יהדות ארה"ב בוויכוחים פוליטיים פנימיים. "סעיף הנכד" בחוק השבות נוגע ביהדות התפוצות באופן ישיר, ולכן חשוב שיישמע הקול שלהם באופן ממוסד, אבל ביתר הנושאים – זהו לא תפקידם של יהודים מעבר לים להחליט איך ממנים שופטים במדינת ישראל.

איפה אתה רואה שותפות בינינו, ואיפה עוברים הגבולות של השותפות?
ישנם שני אתגרים משותפים בעלי חשיבות אדירה:

1. המשכיות העם היהודי. "עם הנצח" הוא סיסמה, אך נדרשת עבודה מאומצת כדי שזה באמת יעבוד. כרגע לא נעשית מספיק עבודה מאומצת.
2. המאבק בניסיון השיטתי לערער את עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינה יהודית. זהו ניסיון שהולך וגובר, בעיקר בארה"ב, והופך לטרנד של ממש.

שני האתגרים קשורים זה בזה. מצד אחד היחלשות הזהות היהודית-ציונית מבית, ומצד שני מתקפה רעיונית בדיוק על הזהות הזו, על עצם הרעיון של מדינה יהודית, על הזהות הקולקטיבית.

אפשר להבין שאם שמות כמו שילה, חנה, רחל, אברהם, יצחק, יעקב, הר עיבל – אינם מוכרים לסטודנט יהודי אמריקאי, הוא לעולם לא יוכל להסביר מהי הזיקה של העם היהודי לשטחי יהודה ושומרון, ומי שלא יודע להסביר יוצא למעשה מחוץ לסיפור.

כל זה קשור לאתגר ה-BDS. באופן פרדוקסלי הסטודנט בקמפוס במישיגן חווה אותו בעוצמות גדולות יותר מאשר הישראלי כאן, למרות שההשפעה וההשלכה של תנועת ה-BDS היא בסופו של דבר על מדינת ישראל, עלינו כאן.

לכן הסטודנט במישיגן הוא חוליה חשובה מעצם העובדה שהוא שם, למרות שאף אחד לא בחר בו למשימה. אם הוא לא ציוני או שהוא מחזיק בעמדות לעומתיות כלפי מדינת ישראל – הוא לא במשימה, אבל רוב הסטודנטים היהודיים הם בעד מדינת ישראל.

אנחנו שומעים מהיהדות הפלורליסטית בארה"ב שמצד אחד יש להם משיכה לישראל, ומצד שני מתגברת התחושה שהבית הזה לא מכבד אותם ולא רוצה אותם, מה שמחליש את הזהות הציונית שלהם. מה אתה עושה עם זה?

במסכת אבות נאמר: כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה (משנה, אבות ה', ט"ז). ולכן יש לי בעיה עם מי שזהות הממשלה היא הקובעת לו האם הוא אוהב את מדינת ישראל. התפקיד שלי כשר התפוצות הוא, למרות נדושות המטפורה, להיות גשר – להסביר לציבור בישראל ולמקבלי ההחלטות מהם הקולות שאני שומע מהנהגת הקהילות בתפוצות, ולהעביר לקהילות בצורה הכי מדויקת שאני יכול את עמדות הממשלה בסוגיות שמעניינות אותן. לדוגמה, סעיף הנכד – אף שאני לא חושב שזה מעניינה של יהדות התפוצות להחליט, אני מסביר להם בחפץ לב על הדיון. יש מקום לביקורת, אבל אין מקום בדיון הזה להכפשות ולהיסטריה. הם צריכים להיות חלק מהדיון אבל לא להתערב בהחלטות.

מהו התפקיד של יהדות ארה"ב ביחס לישראל, לדעתך?

תפקידה הוא לקיים קהילות חזקות. אני חסיד של שיבת ציון, אך ברמה האסטרטגית הרחבה החוסן של הקהילות היהודיות בארה"ב – החוסן הזהותי, הביטחוני והפיננסי – הוא נכס למדינת ישראל. זהו נכס מאין סוף היבטים. אלו השגרירים הכי טובים בעולם, וברגע שאכפת להם ויש זהות משותפת, הם ישקיעו בהמשכיות שם וגם במדינת ישראל, יבקרו בה וכיו"ב. זה לא רק פילנתרופיה, גם כשמבקרים בישראל יש לזה חשיבות רבה.

האם תתמוך בתפוצה היהודית ללא תנאים, בכל מצב? והאם אתה מצפה גם לתמיכה ללא תנאי שלה בישראל?

אנחנו משפחה, כל יהודי בארץ ומעבר לים הריהו כאח לי. לכן מי שיש לו זהות יהודית איתנה לעולם לא ידבר במושגים של מלחמת אחים. משפט כזה לא יכול לצאת מפה של יהודי שיש לו מגע אמיתי עם זהותו היהודית. זה מעבר לפוליטיקה.

במובן הזה התפקיד של שר התפוצות במיוחד – כי יש לתפקיד גם ניואנס נשיאותי – הוא לא תפקיד פוליטי; איני אמור להשפיע על העמדות הפוליטיות של יהודים בצרפת, ארגנטינה או מיאמי.

אמנם אתה נמצא בתפקיד זמן קצר, אבל נשמח לשמוע מהם הדברים העיקריים שאתה רוצה לקדם, מה חשוב לך לקדם באופן אישי?

אני בררן במטרות – צריך להיות מאוד מפוקס כי מה שוודאי בפוליטיקה זה חוסר ודאות… לכן המטרה המרכזית היא הנגשת החינוך היהודי, שלא יהיה שייך לעשירים בלבד. זאת המשימה – להשקיע ב"גרסא דינקותא" שאינה משתכחת. כי ילד שלא נחשף לידע היהודי, גם "תגלית" לא תעזור לו.

למשרד התפוצות היכולת לייצר שיתופי פעולה ומאצ'ינג. מטרתנו ליצור מיזם דומה למיזם מוזאיק יונייטד (Mosaic United) שייקרא אלף-בית, וייועד למשימה הזאת. ניצור שיתופי פעולה עם בתי ספר יהודיים שמקנים לימוד עברית, זהות יהודית על שלל זרמיה וגווניה, היסטוריה של עם ישראל וחיזוק הקשר לציונות ולמדינת ישראל. עיסוק בתחומים אלה הכרחי לכניסה למיזם ואין טעם להשקיע בבית ספר שאינו פועל לקידומם.

מה המחויבות שלך כשר ליהדות הפלורליסטית?

בנושאים ששנויים במחלוקת, כמו עזרת ישראל, קשה להגיע להישגים. המטרה שלי היא למנוע נזקים. לא נראה שיהיה שינוי בסטטוס-קוו, כי יש לחרדים כוח לא מבוטל. המשימה שלי תהיה לא ללכת אחורה, גם אם לא נלך קדימה.

אני מדבר על נושאים במו ניסיון החקיקה של הטלת עונשים ללבוש לא צנוע בכותל – זו חקיקה לא מועילה. לגבי עזרת ישראל אפשר לעשות פעולות פשוטות שיסייעו, בלי לייצר מהומה. יש לאפשר למשפחה שרוצה לשים פתק בכותל בלי להתפצל לעשות זאת, בלי קשר לזרמים כאלה או אחרים.

מה התקלקל לנו בדרך ומה צריך לתקן, וכיצד עושים זאת?

יצחק שדה אמר: רוחב הבסיס קובע את גובה הפסגה. כאשר הבסיס, המכנה המשותף, רמת החיבור לזהות יהודית וציונית, רמת החיבור לסיפור שלנו – כשכל אלה נחלשים פה בארץ, וכאשר במרחבים החילוניים בארץ היהדות הליברלית כמעט אינה מוכרת, נוצר נתק משני כיוונים – או אדישות כלפי היהדות או אנטגוניזם נגד יהדות שאינה אורתודוקסית.

גם בארה"ב הזהות היהודית לא בשיא כוחה, שלא לדבר על הזהות הציונית. זה שם אותנו בתקופה שאינה תור הזהב… לא ליהדות ולא לציונות.

אם תרצו אפשר לקרוא לזה משבר. איך ניחלץ ממנו? או שיהיו צעירים יהודים שיהיה להם מספיק חשוב לשמור על המשך קיומו של העם, ויעשו צעדים משמעותיים לאורך זמן, או שלא.

אם הזכרנו את תנועת ה-BDS שמחוללת בעצמה קלקול, הרי שיש טרנד הולך וגובר להשוות את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. בכנס חשוב שהתקיים בכנסת בפברואר 2023, שהיו בו מאות משתתפים מכל העולם, אמר הפרופסור אירווין קוטלר, שהיה שר המשפטים של קנדה, שחשוב להבין מה פשר ההשוואה הזאת: אפרטהייד הוא פשע מלחמה, ואם ישראל היא פשע מלחמה המשמעות היא שיש למחוק אותה. יתרה מכך – אין לפעולותיה שנועדו להגן על עצמה תוקף מוסרי. כי אם היא לא לגיטימית אז אפשר לפגוע בה. ולכן חשוב שבעיקר סטודנטים יהודים יבינו וידעו להזים את הטענות הללו. אין צורך לומר שאין בדל של קשר בין המשטר הגזעני לבין המציאות במדינת ישראל, לרבות המציאות ביהודה ושומרון.

ולבסוף – למה בחרת לגור בחנתון? וכמה אתה שמח עם הבחירה הזאת היום?

היו לי שלושה מניעים: היה לי חשוב להתיישב בגליל ממניעים ציוניים; לדעתי לא ניתן לקיים חיים יהודיים מלאים מחוץ למסגרת של קהילה; חיפשתי קהילה שבתשתית שלה עומד חיבור עמוק לזהות היהודית והציונית בלי לחלק ציונים על אורך הציצית.

אני חושב שחנתון הוא מודל שיש לו פוטנציאל להיות הרבה יותר רחב, כי הוא מאפשר מגוון גדול – מזהות מסורתית לזהות שהיא ליברלית או אורתודוקסית. מספיק שחשובה לך הזהות היהודית. זה מרחב לא שיפוטי. זה מה שאני חווה ואוהב פה.

בפתח הדברים ארשה לעצמי לומר שלדעתי יש אצלנו הסכמה רחבה בדבר אהבתנו לציון ולארץ לישראל. ההסכמה הזאת משותפת ליהדות אמריקה כולה, על רבניה ועל האנשים הפשוטים שבה. עם זאת, היא הנותנת – אהבתנו לציון ומחויבותנו לזהותנו היהודית הן שגורמות לנו להשמיע את קולנו כשיש לנו משהו לומר. אני משער כי אינני הקורא האמריקני היחיד שבשומעו על פיגוע טרור נגד אזרחים ישראלים או על שיגור נוסף של רקטות על ערי ישראל, יחשוב מייד על גורלם של הקורבנות האומללים הללו, ואילו המשמעויות הפוליטיות של האירוע יקבלו אצלו מקום משני בלבד. אני גם בטוח שאינני הקורא האמריקני היחיד שחברו מהקולג' הוא כעת אזרח ישראלי, שאחייניו ואחייניותיו חיים בישראל, ושיש לו דודים ובני דודים במדינת ישראל. הקשר בין יהדות אמריקה ומדינת ישראל אמיתי מאוד וחשוב הרבה יותר מפוליטיקה גרידא.

המחויבות לאחייניי ואחייניותיי היא שדוחפת אותי לומר משהו כשעולה הצורך לעשות זאת. הם מספרים לי שהשתיקה של יהדות אמריקה מסכנת את חייהם. למען משפחתנו ולמען עמנו עלינו להאמין בכוחה של ההוויה הדמוקרטית (שברוך ה' קיימת גם בישראל וגם באמריקה) לאפשר לנו לומר את שעל ליבנו ולהאזין לנקודות מבט אחראיות אחרות משלנו. ייתכן שאנו חלוקים על האופן הטוב ביותר להראות את תמיכתנו בישראל. אבל אנו חייבים לתמוך בישראל, ולדעתי על הציווי הזה אין מחלוקת.

אז מהם הדברים שעוד מחברים בינינו? אני מאמין שכאשר אני טוען בגאווה ובפומבי שלישראל יש זכות להתקיים ואף לשגשג אני מדבר גם בשמם של שאר עמיתיי הרבנים בארצות הברית. לעם היהודי, כמו לכל שאר עמי העולם, יש זכות לביטוי עצמי לאומי. אולם הלאום שאליו אנו שייכים גדול יותר ממדינת ישראל. זהו גופם החי של כל יהודי ויהודיה בכל מקום שהם. לכולנו יש קשר לארץ ישראל ולממשלת ישראל. לכולנו יש זכות להיות חלק מן הישות הפוליטית החיה ששמה העם היהודי, ישות שקדמה לשיבת ציון המודרנית וגם לשיבת ציון הקדומה. העם היהודי הוא שהקים את מדינת ישראל, ולא להפך.

נקודה מוסכמת נוספת: לכל יהודי אכפת מהמתרחש בישראל. מדרש קדום יפהפה משווה בין עם ישראל לכבשה – לא חשוב באיזו מן הצלעות מכים בכבשה, היא פועה בפיה. כך גם אנחנו: כשיהודי סובל בבואנוס-איירס או ביוהנסבורג, בניו-יורק או בתל-אביב, על היהודים, בכל מקום שהם, לזעוק.

נקודת הסכמה שלישית: יש מלחמה מתמשכת נגד קיומה של המדינה היהודית – ונגד עצם קיומו של העם היהודי מתקיימת מלחמה אנטישמית והרסנית לא פחות. המלחמה הזאת מתבטאת באופנים רבים: בדיפלומטיה, בכלי התקשורת, בפעולות צבאיות, ברשתות החברתיות ובמעשי אלימות כמו טרור. לכל היהודים בעולם יש חובה מוסרית לעמוד לצד ישראל בקרב הזה.

ולסיום, יש הסכמה (הנישאת מפיהם של רבנים החל מתקופת האמנציפציה) שהעם היהודי ישרוד רק אם היהודים ילמדו מה פירושה של זהות יהודית ויחיו אורח חיים יהודי על-פי הבנתם, שונה ככל שתהיה. הטענה הזאת נכונה בין אם אנחנו בגלות פיניקס ובין אם בגלות תל-אביב. כשיהודים גדלים – בכל מקום שהוא – ללא חינוך יהודי, ללא מחויבות לחיים יהודיים היונקים מאוצרות הרוח הנפלאים שלנו, הספוגים בעושר המורשת שלנו ובשאיפה לצדק, למוסר ולקדושה – מאמצינו הם חסרי תוחלת.

בנוגע לנקודה הזאת, אספר לכם סיפור המביא אותי בדיוק לדברים שמפרידים בינינו: לפדרציה היהודית של לוס אנג'לס יש שותפות עם העיר תל-אביב. ברוב השנים אנו מביאים בני נוער ישראלים מ"תיכון חדש" ללמוד בבתי ספר שונים באזור לוס אנג'לס, יהודיים וציבוריים. באירוע שהתרחש לאחרונה, אחת הנערות נעמדה וסיפרה: "אני בת שש-עשרה, והפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת הייתה כשהלכתי לטמפל סטפן וייס בלוס אנג'לס. זה היה נהדר. אני לא יכולה לחכות לספר לכל החברים שלי בארץ על החוויה הנפלאה בבית הכנסת". הדברים האלה גרמו לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים להתחיל להטיס ישראלים צעירים אל התפוצות כדי שיחוו מכלי ראשון את עושר ומגוון הדרכים לחיות חיים יהודיים.

החיים היהודיים העשירים והעמוקים של יהדות התפוצות מתקיימים כבר למעלה מ-2000 שנה. למדנו איך להקים ולהחזיק קהילות יהודיות תוססות מפני שאנו עושים זאת כבר אלפי שנים. שלא תטעו: מדינת ישראל היא נס עצום לחיים היהודיים במאה הזאת, ואני נפעם כולי אל מול ההישגים שלה ושל אנשיה. עם זאת, גם מההישגים של יהדות התפוצות יש הרבה מה ללמוד. הדבר שלו אנו זקוקים הוא שותפות מלאה – כזו שבו כל אחד מן הצדדים מכיר בחוכמה ובעומק שהשותף השני מביא עימו לשולחן. אני מאמין כי במקום שכל אחד מן הצדדים יטיף לחברו, עלינו להיות מסוגלים ללמוד זה מזה וכן להבין שלפעמים דבר שמצליח במקום מסוים לא יצליח במקום אחר.

בעניין זה אני חייב לציין כי בעיית (חוסר) הפלורליזם בישראל אינה סתם אירוע של אי-הבנה. העובדה שבישראל ההשתייכות או אי ההשתייכות של רב לזרם דתי אחד מסוים היא שקובעת אם יקבל מימון ממשלתי או לא, והעובדה שעל חבריי שלמדו יחד איתי בבית הספר לרבנות נאסר על-פי חוק לערוך חופות או לוויות – מאיימות שתיהן על אחדותו של העם היהודי.

ולבסוף, אחת מן ההוראות המופלאות והמדהימות ביותר בתורה – שנאמנותנו הנצחית נתונה לה – היא הציווי למשפט אחד, סטנדרט אחיד של צדק לכל בני האדם, ולצערנו בתוך המרחב האזרחי בישראל יש אזורים שבהם מימוש הצו הזה הוא עדיין בגדר משאלת לב (תופעה המצויה בכל מדינה דמוקרטית, גם בארצות הברית). אם כן, אחד הדברים שמפרידים בינינו הוא המצב שבו אזרחים ישראלים או תושבי השטחים הכבושים מופלים לרעה ושבו הממשלה – במקום לסייע לאנשים הללו – פועלת כדי לשמור על סטטוס קוו של חוסר שוויון.

ובעניין זה אני חש כי מחובתי להזכיר את דבר קיומן המתמשך של פעולות אלימות של פורעי חוק נגד אזרחים וחקלאים פלסטיניים ומשפחות פלסטיניות. על אף פיגועי הטרור, ואף שפתרון שתי המדינות נדמה כשאיפה רחוקה, בינתיים עלינו להתעקש שמדינת ישראל תפעיל את מערכת החוק שלה כדי למנוע אלימות מתנחלים נגד פלסטינים המנסים לקטוף את היבול משדותיהם, לשחק בגני שעשועים ובשמורות טבע, להגיע למקום עבודתם או לצאת לטיולים בימי חופשה – ותעמיד לדין את המבצעים. יהודי אמריקה וכמוהם גם אחיהם בישראל מחויבים לציווי "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח". במצב הכיבוש, יישום חוקים של שוויון, של ביטחון אישי ושל בעלות על רכוש הוא הדרך ההכרחית לקראת פתרון ארוך טווח כלשהו, והוא הכרחי לשימור תמיכה איתנה במהות החזון הציוני – הגדרה עצמית לאומית – בקרב הדור הבא של יהודי אמריקה.

ישראל והישראלים נשארים כאן. גם פלסטין והפלסטינים לא ייעלמו. אין פתרון צבאי. הדרך היחידה להתקדם היא שיתוף פעולה.

העתיד צומח על גבי ארבע נקודות ההסכמה שנמנו לעיל. משימתנו היא לקבל את המציאות הזאת, לעודד אחרים לחבר בינה ובין שאיפותיהם, ולמנוע מהפחדים שלהם לעוור אותם מלראות שההסכמות הללו בלתי ניתנות לשינוי, ושטמונה בהן ברכה. אחרי הכול, האין אנו שואפים למדינה שתהיה מעוז של חיים יהודיים משגשגים ובטוחים? והאין אנו שואפים למדינה שתהיה אור לגויים – לא רק לרחוקים שבהם אלא אף לשכניה הקרובים ביותר?

הדרך היחידה כיום לפעול למען ישראל ביעילות היא לתמוך לאט ובסבלנות בשאיפותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים לשלום ולהגדרה עצמית. רק אלו המוצאים דרך לסייע במימוש שתי השאיפות הללו – כשהן מתאימות ומחזקות זו את זו – משתתפים באמת בחתירה לקראת שלום בר-קיימא.

כולי תפילה שבשנה זו נראה עוד ועוד ישראלים המעמידים את חזונם הציוני על רגליים של תקווה, גמילות חסדים ואומץ. ציונות שאינה מוגבלת ומדולדלת מחמת פחד שירשנו, ושאינה שבויה בהגזמות הפרועות ביותר של אויביה הגרועים ביותר. ציונות שנמצאת בחיפוש תמידי אחר בעלי ברית, שמבקשת את האינטרס המשותף ושמתרגשת ליצור יחד עם הפלסטינים כר פורה של חיוניות, יצירתיות ופתיחות. שתי מדינות לשני עמים החולקים את אהבתם לארץ אחת.

העשיה הזאת מחייבת את יהודי ישראל ואמריקה לקדם אג'נדה משולשת: עמידה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמאית לאומית במולדת אבותיו; חיזוק האהבה לישראל, מדינה דמוקרטית ופלורליסטית המשמשת מרחב גדילה למיטב התרבות והיצירתיות היהודית; ודבקות בתפיסה שישראל ראויה שכזו תוכל לפרוח בצורה הטובה ביותר רק כאשר אחינו הפלסטינים יוכלו גם הם לממש את הגדרתם העצמית הלאומית בתוך מרחב דמוקרטי פלורליסטי משלהם.

ברצוני לחתום את דבריי במקום שבו פתחתי: אי אפשר להעלות על הדעת חיים יהודיים בלי מדינת ישראל. ישראל היא ברכה גדולה ומתמשכת, ומחובתנו להמשיך לעמוד לצידה ולצד אנשיה. אולם חיבור שכזה משמעו שאנו, יהודי אמריקה, צריכים לתרום לא רק ממשאבינו הכספיים ומכישורינו המקצועיים, אלא גם מדעותינו הטובות – שאותן הישראלים יכולים לבחור לאמץ או לדחות כטוב בעיניהם. יהודי ישראל והתפוצות, שני ציבורים מגוונים ומורכבים שאי אפשר לצמצם לכדי משבצת אחת, מוכרחים לשמוע זה את זה ולקבל בברכה את מגוון הדרכים להפגנת אהבה ותמיכה בישראל ובעם היהודי כולו, ומוכרחים לקיים ביניהם שיח פתוח ומצמיח.

לא יכולתי שלא להיזכר אז בסבא רבא שלי, אהרן שמעון שפל, ציוני נלהב שמביתו בקרמניץ שבמזרח אירופה חלם להגיע לארץ ישראל, ושכמו אליעזר בן יהודה הקפיד לדבר עם ילדיו עברית בלבד. על אף שאיפתו זו, כאשר נאלץ סבי זקני לעזוב את ביתו בעקבות הפוגרומים שהלכו והחריפו הביאו נסיבות החיים אותו ואת משפחתו לארצות הברית ולא ולפלשתינה. עם זאת לא מש אהרן מחלומותיו. במקום מושבו החדש שבניו-אורלינס שימש סגן מנהל בבית ספר יהודי שנועד להקנות לבאים בשעריו חינוך יהודי-עברי משלים אחרי שעות הלימודים, שישה ימים בשבוע. משפחתנו המשיכה את מנהגו לדבר עברית עם ילדיה ונשארה ציונית נלהבת, אך ברובה נשארה לגור מחוץ לישראל.

סבי ודאי היה נרגש מאוד לשמוע שבסך הכול 51 שנה אחרי הקונגרס הראשון קמה לה מדינה יהודית. כולנו בבאזל הבנו עד כמה חשוב לציין את המועד הזה ולחגוג את קיומה של מדינת ישראל המשגשגת – שבמאי הקרוב תחגוג 75 שנים – יחד, כקהילה אחת. דוברי הכנס שפעו רעיונות חדשים לפתרון בעיות חברתיות שונות בישראל כמו צדק חברתי ומחירי הדיור הגבוהים, ולפתרון בעיות כלל-עולמיות כמו שינויי האקלים, והכול מתוך רצון לתרום כמה שיותר להצלחת מדינת ישראל וליציבותה.

עם כל ההרצאות המרתקות והמעוררות, בסוגיות יסוד אחרות שמעתי שתיקה צורמת; כוונתי לסוגיות דוגמת צורכיהם של ערביי ישראל, המצב הבעייתי של הפלסטינים, היעדרו של פלורליזם דתי. הפאנל שהתבקשתי להשתתף בו – "ציונות של המאה ה-21 לעם היהודי של המאה ה-21" – היה אחד מן המושבים הבודדים שניסו להתמודד עם האתגרים הללו. אשתף אתכם בהרחבה בכמה מן המחשבות שהיו לי בנושא.

בתחילת המאה ה-20 כללו תומכי הציונות בארצות הברית כמה ממאורותיה הגדולים של התנועה הקונסרבטיבית, שהיו גם אנשי בית המדרש לרבנים (JTS) – המוסד שבראשו אני עומדת. בעיניי, כהיסטוריונית, מאלף לחזור אל הנימוקים שנתנו ההוגים הללו לקידום הרעיון הציוני, ומאלף לשאול אם השקפותיהם על ערכה של הציונות לעם היהודי יכולות לכונן חזון ציוני לימינו ולהמשך הדרך. סולומון שכטר, נשיא בית המדרש לרבנים, היה מן המנהיגים הדתיים הראשונים באמריקה שתמכו בגלוי ברעיון הציוני (1906). אצל שכטר התחברה הציונות לחששות מפני התבוללות; אחרי מחשבה רבה הגיע שכטר למסקנה ברוח "המרכז הרוחני" של אחד העם: הציונות היא "מעוז איתן אל מול ההתבוללות", כלומר דרך לחיזוק היהדות והרוח היהודית, בארץ ישראל ובעולם כולו. מרדכי מ' קפלן, שעמד בראש המכון להכשרת המורים ב-JTS מראשיתו, ושלימד בבית המדרש עצמו עשרות שנים, הכניס אל תוכנית הלימודים לחינוך יהודי שיעורי עברית, מחול ישראלי, מוזיקה ואמנות יהודית, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל וטקסטים מן המקורות. גם בעיני קפלן הייתה הציונות "ביטוי מעשי של יהדות ההווה", תנועה שבכוחה להפיח חיים מחודשים ביהדות התפוצות ולבנות חברה יהודית פלורליסטית תוססת בארץ ישראל. הנרייטה סאלד, אשת החזון שהקימה את ארגון הדסה וגם הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים, האמינה כי הציונות תהיה המנוע להצמחתה ולגידולה של יהדות רעננה שתהיה דרך חיים טבעית ולא רק דת. סאלד צפתה את האתגרים שיבואו בעקבות התיישבות יהודית מחודשת בפלשתינה לצד ערבים שחיו בה לפני כן. במילותיה ובמעשיה המחישה עד כמה חשוב לטפח דרכים שיאפשרו ליהודים ולערבים ללמוד, לעבוד ולחיות בדו-קיום.

מה שמרשים אותי יותר מכול בהשקפותיהם של שלושת המנהיגים הללו הוא החשיבות הרבה שייחסו לקיום מערכת יחסים הדדית בין יהודי ארץ ישראל ויהודי חו"ל. עוד לפני שהוקמה המדינה הם הבינו שלהקמתה תהיה השפעה מרחיקת לכת, ושמערכת היחסים שלה עם יהודי התפוצות תהיה מעשירה ומורכבת כאחת.

אבל אחרי הדברים האלה עלינו לשאול – מהי המשמעות של הציונות בימינו, בפרט בקרב יהודים אמריקאים צעירים שאינם מכירים את צומתי הדרכים ההיסטוריים ואת ההקשרים התרבותיים שמתוכם צמחה הציונות שלפני הקמת המדינה? ההוויה האינטלקטואלית, הקהילתית והפוליטית שבה יהודים צעירים פוגשים את מדינת ישראל – בפרט בעשרים השנים האחרונות – שונה לגמרי משלי.

הצעירים הללו גדלו על ישראל משגשגת, ורואים את קיומה כדבר מובן מאליו. תפיסת עולמם התגבשה סביב תובנות חדשות על פגמי העבר וההווה של ארצות הברית, כשלים שנגעו לרבים מאיתנו – והתובנות הללו מתבססות במיוחד לאחרונה. בעקבות זאת, החששות מפני חוסר שוויון, מפני גזענות ומפני מה שהם תופסים כ"שבטיות" החלישו אצל חלקם את האהבה לישראל. הם תוהים שמא מדינת ישראל כשלה בהגשמת החזון הערכי של מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל רבים מהם ציונות אינה דרך לחיים יהודיים גאים ופעילים כי אם מקור לבושה ולזרות, והם שוקלים שמא מוטב להם להתרחק מישראל. יש הפוטרים את היהודים האמריקאים הצעירים הללו כבורים, כתמימים או כטועים. ייתכן שכמה מהם אכן כאלה, אבל אין ספק כי הרבה יהודים בקיאים ו"מביני עניין" חשים כי עצם המחשבה שיהיה עליהם לבחור בין תמיכה בזכויות הפלסטינים ובין מדינה יהודית משגשגת מייסרת אותם. זו לא אמורה להיות שאלת ברירה. שתי המחויבות הללו הן אבני יסוד של המדינה היהודית (אף אם הטרמינולוגיה השתנתה), וגם כיום רבים בישראל מעניקים להן עדיפות עליונה.

כל עוד אנו מחויבים להמשך קיומו של העם היהודי ולהגשמת הערכים הנעלים ביותר של עמנו, אנו מחויבים גם לשמור על קשר חם וחי עם אנשים שאהבתם ותמיכתם בישראל מעוררות אותם גם לביקורת. הציונות של המאה ה-21 חייבת להקדיש את עצמה לחיזוק ישראל היהודית והדמוקרטית. הציונות החדשה הזאת יכולה להיבנות רק על ידי לימוד מעמיק, הקשבה פעילה ודו-שיח חי בין מחנות אידאולוגיים שונים, ורק באמצעות מפגשים רבים בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה.

כנשיאת בית המדרש לרבנים, מוסד המוקדש ללימוד תורה רציני ולמחקר חופשי, שאיפתי היא שנצליח לחנך את הדור הבא להכיל את המורכבות הכרוכה בגישה כזו. מאמציו המסורים של בית המדרש לרבנים למען יהדות חיה ומשגשגת ולמען המשך קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית מלווים באימוץ של מבט כן על העבר, ההווה והעתיד של הציונות, מבט מלא אהבה ששורשיו יונקים מן ההיסטוריה, מבט שבכוחו להאיר את דרכם של מנהיגי העם הזה היום ומחר.

אני מאמינה כי ציונות בת-קיימא במאה ה-21 פירושה:

• עבודה משותפת לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית במדינה היהודית. למאבק למען זכויות הפלסטינים יש מאבק מקביל – המאבק למען פלורליזם יהודי בישראל. אנו אוהבים את ישראל על אף התמיכה הדלה שלה ביהדות שאינה אורתודוקסית, ועל אף כישלונה להבין שמגוון של מנהגים, אמונות והלכות מעשיר בצורה שאין דומה לה את חיי אזרחיה.
• הפנמת התפיסה ש"אהבת ישראל" עובדת בשני הכיוונים. עלינו לחדד את מיומנות העין הטובה שלנו כמה שאפשר: על הישראלים להבין לעומק את ההקשר שממנו מגיעים היהודים הצעירים באמריקה, ועל יהודי אמריקה להבין את האתגרים הייחודיים העומדים בפני יהודי ישראל.
• יצירת הזדמנויות נוספות לקיום דו-שיח פנים אל פנים בין צעירים יהודים מאמריקה ומישראל. ובתוך זה – הבאת ישראלים צעירים נוספים לארצות הברית ללמוד על יהדות אמריקה. עלינו להיות פתוחים לדרכים חדשות ליצירת שיח שכזה בעשור השלישי של המאה ה-21.
• התחייבות לאחוז בנקודת מבט מורכבת יותר על המציאות. מדינות וממשלות נכשלות לעיתים, ממש כמונו. עלינו לחגוג את ההישגים המופלאים של מדינת ישראל, להביט בעיניים פקוחות על המקומות שבהם היא כושלת במימוש החזון שלה, ולהתחייב לתת את חלקנו בעשיה למען עתיד טוב יותר או בתמיכה באלו הפועלים למען מטרה זו. עלינו לכונן מערכת יחסים שבה המורכבות תהיה מנוע בלתי פוסק של גדילה ושל התמסרות לחזון.

העם היהודי הוא משפחה אחת גדולה, והחיים במשפחה פירושם בדיקה מתמדת מה שלום האחר; כך אמר לנו בבאזל הנשיא הרצוג. הוא הוסיף וחידד כי אף שתמיד יהיו מחלוקות, עלינו לפעול כל העת למען קשר פתוח וכן בינינו.

דו-שיח שכזה איננו דבר קל, אבל הוא הכרחי למען בניית מערכות יחסים ארוכות שנים. הוא דורש אמפתיה קיצונית – היכולת לקבל את החוויה האישית שלי במלואה, ובה-בעת להזדהות לגמרי עם החוויה של אדם אחר. יהי רצון שבעשיה הציונית האמיתית הזאת של המאה ה-21 נקשיב טוב יותר זה לזה, ננהג בענווה זה כלפי זה, ניצור קשרים הדוקים יותר בין הקהילות, נבין את נקודות המבט של השונים מאיתנו, ונעבוד יחד למען עתיד טוב יותר לעם היהודי, לישראל ולעולם כולו.

(על-פי נתונים שפרסם פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה באתר ynet)1

מספריה של התמונה הדמוגרפית העכשווית בוודאי גדולים עשרת מונים ממספרי תקופת התלמוד, אבל האחוזים אז והיום כנראה די קרובים. הדמיון ניכר גם ביחסים הפוליטיים-כלכליים-תרבותיים-דתיים: לכאורה כל תפוצות ישראל, כולל זו הגדולה והחזקה, מכירות בבכורתו של המרכז בארץ, מעלות לו תרומות, עולות אליו לעיתים, תומכות בו פוליטית ומקבלות את סמכותו בעניינים מסוימים. זאת התמונה מעל פני השטח, אז והיום. אבל מתחתיו, לפחות אז, מתנהל מאבק סמוי על הבכורה, שהופך אט-אט לגלוי.

בשני המרכזים הגדולים התנהלה בשלהי העת העתיקה יצירה רוחנית הדדית ונמרצת שנאספה לבסוף לקבציה של הספרות התלמודית. אבל בעוד המרכז הבבלי מתבסס ומתחזק, סבל המרכז הארץ-ישראלי מתהליכי כרסום מדאיגים בכוחו, והלך ונחלש מול כוחה המתעצם של התפוצה הבבלית. בסופו של דבר, אי-שם בתחילת ימי הביניים, עברה הבכורה סופית ורשמית ליהדות בבל; התלמוד הבבלי, ולא הירושלמי, הפך לטקסט הנלמד ביותר בארון הספרים היהודי.

האם ההיסטוריה הזאת עלולה לחזור על עצמה? אין לדעת. ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, ואין מקום להשוואה בין מדינת ישראל החזקה והמבוססת של ימינו ובין יהדות ארץ ישראל הנתונה תחת לחצי השלטון הרומי-ביזנטי החומסני והעוין בתקופת התלמוד. מנגד, גם עמידותה ורציפותה הרוחנית-דתית של יהדות אמריקה איננה בת-השוואה עדיין לעמידותה של יהדות בבל, ששמרה על זהותה מאות שנים רבות. אנחנו יכולים לאחל לעצמנו עוד מאות שנים של נוכחות יהודית בארץ, ולקוות גם להמשך מעמד הבכורה על התפוצות. בינתיים, נוכל ללמוד דבר מה מהתלמודים על מורכבותם של היחסים בין שני מרכזים גדולים.

*

מערכות קשרים מסועפות התקיימו בתקופת המשנה והתלמוד בין הקהילות בארץ ישראל ובבבל. מעולם לא פסקה התנועה הדו-סטרית שקישרה בין שני המרכזים האלה. התנועה הדו-סטרית בין הגולה לארץ ישראל התקיימה באופן ממשי והייתה תנועה פיזית, אך היו לה ממדים נוספים מעבר לכך: זוהי גם תנועה רוחנית ונפשית עמוקה ומורכבת. בדברים הבאים אני מבקשת לקרוא סיפור קצר מהתלמוד הבבלי, הצופן מעמקים פסיכולוגיים ומגדריים מתחת לחזות אידאולוגית והלכתית – וללמוד ממנו משהו על מורכבות היחסים התחרותיים בין המרכז היהודי בארץ וזה שבארה"ב.

הסיפור המובא בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין, מספר על יחסיו של רב אסי עם אימו הזקנה. רב אסי, שמכונה במקורות הארץ-ישראליים רבי אסי, היה מגדולי האמוראים בארץ בדור השלישי, חברו של רבי אמי. שניהם כונו "כהני חשיבי דארעא ישראל" (בבלי, מגילה כ"ב ע"א) – הכוהנים החשובים של ארץ ישראל – והיו תלמידיו המובהקים של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, שעמד משך שנים רבות בראש ישיבת טבריה במהלך המאה השלישית. מסתבר שכתוצאה ממערכת היחסים המורכבת עם אימו ברח רב אסי לארץ ישראל בצעירותו והגיע לישיבתו של רבי יוחנן בטבריה:

רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה. אמרה ליה: "בעינא תכשיטין" – עבד לה. "בעינא גברא" – "ניעיין לך". "בעינא גברא דשפיר כוותך" – שבקה ואזל לארעא דישראל.

שמע דקא אזלה אבתריה. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: "מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ?" אמר ליה: "אסור". "לקראת אמא מהו?" אמר ליה: "איני יודע". איתרח פורתא, הדר אתא. אמר ליה: "אסי, נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלום".

אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: "חס ושלום דלמא מירתח רתח?" אמר ליה: "מאי אמר לך?" אמר ליה: "המקום יחזירך לשלום". אמר ליה: "ואם איתא דרתח – לא הוה מברך לך".

אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי. אמר: "אי ידעי לא נפקי".

בבלי, קידושין ל"א ע"ב

תרגום: רב אסי הייתה לו אם זקנה. אמרה לו : "אני רוצה תכשיטים". עשה לה. "אני רוצה גבר". אמר לה: "אחפש". "אני רוצה גבר יפה כמותך!" עזָבה (=בבבל) והלך לארץ ישראל.

שמע שהיא הולכת אחריו. בא לפני רבי יוחנן, אמר לו: "רבי, האם מותר ללכת ולצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ?" אמר לו: "אסור". אמר לו: "לקראת אמא מהו?" אמר לו: "איני יודע". השתהה מעט, חזר ובא. אמר לו (=רבי יוחנן): אסי, נתרצית לצאת – המקום יחזירך לשלום. בא (=רב אסי) לפני רבי אלעזר, אמר לו: "חס ושלום אולי הוא כועס". אמר לו: "מה אמר לך?" אמר לו: "המקום יחזירך לשלום". אמר לו: "אם אכן כעס – לא היה מברך אותך".

תוך כדי כך שמע שארונה בא. אמר: "אם הייתי יודע – לא הייתי יוצא".

אימו הזקנה של רב אסי באה אליו בתביעות חוזרות ונשנות, בעלות גוון ארוטי ברור; האחרונה שבהן, "גבר יפה כמותך", חושפת את מושא תשוקתה האסור של האם. כתגובה בורח רב אסי לארץ ישראל. רב אסי מקיים אפוא את מצוות יישוב הארץ, אך לא מטעמים דתיים, כפי שחפצים בוודאי רבי יוחנן וחבריו בארץ ישראל, אלא מטעמים אישיים ביותר, כפי שקורה לא פעם, ולא רק בזמנם של אמוראי בבל… במהרה נודע לו שאימו באה אחריו. המשך הסיפור מתרחש כשרב אסי כבר בטבריה ושומע שאימו מגיעה ארצה. איננו יודעים כמה זמן עבר כבר, חודשים או שנים. מכל מקום, למעלה משני שליש מהסיפור כולו נסב סביב התחבטויותיו של רב אסי אם לצאת לקראת אימו או לא, עד לקבלת ההודעה שארונה בא, כלומר שכבר נפטרה. תגובתו החותמת את הסיפור היא: "אם הייתי יודע לא הייתי יוצא".

למעשה ברב אסי יש שלוש מקבילות חלקיות בירושלמי:

מהו שייטמא כהן לכבוד אביו ואמו? רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת. אמר ליה: אי מפני סכנת דרכים – צא; אי משום כבוד אביו ואמו – איני יודע. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: עוד היא צריכה לרבי יוחנן. אטרח עלוי ומר: אם גמרת לצאת – תבוא בשלום. שמע רבי אלעזר ומר: אין רשות גדולה מזה.

ירושלמי, ברכות פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב; ירושלמי, שביעית פ"ו ה"א, ט"ז ע"ב – י"ז ע"א; ירושלמי, נזיר פ"ז ה"א, ל"ד ע"א.

בכל המקבילות הארץ-ישראליות הנושא וההקשר הוא הגבלת היציאה מארץ ישראל, ובכולן הקונפליקט הוא בשאלה אם מצוות כיבוד אם מצדיקה את היציאה מארץ ישראל לאדמה טמאה, שאלה שמחריפה לנוכח מוצאו הכוהני של רב אסי. תשובת רבי יוחנן בגרסאות הירושלמי היא שאם היציאה נחוצה לשם הבטחת שלומה של האם היא מותרת, אך אם היציאה היא רק לשם כיבוד האם – אין הוא יודע להשיב.

לעומת זאת, בגרסה הבבלית כיבוד האם אינו נזכר כלל והמניע של רב אסי לצאת לקראת אימו איננו כיבודה בהכרח (אמנם ההקשר הכללי בבבלי הוא כיבוד אב ואם בכלל, ומנקודה זו ואילך עובר הבבלי לדון בכיבוד הורים לאחר מותם, אך מכל מקום, הנושא לא מוזכר במפורש בחילופי הדברים בפרט ובסיפור בכלל). כנגד החסר הזה מובאת בגרסת הבבלי פתיחה המתארת בהרחבה יחסית את מערכת היחסים בין רב אסי לאימו, דבר שכלל לא נזכר בגרסאות הארץ-ישראליות. מפתיחה זו מסתבר כאמור שלא קדושת ארץ ישראל הנחתה את רב אסי לעלות אליה, אלא בהלתו מהתנהגותה של אימו. כך מוסט מרכז הכובד של סיפור רב אסי מהסוגיה ההלכתית של השוואה בין קדושת ארץ ישראל ובין מצוות כיבוד אב ואם בסיפור הארץ-ישראלי, לסוגיה פסיכולוגית של יחסי אם ובן בסיפור הבבלי.

הסיפור עוסק ביחסים עם אם שהמיניות שלה היא הצד הדומיננטי בפנייתה לבנה. אלה יחסים בלתי-אפשריים, פרוורטיים, שגורמים לבן לברוח פיזית מפניה2. בהמשך מתעכב המספר באריכות על היחסים בין רב אסי לרבי יוחנן, כביכול ללא צורך. בעשותו כן הוא מעצב את רבי יוחנן כאב רוחני לרב אסי; רב אסי קרוע בין רגשותיו לרבי יוחנן ובין רגשותיו לאימו. בעוד האם נתפסת כתובענית, מפתה, נגועה בחומרניות ובמיניות, ה"אב" המפורסם הוא חכם גדול המבין לליבו של רב אסי, מכיל את מצוקתו ומאפשר לתלמיד-בן לעשות כרצונו. כנגד האם הבבלית הרגשנית והמינית (המסמנת תרבות זרה – אולי אפילו תרבות פרוצה) שבנה נמלט מפניה, ניצב ב"ארץ האבות" אב ארץ ישראלי שכלתני והלכתי, שרב אסי מוטרד מתגובותיו ומתקשה לעזוב אותו. כך נמתחות אנלוגיות ניגודיות בין האם הביולוגית בבבל ובין האב הרוחני בארץ ישראל.

דברי רב אסי בסיום, "אי ידעי לא נפקי", פורשו בידי הפרשנים השונים בשתי צורות עיקריות:3 האחת, שרב אסי כבר יצא לקראת אימו והוא מצטער על שעזב את אדמת ארץ ישראל, ולו לרגע, ללא סיבה מספקת.4 השניה, שרב אסי מצטער שיצא לדרך מלכתחילה ולא נשאר בבבל.5 אילו ידע שאימו תמות במהרה – לא היה יוצא, אם משום שהיה מחזיק מעמד עוד קצת אם היה יודע שימיה מעטים, אם מתוך צער על שלא סעד אותה לפני מותה, ואולי אף מתוך מחשבה שהסתלקותו קיצרה את ימיה.

לפי האפשרות הראשונה, רב אסי ביקש מלכתחילה רק לצאת לקבל את פניה של אימו ולהביאה עימו לארץ. ברם הסבר כזה מניח שנושא הסיפור הוא השאלה אם מצוות כיבוד אם מצדיקה יציאה זמנית מארץ ישראל לחו"ל, כבירושלמי, תוך התעלמות מהדרמה המרכזית של הסיפור הבבלי, שהיא יחסי רב אסי ואימו. התעלמות כזאת מהמטען הפסיכולוגי הכבד של הסיפור נראית כהתחמקות מלב המאפליה המתגלה בו. הסבר כזה גם מניח שהשהות בארץ, שהייתה מלכתחילה מקום מפלט גרידא עבור רב אסי, הפכה עבורו בינתיים לבעלת משמעות דתית כה מרכזית, עד שהוא מתקשה אפילו עם יציאה קצרה ביותר ממנה, ומצטער על כך יותר מאשר על מות אימו. האפשרות הראשונה מניחה אפוא מהפך אמוני והשקפתי מרחיק לכת ביחס ליישוב ארץ ישראל, שעבר על רב אסי בזמן הבלתי-ידוע שחלף בין עזיבתו את בבל ובין בואה של אימו ארצה.

שולמית ולר העלתה אפשרות שרב אסי רצה למנוע את בואה של האם, וחשב שאם יצא לקראתה יוכל למנוע בעדה מלהתיישב לידו בארץ-ישראל.6 לפי אפשרות זו, ניתוקו הרגשי של רב אסי מאימו הוא כה מוחלט וסופי, עד שהוא רוצה להרחיקה מעליו בכל מחיר. גם אפשרות זו עוקפת את הדרמה הגדולה שעימה מתמודד רב אסי, אם כי מצידה האחר – ביחסה לו ניכור מוחלט מאימו ואדישות גמורה למצבה הקשה.

רש"י פירש את תשובת רבי יוחנן כך: "סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל". רבי יוחנן סבר שרב אסי מבקש בעצם לברר אם הוא יכול לחזור לבבל, כנראה כדי לחיות שם עם אימו. נראה שרש"י מייחס את ההבנה הזאת רק לרבי יוחנן, אבל אפשר שהייתה זו גם כוונת רב אסי. אם כך – יש להבין את דבריו בסיום "אם הייתי יודע לא הייתי יוצא" כביטוי של חרטה על עצם עזיבתו את בבל. לשונה של התשובה הסופית של רבי יוחנן לרב אסי, "נתרצית לצאת, המקום יחזירך בשלום", שמדגישה את עניין החזרה, מתפרשת לפיכך כברכת הדרך שנותן רבי יוחנן לחזרת רב אסי לבבל, למרות האיסור ההלכתי, אחרי שהבין את גודל מצוקתו של רב אסי. לפי פירוש זה, הנראה לנו יותר, רב אסי מצטער – לא על כך שיצא מארץ ישראל לקראת אימו (דבר שכלל לא הוזכר בסיפור) – אלא על כך שיצא מבבל לארץ-ישראל, לאמור: אילו ידעתי לפני יציאתי מבבל שתמות בקרוב, לא הייתי עוזב אותה. כך, בחשבון אחרון שב רב אסי ובוחר באימו הביולוגית הבבלית ולא באביו הרוחני הארץ-ישראלי.

הסיפור מעלה אפוא את הצורך לבחור בין האם לאב, וכן בין בבל לארץ ישראל. בבל היא המולדת המזוהה עם האם, וקשה מאוד עד בלתי-אפשרי להינתק ממנה. גם אם הצליח לעשות זאת פיזית, נראה שנפשית הגיבור נשאר קשור אליה, והוא מלא רגשות אשמה על נטישתו אותה.

נראה שהתלבטויותיו הממושכות של רב אסי, התרוצצויותיו בין החכמים ועיסוקו בכעסו המדומיין של רבי יוחנן, חושפים גם הם את הפחד מן הצורך לבחור בין האם לאב, ואת האמביוולנטיות הגדולה שלו בין אפשרות חזרתו לבבל, לאימו – חזרה שהיא רגרסיבית במובהק – ובין המשך חיים מתפתחים בארץ ישראל, "ארץ האבות".

הסיפור פתוח אפוא לשתי אפשרויות קריאה מנוגדות, המעצימות את הקונפליקט בין האם לרב ובין בבל לארץ ישראל, הניצב בליבו של הסיפור. דברי רב אסי בסיום, לפי אפשרות ההבנה שנבחרה כאן, גם הם ניתנים לקריאה בשני רבדים: ברובד הלאומי הם מסבירים מדוע למרות הרוחניות הגברית של ארץ ישראל, יהודי הגולה הבבלית מתקשים להגיע אליה, ורובם נשארים בחיק אימם הבבלית. ברובד האישי-פסיכולוגי הם ממחישים עד כמה היציאה מגוף האם אינה מסתיימת בלידה, עד כמה היא מלווה בתהליך נפשי מורכב וממושך. אך זוהי כאמור רק אפשרות אחת להבנת הסיפור, ורוב המפרשים בחרו באחרת.

לפי אפשרות הקריאה הרווחת יותר, רב אסי שלם לחלוטין עם בחירתו באבא-ארץ-ישראל, עד שאפילו התרחקות זמנית קצרה ממנו לכיוון אימא-בבל גורמת לו צער. לפי אפשרות זו, התנועה הפיזית מבבל לארץ ישראל הושלמה ואף התגברה והתעמקה על ידי תנועה נפשית ודתית, ורב אסי הכריע הכרעה ברורה לצד אבא-ארץ-ישראל.

בעצבם כך את הסיפור, כפתוח לשתי קריאות מנוגדות, חושפים יוצרי ועורכי הסיפור הבבליים במודע או בלא יודעין אמת עמוקה: הדרמה הבלתי-פתורה של רב אסי איננה נחלתו בלבד, היא בוודאי גם נחלתם של חכמי בבל, ואולי אף נחלת יהודי ארה"ב והגולה בכלל, בימים ההם ובזמן הזה.

משבר הכותל כהפתעה בסיסית ביחסי ישראל והתפוצות

לפני כחמש שנים, בבוקר 25 ביוני 2017, ביטלה ממשלת ישראל את מתווה הכותל, שנועד להסדיר תפילות שוויוניות ברחבה המרכזית של הכותל המערבי. ביטול המתווה אירע באופן מפתיע וחד-צדדי. ההפתעה הייתה גדולה במיוחד לאור העובדה שהמתווה בוטל לאחר ארבע וחצי שנות דיונים בין ישראל למנהיגות היהודית בתפוצות בתיווכו של נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות בזמנו.

התגובות היו קשות וחרגו מההתנהגות הנימוסית הרגילה של ארגונים יהודיים אמריקאיים כלפי ישראל. "הפדרציה היהודית של שיקגו לא תארח חברי כנסת שהצביעו בעד ההחלטה (לביטול מתווה הכותל; נ"ק). הם אינם מוזמנים לקהילה שלנו", אמר סטיבן נסטיר, נשיא הפדרציה. פילנתרופים גדולים שהקדישו את כל חייהם והונם לטובת ישראל והעם היהודי הגיבו בצורה דומה. ביקורות ותוכחות שנאמרו עד כה רק מאחורי דלתיים סגורות נשמעו פתאום בראש חוצות. צ'רלס ברונפמן, אחד הפילנתרופים הגדולים בעולם היהודי, כתב לראש הממשלה שהוא אינו מכיר עוד מדינה ש"פוסלת יהודים על בסיס הזרם שאליו הם משתייכים". ואם המסר לא היה ברור מספיק, חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ביטל את הזמנתו של ראש הממשלה לאירוע הגאלה השנתי. ההתרחשויות הללו הדהדו הרבה מעבר לקהילה היהודית, וסוקרו גם בעיתונים מרכזיים דוגמת הניו יורק טיימס.

רק אירוע שקשור למקום הקדוש לעם היהודי – הסמל הממלכתי, הכותל – יכול היה להביא לתגובות קשות ופומביות כל כך.

ביטולו של מתווה הכותל היה לכאורה עוד אירוע מדיני בשרשרת של אירועים שייצרו ניכור ונתק בין היהודים היושבים בישראל ובין אחיהם בתפוצות. כבר כמה וכמה פעמים בעשרות השנים האחרונות אירע שהתרחשויות כאלו, בעיקר בתחומי דת ומדינה או בנושאים של רוב לעומת מיעוט (הן בתוך החברה הישראלית והן אל מול הפלסטינים), הביאו לפיצוצים בעצימות כזו או אחרת – ולעיתים אף להסדרים.

אולם ביטול מתווה הכותל בשנת 2017 יצר משבר ייחודי. הנפגעים העיקריים היו דווקא ליבת המנהיגות היהודית המשרתת, האחוז הבודד מבני העם היהודי שמקדישים את כל חייהם לטובת העם היהודי ומדינת ישראל. זאת בניגוד למשברים אחרים, שפוגעים דווקא בפריפריה היהודית – באלו המרוחקים יותר ממדינת ישראל או מזהותם היהודית, אלו שעבורם כל פריט מידע שלילי רק מוסיף לחוסר הרלוונטיות של ישראל או היהדות לחייהם. עקב כך, התגובה הגיעה מההנהגה היהודית הבכירה, אשר החליטה הפעם לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. דווקא בזכות עוצמת המשבר והפומביות שלו החל תהליך של תיקון ובניית תשתית מחודשת, כפי שאסקור במאמר זה.

השאלה אם יהודים לא-אורתודוקסים הם בני-בית ברחבת הכותל מתקיימת בתוך הקשר רחב יותר. למעשה, מתחים רבים במערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות שהיו קיימים שנים רבות, הגיעו לפיצוץ עם ביטול מתווה הכותל. משבר הכותל התרחש בנקודת עיוורון במדיניות הישראלית, שהתהוותה לאיטה בעשורים האחרונים; נקודת עיוורון הנוגעת לשאלת הליבה של הציונות: מה זה אומר להיות בית לאומי לעם היהודי במאה ה-21?

הבית של העם היהודי – ייעודה של מדינת ישראל

הציונות היא התנועה לשחרור העצמי של העם היהודי, ובהתאמה לכך, ייעודה של מדינת ישראל אינו לפתח עגבניות שרי או כיפת ברזל, ואפילו לא להקים את "חברת המופת". ייעודה של מדינת ישראל הוא לממש את הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי – זכות השמורה לעמים בלבד. זאת באמצעות הקמת בית לאומי עבור העם היהודי – לא רק עבור היהודים הנמצאים כאן בישראל, שעדיין אינם רוב העם, אלא עבור העם היהודי כולו.

במשך עשרות שנים מימשה מדינת ישראל את הייעוד הזה בהצלחה מרובה, בעיקר בכך שהייתה פתוחה לעליה. גם כאשר העם בישראל נדרש לחלוק במזון עם עולים חדשים – מדינת ישראל המשיכה להעלות ולקלוט עליה. העליה כערך ציוני חשוב עודנה קיימת ומרכזית, כמעט ללא עוררין, אולם היא לבדה כבר איננה מספיקה כדי שנאמר שישראל מממשת את ייעודה כבית הלאומי לעם היהודי כולו. בשל מגמות עומק גלובליות (אזרחי העולם, שכבת "ניידים" גלובלית), מגמות ישראליות (מעגלים של עליה וירידה, אין דיכוטומיה כבעבר), ומגמות כלל-יהודיות (סיומה ההיסטורי של יהדות המצוקה) – בשל כל אלה העליה אמנם תמשיך להתקיים ולהיות ערך עליון, אך כבר לא "תסגור את הפינה" של שאלת הייעוד. לכן צו השעה הציוני הוא ליצור תוכן רענן ואיתן לייעודה של ישראל כביתו של העם היהודי.

שלילת הגולה – סכי העיניים לחברה הישראלית

החסם העיקרי ביכולת של החברה הישראלית היהודית לעסוק בסוגיית ליבה זו הוא תפיסת "שלילת הגולה" המושרשת עמוק בציונות הישראלית. שלילת הגולה היא תפיסה שהתגלגלה בתנועה הציונית ומצאה לה ביטוי ושפה בכתבי ברנר ואחרים. אליבא דתפיסת שלילת הגולה, הגלות היא מצב זמני ובלתי רצוי שסופו להתחסל באמצעות עליה של כלל היהודים לארץ ישראל (ומי שיישאר בגולה לא ישרוד או לא ישרוד כיהודי).

אתגר דור המקימים היה הקמת בית לאומי, ואם נוסיף לכך את שלילת הגולה, נקבל את התפיסה שהיהודי הישראלי חשוב ונעלה יותר מכל יהודי שנשאר בתפוצות או ש"תמך מבחוץ".

תפיסה זו רווחת עד היום בקרב החברה הישראלית. כמובן שיהודי התפוצות יכולים לתקן את הנחיתות הזאת באמצעות עליה, ואז נעריץ את עצם עלייתם, אבל יש סיכוי סביר שהעולה יחווה לעג ואדישות לעולם התוכן שהוא מביא עימו, ולחץ להפוך ל"כמה שיותר ישראלי, כמה שיותר מהר".

תוצאת שלילת הגולה היא שיש לנו, הישראלים, נטיה לראות את מצבם של אחינו בתפוצות כנחות, זמני, בלתי רצוי, לא בר-קיימא. מבט זה, אשר מכונן היום את יחסי ישראל והתפוצות, אינו מאפשר לישראל לצמוח, ועל כן הוא מסכן את מימוש החזון הציוני.

מהי הסכנה

מדינת ישראל, בדומה למדינות לאום צעירות אחרות בעולם, זקוקה לשני מקורות של כִּשְׁרוּר (לגיטימציה) לקיומה. הראשון הוא כשרור בינלאומי. כך למשל ארגוני ה-BDS מזהים ששחיקה בכשרור הבינלאומי תחליש את מדינת ישראל, ופועלים להגברת השחיקה. השני והחשוב יותר הוא הכשרור הפנימי – בקרב העם היהודי. זכות ההגדרה העצמית שמורה לעמים בלבד, וניתן לטעון שאתה מממש את הזכות הזאת רק כאשר ישנה מסה קריטית של העם שמעניקה לרעיון הלאומי את מלוא כובד המשקל.

התנועה הציונית בראשיתה סבלה ממחסור בכשרור בקרב העם היהודי. אמנם חברי התנועה הציונית השכילו לחבור זה לזה ולשתף פעולה באופן מעורר השתאות, אולם למעשה כמעט כל קבוצה שניתן לחשוב עליה התנגדה לציונות בראשית דרכה: המשכילים, הלוקאל-פטריוטים (לאומיים), הסוציאליסטים, החרדים, הרפורמים וכן הלאה. רק בשל אוסף מאורעות היסטוריים – בעיקר עוצמת הרדיפות עד לשיאן בשואת יהודי אירופה; ההסכמה הבינלאומית ההולכת וגדלה להקמת בית לאומי ליהודים (כגון בהצהרת בלפור); וכמובן העליות ארצה שקבעו מציאות בשטח – רק בשל אלה התקיימה בקרב העם היהודי תמיכה מסיבית ברעיון הציוני בעת ההכרזה על הקמת המדינה.

אולם רק בשנת 1967 הגיעו התמיכה וההסכמה של רוב העם היהודי לכדי ביסוס איתן של ממש. בשנה זו, "שנת הציוניזציה של יהדות התפוצות", נזרעו זרעי האחדות והפירוד: הניצחונות במלחמת ששת הימים, ובמיוחד שחרור המקומות הקדושים, הביאו לאמונה רחבה שיש סיכוי להצלחת הרעיון הציוני, ועוררו גאווה והשתאות בקרב העם היהודי כולו. בשנה זו עוד ועוד ארגונים יהודיים (כגון AJC וארגון הסטודנטים היהודים הצרפתי) החלו להגדיר עצמם ציוניים באופן שיטתי, החל שימוש נרחב בדגלי ישראל בבתי כנסת בתפוצות ועוד. כזכור לנו מהספוילר בתחילת המאמר, דווקא הכותל שהיה מרכזי להתאגדות סביב מדינת ישראל ב-1967 הוא מוקד שמתגלעים בו היום המרים שבוויכוחים.

החשש המרכזי הוא שהאירועים האחרונים, אשר בהם נכשלה מדינת ישראל במילוי ייעודה כבית לאומי לעם היהודי, שוחקים את בסיס הכשרור של המדינה בקרב העם היהודי. קשה לשער את עומק הסכנה לרעיון הציוני בתרחיש כזה. אם יהודי התפוצות יפנו עורף באופן פעיל או סביל, מדינת ישראל תמצא את עצמה חשופה יותר בזירה הבינלאומית; היא תאבד מקור עוצמה ייחודי וחסר תחליף לכלכלה, לביטחון הלאומי, לנדבנות ולחברה; גם הכשרור הבינלאומי שלה ייפגע; ומעל הכול – ללא העם היהודי, ישראל לא תוכל לממש את הייעוד הציוני, להיות בית לאומי לעם היהודי כולו.

אל מול סכנה זו התנהלה המדיניות הישראלית בשנת 2017 מתוך תפיסת שלילת הגולה ובעיוורון למגמות העומק ולמשמעות שלהן.

עמיות יהודית כמענה התפיסתי לשלילת הגולה

"עמיות יהודית" היא צירוף משונה מעט שעשה עליה והתאקלם בארץ, אבל משמעותו דווקא פשוטה ואינטואיטיבית – אנחנו, יחד עם רוב העם היהודי שנמצא היום מחוץ לישראל, בני העם היהודי. אנחנו קודם כול משפוחה, שבט גדול. אנחנו לא רק דת יהודית ולא רק לאום יהודי (במובן הצר של המילה – ריבונות על ארץ ישראל), אלא חלק ממשהו גדול, ותיק ומשמעותי יותר – העם היהודי.

יחד יש לנו זיכרון והיסטוריה, מולדת ושפה, דת וברית עם האל, נכסי מורשת ותרבות ועוד. אנחנו מחויבים לדורות שהיו לפנינו ולדורות העתידיים, שלהם נוריש להם את הנכסים והייעוד היהודי. אנו גם מחויבים זה לזה, קהילה לקהילה, כיוון שאנחנו עם.

בהתאמה לכך, כל רעיון שאיננו "עמיותי" מצמצם את המכלול היהודי. בעת הזאת שתי הטעויות הנפוצות הן אמונה שהיהדות יכולה להתקיים רק כלאום (במובן הצר של ריבונות על ארץ ישראל, "אליק נולד מן הים"), ואמונה שהיהדות היא דת (טעות נפוצה בקרב יהודי התפוצות ומשרתת את גדולי אויבינו). שתי התפיסות הללו מתנערות מהמכלול של העם היהודי ואינן יכולות לשרת את עתידו. זוהי הבנה חיונית, כיוון שעתיד העם היהודי הוא מושג שעובר שינוי מפליג בימים אלו.

אתגר הדור שלנו איננו הקמת בית לאומי – לא כיוון שהמלאכה תמה אלא כיוון שהאתגר הנוכחי הוא אחר ומורכב. האתגר של דורנו הוא שמירה על המשכיות העם היהודי. מה שהיה מובן מאליו דורות רבים – הגדרתנו כיהודים לעומת עמים אחרים שהיינו מצויים בקרבם – כבר אינו מובן מאליו היום; אפשרות הבחירה אם וכיצד להיות יהודי ניתנת היום כמעט לכל אחד ואחת מקרב העם. אתגר זה הוא תוצאת הצלחתו האדירה של העם היהודי להתמודד עם טלטלות מאתיים השנה האחרונות ולשגשג. אכן, מדובר בהצלחה מעוררת השתאות – אך כרוך בה אתגר חדש ומורכב. המוסדות והמנהיגות בכללם אינם נענים לאתגר הזה, והדבר מקשה על היערכות נכונה לקראת העתיד.

הגענו לנקודה חסרת תקדים בהיסטוריה של העם היהודי; היא מאתגרת את המשכיותו כעם אחד כפי שהכרנו אותו. אם לא ננקוט פעולה, המשכיות העם היהודי תהיה בסכנה.

אל מול אתגר הדור העצום הזה, הפעולה הבסיסית ביותר שאנו חייבים לנקוט היא החלפת תפיסת שלילת הגולה בתפיסת העמיות היהודית – במחשבתנו, בדיבורינו ובמעשינו, ואף במדיניות של ישראל.

על-פי תפיסת שלילת הגולה מדינת ישראל נמצאת במרכז, ולכן היהודים הנמצאים כאן באמת חשובים יותר מכל יהודי שמצוי במעגל ההיקפי. אולם אם האתגר הוא המשכיות העם היהודי כעם אחד, אזי כולנו שווים סביב המעגל, ואין יהודי אחד חשוב ממשנהו או נעלה עליו. זוהי עמיות יהודית.

בעקבות משבר הכותל – התארגנות מחודשת של שדה העמיות בישראל

פעולות חינוכיות וחברתיות של עמיות יהודית מתקיימות בישראל כבר עשרות שנים. אפשר להזכיר בהקשר זה את תוכנית בתי הספר התאומים ואת יוזמת "שותפות ביחד" של הסוכנות היהודית, את הפעילות החינוכית של "מליץ" – אברהם אינפלד ותלמידיו, ועוד. אולם משבר הכותל היה קריאת השכמה עבור המנהיגות המסורה לנושא העם היהודי בישראל. רגע העוררות הזה הביא לקפיצת מדרגה בכמות ובאיכות הפעילות בישראל, וניתן להבין את הקפיצה הזאת טוב יותר בחלוף חמש שנים.

צ'רצ'יל אמר שאסור לבזבז משבר טוב. ואכן היום, חמש שנים ממשבר הכותל, הטיפול בסוגיה בשדה החברתי תפס תאוצה והעמיק. התוצאה היא שהיום ישראלים רבים יותר מאשר בעבר חשופים לנושא הקשר בין ישראל לעם היהודי בתפוצות וחשים מחויבות כלפיו. את השינוי הזה ניתן לזקוף לזכות הפילנתרופיה היהודית, ששמה את כובד משקלה על הנושא לאחר משבר הכותל (כגון הפדרציות היהודיות, קרן רודן, קרן משפחת רודרמן, קרן קורת והנדבן צ'רלס ברונפמן). כן ניתן לזקוף את השינוי לזכות המנהיגות החינוכית והחברתית המסורה לערך העמיות, ולזכות ארגונים ותיקים וממוסדים שלקחו על עצמם לקדם את ערך העמיות.

ראשית, בחמש השנים האחרונות הוכפל פי כמה וכמה מספרן של משלחות "תגלית הפוכה" בהשתתפות בכירים ישראלים; יש כמה ארגונים שממשיכים להוביל ולהפעיל את החזית הזאת. התגליות ההפוכות הן משלחות להכרת קהילות יהודיות בתפוצות במשך כמה ימים. מדובר בכלי אינטנסיבי ואפקטיבי מאוד, אולם עלותו הופכת אותו לנגיש עבור מעטים בלבד, וזהו חסרונו העיקרי.

שנית, בחמש השנים האחרונות הגיעה הפעילות החינוכית בנושא עמיות יהודית – הן בחינוך הפורמלי והן בבלתי פורמלי – למספרים גבוהים ולאיכות מרשימה ביותר. למהפכה חינוכית זו שותפים משרדי ממשלה – בעיקר משרד התפוצות ומשרד החינוך. כן שותפים לה מוסדות הלאום הוותיקים כגון הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ארגוני חינוך שונים ואף יזמים חינוכיים. אנו – מוזיאון העם היהודי, אשר בו אני עובדת היום, מארח כבר היום ימי תוכן על עמיות לעשרות אלפי ילדים ובני נוער ישראלים, ועוד היד נטויה.1

עמיות נמצאת היום על סדר היום החינוכי במשרד החינוך הממלכתי, דרך מקצוע הלימוד "תרבות יהודית ישראלית" ודרך מינהל חברה ונוער. עמיות נוכחת גם בחינוך הבלתי פורמלי; למשל, ארגוני הנוער ותנועות הנוער ממנים רכזי עמיות, אשר עובדים עם הנוער הישראלי על חיבור לעם היהודי בתפוצות. עמיות היא גם חלק מהתוכנית השנתית של רוב המכינות הקדם-צבאיות בישראל, והיא חלק מהמבנה של כמות הולכת וגדלה של תוכניות מנהיגות ישראליות.

שלישית, בבחירות האחרונות לכנסת היה לרוב מוחלט מהמפלגות היהודיות מצע שעסק בסוגיית יחסי ישראל והתפוצות; ראוי לציין כי יותר ממחציתן ניסחו את המצע הזה לראשונה רק לקראת בחירות 2020. רוב המצעים הצהירו כי הממשלה מחויבת לקהילות היהודיות בתפוצות ומחויבת לשמירת הקשר בין מדינת ישראל לבינן.

רביעית, קואליציית העמיות היהודית שהקמנו במכון ראות בשנת 2018.2 הקואליציה נותנת מרחב דיון לכל המנהיגויות המחויבות לנושא, והיא מאגדת היום כ-500 מנהיגים ישראלים אשר מקדמים בדרכים שונות, ביחד ולחוד, את גישת העמיות היהודית. על אף המגוון הגדול ואי-ההסכמות, הקואליציה הצליחה בשנים האחרונות לאפשר פעולות משותפות, הן מעשיות והן הצהרתיות, אשר מקדמות את החזון המשותף של חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי. אני מאמינה שחלק גדול מההתקדמות הושג הודות לרישות ולשיתופי הפעולה שמאפשרת קואליציית העמיות לחבריה.

למעשה, ניתן לסקור היום את כלל הפעולות הנעשות בשדה העמיות בישראל במיפוי שידידיי במכון ראות עורכים אחת לרבעון, החל בספטמבר 2021.3 מיפוי זה נועד לתת את תמונת המצב של ההתקדמות לאור האתגר, עד להשגת היעד המשותף: חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי כולו. המיפוי מגלה כי בשני העשורים האחרונים הפעילות בשדה העמיות הכפילה את עצמה פי שניים ואף יותר, אולם כשליש מהפעילות התהווה רק לאחר משבר הכותל. נוסף על כך, התוכניות החדשות מפתחות תוכן חדש ומגיעות לקהלי יעד מגוונים.

קשה לשים אצבע על שינוי תפיסתי, אולם התוצאות של מהלכי חיזוק הקשר עם העם היהודי כבר נגלות בכמה סקרים שנערכו. בשנת 2022 ערך משרד התפוצות סקר ומצא כי 56%–58% מהישראלים מכירים באחריותם ומחויבותם להמשך קיומן של קהילות יהודיות בתפוצות. עוד נמצא כי 57% מהישראלים מאמינים כי המדינה צריכה לקחת בחשבון את האינטרסים של יהודי התפוצות בקבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון המשפיעים עליהם ישירות.

הבית של העם היהודי – מקירות למשפחה

סיפורו של הכותל המערבי, סיפורו של המתח בין אלו שמרגישים שם בני-בית ובנות-בית לאלו שאינם מרגישים כך, טרם הסתיים. משבר זה אינו קשור למאבק הפלורליזם בישראל או לסאגת דת ומדינה הבלתי נגמרת; הוא נוגע בחזון הציוני עצמו. בשנים הקרובות ישמש הכותל מקרה בוחן ליכולתה של ישראל למלא את תפקיד הבית הלאומי גם ליהודי העולם שאינם אזרחי המדינה. האם תשכיל מדינת ישראל לנהל את המקומות הקדושים לטובת היהודים, או שמא תפעל רק לטובת האזרחים (יהודי ישראל)?

הכותל הוא סמל עוצמתי כמובן, אבל אין הוא הסוגיה עצמה. "המשבר שתחת המשבר" הוא שרוב הישראלים אדישים כלפי המצב, אינם מבינים אותו כלל, ואינם חשים שיש בו רלוונטיות כלשהי לחייהם או לזהותם. כדי לפתור את המשבר הזה, הכרחי שהציונות והחברה היהודית בישראל יבשילו אל השלב הבא. בשלב הבא נעסוק לא רק בקיומם של קירות הבית הלאומי המגוננים ובחוסנם, אלא גם בחיזוק המשפחה. המשפחה שלנו היא העם היהודי. לשם כך כל יהודי בישראל צריך לראות עצמו כחלק מהעם – הגדול, הוותיק, העשיר, ולחוש אחריות ואף ענווה כלפי השייכות לעם היהודי.

"העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם" (א"ד גורדון).

שמונה שנים אחר כך, ואני בתחילת דרכי בעולם העמותות היהודי בארה"ב, השתתפתי לראשונה ב-GA, הכינוס הכללי של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, וראיתי את ראש ממשלת ישראל פנים אל פנים. אבל היום ההוא בניו-אורלינס, 8 בנובמבר 2010, היה גם הוא חוויה מעצבת וטראומטית, בשבילי ובשביל יהודים אמריקנים פרוגרסיבים צעירים נוספים. את נאומו של נתניהו קטעו צעקותיהם של מפגינים יהודים: "הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל! הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל! הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל!" במשך כעשר דקות, שנדמו כנצח, חזרו המפגינים והפריעו לנתניהו לנאום באוזניהם של כמה אלפי מנהיגי ציבור יהודיים מכל רחבי ארה"ב. הקהל היה המום, ולאט-לאט הפך כועס. לצד חברה טובה צפיתי במפגינים נגררים מאולם הכנסים בעודם ממשיכים לצעוק את המילים הללו, מילים שלמעשה הסכמנו איתן. אני וחברתי הבטנו זה בזה המומים. "לעולם לא ארצה לבקר שוב בישראל", אמרה לי.

בהמשך אותה שנה, כשכבר הייתי בתפקיד ניהולי ראשון בעמותה יהודית, השתתפתי באסֵפה של מחנכים, אקטיביסטים ואנשי ציבור יהודים מעולמות הצדק החברתי וההגנה על הסביבה בישראל, באמריקה ובאירופה. לרבים מאיתנו הייתה זו הפגישה הראשונה אלה עם אלה, וכולנו ניסינו ללמוד זה מזה ולחזק איש את רעהו במשימה הקשה והחשובה שנפלה בחלקנו. בשבת התקיים רב-שיח בלתי נשכח. פעילי צדק חברתי ישראלים פנו אלינו, רעיהם באמריקה, בתוכחת אוהבים: "השתיקה שלכם בנוגע לישראל מחרישת אוזניים", אמרו, "ואנחנו – המקבילים שלכם בישראל – זקוקים לתמיכה שלכם". בתגובה נעמדו בכירים מהעולם היהודי-אמריקני-פרוגרסיבי, ובזה אחר זה סיפרו שאנחנו חשים מושתקים, שאם נבקר את ישראל אנו עלולים לאבד את המימון או את העבודה שלנו. מנהיגים בכירים, ותיקים ופורצי דרך, הודו ביחד ולחוד, בכאב רב, שיהדות אמריקה – לא במישרין – כופה עליהם שתיקה. אפשר היה לחוש היטב את שיברון הלב שאפף אז את החדר.

ממש לפני שנים ספורות, אחרי שנים רבות של בניית קשרים והשפעה, השתתפתי בשיח קבוצתי של מנהיגי ציבור יהודים. מטרתנו הייתה לפרק את המחסומים בשיח היהודי-אמריקני על ישראל, ולפתח אווירה מקבלת וכנה יותר ביחס למגוון ההשקפות על מדינת ישראל. בשלב מסוים התבקשנו לדון בשאלה "האם יהודי אמריקה רשאים לבקר את ישראל בפומבי?" פניתי לקבוצה הקטנה שבה השתתפתי: "במילים אחרות, השאלה היא אם אנחנו חושבים שלג'יי סטריט1 יש זכות קיום…" בתגובה פנה אליי ראש קהילה רב-עוצמה: "אז אתה תומך BDS?" מבועת ונרגז הבטחתי לו שלא בכך מדובר. בהמשך הדיון הייתי שקט הרבה יותר – חששתי שאני עלול לאבד את המוניטין ואת מקום העבודה שלי.

בנובמבר האחרון שלחתי מאמר ל-20,000 אנשי הקשר של הארגון שלנו, חזון-פרלסטון – קבוצת אנשים המעוניינים במפגש בין יהדות וקיימות ובעבודה החשובה של טיפוח יהדות חיה המחוברת לאדמה. כתבתי על החוויה שהייתה לי ב-Israel Ride, מסע אופניים מירושלים לאילת בשיתוף פעולה של ארגון חזון ושל מכון הערבה. סיפרתי על ההתפעמות שלי מן החוויה, על האמונה הגדולה שיש לי בפעילות של מכון הערבה, גוף עולמי מוביל ביצירת שלום באמצעות שיתוף פעולה סביבתי. כתבתי כי למרות – ואולי במובנים מסוימים מפני – האכזבה שרבים מאיתנו חשים לאור תוצאות הבחירות בישראל, אנו חייבים להשקיע יותר מאי-פעם בבניית מערכות יחסים חוץ-ממשלתיות בין מדינת ישראל לתפוצות. דבריי זכו לביקורות ולקושיות – לא מפיהם של זרים רחוקים כי אם מחברים בולטים המייצגים גם את המרכז/ימין וגם את השמאל בקהלים שאנו מייצגים.

אני משתף אתכם בסיפורים הללו – ויש עוד הרבה כאלה – כדי ללמד על המציאות הקשה של יהודים ציונים פרוגרסיבים באמריקה בעשר-עשרים השנים האחרונות. החוויות הללו רודפות אותי – התחושות, המשמעות, האופן שבו בישרו נכונה את המצב שהגענו אליו היום ואולי גם את הבאות.

אני כבר בקושי משתמש במילה "ציונות", אולם גם המילה "פרוגרסיביות" די מאתגרת בימינו. יש מעט מאוד ארגונים יהודיים פרוגרסיביים באמריקה התומכים בפעילות בישראל כפי שאנו, בארגון חזון-פרלסטון, תומכים בה, וכעת אני מרגיש שאנחנו בתחילתו של עידן חדש. יכול להיות שעם כל הזמן שעבר אני כבר בגדר דינוזאור; אחרי הכל אני כבר בן 40, והפעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתה ב-99', כשהייתי בן 17 ועדיין קיננה בלב רבים התקווה שאנחנו מתקרבים לשלום בר-השגה ולפתרון הסכסוך. היה זה לפני זמן רב. מאז ביקרתי בישראל פעמים רבות ולעיתים קרובות חלמתי לגור בה. אבל היום יש כבר שני דורות צעירים יותר של מבוגרים (אני מזקני השבט של דור ה-Y), דורות שגדלו על ישראל השקועה באלימות טרגית ההורסת את חייהם של ישראלים ופלסטינים חפים מפשע. ולמרות מורכבות הסכסוך, ואף כי המנהיגות הפלסטינית רחוקה מלהיות שה תמים, השיח הפוליטי המקוטב שלנו הגיע לנקודה שבה הציפיה הברורה היא שהפרוגרסיבי יהיה בהכרח גם אנטי-ישראלי. בסוגיה זו עלינו להביט נכוחה באמת הכואבת: הסיכוי שיהודים צעירים ליברלים-פרוגרסיבים רבים החיים בתפוצות יצדדו בישראל כל עוד הסכסוך ממשיך לסעור – נמוך. אפשר לא לאהוב את זה, אפשר לחשוב שזה לא הוגן ואפשר אפילו להצביע על הפעילות המופתית של ישראלים פרוגרסיביים בסוגיות של צדק חברתי וקיימות המשפיעות על האוכלוסיה הפלסטינית והמגזר הערבי. אני עצמי מסוגל להזדהות עם כל אחת מן התגובות הללו, אבל אף אחת מהן לא תשנה את המגמות הדמוגרפיות והרעיוניות בקרב הדורות הצעירים של יהודי התפוצות.

בוועידת GA אחרת, כמה שנים מאוחר יותר, נכחתי במושב שעסק בבעיה המטרידה של התגברות האנטישמיות ברחבי העולם ובייחוד בקולג'ים; השיח האנטי-ישראלי הגיע בהם לשיא. דובר אחד תיאר בצורה משכנעת את הגישות האנטי-ציוניות שהציגו תפיסה חד-צדדית מעוותת ושטופת מוח של מציאות מורכבת ומסובכת פי כמה. יושבי החדר הנהנו בהסכמה גורפת, אולם אז אישה מופלאה אחת בקהל עשתה את הצעד האמיץ ביותר שראיתי ב-GA אי-פעם: אף כי הסכימה עם האמירה שהתפיסה החד-צדדית הזאת בעייתית, היא הוסיפה שאנו עצמנו יוצרים בעיה זהה לילדינו. הם גדלים בחממות יהודיות, שומעים רק סיפורים חד-צדדיים על ישראל, נחשפים להיסטוריה של ישראל מנקודת מבט חד-צדדית, וכשהם מגיעים לקולג' נאלצים לפתע להתעמת עם תפיסת עולם שונה לגמרי. למה? האם אנו מפחדים לדבר בפתיחות על הטוב, הרע והמכוער אצל הישראלים והפלסטינים? האין אנו בוטחים מספיק בילדינו שיצליחו לקבל סיפור שאיננו פשטני? אולי איננו בוטחים בעצמנו? חוששים שמא לא נוכל להתמודד עם הדברים? שילדינו יתרחקו? האין החשיבה הביקורתית והשיח והדיון הערים עמוד התווך שעליו נשענת היהדות כולה? מתי החלו יהודי התפוצות לפחד כל כך ממחלוקת? על אחת כמה וכמה עכשיו, כשבממשלה החדשה של ישראל יושבים אנשי עוולה המייצגים את ההפך הגמור מערכי הסבלנות, החמלה, הצדק והאהבה של היהדות – האם לא הגיע כבר הזמן להשמיע את קולנו?

מערכות יחסים בריאות וכנות בנויות על כבוד ואמון הדדיים. יחסי התפוצות וישראל זקוקים לטיפול מיידי, והצעד הראשון הוא שינוי כיוון מהותי ממודל הפחד שהביא אותנו לשפל הזה. לכולנו מידה שווה של אחריות על גורלו של העם היהודי ועל תפקידה של היהדות במאה ה-21, וכשותפים שווים אנו חייבים לדעת להעלות על פני השטח את המחלוקות והקשיים בינינו, ולעשות זאת בצורה פתוחה, כנה ונטולת שיפוטיות. היום, יותר מאי-פעם, גבולות השיח היהודי בתפוצות חייבים להתרחב, ולשם כך עלינו – יהודי התפוצות – להיות נינוחים מספיק ובטוחים בעצמנו מספיק.

מתוך הכנות והענווה הזאת ובעזרת פתיחת הלב והמחשבה נצליח להגיע אל התכלית המשותפת שלנו כעם יהודי אחד, משימה שאף אחד מאיתנו אינו יכול לבצע לבדו – להוציא לאור את הערכים המשותפים לנו ולהעפיל לפסגות חדשות וגבוהות יותר מאי-פעם.

לשינוי אקלים השפעה מכרעת על כל תחומי החיים ובהם: מים, בריאות הציבור, חקלאות, אנרגיה, מגוון ביולוגי, תשתיות חופיות, כלכלה, נזקי טבע, ביטחון לאומי וגאו-אסטרטגיה. שינוי האקלים ישפיע על כלל האוכלוסייה אך האוכלוסיות הפגיעות ביותר עלולות להיות האוכלוסיות מעוטות היכולת וקבוצות באוכלוסיות הרגישות לאירועי מזג אוויר קיצוניים ומצבי קיצון כגון קשישים וחולים כרוניים […] לפי התחזיות, הזרימה בנהר הירדן […] צפויה להצטמצם בשיעור של 12% עד 22% ואף יותר במאה הקרובה. זוהי מגמה דרמטית לאזור בכל הקשור לזמינות מים ולמחסור במים […] אם מפלס מי הים ימשיך לעלות, צפויה נסיגה של קו המים מזרחה עד למצוקי החוף. כמו כן תיתכן חדירה של מי ים מלוחים אל מי התהום של האקווה.] ..] בשלב מתקדם יותר קו החוף עלול להשתנות ומצוקי החוף עלולים להיהרס. הדבר יחייב להעתיק בתי מגורים, בתי מלון, אתרי מורשת, מפעלים וכדומה…2

בארגון חזון-פרלסטון אנו מאמינים שהאיום הקיומי והבהילות המוסרית של משבר האקלים דורשים מאיתנו, בני העם היהודי, לפעול בכל הכוח. ברגע הזה יש צורך בכל אחד מאיתנו, במלוא היצירתיות והחריפות שלנו, בכל התושיה וכושר העמידה שלנו ובשיא הכוח וההשפעה שלנו. לשם כך הקמנו את קואליציית מנהיגות האקלים היהודית – זוהי הדרך שלנו להתאגד יחד, ישראלים ויהודים מן התפוצות, ולהתמודד עם המשבר הזה כעם אחד.

במסעות האופניים של חזון נהוגה מסורת נפלאה – הרוכבים יוצאים לדרך עם ספר תורה קטן, ובכל יום הספר עובר לידיו של רוכב אחר. בסופו של המסע האחרון ספר התורה הזה הועבר אליי. מישראל הגיע איתי הספר אל ועידת האקלים COP27 במצרים ומשם הביתה. נשיאת ספר התורה עימי לכל מקום הכניסה לחיי תחושה של יראת כבוד. היה בכך ביטוי מוחשי לאמת עמוקה – בכל דור ודור אנו נושאים איתנו את המורשת שלנו והופכים אותה לשלנו. ההליכה המשותפת מחזקת לאין שיעור גם את המסע הזה וגם את התורה עצמה.

לו רק יכולנו למצוא את הדרך לעשות זאת… ראשית עלינו להפסיק להעמיד פנים שמערכת היחסים שבין ישראל לתפוצות מכילה מגוון דעות, תומכת במגוון כזה או אפילו מאפשרת אותו, בפרט כשמדובר בפרוגרסיבים – ישראלים או בני התפוצות. בהנחה שההוויה היהודית באמריקה לא עומדת בפני שינוי דרמטי, ייתכן מאוד שבתוך שנים ספורות נגיע למצב שבו היהדות הפרוגרסיבית-ציונית באמריקה תאבד כל עניין ורצון בקשר אסטרטגי עם מדינת ישראל, על אף הכאב הרב הכרוך בבחירה שכזו. הפתרון למצב הזה איננו פשוט או מהיר: כדי לפרוץ את החומות המתגבהות בין שתי הקהילות עלינו ליצור איחוד רב-עוצמה של היהודים הפרוגרסיבים המובילים והמשפיעים ביותר מארה"ב, מהתפוצות ומישראל. עלינו לשמוע וללמוד מן העומדים בחזית המחלוקת הזאת, ואז להתנסות יחד ולאורך זמן בדרכים לשינוי המגמה. האווירה הנוכחית בין הקהילות מזכירה את משבר האקלים: מבשרת רעות ונראית כמו תרחיש אבוד מראש. אבל עוד לא אבדה תקוותנו.

השתתפו בשיחה: הדס רון זריז מקיבוץ יפעת, מובילת קהילת יפעת שברוח, ממייסדות המדרשה באורנים, מלמדת ליווי רוחני ותמיכה קהילתית. רבה ישראלית.

צביקה גרץ מירושלים, רב בקהילת "הוד והדר" כפר סבא. שימש מנכ"ל ארגון "מסורתי עולמי". מוסמך התנועה המסורתית, הרבנות הישראלית ובית מדרש הראל.

דותן אריאלי משער העמקים, מנחת קבוצות בזהות יהודית ובמגדר במדרשה באורנים ובקולות. מנהלת פדגוגית ומנחה בתוכנית "כזה ראה וחדש" בתנועה הקיבוצית. רבה ישראלית.

לפתיחה, ספרו על חוויה אחת משמעותית ופוקחת עיניים שחוויתם במהלך התוכנית.

הדס: הקבוצה הזו מזמנת לי הרבה חוויות משמעותיות, בעיקר בזכות ההיכרות, שמאפשרת הצצה לעולמות דומים ושונים מאוד. אחת מהן הייתה סביב מבצע "שומר החומות" – בלילה שבו התחיל המבצע התכתבנו בקבוצת הווטסאפ המשותפת וניסינו – דותן, צביקה ואני – לתאר, כל אחד ואחת מנקודת מבטו, את מה שמתרחש. חשנו מצד האמריקאים השתתפות, דאגה ורצון להבין, לצד ריחוק. זוהי חוויה שחזרה על עצמה באופנים שונים במהלך השנים המשותפות, כשקרו להם או לנו דברים משמעותיים.
חוויה נוספת חוויתי בתקופת הקורונה, שבה התחדד לי בו-בזמן גם הדמיון וגם השוני שבינינו. מכיוון שהקורונה היא מגפה אוניברסלית, כלל-עולמית, הייתה ציפיה שההבדלים יטושטשו ונגלה שאנחנו מאוד דומים. ואכן חווינו דאגה אישית הדדית, אך עם זאת הרגשתי שעברנו חוויות שונות. אולי ההבדלים נבעו מכך שהם היו אחראים על אנשים רבים ברמה הקהילתית, ואילו ישראל היא מדינה קטנה, ובה הקורונה הייתה בעיה ארצית ולא רק קהילתית, וכך היה שוני דרמטי בהתמודדות עם המגפה.
הסתבר שאנחנו חיים בתרבויות שונות. עם כל הקרבה והאהבה בינינו, וההערכה ההדדית – בסופו של דבר הם מאוד עסוקים בשלהם ואנחנו בשלנו. אנחנו מאוד ישראליים, מעבר להיותנו יהודים, והם מאוד יהודים ואמריקאים.

צביקה: הייתה לי חוויה מעניינת להסתובב ברחבי ירושלים כישראלי עם רבה אמריקאית חשובה ומשפיעה שהיא ממוצא קוריאני, כאשר אנשים מסביבי לא יודעים מיהי, חושבים שהיא מקוריאה, אולי אוהבת ישראל… אף אחד לא משער שהיא אחת הרבות המשפיעות ביהדות הליברלית בארה"ב. או כאשר בסיור איתם בחברון, ישראלים מנסים לחנך אותם ולהסביר להם, ואינם משערים שכל אחד מהרבנים האלה הוא מנהיג של אלפי אנשים. בחברה הישראלית בכלל לא מכירים אותם, וזה מעיד על עומק הנתק בין יהדות ארה"ב ויהדות ישראל.

כך גם להפך, האמריקאים אינם מכירים אנשים מאוד משפיעים מהחברה הישראלית. לדוגמה, כאן היה רעש סביב המפגש של הרב אליעזר מלמד, רב אורתודוקסי חרד"לי ומתנחל, עם רבה רפורמית. אותם זה כמעט לא מעניין, והם לא מבינים מה גודל האירוע בחברה הישראלית.

תמיד הייתי אופטימי, אבל נוכחתי שכבר מאוד קשה לעבוד על החיבור בינינו. לדעתי העולמות שלנו נפרדו, הרבה מעבר לנתק התרבותי. עכשיו אני חושש שהחיבור לא יקרה כבר. יש נתק. אפשר לשאול כעת "יחסינו לאן?" – מה עושים עם זה.

נשמע שהמפגש ביניכם יצר פסימיות ולא אופטימיות, כפי שהייתי מצפה.

האם לדעתך הנתק הזה נובע מחוסר היכרות עם מה שקורה בישראל, או שהם כלל לא רוצים ויכולים להבין – אולי בשל עמדות פוליטיות? איך אתה מסביר את זה?

צביקה: השיח הוא של פוסט-ציונות במקרה הטוב, שיח שמנותק מהאתוס הציוני שמלווה את רוב הישראלים היום. אחרי שלושים שנים שבהן אני עוסק בתחום של יהדות התפוצות אני חש שאיבדנו חלקים גדולים ממנה.

באילו שאלות הם, כמנהיגות יהודית-אמריקאית, עסוקים, לפי התרשמותכם?

צביקה: הם עסוקים מאוד בסוגיה הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רובם אימצו את הנרטיב שמוכתב ממיעוט ישראלי, ולפיו ישראל היא כובש מדכא, והעם היהודי נכשל במבחן הריבונות שלו. להבנתי הם מחויבים לנרטיב זה משום שאינם יכולים להרשות לעצמם להזדהות עם הימין האמריקאי.
הם גם עסוקים מאוד בשאלת החינוך היהודי. להבנתי, למעט הבלחות מבריקות של כמה בתי ספר יהודיים פרטיים שעולים הון תועפות, החינוך היהודי נכשל בארה"ב והיהדות שם גוועת. חינוך יהודי דורש משאבים עצומים, וגם כשהמשאבים קיימים הם לא מבטיחים המשכיות יהודית. לעומת זאת כאן יש פוטנציאל ליהדות שחיה ונושמת, יש לנו מערכת חינוך חינם, שירותים כמו קופת חולים, והיהדות החיה מתבטאת במכינות הקדם-צבאיות שפורחות, ועוד. יהודי יכול להיות יהודי שלם ומלא כשהוא חי בארצו. אני מעריץ אותם על הבחירה שלהם ביהדות יום-יום מבלי להתייאש. להיות יהודי בחו"ל זו הקרבה לא פשוטה. הם מנסים להחזיק את היהדות עם כל הכסף והכוחות בעולם, והיא פשוט נופלת להם בין הידיים. זו טרגדיה נוראית. כשהבינו שלא ניתן להילחם בהתבוללות הגואה, כמעט הפסיקו לדרוש מאנשים להתגייר ומקדמים כל אחד בברכה כפי שהוא. כך הולכת ונעלמת המשפחה היהודית היציבה והמוכרת.
לאחרונה הם גם צריכים להתמודד עם אנטישמיות מימין ומשמאל ועם הסוגיות הביטחוניות הקשורות בכך, עם שאלות של זהות פוליטית, הזדהות עם ישראל וכדומה.

הדס: יש סוגיות בארץ שאינן מחוברות לחיים שלהם ופחות מעניינות אותם, וגם אנחנו לא מתעניינים במה שקורה שם. השאלה היהודית בארצות הברית היא שאלה מאוד עמוקה. הם עסוקים בהתבוללות, ובחינוך היהודי שהופך להיות פחות עמוק ומשמעותי. הם כמו האצבע בסכר.

רוב יהדות ארצות הברית מתחלקת – או שהיא ימנית וציונית, או שהיא שמאלנית ופוסט-ציונית, והרבנים והרבות שלנו מחזיקים את המורכבות כל הזמן, גם ביחס לישראל. לעיתים נראה שהם האחרונים שלא מחזיקים בעמדת "או-או", מתעקשים על תפיסות יהודיות ליברליות ועדיין גם על הקשר לישראל. מבחינה זו אני מרגישה דומה להם, בתפיסה של הרבנות הישראלית של מנהיגות מורכבת וציונות מורכבת. בזה אני מזדהה עם המאבק שלא לוותר על ישראל, אפילו שלפעמים מתחשק לעשות את זה.

הם שותפים שלי, ושל חבריי וחברותיי, בהחזקת המורכבויות של שמאל ציוני ושל יהדות פלורליסטית. בדיוק בגלל זה התפקיד שלנו הוא לחזק את הקשר בינינו. הם מחזקים אותנו ואנחנו מחזקים אותם.

למה חשוב בעיניכם לקיים מפגש כזה?

דותן: חשוב להיפגש לפגישת עומק מתמשכת. יש בקבוצה דמויות שמדגימות לי איך מחזיקים מורכבות. בוודאי קשה להם להבין את המורכבות שאני חיה בה – ישראלית, ציונית וליברלית, וילדיי משרתים בצבא וחיים כאן. על זה הם יכולים להיות בשיחה איתי ואיתנו. זו שיחה שנותנת לי כוח. המפגש הזה חשוב ומחזק אותי. בין אם יש ביקורת ובין אם יש תמיכה – עצם השיחה ושיתוף העומק, חשובים.

הדס: הם מרחיבים את עולמי ו"מכריחים" אותי לראות ולפגוש דברים שאולי אני איני רואה או מסבה את עיניי מהם. אתן דוגמה: שנים לא הייתי בחברון וגם ניסיתי להימנע מלהגיע, אולי רציתי לטמון את הראש בחול. יהדות ארצות הברית מבקרת בחברון הרבה יותר מאשר ישראלים, ובוודאי משמאלנים. הפרדוקס הוא שבזכות התוכנית הגעתי איתם לשם וראיתי את המצב המורכב. יש משהו בזווית הראיה שלהם, בשיח איתם ובמבט המרוחק שלהם – שהוא גם מאוד קרוב ואוהב – שמרחיב לי את המבט. בתקופת "שומר החומות" דיברנו איתם על המורכבות של השירות בצבא ובו-בזמן על התקווה לשלום ולשמירה על זכויות אדם. זו המורכבות של חיינו, זה המאבק שלנו. אני רוצה שיהודי צפון אמריקה ישתתפו איתי בזה. העובדה שהם עושים מאמץ להגיע לישראל בזמן המאבק נותנת לי הרגשה שהסכסוך הזה הוא לא רק שלנו בישראל, הוא גם שלהם. התחלתי להרגיש שקהילת הרבנים הזו היא קבוצה ייחודית שיכולה לראות את המציאות על מכלול אתגריה ולהרגיש אחריות אחד כלפי השני. אנחנו שותפים בהתעקשות כל הזמן על עוד נקודות מבט של עוד אנשים.

צביקה: ברמה האישית אני נהנה מהמפגש, ונוצרו חברויות עמוקות ומשמעותיות עם ידידי נפש של ממש. אך לאחר שהייתי מנכ"ל של "מסורתי עולמי" עשר שנים, עבדתי הרבה עם יהדות התפוצות ועם יהדות ארה"ב, הייתי שליח של הסוכנות, הייתי מאוד קרוב לנושא התפוצות, כתבתי, פתחתי תוכניות, את חיי הקדשתי ומקדיש לתחום והאמנתי בו – היום אני פחות מאמין.

הם פועלים היום מתוך התפיסה האוניברסלית של היהדות, ובעיניי זו הדרך לסופה של יהדות אותנטית שמחוברת לשורשיה. לצערי אני סבור שליהדות התפוצות יש זמן מוגבל. יש לנו אחריות לדאוג להם שלא ייעלמו, לדאוג שמי שיכול יעלה לארץ, ולשמור על המנהיגות. עלינו להביא אותם למקום שבו אפשר לחיות ולפתח את היהדות כדי שאנחנו, אנשי היהדות הפלורליסטית בישראל, נהיה משמעותיים יותר ונהפוך לרוב.

דותן: השיח המתמשך בין שווים, בין עמיתים, יוצר מגע אינטימי וקרוב עם המנהיגות. הקשר שנוצר הוא גם ברמה האישית החברתית, גם ברמה המקצועית וגם ברמה המוסרית, וכך נוצר קשר חזק ומלמד, במובן של שותפות אמת.

האם יש משהו שבכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהם?

צביקה: אפשר ללמוד מהם על הבחירה ביהדות ועל הקמת מוסדות כמו בתי הספר המדהימים והיצירתיים שלהם.

הקשר איתם חשוב לי רק כי הם אחים שלי ויש לי אחריות. אני לא זקוק להם כפי שהם זקוקים לנו. אני צריך אותם כדי לבנות את היהדות הפלורליסטית בארץ.

הדס: בשלוש השנים שבמהלכן למדנו יחד נוצר קשר קרוב של שותפים. למדתי מהם לעומק את תחושת האחריות על העם היהודי. אני גם מלאת הערכה למוכנות שלהם לנהל קהילות גדולות ומורכבות עם צרכים שונים, ולהיות שם, בחזית, מתוך תחושת שליחות עמוקה. אני שמחה שנוצרה בינינו חברות שמאפשרת למידה בין שותפים שונים, מתוך רצון ללמוד על עצמנו דרך המבט האוהב והמבקר שלהם. כך אני יכולה לשמוע את דעתם גם על הנעשה בארץ ואין לי צורך להתנשא או לתקן.

כשמישהו מהקבוצה מגיע לקבלת שבת בקהילה שלי, או מצטט דבר תורה שלי בקהילה שלו או שלה – אנחנו מביאים אחד את השני כשותפים רעיוניים ורוחניים, ומשהו מתרחב.

ומה הם למדו מכם? ומה היתרון בכך שהם באים לפה ולא רק לומדים את זה שם?

דותן: יש להכיר בכך שהתוכנית מיועדת למנהיגות הדתית האמריקאית. אנחנו רק שלושה ישראלים מתוך כשלושים משתתפים. כך שהמפגש לא תמיד הדדי.

הם מתבוננים על ההתלבטויות והקשיים בחיים שלנו, בהקשרים פוליטיים ותרבותיים. היום, לאחר שלוש שנים, הם מקבלים מאיתנו הבנה מורכבת יותר של החברה הישראלית, וכמובן חברות, אהבה ופרגון.

הדס: לבנות בית מדרש בין שונים – זה מאמץ. יש ערך לקשר מתמשך עם מנהיגות, שאינו בנוי על תוכניות של סמינרים שנשארים ברמת ההיכרות. במפגש האישי המתמשך נבנה אמון, לכן הם מסוגלים לשמוע אותנו על סוגיות שבמחלוקת פוליטית בישראל. אנחנו מדברים על הדילמות של החיים שלנו באופן עמוק ומורכב, ולא מדברים סטראוטיפית על קונפליקטים. אנחנו משוחחים על אתגרי ההתחדשות היהודית בארץ, על שמאל וימין מהזווית של כל אחד מאיתנו. במפגש איתנו הם מכירים עוד זוויות של יהדות. עם זאת, לפעמים אני מרגישה שזה אתגר להעביר לעומק את חוויית החיים בעמק יזרעאל, ואת סוגיות היהדות הפלורליסטית בארצנו.

כולנו עוסקים בהתחדשות היהודית במובנים הישראליים שלה בתוך הדיכוטומיות המוכרות. האם אתם חושבים שסוגיית החינוך היהודי היא נקודת ממשק משותפת, נקודת חיבור? האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה בתחומים האלה?

צביקה: אני לא בטוח בכך שאנחנו דומים בעשיה של ההתחדשות היהודית שלנו. הקהל הישראלי שאני עובד איתו מחפש חיבור אותנטי לטקסט כי זה חיבור לעבר שלו, לשפה שבה הוא מדבר ולארץ שבה הוא חי. אני התרשמתי שהשותפים האמריקאים עושים לטקסטים יהודיים אקטואליזציה מיידית, כדי שהלימוד יהיה רלוונטי וידבר ליהודי שחי בגלות ורחוק מהשפה ומהארץ. הם גם עסוקים יותר בפרוגרסיביות. בישראל לא עוסקים בזה כל כך.

דותן: אני חושבת שבסוגיית החינוך היהודי יש הרבה משותף – איך מלמדים יהדות פלורליסטית, איך יוצרים יהדות מגוונת, איך לכל קול יהודי אותנטי וכן יש מקום. איך משלבים ערכים מודרניים בתוך החיים היהודיים – קדמה, שוויון בין המינים, דמוקרטיה, ריבונות וכדומה. אנחנו בהחלט יכולים לעזור ולתמוך אחד בשני בתחומים אלו ובנוספים, כדי להכיר את נקודות המבט השונות וכדי לקבל השראה אחת מהשניה וליצור ביחד שפה יהודית המותאמת לחיים היום, במאה ה-21, בזמן קיומן של מדינת ישראל חזקה ותפוצה חזקה.

הדס: היחסים בין היהדות הישראלית והיהדות האמריקאית הם כמו בזוגיות. כשהכרנו את היהדות הליברלית האמריקאית לפני יותר מעשרים שנה, זה היה כמו התאהבות, גילינו תגלית חדשה ולמדנו מהם על דרכים מגוונות לביטוי היהדות שלנו. היום ההתאהבות התפתחה לזוגיות. ההכרעה היא להישאר יחד ולהזין זה את זה. אני רוצה להמשיך בקשר עם המנהיגות הזו, המורכבת, הלא-קיצונית, זו שרוצה לבוא לפגוש אותי בארץ, שלא רוצה להתגרש ממני. ואז השאלות מה אני לוקחת ומה אני נותנת הרבה יותר מורכבות. זו שותפות ולא יחסים הייררכיים בין מי שיודע למי שלא. אני מאמינה שאנחנו גם מעשירים אותם.

צביקה: אני אשתמש במטפורה היפה של הדס על זוגיות, ואומר שאני מחפש היום "זוגיות חדשה". הזוגיות הזו, שבניתי אותה כל כך הרבה שנים, היא בין שני אנשים שלא יכולים לחיות ביחד. הם לא באותה טריטוריה, הם לא באותו בית, הם גרושים שמגדלים ילדים ביחד – את עם ישראל. זו זוגיות אשכנזית קרירה כזאת (מוסיף בחיוך). אני מחפש זוגיות חדשה, ברחבי ישראל עצמה. אני מחפש את אנשי ההתנחלויות, עדות המזרח, יוצאי חבר העמים. אנחנו צריכים לצאת מהחמימות הליברלית שבה אנו שורים עם אחינו מארה"ב, משום שזה מעכב אותנו מלפנות פנימה לתוך החברה הישראלית.

הדס: לי חשוב להרחיב את עולמי כל הזמן. אנחנו שותפים ונדבר איתם, לא נביא להם את "היהדות" אלא נפגוש אותם. אתגרי יהדות ארה"ב אינם סותרים את מה שצריך לעשות בארץ. אתה, צביקה, גדלת איתם ועכשיו אתה מתרחק. אני עשיתי תהליך הפוך – גדלתי על שלילת הגולה והיום אני במקום אחר עם יהדות ארה"ב. ברור לי היכן המרכז שלי, אבל כדי שהבית שלי יהיה משמעותי אני חייבת לפגוש עוד אפשרויות.

דותן: הקשר איתם לא סותר את היכולת לפעול בפנים. אפשר להשתמש בדימוי של שני בתים לעם היהודי. אלו שני בתים, שאינם באותו מרחב טריטוריאלי אבל חולקים היסטוריה, סיפור, סנטימנט, תרבות, מחויבות ואהבה. לכל אחד עולם משלו, אבל עלינו לשאול את עצמנו איך קשרים מבחוץ לא מאיימים על הקשר האינטימי המרכזי בין הבתים האלו, אלא מרחיבים את הקשר.

השיחה הסתיימה והותירה בי רעיונות חדשים ביחס לקשר אפשרי בין המנהיגות הישראלית הפלורליסטית בארץ ובין המנהיגות היהודית בארה"ב. קשר שעוצמתו אינה קשורה לסוגיות שבמחלוקת או בהסכמה, אלא לסוג היחסים שאנחנו רוצים לבסס בינינו, ולדרכי התקשורת שיקדמו אותם.

הלהקה האנושית זקוקה לרעיון מלכד כדי לשתף פעולה, להתקדם, להרגיש וליצור חוויית שליטה. אנחנו חווים את העולם ותוך כדי כך גם את ההסבר שלו. אנחנו הופכים הרים וגיאיות, שבילים ויערות למפה. אנחנו בתוך המציאות אבל גם בוראים את הייצוג שלה, שנותן בה היגיון וחוקיות אפשרית. ומה שהופך מפה למפה אלה שרטוטי הגבול – מה בפנים ומה בחוץ, מה מרכז ומה שוליים, מה שייך ומה לא שייך. אפשר לראות בשרטוט מפות אקט אבולוציוני שחותר ללהקה ולמרכז הלהקה. כי בטבע, כשאתה מחוץ ללהקה אתה פגיע.

אז אנחנו יוצרים מרכז ושוליים, פנים וחוץ, וכל אחד מהם מעצב את הווייתו ביחס להווייתו של האחר. כי אין אני בלי אחר ואין אחר בלי אני. כל בית הלל צריך בית שמאי וכל בית שמאי צריך בית הלל; כל משיח צריך משיח שקר; כל דתיות צריכה חילון וכל חילון צריך דתיות; כל מודרניות צריכה את הפוסט שלה; כל שמרנות צריכה פרוגרסיביות וכל פרוגרסיביות צריכה שמרנות; כל קנון צריך ספרים חיצוניים וכל ספר חיצוני צריך קנון; כל בית צריך את המחוץ לבית; כל תאוריה צריכה הפרכה וכל הפרכה צריכה תאוריה להפרכה; כל תרבות צריכה אוונגרד וכל אוונגרד צריך תרבות; כל חכם צריך נביא וכל נביא צריך חכם; כל גן עדן צריך גירוש מגן עדן וכל גירוש צריך גן עדן; כל ארץ ישראל צריכה מצרים וכל מצרים צריכה ארץ ישראל; כל גאולה צריכה גלות וכל גלות צריכה גאולה.

כל מקום צריך גדר וכל גדר יוצרת את המחוץ לגדר. אלה צריכים את אלה כדי לסמן את הגבולות, לאשש את הקיום, להתמקם ביחס לציר רציף. כמו איש בחדר חשוך שנוגע בקירות כדי להבין – זה החדר. כשאנחנו יוצרים מפה אנחנו מגדירים מקומות שזקוקים למה שמחוץ למקום. בהגדרה יש גדר, היא קובעת מה בתוך ההגדרה ומה מחוץ לה. הגדר שבין התוך והחוץ מגדירה את שניהם וכך נבנה הקשר; כך העולם הופך למפה מובנת שיש בה יבשה ויש בה ים, יש בה גבול וארצות שיש להן שם.

עכשיו אפשר לנוע. ושם, מחוץ לגדר ובתוך הגדרה, נמצאים הנווד והפליט, מבקש המקלט והבוגד, חסר הבית, הצליין, הפולש והגולה. כי היושב באוהל צריך את הנווד כדי להדק את יריעות האוהל; כל מוסד מסדיר צריך את הפליט שיצא ממנו כדי לאשש את קיומו; כל בית צריך את חסר הבית כדי שירגיש כמה טוב בבית; כל נגאל צריך את הגולה כדי לשמוח על גאולתו. וכך הרעיון המארגן יוצר לנו מילים שמגדירות את הקיים וההופכי לו, וכל עוד יש מילה שתגדיר – יש גבולות בעולם. השגנו סדר מדומיין בעולם שלנו ועכשיו הוא בהיר יותר, יש בו משמעות והוא ניתן לניבוי, לכאורה. יש מקום בעולם גם לאלה שמחוץ לגבול, ולכל מקום יש מחוץ למקום ויש אנטי-מקום, ובכך אנחנו מכחידים את האין-מקום מעולמנו. הנווד והפליט, מבקש המקלט והבוגד, חסר הבית והצליין, הפולש, הגולה והגולה הפוליטי – כל אלה מחוץ למקום, אבל עצם זהותם נמצאת ביחס למקום שהם מחוץ לו.

הגלות, מעצם היותה, עוזרת למקום האמיתי להגדיר את עצמו. הגדר בין המקום האמיתי למה שמחוץ לו בעצם מייצרת זיקה ביניהם. זה מגדיר את עצמו דרך זה. הפְּנים מגדיר את עצמו באמצעות החוץ ולהפך. וכך, הגלות נמצאת בחוץ אבל היא חלק פנימי מתוך הפנים: היא בתוך הרעיון, היא בתוך יחסי הכוח, היא בתוך השיח. לעיתים היא רוח רפאים בתוך הקיום – מה שהיה וחוזר להזכיר שהוא עדיין פה ועלול לחזור, האזהרה התמידית שנשלחת ומסמנת לנו שיש וירוס במציאות. כל בית צריך את חורבן הבית, את העבר שלא היה בו בית, את העבר שחרב בו בית ואת העתיד האפוקליפטי האפשרי של חורבן הבית, והוא צריך את כל אלה כדי להרגיש בבית. כמו איש שמסתכל על הצל שלו כדי להבין את קיומו הממשי.

הגולה אינו נווד. הנווד מקומו בדרכים, במעברים. הגולה מקומו במקום שאינו נמצא בו. הנווד רומנטי, מעין תייר נצחי, עם תיק ופסקול של נדודים ברקע. הגולה חמור סבר עם ניגוני געגועים. יש לו זהות על הגב, כמו היהודים נושאי המנורה בשער טיטוס. הגולה אינו פולש, אינו בא מ"שם" דרך הים וההרים כדי לכבוש את ה"כאן". הגולה אינו צליין. אינו יוצא למסעות צלב.

אבל יש גולה שהוא צליין הגלות. צליין שבשורתו היא הגלות. הוא מספר ליושבי הבית שבבית יש מחנק, יש קיבעון, יש נוקשות וביצורים שבמקום להגן עליך כולאים אותך. הגלות כבשורת החופש והיצירה המתמדת. הגלות כמטפיזיקה.

וישנו הגולה הפוליטי. הוא יימצא בעידן שבו ארגון-העל הוא המדינה – היא המייצרת, כעוגן מארגן, את סיפורי-העל שלה, ושמה גבולות ל"כאן"; היא המייצרת זהויות ואוכפת אותן. אריסטו, שהיה אחד מראשוני העוסקים במדינה, קבע שמי שאין לו מדינה הוא כחסר שבט, חסר חוק, חסר בית.

מדינה היא מנגנון שבבסיסו סיפור-על. היא מנגנון שנוצר כדי לשרת מטרה, מוסד שנולד מתוך רעיון מארגן והקשר של משמעות. כמו כיסא שמעבר לקיומו ולמרכיביו הוא תוצר של רעיון בסיסי שמיקם כל מרכיב במקומו מתוך היגיון פנימי, תפקיד ומשמעות. המדינה מספרת את סיפור-העל שלה, בין השאר דרך קטגוריות משפטיות שנותנות שמות לאנשים הנמצאים בזיקה אליה: האזרח, התושב, הפליט, מחפש המקלט, הבוגד. המדינה היא שמגדירה את זהותך ובכך היא ממקמת אותך בעולם, תמיד ביחס לעצמה. יש לך תעודת זהות, יש לך דרכון, יש לך מסגרת-על שאתה ממוקם ביחס אליה. הגולה הפוליטי מסמן את זהותו ביחס למקום שממנו גלה. הוא במקום שמחוץ למקום, שעומד על הגדר ואומר: תראו, יש בעיה.

בגלות יש איום. ה"שם" מדבר אל ה"כאן" ואומר לו: יש מקום אחר. לגלות יש זהות עצמית של בשורת ההיות בחוץ; מקום שמחוץ למקום, שיש לו תפקיד וטעם וסיפור ומשמעות. בגלות כזו, שבוחרת בגלותה, יש איום עמוק על ה"כאן". בסיפור הציוני נשמע האיום מאז שהציונים הארץ-ישראלים התווכחו עם היהודים האמריקאים על תמונת העתיד הרצויה של העם היהודי; הוא נשמע מאז הדיונים על המסר האוניברסלי של היהדות לעומת המסר המקומי; מאז שהשאיפות לעולם המבוסס על עוגנים ליברליים אוניברסליים התחרו בשאיפות לעוגנים ריבוניים וטריטוריאליים. האיום הזה נמשך עד הדיבור על המילקי בברלין. השאלה המאיימת היא אם חיים מחוץ למרכז הם תקלה, משהו שצריך להשתנות, תוצר של עיוות במציאות? או שלא, שזהו קיום דואלי ויש בו מרכזים מגוונים המדברים זה עם זה?

הגלות מאיימת בעצם האפשרות של קיומה, כי אם אפשר להיות שם, אז למה כאן? ומהו ה"שם" ומהו ה"כאן"? מי קובע אותם? ואיפה הליבה? איפה המרכז? ואם גם "שם" יש מרכז אז מה עם המרכז שכאן?