נקודות מבט

שתי חוויות השפיעו עליי בהבנת האתגר הגדול, המורכב ובעל המשמעות העצומה של יחסי ישראל ויהדות ארה"ב. אמנם היו אלה אירועים קיצוניים למדי, אך לא נדירים או שוליים.

חוויה אחת התרחשה לפני כמה שנים. נכחתי בהלוויה של קרוב משפחה שעלה ארצה מארה"ב, כמו אבי, והקים כאן בית ומשפחה לתפארת. בהלוויה ספד לו נכדו המתוק והאוהב, ובהספדו כינה אותו "ניצול שואה". תחילה לא הבנתי במה מדובר וחשבתי שחלה טעות; כעבור רגעים ספורים עמדתי על כוונתו, והתקשיתי להאמין למשמע אוזניי.

בחוגים דתיים אני שומע את הביטוי "שואה שקטה" הבא לתאר את המציאות של יהדות ארה"ב. הביטוי מעורר החלחלה והפלצות מניח שאין ערך לחיים שאינם יהודיים, והתבוללות זהה למוות בתאי הגזים. נוסף על כך הוא מניח שאין שום חיות, יצירה, חידוש, בניית התורה ובניית העם היהודי בארה"ב, ומכאן ברור שהעתיד היחיד הוא בבריחה משם ועליה ארצה. אין ספק שההתבוללות היא תופעה כואבת מאוד שמאתגרת אותנו כדת וכעם, וביתר שאת את העם שאינו יושב בציון. ברור שמושקעים מיטב המוחות, המשאבים, המחנכים והלב היהודי כדי להתמודד עם מציאות זו, שכפי הנראה הולכת ומעמיקה.

מלבד הקושי בשימוש במילה שואה, מלבד הזילות שיש בכך, הביטוי הזה סולל את הדרך לניתוק, משום שלמסגרת החשיבה יש תוצאות בעולם המעשה; אם הסיפור של יהדות ארה"ב אבוד וסופו ידוע מראש, למה להשקיע שם? וקל וחומר – למה ללמוד ממה שקורה שם? אדרבה, טוב להיזהר מאוד מהמגמות השולטות שם, וכן הלאה. מכאן הסיפורים מתנתקים להם.

החוויה המצערת הזאת מדגימה את המרחק העצום שנפער בין היהודים בישראל לאחיהם בארה"ב, ואת צמצום היכולת לפעול יחד. מאיפה מתחילים להסביר? מאיפה מתחילים לשוחח?

החוויה השניה התרחשה כשהייתי תלמיד בבית המדרש במכון שכטר, לפני 15 שנים. למדו איתנו תלמידי רבנות מארה"ב, שבמסגרת הכשרתם נדרשו להגיע לארץ לשנה אחת. אפשר ללמוד יהדות בכל מקום בעולם, אבל את הקשר לארץ, לציונות, לחוויה הנפלאה והמורכבת כאן – אפשר לחוות רק בישראל. זכורה לי שיחה עם תלמיד שהגיע מארה"ב כאשר למדנו על ט"ו בשבט. אני דיברתי על פירות ארץ ישראל, על נטיעת שתילים, על חידוש החג ועוד, והוא – החברותא שלי – הביט בי ואמר שבעיניו החג אינו קשור כלל לארץ ישראל; זהו חג הטבע, חג הקיימות, חג שמבהיר את הקשר שלנו לטבע ואת אחריותנו עליו, יחד עם הקב"ה. ניסיתי לטעון שזהו אחד מגלגוליו של ט"ו בשבט או פרשנות נוספת לחג, אך הוא הבהיר שלתפיסתו אין קשר בין החג ובין ארץ ישראל.

זו הייתה אחת הנקודות המשמעותיות שהבהירו לי שהמרחק בין ארה"ב לישראל אינו נמדד רק בקילומטרים; יש מרחק מחשבתי, זהותי ונרטיבי. לא כל דבר ביהדות קשור בארץ ישראל, אך יצירת יהדות שארץ ישראל אינה חלק ממנה היא מסוכנת מאוד.

שני המפגשים הללו מייצגים מגמות מסוכנות שעלולות לייצר שני סיפורים שונים לעם היהודי בארה"ב ולעם היהודי בישראל. עם התרחקות הסיפורים עלול להתרחק גם הלב, אם לא נבין את גודל הסכנה שבכך ואת האחריות המוטלת עלינו. עלינו לנהוג בחוכמה לנוכח המגמות האלה.

נקודת ההתחלה להתמודדות היא שיח משותף. שיח אינו שיחה חד-פעמית או פולמוס כועס – אלו יכולים לא פעם רק לדרדר את המצב. יש לקיים שיחה כנה ואמיצה בגובה העיניים, שבה נבקש ללמוד זה מזה, לקיים מחלוקות שהן לשם שמיים. עלינו לשאוף ליצירת שפה משותפת ודרך משותפת – שפה ודרך שיכתבו יחד את הסיפור, את אותו הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל, בימינו ולעתיד לבוא.

ברית גורל וברית ייעוד

אני מבקש לחזור ולהשתמש, בצורה שונה מעט, במטבעות הלשון "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", שטבע הרב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', ובעזרתן ביאר את תפיסתו באשר לתקומת ישראל ולמקומו של העם היהודי בתהליך הזה.

ברית-גורל – מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…1

האם כיום מציאותה וקיומה של מדינת ישראל הם בבחינת "ברית גורל" – עובדה קיימת שאנו מצויים בתוכה, אתגר שיש להתמודד עימו? אולי כיום, לאחר 74 שנה, מדינת ישראל כבר אינה נתפסת כפלא, כחלום שהתגשם מעבר לכל הציפיות, כמשימה שכל העם מאוחד סביבה, אלא כעובדה קיימת וגורלית? למציאות המורכבת בישראל יש השלכות על יהודים בכל העולם, שהרי אומה אחת אנו. דומה שלפעמים, עבור חלק מהאנשים, מדינת ישראל עצמה היא זו שמקשה על קיום יהודי בארה"ב.

מאידך, קיימת ברית הייעוד שלנו:

ברית-יעוד – מהי? היעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית […] האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה…2 באיזו ברית אנו אוחזים כיום? כיצד הדור הצעיר והמנהיגות החדשה רואים את מצב הדברים? עברנו מהפכה עצומה שהביאה לעידן שבו יש ליהדות בית פיזי ומדינה, ויש עַם יהודי בתפוצה. במרכז היהודי הגדול בארה"ב חיים בני עמנו בביטחון ובחופש, ויש בידם ללמוד ולעצב את התורה, לדאוג לזהותם היהודית ואף להשתתף בהובלת מדינתם.

האם אנו עדיין רואים את גודל הנס ומבינים את עוצמת המהפכה? האם אנו מחויבים לדאוג לעם היהודי כולו ולבסס את הקשר בינו לבין ארצו בדרך שתצית את הדמיון ותעצים את ישראל ואת העם היהודי כאחד?

לא ניתן להמעיט בחשיבות התודעה ההיסטורית ובמשמעות של היעדר תודעה שכזאת, ואולם תודעה היסטורית איננה מספקת. השאלה היא איזו משמעות יש למדינת ישראל כיום, בשנת 2023? ומה מקומו של העם היהודי בתוך הסיפור של המדינה כיום? זו השאלה שיש להתמודד עימה.

מדינת ישראל מעצבת את דרכה בדורות הנוכחיים, ואולי משימת הדור היא להבין איזו מדינה תתעצב כאן. האם זו משימתם של אלו היושבים בציון בלבד, האם קיום המרכז היהודי בארה"ב הוא משימתה של יהדות ארה"ב בלבד, או שיש לנו אחריות משותפת, ייעוד משותף?

שאלה זו, של ברית ייעוד או ברית גורל, נבחנת לא רק בעולם המחשבתי או הרגשי שלנו, אלא גם בעולם המעשה. האם אנו חשים כשותפים בגורל העם היהודי, בתמונת הייעוד המשותף שלנו? מה אומרת העשיה בפועל, בישראל ובארה"ב, על הסיפור שלנו? האם אנו יוצרים ומכוונים סיפור משותף לכולנו, או שאנו כלואים בתוך מציאות שהולכת ומסתבכת ואנו רק מגיבים אליה ומתרחקים זה מזה? פעמים נראה לי שאנו כמו אותם יהודים המנסים לקרב אחרים אל העולם היהודי, אך ממש בה-בעת פועלים גם בדרכים שדוחפות אותם הרחק ממנו.

שיחה קשה

בשיחותיי עם יהודים בארה"ב עולה השאלה אם ארץ ישראל היא המרכז, או שישנם שני מרכזים – ארה"ב וישראל, כפי שהיו בבל וישראל. אולי יש כמה מרכזים, ואין אחד שחשוב מן האחרים? אני רואה את ישראל והעם היהודי כגוף ולב – האחד אינו יכול בלי האחר, ומובן שכל אחד זקוק לאחר – לתורה שלו, לחשיבה שלו, לאהבה ולעזרה שלו.

מזל גדול הוא שליהדות שלי יש מרכז יוצר והוגה בארה"ב; אני מכיר טובה על כך. המרכז הזה מעשיר את החיים שלי, ולפעמים אני מרגיש שהוא כמעט מציל את היהדות שלי. זאת מכיוון שהתאולוגיה והמחשבה שנוצרות בעולם הפלורליסטי והאורתודוקסי-המודרני בארה"ב הן לא פעם אוניברסליות ורגישות יותר ממקבילותיהן בארץ. כאן הלאומיות היא חלק מובנה מהתאולוגיה, ואני שמח גם על כך – כי מוטלת עלינו המשימה לבנות מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית והומניסטית כאחד. זה אפשרי, אם כי לא מובטח. זה הייעוד שאני רואה מולי.

בספרם "שיחות קשות", שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון מגדירים שלושה מרכיבים בשיחה קשה: החלק העובדתי, הממד הרגשי ומרכיב הזהות. שיחה קשה בעצם מעידה על מי שאנו, כבני אדם וכחברה, ומכאן הרגישות הגדולה שבה. במילים אחרות, כאשר אני מנהל עם חבר שיחה העוסקת בזהותי, אני שואל לא רק מי הוא אלא גם מי אני.

השיחה בין המרכז בישראל למרכז היהודי בארה"ב היא שיחה קשה ומורכבת, כי היא נוגעת במהות של זהותנו, ושיחה כזאת יש לדעת איך לקיים, איך לנהל בלי לדחוף את השותפים לה להצגת עמדות מקוטבת – ציוני או אנטי-ציוני, פטריוט או בוגד, הומניסט או פשיסט וכיו"ב. קשר אמיתי בין שני צדדים מכיר במחויבות של כל צד לדעותיו, ואף שמח בקיומן של עמדות שונות. המחלוקת אינה על תפיסה דיכוטומית – תמיכה בציונות או התנגדות לה, חובת העליה לארץ או שלילת האידיאל היהודי שבעליה. אנו נדרשים לשיח עשיר הרבה יותר, למחלוקת שסופה להתקיים.

אם נדייק במרכיבי השיחה, נגדיר אותה כשיחה בין יהדות ארה"ב הליברלית ובין מדינת ישראל, ולהפך – בין מדינת ישראל ובין היהדות הליברלית. היהודי האמריקאי יכול לומר: כאשר מדינת ישראל תחדל להיות ליברלית ודמוקרטית יסתיים הקשר בינינו, כי משטר כזה נוגד את ערכיי ואת זהותי, ואיני מוכן להזדהות עם מדינה שאינה מייצגת אותי. ואילו הישראלי יאמר: אם כך, הרי שאהבתך לישראל היא אהבה התלויה בדבר; איזה מין קשר זה?3

אפשר לחשוב שנאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת מתנגשת עם השניה, אבל למעשה נאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת סותרת את השניה. לכן יהודי אמריקאי יכול להיות אזרח אמריקאי פטריוט, וגם ציוני ותומך ישראל, וזו אינה בעיה של נאמנות כפולה. יהדות התפוצות מתמודדת עם שאלה זו כבר מאה שנה. אפשר לחיות עם נאמנויות שונות ורבות, כל עוד אינן סותרות ולכן פוסלות זו את זו. דומה שהשאלה של נאמנות כפולה אינה מתקיימת היום ביחס למדינה שאני חי בה, אלא אל ביחס לעצמי כאדם. כך, אם ירגיש האזרח היהודי האמריקאי – בעיקר זה המחזיק עצמו כפרוגרסיבי – שזהותו סותרת את יכולתו להיות ציוני ותומך ישראל, משום שהתנהלות מדינת ישראל, למשל בעניין הכיבוש ובהסדרים הנוגעים ליחסי דת ומדינה, מנוגדת באופן עמוק לערכיו – תקצר הדרך לניתוק הקשר ולניתוק הלב.

לא הגענו למצב כזה, אבל הוא ניצב מולנו כתמרור אזהרה. שיחה קשה, יש להזכיר, היא זו המאתגרת את הזהות שלנו כפרטים, כקבוצה, כמדינה, כעם. לא קל לנהל אותה, אבל איזו ברירה יש לנו?

אהבה שאינה תלויה בדבר

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן.

(משנה, אבות ה', ט"ז)

האם תיתכן אהבה בינינו ללא תלות בפוליטיקה הישראלית, אהבה שתתמוך בעם היהודי בלי קשר לתפיסותיו לגבי מדינת ישראל? אין זה קל, אך כמו במשפחה, אם אין רצון להיות בקשר ולעבוד על היחסים – זהו כרטיס בכיוון אחד לפיצול ולניתוק.

נכון, ברית נסמכת על הרצון והחופש של שני הצדדים לאחוז בה, ומותר לאנשים וחברות שרודפים צדק, אמת ושלום לשרטט את הקווים האדומים שלהם. אך בל נשכח שתמיד קשה יותר לראות את המורכבות של מקומות מרוחקים, פיזית ונפשית, מאשר את זו שלנו. ישראלים רבים סבורים שיהודי ארה"ב אינם מבינים את המורכבות של החיים בישראל. באותה מידה ישראלים אינם מבינים את המורכבות של החיים היהודים בארה"ב, ובפרט של היהדות הליברלית בה.

הציונות קמה כדי לצאת מבית המדרש, להפסיק לחכות למשיח ולקחת את גורלנו בידינו. נדמה שהיום, כאשר יש לנו מדינה, צבא וכלכלה, והעם היהודי חזק לאין שיעור מבעבר – האתגר העצום שניצב מולנו הוא לא רק להמשיך להקים את המדינה, לא רק להגן עליה, אלא גם לחזור לבית המדרש וללמוד יחד, להגדיר את זהותנו ואת אופי הקשר שלנו. זה אתגר משותף; כדאי שנאחז בו בשתי הידיים יחד.

בואו נתעקש שבית המדרש הזה יחבר ולא יפריד, ויוכל להכיל את המגוון כולו. יש למצוא דרך לבטא אי-הסכמה עם ישראל מבלי להתרחק ממנה, ולקיים דיאלוג שנותן מקום להשפעה הדדית, למעורבות מתוך כבוד ולהבנת המציאויות השונות.

על מדינת ישראל להבין שעיסוק באתגריו של העם היהודי משמעו שהעם היהודי צריך להיות חלק מהשיחה. השמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא משימה של העם היהודי כולו ולא רק של אזרחי ישראל. אחרי אלפיים שנות גולה ושבעים וארבע שנות קיומה של מדינת ישראל, אפשר לומר שאנחנו רק בתחילת הדרך. על מדינת ישראל להבין שהסדריה הפנימיים בענייני דת ומדינה אינם קשורים רק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו, ועל כן הוא צריך להיות חלק מהשיחה – לדוגמה בעניין ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, ששוב על הפרק. יש לזכור – האהבה הבוגרת איננה ירח דבש מתמשך. משמעה נכונות לעבוד על הקשר ולא לוותר עליו.

תפקידם של הזרמים ביהדות

הקמת מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי לא במצבם של היהודים בלבד, כי אם בטבעה של היהדות עצמה, בביטוייה ובמאפייניה […] חשיבותו ההיסטורית של שינוי זה אינה נופלת מהשינוי שהתרחש בעקבות חורבן בית המקדש השני והתהוות היהדות הרבנית, אשר עיצבה את היהדות הבתר-מקדשית.4

מה אופי השינוי הזה? לאיזו יהדות הוא יוביל? האם המהלך יצלח? מה יהיו דמות העם היהודי ואופי הקשר בין חלקיו? ישראל מתעצבת בדורות שאנו חיים בהם; זו שעה גדולה ואנו ניצבים על פרשת דרכים. אם בעבר נדרשנו להקים את המדינה כבית וכמקלט לעם היהודי, כיום אנו נדרשים לעצב את דמות המדינה, החברה והעם – ובו-בזמן להמשיך להיאבק על קיום המדינה.

לאחר 74 שנים, שני המרכזים הגדולים – בישראל ובארה"ב – יהיו הכוחות המרכזיים בעיצוב דמות העם, דרכו ויהדותו. מחנכים ומנהיגים רבים ומוכשרים בארה"ב ובתפוצות אחרות עוסקים בחינוך יהודי, בזהות יהודית ובקשר לעם ישראל ולארץ ישראל. קשה להפריז בערכם של מנהיגים אלו, ביצירתיות שלהם ובהצלחותיהם, אך במקביל יש גם זרם של מנהיגים צעירים ואידיאליסטים שאינם מוכנים להחזיק תמונה מורכבת – בלב שבור לעיתים, אך באהבה. הם, שהולכים ומתנתקים אט-אט, יכולים להיות חלק מדור המנהיגות העתידי. אולי זהו ההבדל בינינו – אנחנו איננו שואלים אם להמשיך, אלא כיצד להמשיך – ואילו חלק מיהודי ארה"ב מציבים בפנינו מראה, ושואלים אם נכון להמשיך בכל דרך.

הזרמים ביהדות קמו כדי להציל את היהדות ואת העם היהודי מפני התבוללות. היה אפשר להישאר בגטו, היה אפשר להתבולל, והיה אפשר גם אחרת. הזרמים הפכו לתנועות שעיצבו את העם היהודי וקיבלו על עצמן אחריות להמשכיותו. תנועה דתית נדרשת לא רק כדי שאדם ידבר עם אלוהיו, אלא גם ובעיקר כדי לחולל תהליכים בעם היהודי. כרב מסורתי אני סבור שליהדות הקונסרבטיבית יכול להיות בעת הזאת תפקיד בעל חשיבות עליונה; קיום שיח והתוויית דרך לרובדי החברה השונים, החל במנהיגות וכלה בקהילות ובצעירים; היא נדרשת לצאת מעבר לגבולותיה שלה.

אני מקווה שהיהדות הקונסרבטיבית תשכיל לייצר דרך לתנועה כולה ולהוביל אלומה של אור מלאת השראה ומשמעות לעם היהודי.

אנו חיים בתקופה שאחד ממאפייניה הוא קיטוב קיצוני בין אנשים, בין דעות ובין תפיסות עולם. תמיד היו מחלוקות, אך דומה שהיום כל אחד מצוי בתיבת התהודה שלו ותופס את מי שמתנגד לתפיסת עולמו כטועה ומסוכן. בתוך התרבות הזאת שסובבת אותנו עלינו להזכיר לעצמנו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל […] מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן…" (בבלי, עירובין י"ג ע"ב).

הפוסט אהבה שאינה תלויה בדבר? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

אתה שר צעיר וחדש, גר בחנתון ואיש ימין… מהיכן באת? ספר מעט על עצמך.

בעליה לתורה אומרים: יעמוד עמיחי בן איתן וקמיל – הכול מתחיל מאבא ואמא. אז אני בנם של איתן וקמיל שיקלי, שעלו לארץ מצרפת. אמא נולדה שם ואבא בתוניס. שנות נעוריי עברו בירושלים בבית מסורתי. לאחר התיכון הייתי בשנת מכינה במעיין ברוך, בראשית מפעל המכינות. זאת הייתה שנה מעצבת שעודדה והמריצה אותי לגבש את זהותי באופן רציני. השנה הזו כמו העניקה לי מצפן לפני שהסירה יצאה אל הים. במכינה היו כמה דמויות מפתח שהשפיעו עליי – ארז אשל, שלימים הקים מכינות רבות, ופרופ' יוסף בן שלמה שהיה מרצה בכיר למחשבת ישראל ותולדות השואה.

שירתי בסיירת גולני וביחידות נוספות, כלוחם וכמפקד עד לתפקיד מ"פ. בזמן לימודי תואר שני בתל אביב התחלתי לייסד את המדרשה למנהיגות ציונית "תבור", ששמה דגש על שירות קרבי ותפקידי פיקוד, כשהמפתח הוא החיבור לזהות הציונית. אני מאמין שהרצון למלא תפקידים נוספים וקרביים בצבא נובע מהזיקה לזהות ציונית איתנה. המדרשה התפתחה לארגון משמעותי שעושה היום תוכניות רבות עם הצבא ועם בני נוער בשנת שירות ובמכינות. עמדתי בראש מדרשת תבור למעלה מעשר שנים, ומשם המשכתי לפוליטיקה.

מהיכן נובע הקשר האישי שלך אל התפוצות בכלל ואל יהדות ארה"ב בפרט?

הקשר המשמעותי הראשון שאני זוכר היה במחנות "רמה" של ארגון נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית בישראל), שאליהם הגיעו חבר'ה מ-USY. זו הייתה ממש חוויה נחמדה, על אף שהאנגלית שלי הייתה רצוצה למדי, מה שהצחיק אותם.
כמבוגר הגעתי כמובן כל שנה לארה"ב כראש מדרשת תבור.

מה לדעתך אפשר ללמוד מיהדות ארה"ב?

אפשר להתרשם מהמחויבות של לא מעט קהילות, כמו הפדרציה של דטרויט שליוותה את תבור במשך שנים. נדהמתי לראות את הכינוס של הפדרציה שמשתתפים בה עשרות אנשים, שמנוהל כמו הכנסת – עם נשיא, בעלי תפקידים, הצעות לסדר וכו'. ניכרה שם כמובן המחויבות לעתיד העם היהודי, בעשיה ובפילנתרופיה.

תחום נוסף הוא החינוך היהודי בארה"ב. כשהבנתי כמה עולה לשלוח ילד לבית ספר יהודי בארה"ב – נשמטה לי הלסת. המשמעות היא שאין שום סיכוי שיהודי שאינו אמיד, ממש אמיד – יחנך את ילדיו בבית ספר יהודי. זאת טרגדיה, והנתונים ידועים.

השתתפתי בכנס Israeli American Council) IAC, ארגון הגג של הקהילה הישראלית-אמריקנית), והיה יפה לראות כמה מאמץ נעשה שם כדי לשמור על הביחד היהודי. למרות שיש שם עמדות פוליטיות מגוונות מאוד. בהחלט אפשר ללמוד מהם.

מה עמדתך כשר לגבי תפקיד מדינת ישראל ביחס לתפוצות?

אנו אומרים תפוצות ומדברים בדרך כלל על צפון אמריקה. זו אכן הקהילה הגדולה ביותר, אבל יהדות התפוצות אלו גם קהילות קטנות בערי אוקראינה וכמובן באירופה – בצרפת, באנגליה, וגם באמריקה הלטינית וכו'. זהו מושג רחב, שכולל את כל המנעד הדתי – חרדים ליטאיים, חסידים, אורתודוקסים מודרנים, הזרמים הליברליים ועוד.

בהקשר לזרמים הליברליים – הפער בין הגודל והעוצמה שלהם בארה"ב לבין ההיקף המספרי שלהם בישראל מייצר אתגר משמעותי מאוד, כי בפועל, עבור הישראלי המצוי, מדובר כמעט בחייזרים – לא פגשו אותם בשום שלב בחיים, לא מכירים כלל את האפשרות הזאת, וזה מייצר קושי.

אם כך – מה התפקיד שלך ביחס ליהדות הפלורליסטית בארה"ב?

אלו ימים מאתגרים מבחינה פוליטית ביחס ליהדות התפוצות, כי מופעל הרבה לחץ מהאופוזיציה, שמייצר תבהלה. התבהלה הזאת עוברת גם ליהדות התפוצות, כמובן במודע ובמכוון, כדי לייצר לחץ נוסף. זו חציית קווים אדומים, משום שלא מקובל להפעיל את יהדות ארה"ב בוויכוחים פוליטיים פנימיים. "סעיף הנכד" בחוק השבות נוגע ביהדות התפוצות באופן ישיר, ולכן חשוב שיישמע הקול שלהם באופן ממוסד, אבל ביתר הנושאים – זהו לא תפקידם של יהודים מעבר לים להחליט איך ממנים שופטים במדינת ישראל.

איפה אתה רואה שותפות בינינו, ואיפה עוברים הגבולות של השותפות?
ישנם שני אתגרים משותפים בעלי חשיבות אדירה:

1. המשכיות העם היהודי. "עם הנצח" הוא סיסמה, אך נדרשת עבודה מאומצת כדי שזה באמת יעבוד. כרגע לא נעשית מספיק עבודה מאומצת.
2. המאבק בניסיון השיטתי לערער את עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינה יהודית. זהו ניסיון שהולך וגובר, בעיקר בארה"ב, והופך לטרנד של ממש.

שני האתגרים קשורים זה בזה. מצד אחד היחלשות הזהות היהודית-ציונית מבית, ומצד שני מתקפה רעיונית בדיוק על הזהות הזו, על עצם הרעיון של מדינה יהודית, על הזהות הקולקטיבית.

אפשר להבין שאם שמות כמו שילה, חנה, רחל, אברהם, יצחק, יעקב, הר עיבל – אינם מוכרים לסטודנט יהודי אמריקאי, הוא לעולם לא יוכל להסביר מהי הזיקה של העם היהודי לשטחי יהודה ושומרון, ומי שלא יודע להסביר יוצא למעשה מחוץ לסיפור.

כל זה קשור לאתגר ה-BDS. באופן פרדוקסלי הסטודנט בקמפוס במישיגן חווה אותו בעוצמות גדולות יותר מאשר הישראלי כאן, למרות שההשפעה וההשלכה של תנועת ה-BDS היא בסופו של דבר על מדינת ישראל, עלינו כאן.

לכן הסטודנט במישיגן הוא חוליה חשובה מעצם העובדה שהוא שם, למרות שאף אחד לא בחר בו למשימה. אם הוא לא ציוני או שהוא מחזיק בעמדות לעומתיות כלפי מדינת ישראל – הוא לא במשימה, אבל רוב הסטודנטים היהודיים הם בעד מדינת ישראל.

אנחנו שומעים מהיהדות הפלורליסטית בארה"ב שמצד אחד יש להם משיכה לישראל, ומצד שני מתגברת התחושה שהבית הזה לא מכבד אותם ולא רוצה אותם, מה שמחליש את הזהות הציונית שלהם. מה אתה עושה עם זה?

במסכת אבות נאמר: כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה (משנה, אבות ה', ט"ז). ולכן יש לי בעיה עם מי שזהות הממשלה היא הקובעת לו האם הוא אוהב את מדינת ישראל. התפקיד שלי כשר התפוצות הוא, למרות נדושות המטפורה, להיות גשר – להסביר לציבור בישראל ולמקבלי ההחלטות מהם הקולות שאני שומע מהנהגת הקהילות בתפוצות, ולהעביר לקהילות בצורה הכי מדויקת שאני יכול את עמדות הממשלה בסוגיות שמעניינות אותן. לדוגמה, סעיף הנכד – אף שאני לא חושב שזה מעניינה של יהדות התפוצות להחליט, אני מסביר להם בחפץ לב על הדיון. יש מקום לביקורת, אבל אין מקום בדיון הזה להכפשות ולהיסטריה. הם צריכים להיות חלק מהדיון אבל לא להתערב בהחלטות.

מהו התפקיד של יהדות ארה"ב ביחס לישראל, לדעתך?

תפקידה הוא לקיים קהילות חזקות. אני חסיד של שיבת ציון, אך ברמה האסטרטגית הרחבה החוסן של הקהילות היהודיות בארה"ב – החוסן הזהותי, הביטחוני והפיננסי – הוא נכס למדינת ישראל. זהו נכס מאין סוף היבטים. אלו השגרירים הכי טובים בעולם, וברגע שאכפת להם ויש זהות משותפת, הם ישקיעו בהמשכיות שם וגם במדינת ישראל, יבקרו בה וכיו"ב. זה לא רק פילנתרופיה, גם כשמבקרים בישראל יש לזה חשיבות רבה.

האם תתמוך בתפוצה היהודית ללא תנאים, בכל מצב? והאם אתה מצפה גם לתמיכה ללא תנאי שלה בישראל?

אנחנו משפחה, כל יהודי בארץ ומעבר לים הריהו כאח לי. לכן מי שיש לו זהות יהודית איתנה לעולם לא ידבר במושגים של מלחמת אחים. משפט כזה לא יכול לצאת מפה של יהודי שיש לו מגע אמיתי עם זהותו היהודית. זה מעבר לפוליטיקה.

במובן הזה התפקיד של שר התפוצות במיוחד – כי יש לתפקיד גם ניואנס נשיאותי – הוא לא תפקיד פוליטי; איני אמור להשפיע על העמדות הפוליטיות של יהודים בצרפת, ארגנטינה או מיאמי.

אמנם אתה נמצא בתפקיד זמן קצר, אבל נשמח לשמוע מהם הדברים העיקריים שאתה רוצה לקדם, מה חשוב לך לקדם באופן אישי?

אני בררן במטרות – צריך להיות מאוד מפוקס כי מה שוודאי בפוליטיקה זה חוסר ודאות… לכן המטרה המרכזית היא הנגשת החינוך היהודי, שלא יהיה שייך לעשירים בלבד. זאת המשימה – להשקיע ב"גרסא דינקותא" שאינה משתכחת. כי ילד שלא נחשף לידע היהודי, גם "תגלית" לא תעזור לו.

למשרד התפוצות היכולת לייצר שיתופי פעולה ומאצ'ינג. מטרתנו ליצור מיזם דומה למיזם מוזאיק יונייטד (Mosaic United) שייקרא אלף-בית, וייועד למשימה הזאת. ניצור שיתופי פעולה עם בתי ספר יהודיים שמקנים לימוד עברית, זהות יהודית על שלל זרמיה וגווניה, היסטוריה של עם ישראל וחיזוק הקשר לציונות ולמדינת ישראל. עיסוק בתחומים אלה הכרחי לכניסה למיזם ואין טעם להשקיע בבית ספר שאינו פועל לקידומם.

מה המחויבות שלך כשר ליהדות הפלורליסטית?

בנושאים ששנויים במחלוקת, כמו עזרת ישראל, קשה להגיע להישגים. המטרה שלי היא למנוע נזקים. לא נראה שיהיה שינוי בסטטוס-קוו, כי יש לחרדים כוח לא מבוטל. המשימה שלי תהיה לא ללכת אחורה, גם אם לא נלך קדימה.

אני מדבר על נושאים במו ניסיון החקיקה של הטלת עונשים ללבוש לא צנוע בכותל – זו חקיקה לא מועילה. לגבי עזרת ישראל אפשר לעשות פעולות פשוטות שיסייעו, בלי לייצר מהומה. יש לאפשר למשפחה שרוצה לשים פתק בכותל בלי להתפצל לעשות זאת, בלי קשר לזרמים כאלה או אחרים.

מה התקלקל לנו בדרך ומה צריך לתקן, וכיצד עושים זאת?

יצחק שדה אמר: רוחב הבסיס קובע את גובה הפסגה. כאשר הבסיס, המכנה המשותף, רמת החיבור לזהות יהודית וציונית, רמת החיבור לסיפור שלנו – כשכל אלה נחלשים פה בארץ, וכאשר במרחבים החילוניים בארץ היהדות הליברלית כמעט אינה מוכרת, נוצר נתק משני כיוונים – או אדישות כלפי היהדות או אנטגוניזם נגד יהדות שאינה אורתודוקסית.

גם בארה"ב הזהות היהודית לא בשיא כוחה, שלא לדבר על הזהות הציונית. זה שם אותנו בתקופה שאינה תור הזהב… לא ליהדות ולא לציונות.

אם תרצו אפשר לקרוא לזה משבר. איך ניחלץ ממנו? או שיהיו צעירים יהודים שיהיה להם מספיק חשוב לשמור על המשך קיומו של העם, ויעשו צעדים משמעותיים לאורך זמן, או שלא.

אם הזכרנו את תנועת ה-BDS שמחוללת בעצמה קלקול, הרי שיש טרנד הולך וגובר להשוות את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. בכנס חשוב שהתקיים בכנסת בפברואר 2023, שהיו בו מאות משתתפים מכל העולם, אמר הפרופסור אירווין קוטלר, שהיה שר המשפטים של קנדה, שחשוב להבין מה פשר ההשוואה הזאת: אפרטהייד הוא פשע מלחמה, ואם ישראל היא פשע מלחמה המשמעות היא שיש למחוק אותה. יתרה מכך – אין לפעולותיה שנועדו להגן על עצמה תוקף מוסרי. כי אם היא לא לגיטימית אז אפשר לפגוע בה. ולכן חשוב שבעיקר סטודנטים יהודים יבינו וידעו להזים את הטענות הללו. אין צורך לומר שאין בדל של קשר בין המשטר הגזעני לבין המציאות במדינת ישראל, לרבות המציאות ביהודה ושומרון.

ולבסוף – למה בחרת לגור בחנתון? וכמה אתה שמח עם הבחירה הזאת היום?

היו לי שלושה מניעים: היה לי חשוב להתיישב בגליל ממניעים ציוניים; לדעתי לא ניתן לקיים חיים יהודיים מלאים מחוץ למסגרת של קהילה; חיפשתי קהילה שבתשתית שלה עומד חיבור עמוק לזהות היהודית והציונית בלי לחלק ציונים על אורך הציצית.

אני חושב שחנתון הוא מודל שיש לו פוטנציאל להיות הרבה יותר רחב, כי הוא מאפשר מגוון גדול – מזהות מסורתית לזהות שהיא ליברלית או אורתודוקסית. מספיק שחשובה לך הזהות היהודית. זה מרחב לא שיפוטי. זה מה שאני חווה ואוהב פה.

הפוסט זהות ציונית איתנה הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

לא יכולתי שלא להיזכר אז בסבא רבא שלי, אהרן שמעון שפל, ציוני נלהב שמביתו בקרמניץ שבמזרח אירופה חלם להגיע לארץ ישראל, ושכמו אליעזר בן יהודה הקפיד לדבר עם ילדיו עברית בלבד. על אף שאיפתו זו, כאשר נאלץ סבי זקני לעזוב את ביתו בעקבות הפוגרומים שהלכו והחריפו הביאו נסיבות החיים אותו ואת משפחתו לארצות הברית ולא ולפלשתינה. עם זאת לא מש אהרן מחלומותיו. במקום מושבו החדש שבניו-אורלינס שימש סגן מנהל בבית ספר יהודי שנועד להקנות לבאים בשעריו חינוך יהודי-עברי משלים אחרי שעות הלימודים, שישה ימים בשבוע. משפחתנו המשיכה את מנהגו לדבר עברית עם ילדיה ונשארה ציונית נלהבת, אך ברובה נשארה לגור מחוץ לישראל.

סבי ודאי היה נרגש מאוד לשמוע שבסך הכול 51 שנה אחרי הקונגרס הראשון קמה לה מדינה יהודית. כולנו בבאזל הבנו עד כמה חשוב לציין את המועד הזה ולחגוג את קיומה של מדינת ישראל המשגשגת – שבמאי הקרוב תחגוג 75 שנים – יחד, כקהילה אחת. דוברי הכנס שפעו רעיונות חדשים לפתרון בעיות חברתיות שונות בישראל כמו צדק חברתי ומחירי הדיור הגבוהים, ולפתרון בעיות כלל-עולמיות כמו שינויי האקלים, והכול מתוך רצון לתרום כמה שיותר להצלחת מדינת ישראל וליציבותה.

עם כל ההרצאות המרתקות והמעוררות, בסוגיות יסוד אחרות שמעתי שתיקה צורמת; כוונתי לסוגיות דוגמת צורכיהם של ערביי ישראל, המצב הבעייתי של הפלסטינים, היעדרו של פלורליזם דתי. הפאנל שהתבקשתי להשתתף בו – "ציונות של המאה ה-21 לעם היהודי של המאה ה-21" – היה אחד מן המושבים הבודדים שניסו להתמודד עם האתגרים הללו. אשתף אתכם בהרחבה בכמה מן המחשבות שהיו לי בנושא.

בתחילת המאה ה-20 כללו תומכי הציונות בארצות הברית כמה ממאורותיה הגדולים של התנועה הקונסרבטיבית, שהיו גם אנשי בית המדרש לרבנים (JTS) – המוסד שבראשו אני עומדת. בעיניי, כהיסטוריונית, מאלף לחזור אל הנימוקים שנתנו ההוגים הללו לקידום הרעיון הציוני, ומאלף לשאול אם השקפותיהם על ערכה של הציונות לעם היהודי יכולות לכונן חזון ציוני לימינו ולהמשך הדרך. סולומון שכטר, נשיא בית המדרש לרבנים, היה מן המנהיגים הדתיים הראשונים באמריקה שתמכו בגלוי ברעיון הציוני (1906). אצל שכטר התחברה הציונות לחששות מפני התבוללות; אחרי מחשבה רבה הגיע שכטר למסקנה ברוח "המרכז הרוחני" של אחד העם: הציונות היא "מעוז איתן אל מול ההתבוללות", כלומר דרך לחיזוק היהדות והרוח היהודית, בארץ ישראל ובעולם כולו. מרדכי מ' קפלן, שעמד בראש המכון להכשרת המורים ב-JTS מראשיתו, ושלימד בבית המדרש עצמו עשרות שנים, הכניס אל תוכנית הלימודים לחינוך יהודי שיעורי עברית, מחול ישראלי, מוזיקה ואמנות יהודית, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל וטקסטים מן המקורות. גם בעיני קפלן הייתה הציונות "ביטוי מעשי של יהדות ההווה", תנועה שבכוחה להפיח חיים מחודשים ביהדות התפוצות ולבנות חברה יהודית פלורליסטית תוססת בארץ ישראל. הנרייטה סאלד, אשת החזון שהקימה את ארגון הדסה וגם הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים, האמינה כי הציונות תהיה המנוע להצמחתה ולגידולה של יהדות רעננה שתהיה דרך חיים טבעית ולא רק דת. סאלד צפתה את האתגרים שיבואו בעקבות התיישבות יהודית מחודשת בפלשתינה לצד ערבים שחיו בה לפני כן. במילותיה ובמעשיה המחישה עד כמה חשוב לטפח דרכים שיאפשרו ליהודים ולערבים ללמוד, לעבוד ולחיות בדו-קיום.

מה שמרשים אותי יותר מכול בהשקפותיהם של שלושת המנהיגים הללו הוא החשיבות הרבה שייחסו לקיום מערכת יחסים הדדית בין יהודי ארץ ישראל ויהודי חו"ל. עוד לפני שהוקמה המדינה הם הבינו שלהקמתה תהיה השפעה מרחיקת לכת, ושמערכת היחסים שלה עם יהודי התפוצות תהיה מעשירה ומורכבת כאחת.

אבל אחרי הדברים האלה עלינו לשאול – מהי המשמעות של הציונות בימינו, בפרט בקרב יהודים אמריקאים צעירים שאינם מכירים את צומתי הדרכים ההיסטוריים ואת ההקשרים התרבותיים שמתוכם צמחה הציונות שלפני הקמת המדינה? ההוויה האינטלקטואלית, הקהילתית והפוליטית שבה יהודים צעירים פוגשים את מדינת ישראל – בפרט בעשרים השנים האחרונות – שונה לגמרי משלי.

הצעירים הללו גדלו על ישראל משגשגת, ורואים את קיומה כדבר מובן מאליו. תפיסת עולמם התגבשה סביב תובנות חדשות על פגמי העבר וההווה של ארצות הברית, כשלים שנגעו לרבים מאיתנו – והתובנות הללו מתבססות במיוחד לאחרונה. בעקבות זאת, החששות מפני חוסר שוויון, מפני גזענות ומפני מה שהם תופסים כ"שבטיות" החלישו אצל חלקם את האהבה לישראל. הם תוהים שמא מדינת ישראל כשלה בהגשמת החזון הערכי של מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל רבים מהם ציונות אינה דרך לחיים יהודיים גאים ופעילים כי אם מקור לבושה ולזרות, והם שוקלים שמא מוטב להם להתרחק מישראל. יש הפוטרים את היהודים האמריקאים הצעירים הללו כבורים, כתמימים או כטועים. ייתכן שכמה מהם אכן כאלה, אבל אין ספק כי הרבה יהודים בקיאים ו"מביני עניין" חשים כי עצם המחשבה שיהיה עליהם לבחור בין תמיכה בזכויות הפלסטינים ובין מדינה יהודית משגשגת מייסרת אותם. זו לא אמורה להיות שאלת ברירה. שתי המחויבות הללו הן אבני יסוד של המדינה היהודית (אף אם הטרמינולוגיה השתנתה), וגם כיום רבים בישראל מעניקים להן עדיפות עליונה.

כל עוד אנו מחויבים להמשך קיומו של העם היהודי ולהגשמת הערכים הנעלים ביותר של עמנו, אנו מחויבים גם לשמור על קשר חם וחי עם אנשים שאהבתם ותמיכתם בישראל מעוררות אותם גם לביקורת. הציונות של המאה ה-21 חייבת להקדיש את עצמה לחיזוק ישראל היהודית והדמוקרטית. הציונות החדשה הזאת יכולה להיבנות רק על ידי לימוד מעמיק, הקשבה פעילה ודו-שיח חי בין מחנות אידאולוגיים שונים, ורק באמצעות מפגשים רבים בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה.

כנשיאת בית המדרש לרבנים, מוסד המוקדש ללימוד תורה רציני ולמחקר חופשי, שאיפתי היא שנצליח לחנך את הדור הבא להכיל את המורכבות הכרוכה בגישה כזו. מאמציו המסורים של בית המדרש לרבנים למען יהדות חיה ומשגשגת ולמען המשך קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית מלווים באימוץ של מבט כן על העבר, ההווה והעתיד של הציונות, מבט מלא אהבה ששורשיו יונקים מן ההיסטוריה, מבט שבכוחו להאיר את דרכם של מנהיגי העם הזה היום ומחר.

אני מאמינה כי ציונות בת-קיימא במאה ה-21 פירושה:

• עבודה משותפת לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית במדינה היהודית. למאבק למען זכויות הפלסטינים יש מאבק מקביל – המאבק למען פלורליזם יהודי בישראל. אנו אוהבים את ישראל על אף התמיכה הדלה שלה ביהדות שאינה אורתודוקסית, ועל אף כישלונה להבין שמגוון של מנהגים, אמונות והלכות מעשיר בצורה שאין דומה לה את חיי אזרחיה.
• הפנמת התפיסה ש"אהבת ישראל" עובדת בשני הכיוונים. עלינו לחדד את מיומנות העין הטובה שלנו כמה שאפשר: על הישראלים להבין לעומק את ההקשר שממנו מגיעים היהודים הצעירים באמריקה, ועל יהודי אמריקה להבין את האתגרים הייחודיים העומדים בפני יהודי ישראל.
• יצירת הזדמנויות נוספות לקיום דו-שיח פנים אל פנים בין צעירים יהודים מאמריקה ומישראל. ובתוך זה – הבאת ישראלים צעירים נוספים לארצות הברית ללמוד על יהדות אמריקה. עלינו להיות פתוחים לדרכים חדשות ליצירת שיח שכזה בעשור השלישי של המאה ה-21.
• התחייבות לאחוז בנקודת מבט מורכבת יותר על המציאות. מדינות וממשלות נכשלות לעיתים, ממש כמונו. עלינו לחגוג את ההישגים המופלאים של מדינת ישראל, להביט בעיניים פקוחות על המקומות שבהם היא כושלת במימוש החזון שלה, ולהתחייב לתת את חלקנו בעשיה למען עתיד טוב יותר או בתמיכה באלו הפועלים למען מטרה זו. עלינו לכונן מערכת יחסים שבה המורכבות תהיה מנוע בלתי פוסק של גדילה ושל התמסרות לחזון.

העם היהודי הוא משפחה אחת גדולה, והחיים במשפחה פירושם בדיקה מתמדת מה שלום האחר; כך אמר לנו בבאזל הנשיא הרצוג. הוא הוסיף וחידד כי אף שתמיד יהיו מחלוקות, עלינו לפעול כל העת למען קשר פתוח וכן בינינו.

דו-שיח שכזה איננו דבר קל, אבל הוא הכרחי למען בניית מערכות יחסים ארוכות שנים. הוא דורש אמפתיה קיצונית – היכולת לקבל את החוויה האישית שלי במלואה, ובה-בעת להזדהות לגמרי עם החוויה של אדם אחר. יהי רצון שבעשיה הציונית האמיתית הזאת של המאה ה-21 נקשיב טוב יותר זה לזה, ננהג בענווה זה כלפי זה, ניצור קשרים הדוקים יותר בין הקהילות, נבין את נקודות המבט של השונים מאיתנו, ונעבוד יחד למען עתיד טוב יותר לעם היהודי, לישראל ולעולם כולו.

הפוסט ציונות חדשה-ישנה לעם חדש-ישן הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

משבר הכותל כהפתעה בסיסית ביחסי ישראל והתפוצות

לפני כחמש שנים, בבוקר 25 ביוני 2017, ביטלה ממשלת ישראל את מתווה הכותל, שנועד להסדיר תפילות שוויוניות ברחבה המרכזית של הכותל המערבי. ביטול המתווה אירע באופן מפתיע וחד-צדדי. ההפתעה הייתה גדולה במיוחד לאור העובדה שהמתווה בוטל לאחר ארבע וחצי שנות דיונים בין ישראל למנהיגות היהודית בתפוצות בתיווכו של נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות בזמנו.

התגובות היו קשות וחרגו מההתנהגות הנימוסית הרגילה של ארגונים יהודיים אמריקאיים כלפי ישראל. "הפדרציה היהודית של שיקגו לא תארח חברי כנסת שהצביעו בעד ההחלטה (לביטול מתווה הכותל; נ"ק). הם אינם מוזמנים לקהילה שלנו", אמר סטיבן נסטיר, נשיא הפדרציה. פילנתרופים גדולים שהקדישו את כל חייהם והונם לטובת ישראל והעם היהודי הגיבו בצורה דומה. ביקורות ותוכחות שנאמרו עד כה רק מאחורי דלתיים סגורות נשמעו פתאום בראש חוצות. צ'רלס ברונפמן, אחד הפילנתרופים הגדולים בעולם היהודי, כתב לראש הממשלה שהוא אינו מכיר עוד מדינה ש"פוסלת יהודים על בסיס הזרם שאליו הם משתייכים". ואם המסר לא היה ברור מספיק, חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ביטל את הזמנתו של ראש הממשלה לאירוע הגאלה השנתי. ההתרחשויות הללו הדהדו הרבה מעבר לקהילה היהודית, וסוקרו גם בעיתונים מרכזיים דוגמת הניו יורק טיימס.

רק אירוע שקשור למקום הקדוש לעם היהודי – הסמל הממלכתי, הכותל – יכול היה להביא לתגובות קשות ופומביות כל כך.

ביטולו של מתווה הכותל היה לכאורה עוד אירוע מדיני בשרשרת של אירועים שייצרו ניכור ונתק בין היהודים היושבים בישראל ובין אחיהם בתפוצות. כבר כמה וכמה פעמים בעשרות השנים האחרונות אירע שהתרחשויות כאלו, בעיקר בתחומי דת ומדינה או בנושאים של רוב לעומת מיעוט (הן בתוך החברה הישראלית והן אל מול הפלסטינים), הביאו לפיצוצים בעצימות כזו או אחרת – ולעיתים אף להסדרים.

אולם ביטול מתווה הכותל בשנת 2017 יצר משבר ייחודי. הנפגעים העיקריים היו דווקא ליבת המנהיגות היהודית המשרתת, האחוז הבודד מבני העם היהודי שמקדישים את כל חייהם לטובת העם היהודי ומדינת ישראל. זאת בניגוד למשברים אחרים, שפוגעים דווקא בפריפריה היהודית – באלו המרוחקים יותר ממדינת ישראל או מזהותם היהודית, אלו שעבורם כל פריט מידע שלילי רק מוסיף לחוסר הרלוונטיות של ישראל או היהדות לחייהם. עקב כך, התגובה הגיעה מההנהגה היהודית הבכירה, אשר החליטה הפעם לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. דווקא בזכות עוצמת המשבר והפומביות שלו החל תהליך של תיקון ובניית תשתית מחודשת, כפי שאסקור במאמר זה.

השאלה אם יהודים לא-אורתודוקסים הם בני-בית ברחבת הכותל מתקיימת בתוך הקשר רחב יותר. למעשה, מתחים רבים במערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות שהיו קיימים שנים רבות, הגיעו לפיצוץ עם ביטול מתווה הכותל. משבר הכותל התרחש בנקודת עיוורון במדיניות הישראלית, שהתהוותה לאיטה בעשורים האחרונים; נקודת עיוורון הנוגעת לשאלת הליבה של הציונות: מה זה אומר להיות בית לאומי לעם היהודי במאה ה-21?

הבית של העם היהודי – ייעודה של מדינת ישראל

הציונות היא התנועה לשחרור העצמי של העם היהודי, ובהתאמה לכך, ייעודה של מדינת ישראל אינו לפתח עגבניות שרי או כיפת ברזל, ואפילו לא להקים את "חברת המופת". ייעודה של מדינת ישראל הוא לממש את הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי – זכות השמורה לעמים בלבד. זאת באמצעות הקמת בית לאומי עבור העם היהודי – לא רק עבור היהודים הנמצאים כאן בישראל, שעדיין אינם רוב העם, אלא עבור העם היהודי כולו.

במשך עשרות שנים מימשה מדינת ישראל את הייעוד הזה בהצלחה מרובה, בעיקר בכך שהייתה פתוחה לעליה. גם כאשר העם בישראל נדרש לחלוק במזון עם עולים חדשים – מדינת ישראל המשיכה להעלות ולקלוט עליה. העליה כערך ציוני חשוב עודנה קיימת ומרכזית, כמעט ללא עוררין, אולם היא לבדה כבר איננה מספיקה כדי שנאמר שישראל מממשת את ייעודה כבית הלאומי לעם היהודי כולו. בשל מגמות עומק גלובליות (אזרחי העולם, שכבת "ניידים" גלובלית), מגמות ישראליות (מעגלים של עליה וירידה, אין דיכוטומיה כבעבר), ומגמות כלל-יהודיות (סיומה ההיסטורי של יהדות המצוקה) – בשל כל אלה העליה אמנם תמשיך להתקיים ולהיות ערך עליון, אך כבר לא "תסגור את הפינה" של שאלת הייעוד. לכן צו השעה הציוני הוא ליצור תוכן רענן ואיתן לייעודה של ישראל כביתו של העם היהודי.

שלילת הגולה – סכי העיניים לחברה הישראלית

החסם העיקרי ביכולת של החברה הישראלית היהודית לעסוק בסוגיית ליבה זו הוא תפיסת "שלילת הגולה" המושרשת עמוק בציונות הישראלית. שלילת הגולה היא תפיסה שהתגלגלה בתנועה הציונית ומצאה לה ביטוי ושפה בכתבי ברנר ואחרים. אליבא דתפיסת שלילת הגולה, הגלות היא מצב זמני ובלתי רצוי שסופו להתחסל באמצעות עליה של כלל היהודים לארץ ישראל (ומי שיישאר בגולה לא ישרוד או לא ישרוד כיהודי).

אתגר דור המקימים היה הקמת בית לאומי, ואם נוסיף לכך את שלילת הגולה, נקבל את התפיסה שהיהודי הישראלי חשוב ונעלה יותר מכל יהודי שנשאר בתפוצות או ש"תמך מבחוץ".

תפיסה זו רווחת עד היום בקרב החברה הישראלית. כמובן שיהודי התפוצות יכולים לתקן את הנחיתות הזאת באמצעות עליה, ואז נעריץ את עצם עלייתם, אבל יש סיכוי סביר שהעולה יחווה לעג ואדישות לעולם התוכן שהוא מביא עימו, ולחץ להפוך ל"כמה שיותר ישראלי, כמה שיותר מהר".

תוצאת שלילת הגולה היא שיש לנו, הישראלים, נטיה לראות את מצבם של אחינו בתפוצות כנחות, זמני, בלתי רצוי, לא בר-קיימא. מבט זה, אשר מכונן היום את יחסי ישראל והתפוצות, אינו מאפשר לישראל לצמוח, ועל כן הוא מסכן את מימוש החזון הציוני.

מהי הסכנה

מדינת ישראל, בדומה למדינות לאום צעירות אחרות בעולם, זקוקה לשני מקורות של כִּשְׁרוּר (לגיטימציה) לקיומה. הראשון הוא כשרור בינלאומי. כך למשל ארגוני ה-BDS מזהים ששחיקה בכשרור הבינלאומי תחליש את מדינת ישראל, ופועלים להגברת השחיקה. השני והחשוב יותר הוא הכשרור הפנימי – בקרב העם היהודי. זכות ההגדרה העצמית שמורה לעמים בלבד, וניתן לטעון שאתה מממש את הזכות הזאת רק כאשר ישנה מסה קריטית של העם שמעניקה לרעיון הלאומי את מלוא כובד המשקל.

התנועה הציונית בראשיתה סבלה ממחסור בכשרור בקרב העם היהודי. אמנם חברי התנועה הציונית השכילו לחבור זה לזה ולשתף פעולה באופן מעורר השתאות, אולם למעשה כמעט כל קבוצה שניתן לחשוב עליה התנגדה לציונות בראשית דרכה: המשכילים, הלוקאל-פטריוטים (לאומיים), הסוציאליסטים, החרדים, הרפורמים וכן הלאה. רק בשל אוסף מאורעות היסטוריים – בעיקר עוצמת הרדיפות עד לשיאן בשואת יהודי אירופה; ההסכמה הבינלאומית ההולכת וגדלה להקמת בית לאומי ליהודים (כגון בהצהרת בלפור); וכמובן העליות ארצה שקבעו מציאות בשטח – רק בשל אלה התקיימה בקרב העם היהודי תמיכה מסיבית ברעיון הציוני בעת ההכרזה על הקמת המדינה.

אולם רק בשנת 1967 הגיעו התמיכה וההסכמה של רוב העם היהודי לכדי ביסוס איתן של ממש. בשנה זו, "שנת הציוניזציה של יהדות התפוצות", נזרעו זרעי האחדות והפירוד: הניצחונות במלחמת ששת הימים, ובמיוחד שחרור המקומות הקדושים, הביאו לאמונה רחבה שיש סיכוי להצלחת הרעיון הציוני, ועוררו גאווה והשתאות בקרב העם היהודי כולו. בשנה זו עוד ועוד ארגונים יהודיים (כגון AJC וארגון הסטודנטים היהודים הצרפתי) החלו להגדיר עצמם ציוניים באופן שיטתי, החל שימוש נרחב בדגלי ישראל בבתי כנסת בתפוצות ועוד. כזכור לנו מהספוילר בתחילת המאמר, דווקא הכותל שהיה מרכזי להתאגדות סביב מדינת ישראל ב-1967 הוא מוקד שמתגלעים בו היום המרים שבוויכוחים.

החשש המרכזי הוא שהאירועים האחרונים, אשר בהם נכשלה מדינת ישראל במילוי ייעודה כבית לאומי לעם היהודי, שוחקים את בסיס הכשרור של המדינה בקרב העם היהודי. קשה לשער את עומק הסכנה לרעיון הציוני בתרחיש כזה. אם יהודי התפוצות יפנו עורף באופן פעיל או סביל, מדינת ישראל תמצא את עצמה חשופה יותר בזירה הבינלאומית; היא תאבד מקור עוצמה ייחודי וחסר תחליף לכלכלה, לביטחון הלאומי, לנדבנות ולחברה; גם הכשרור הבינלאומי שלה ייפגע; ומעל הכול – ללא העם היהודי, ישראל לא תוכל לממש את הייעוד הציוני, להיות בית לאומי לעם היהודי כולו.

אל מול סכנה זו התנהלה המדיניות הישראלית בשנת 2017 מתוך תפיסת שלילת הגולה ובעיוורון למגמות העומק ולמשמעות שלהן.

עמיות יהודית כמענה התפיסתי לשלילת הגולה

"עמיות יהודית" היא צירוף משונה מעט שעשה עליה והתאקלם בארץ, אבל משמעותו דווקא פשוטה ואינטואיטיבית – אנחנו, יחד עם רוב העם היהודי שנמצא היום מחוץ לישראל, בני העם היהודי. אנחנו קודם כול משפוחה, שבט גדול. אנחנו לא רק דת יהודית ולא רק לאום יהודי (במובן הצר של המילה – ריבונות על ארץ ישראל), אלא חלק ממשהו גדול, ותיק ומשמעותי יותר – העם היהודי.

יחד יש לנו זיכרון והיסטוריה, מולדת ושפה, דת וברית עם האל, נכסי מורשת ותרבות ועוד. אנחנו מחויבים לדורות שהיו לפנינו ולדורות העתידיים, שלהם נוריש להם את הנכסים והייעוד היהודי. אנו גם מחויבים זה לזה, קהילה לקהילה, כיוון שאנחנו עם.

בהתאמה לכך, כל רעיון שאיננו "עמיותי" מצמצם את המכלול היהודי. בעת הזאת שתי הטעויות הנפוצות הן אמונה שהיהדות יכולה להתקיים רק כלאום (במובן הצר של ריבונות על ארץ ישראל, "אליק נולד מן הים"), ואמונה שהיהדות היא דת (טעות נפוצה בקרב יהודי התפוצות ומשרתת את גדולי אויבינו). שתי התפיסות הללו מתנערות מהמכלול של העם היהודי ואינן יכולות לשרת את עתידו. זוהי הבנה חיונית, כיוון שעתיד העם היהודי הוא מושג שעובר שינוי מפליג בימים אלו.

אתגר הדור שלנו איננו הקמת בית לאומי – לא כיוון שהמלאכה תמה אלא כיוון שהאתגר הנוכחי הוא אחר ומורכב. האתגר של דורנו הוא שמירה על המשכיות העם היהודי. מה שהיה מובן מאליו דורות רבים – הגדרתנו כיהודים לעומת עמים אחרים שהיינו מצויים בקרבם – כבר אינו מובן מאליו היום; אפשרות הבחירה אם וכיצד להיות יהודי ניתנת היום כמעט לכל אחד ואחת מקרב העם. אתגר זה הוא תוצאת הצלחתו האדירה של העם היהודי להתמודד עם טלטלות מאתיים השנה האחרונות ולשגשג. אכן, מדובר בהצלחה מעוררת השתאות – אך כרוך בה אתגר חדש ומורכב. המוסדות והמנהיגות בכללם אינם נענים לאתגר הזה, והדבר מקשה על היערכות נכונה לקראת העתיד.

הגענו לנקודה חסרת תקדים בהיסטוריה של העם היהודי; היא מאתגרת את המשכיותו כעם אחד כפי שהכרנו אותו. אם לא ננקוט פעולה, המשכיות העם היהודי תהיה בסכנה.

אל מול אתגר הדור העצום הזה, הפעולה הבסיסית ביותר שאנו חייבים לנקוט היא החלפת תפיסת שלילת הגולה בתפיסת העמיות היהודית – במחשבתנו, בדיבורינו ובמעשינו, ואף במדיניות של ישראל.

על-פי תפיסת שלילת הגולה מדינת ישראל נמצאת במרכז, ולכן היהודים הנמצאים כאן באמת חשובים יותר מכל יהודי שמצוי במעגל ההיקפי. אולם אם האתגר הוא המשכיות העם היהודי כעם אחד, אזי כולנו שווים סביב המעגל, ואין יהודי אחד חשוב ממשנהו או נעלה עליו. זוהי עמיות יהודית.

בעקבות משבר הכותל – התארגנות מחודשת של שדה העמיות בישראל

פעולות חינוכיות וחברתיות של עמיות יהודית מתקיימות בישראל כבר עשרות שנים. אפשר להזכיר בהקשר זה את תוכנית בתי הספר התאומים ואת יוזמת "שותפות ביחד" של הסוכנות היהודית, את הפעילות החינוכית של "מליץ" – אברהם אינפלד ותלמידיו, ועוד. אולם משבר הכותל היה קריאת השכמה עבור המנהיגות המסורה לנושא העם היהודי בישראל. רגע העוררות הזה הביא לקפיצת מדרגה בכמות ובאיכות הפעילות בישראל, וניתן להבין את הקפיצה הזאת טוב יותר בחלוף חמש שנים.

צ'רצ'יל אמר שאסור לבזבז משבר טוב. ואכן היום, חמש שנים ממשבר הכותל, הטיפול בסוגיה בשדה החברתי תפס תאוצה והעמיק. התוצאה היא שהיום ישראלים רבים יותר מאשר בעבר חשופים לנושא הקשר בין ישראל לעם היהודי בתפוצות וחשים מחויבות כלפיו. את השינוי הזה ניתן לזקוף לזכות הפילנתרופיה היהודית, ששמה את כובד משקלה על הנושא לאחר משבר הכותל (כגון הפדרציות היהודיות, קרן רודן, קרן משפחת רודרמן, קרן קורת והנדבן צ'רלס ברונפמן). כן ניתן לזקוף את השינוי לזכות המנהיגות החינוכית והחברתית המסורה לערך העמיות, ולזכות ארגונים ותיקים וממוסדים שלקחו על עצמם לקדם את ערך העמיות.

ראשית, בחמש השנים האחרונות הוכפל פי כמה וכמה מספרן של משלחות "תגלית הפוכה" בהשתתפות בכירים ישראלים; יש כמה ארגונים שממשיכים להוביל ולהפעיל את החזית הזאת. התגליות ההפוכות הן משלחות להכרת קהילות יהודיות בתפוצות במשך כמה ימים. מדובר בכלי אינטנסיבי ואפקטיבי מאוד, אולם עלותו הופכת אותו לנגיש עבור מעטים בלבד, וזהו חסרונו העיקרי.

שנית, בחמש השנים האחרונות הגיעה הפעילות החינוכית בנושא עמיות יהודית – הן בחינוך הפורמלי והן בבלתי פורמלי – למספרים גבוהים ולאיכות מרשימה ביותר. למהפכה חינוכית זו שותפים משרדי ממשלה – בעיקר משרד התפוצות ומשרד החינוך. כן שותפים לה מוסדות הלאום הוותיקים כגון הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ארגוני חינוך שונים ואף יזמים חינוכיים. אנו – מוזיאון העם היהודי, אשר בו אני עובדת היום, מארח כבר היום ימי תוכן על עמיות לעשרות אלפי ילדים ובני נוער ישראלים, ועוד היד נטויה.1

עמיות נמצאת היום על סדר היום החינוכי במשרד החינוך הממלכתי, דרך מקצוע הלימוד "תרבות יהודית ישראלית" ודרך מינהל חברה ונוער. עמיות נוכחת גם בחינוך הבלתי פורמלי; למשל, ארגוני הנוער ותנועות הנוער ממנים רכזי עמיות, אשר עובדים עם הנוער הישראלי על חיבור לעם היהודי בתפוצות. עמיות היא גם חלק מהתוכנית השנתית של רוב המכינות הקדם-צבאיות בישראל, והיא חלק מהמבנה של כמות הולכת וגדלה של תוכניות מנהיגות ישראליות.

שלישית, בבחירות האחרונות לכנסת היה לרוב מוחלט מהמפלגות היהודיות מצע שעסק בסוגיית יחסי ישראל והתפוצות; ראוי לציין כי יותר ממחציתן ניסחו את המצע הזה לראשונה רק לקראת בחירות 2020. רוב המצעים הצהירו כי הממשלה מחויבת לקהילות היהודיות בתפוצות ומחויבת לשמירת הקשר בין מדינת ישראל לבינן.

רביעית, קואליציית העמיות היהודית שהקמנו במכון ראות בשנת 2018.2 הקואליציה נותנת מרחב דיון לכל המנהיגויות המחויבות לנושא, והיא מאגדת היום כ-500 מנהיגים ישראלים אשר מקדמים בדרכים שונות, ביחד ולחוד, את גישת העמיות היהודית. על אף המגוון הגדול ואי-ההסכמות, הקואליציה הצליחה בשנים האחרונות לאפשר פעולות משותפות, הן מעשיות והן הצהרתיות, אשר מקדמות את החזון המשותף של חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי. אני מאמינה שחלק גדול מההתקדמות הושג הודות לרישות ולשיתופי הפעולה שמאפשרת קואליציית העמיות לחבריה.

למעשה, ניתן לסקור היום את כלל הפעולות הנעשות בשדה העמיות בישראל במיפוי שידידיי במכון ראות עורכים אחת לרבעון, החל בספטמבר 2021.3 מיפוי זה נועד לתת את תמונת המצב של ההתקדמות לאור האתגר, עד להשגת היעד המשותף: חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי כולו. המיפוי מגלה כי בשני העשורים האחרונים הפעילות בשדה העמיות הכפילה את עצמה פי שניים ואף יותר, אולם כשליש מהפעילות התהווה רק לאחר משבר הכותל. נוסף על כך, התוכניות החדשות מפתחות תוכן חדש ומגיעות לקהלי יעד מגוונים.

קשה לשים אצבע על שינוי תפיסתי, אולם התוצאות של מהלכי חיזוק הקשר עם העם היהודי כבר נגלות בכמה סקרים שנערכו. בשנת 2022 ערך משרד התפוצות סקר ומצא כי 56%–58% מהישראלים מכירים באחריותם ומחויבותם להמשך קיומן של קהילות יהודיות בתפוצות. עוד נמצא כי 57% מהישראלים מאמינים כי המדינה צריכה לקחת בחשבון את האינטרסים של יהודי התפוצות בקבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון המשפיעים עליהם ישירות.

הבית של העם היהודי – מקירות למשפחה

סיפורו של הכותל המערבי, סיפורו של המתח בין אלו שמרגישים שם בני-בית ובנות-בית לאלו שאינם מרגישים כך, טרם הסתיים. משבר זה אינו קשור למאבק הפלורליזם בישראל או לסאגת דת ומדינה הבלתי נגמרת; הוא נוגע בחזון הציוני עצמו. בשנים הקרובות ישמש הכותל מקרה בוחן ליכולתה של ישראל למלא את תפקיד הבית הלאומי גם ליהודי העולם שאינם אזרחי המדינה. האם תשכיל מדינת ישראל לנהל את המקומות הקדושים לטובת היהודים, או שמא תפעל רק לטובת האזרחים (יהודי ישראל)?

הכותל הוא סמל עוצמתי כמובן, אבל אין הוא הסוגיה עצמה. "המשבר שתחת המשבר" הוא שרוב הישראלים אדישים כלפי המצב, אינם מבינים אותו כלל, ואינם חשים שיש בו רלוונטיות כלשהי לחייהם או לזהותם. כדי לפתור את המשבר הזה, הכרחי שהציונות והחברה היהודית בישראל יבשילו אל השלב הבא. בשלב הבא נעסוק לא רק בקיומם של קירות הבית הלאומי המגוננים ובחוסנם, אלא גם בחיזוק המשפחה. המשפחה שלנו היא העם היהודי. לשם כך כל יהודי בישראל צריך לראות עצמו כחלק מהעם – הגדול, הוותיק, העשיר, ולחוש אחריות ואף ענווה כלפי השייכות לעם היהודי.

"העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם" (א"ד גורדון).

הפוסט "זה לא אתה, זה אני": מבט אופטימי על משבר הכותל ועל עמיות יהודית בישראל הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

השתתפו בשיחה: הדס רון זריז מקיבוץ יפעת, מובילת קהילת יפעת שברוח, ממייסדות המדרשה באורנים, מלמדת ליווי רוחני ותמיכה קהילתית. רבה ישראלית.

צביקה גרץ מירושלים, רב בקהילת "הוד והדר" כפר סבא. שימש מנכ"ל ארגון "מסורתי עולמי". מוסמך התנועה המסורתית, הרבנות הישראלית ובית מדרש הראל.

דותן אריאלי משער העמקים, מנחת קבוצות בזהות יהודית ובמגדר במדרשה באורנים ובקולות. מנהלת פדגוגית ומנחה בתוכנית "כזה ראה וחדש" בתנועה הקיבוצית. רבה ישראלית.

לפתיחה, ספרו על חוויה אחת משמעותית ופוקחת עיניים שחוויתם במהלך התוכנית.

הדס: הקבוצה הזו מזמנת לי הרבה חוויות משמעותיות, בעיקר בזכות ההיכרות, שמאפשרת הצצה לעולמות דומים ושונים מאוד. אחת מהן הייתה סביב מבצע "שומר החומות" – בלילה שבו התחיל המבצע התכתבנו בקבוצת הווטסאפ המשותפת וניסינו – דותן, צביקה ואני – לתאר, כל אחד ואחת מנקודת מבטו, את מה שמתרחש. חשנו מצד האמריקאים השתתפות, דאגה ורצון להבין, לצד ריחוק. זוהי חוויה שחזרה על עצמה באופנים שונים במהלך השנים המשותפות, כשקרו להם או לנו דברים משמעותיים.
חוויה נוספת חוויתי בתקופת הקורונה, שבה התחדד לי בו-בזמן גם הדמיון וגם השוני שבינינו. מכיוון שהקורונה היא מגפה אוניברסלית, כלל-עולמית, הייתה ציפיה שההבדלים יטושטשו ונגלה שאנחנו מאוד דומים. ואכן חווינו דאגה אישית הדדית, אך עם זאת הרגשתי שעברנו חוויות שונות. אולי ההבדלים נבעו מכך שהם היו אחראים על אנשים רבים ברמה הקהילתית, ואילו ישראל היא מדינה קטנה, ובה הקורונה הייתה בעיה ארצית ולא רק קהילתית, וכך היה שוני דרמטי בהתמודדות עם המגפה.
הסתבר שאנחנו חיים בתרבויות שונות. עם כל הקרבה והאהבה בינינו, וההערכה ההדדית – בסופו של דבר הם מאוד עסוקים בשלהם ואנחנו בשלנו. אנחנו מאוד ישראליים, מעבר להיותנו יהודים, והם מאוד יהודים ואמריקאים.

צביקה: הייתה לי חוויה מעניינת להסתובב ברחבי ירושלים כישראלי עם רבה אמריקאית חשובה ומשפיעה שהיא ממוצא קוריאני, כאשר אנשים מסביבי לא יודעים מיהי, חושבים שהיא מקוריאה, אולי אוהבת ישראל… אף אחד לא משער שהיא אחת הרבות המשפיעות ביהדות הליברלית בארה"ב. או כאשר בסיור איתם בחברון, ישראלים מנסים לחנך אותם ולהסביר להם, ואינם משערים שכל אחד מהרבנים האלה הוא מנהיג של אלפי אנשים. בחברה הישראלית בכלל לא מכירים אותם, וזה מעיד על עומק הנתק בין יהדות ארה"ב ויהדות ישראל.

כך גם להפך, האמריקאים אינם מכירים אנשים מאוד משפיעים מהחברה הישראלית. לדוגמה, כאן היה רעש סביב המפגש של הרב אליעזר מלמד, רב אורתודוקסי חרד"לי ומתנחל, עם רבה רפורמית. אותם זה כמעט לא מעניין, והם לא מבינים מה גודל האירוע בחברה הישראלית.

תמיד הייתי אופטימי, אבל נוכחתי שכבר מאוד קשה לעבוד על החיבור בינינו. לדעתי העולמות שלנו נפרדו, הרבה מעבר לנתק התרבותי. עכשיו אני חושש שהחיבור לא יקרה כבר. יש נתק. אפשר לשאול כעת "יחסינו לאן?" – מה עושים עם זה.

נשמע שהמפגש ביניכם יצר פסימיות ולא אופטימיות, כפי שהייתי מצפה.

האם לדעתך הנתק הזה נובע מחוסר היכרות עם מה שקורה בישראל, או שהם כלל לא רוצים ויכולים להבין – אולי בשל עמדות פוליטיות? איך אתה מסביר את זה?

צביקה: השיח הוא של פוסט-ציונות במקרה הטוב, שיח שמנותק מהאתוס הציוני שמלווה את רוב הישראלים היום. אחרי שלושים שנים שבהן אני עוסק בתחום של יהדות התפוצות אני חש שאיבדנו חלקים גדולים ממנה.

באילו שאלות הם, כמנהיגות יהודית-אמריקאית, עסוקים, לפי התרשמותכם?

צביקה: הם עסוקים מאוד בסוגיה הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רובם אימצו את הנרטיב שמוכתב ממיעוט ישראלי, ולפיו ישראל היא כובש מדכא, והעם היהודי נכשל במבחן הריבונות שלו. להבנתי הם מחויבים לנרטיב זה משום שאינם יכולים להרשות לעצמם להזדהות עם הימין האמריקאי.
הם גם עסוקים מאוד בשאלת החינוך היהודי. להבנתי, למעט הבלחות מבריקות של כמה בתי ספר יהודיים פרטיים שעולים הון תועפות, החינוך היהודי נכשל בארה"ב והיהדות שם גוועת. חינוך יהודי דורש משאבים עצומים, וגם כשהמשאבים קיימים הם לא מבטיחים המשכיות יהודית. לעומת זאת כאן יש פוטנציאל ליהדות שחיה ונושמת, יש לנו מערכת חינוך חינם, שירותים כמו קופת חולים, והיהדות החיה מתבטאת במכינות הקדם-צבאיות שפורחות, ועוד. יהודי יכול להיות יהודי שלם ומלא כשהוא חי בארצו. אני מעריץ אותם על הבחירה שלהם ביהדות יום-יום מבלי להתייאש. להיות יהודי בחו"ל זו הקרבה לא פשוטה. הם מנסים להחזיק את היהדות עם כל הכסף והכוחות בעולם, והיא פשוט נופלת להם בין הידיים. זו טרגדיה נוראית. כשהבינו שלא ניתן להילחם בהתבוללות הגואה, כמעט הפסיקו לדרוש מאנשים להתגייר ומקדמים כל אחד בברכה כפי שהוא. כך הולכת ונעלמת המשפחה היהודית היציבה והמוכרת.
לאחרונה הם גם צריכים להתמודד עם אנטישמיות מימין ומשמאל ועם הסוגיות הביטחוניות הקשורות בכך, עם שאלות של זהות פוליטית, הזדהות עם ישראל וכדומה.

הדס: יש סוגיות בארץ שאינן מחוברות לחיים שלהם ופחות מעניינות אותם, וגם אנחנו לא מתעניינים במה שקורה שם. השאלה היהודית בארצות הברית היא שאלה מאוד עמוקה. הם עסוקים בהתבוללות, ובחינוך היהודי שהופך להיות פחות עמוק ומשמעותי. הם כמו האצבע בסכר.

רוב יהדות ארצות הברית מתחלקת – או שהיא ימנית וציונית, או שהיא שמאלנית ופוסט-ציונית, והרבנים והרבות שלנו מחזיקים את המורכבות כל הזמן, גם ביחס לישראל. לעיתים נראה שהם האחרונים שלא מחזיקים בעמדת "או-או", מתעקשים על תפיסות יהודיות ליברליות ועדיין גם על הקשר לישראל. מבחינה זו אני מרגישה דומה להם, בתפיסה של הרבנות הישראלית של מנהיגות מורכבת וציונות מורכבת. בזה אני מזדהה עם המאבק שלא לוותר על ישראל, אפילו שלפעמים מתחשק לעשות את זה.

הם שותפים שלי, ושל חבריי וחברותיי, בהחזקת המורכבויות של שמאל ציוני ושל יהדות פלורליסטית. בדיוק בגלל זה התפקיד שלנו הוא לחזק את הקשר בינינו. הם מחזקים אותנו ואנחנו מחזקים אותם.

למה חשוב בעיניכם לקיים מפגש כזה?

דותן: חשוב להיפגש לפגישת עומק מתמשכת. יש בקבוצה דמויות שמדגימות לי איך מחזיקים מורכבות. בוודאי קשה להם להבין את המורכבות שאני חיה בה – ישראלית, ציונית וליברלית, וילדיי משרתים בצבא וחיים כאן. על זה הם יכולים להיות בשיחה איתי ואיתנו. זו שיחה שנותנת לי כוח. המפגש הזה חשוב ומחזק אותי. בין אם יש ביקורת ובין אם יש תמיכה – עצם השיחה ושיתוף העומק, חשובים.

הדס: הם מרחיבים את עולמי ו"מכריחים" אותי לראות ולפגוש דברים שאולי אני איני רואה או מסבה את עיניי מהם. אתן דוגמה: שנים לא הייתי בחברון וגם ניסיתי להימנע מלהגיע, אולי רציתי לטמון את הראש בחול. יהדות ארצות הברית מבקרת בחברון הרבה יותר מאשר ישראלים, ובוודאי משמאלנים. הפרדוקס הוא שבזכות התוכנית הגעתי איתם לשם וראיתי את המצב המורכב. יש משהו בזווית הראיה שלהם, בשיח איתם ובמבט המרוחק שלהם – שהוא גם מאוד קרוב ואוהב – שמרחיב לי את המבט. בתקופת "שומר החומות" דיברנו איתם על המורכבות של השירות בצבא ובו-בזמן על התקווה לשלום ולשמירה על זכויות אדם. זו המורכבות של חיינו, זה המאבק שלנו. אני רוצה שיהודי צפון אמריקה ישתתפו איתי בזה. העובדה שהם עושים מאמץ להגיע לישראל בזמן המאבק נותנת לי הרגשה שהסכסוך הזה הוא לא רק שלנו בישראל, הוא גם שלהם. התחלתי להרגיש שקהילת הרבנים הזו היא קבוצה ייחודית שיכולה לראות את המציאות על מכלול אתגריה ולהרגיש אחריות אחד כלפי השני. אנחנו שותפים בהתעקשות כל הזמן על עוד נקודות מבט של עוד אנשים.

צביקה: ברמה האישית אני נהנה מהמפגש, ונוצרו חברויות עמוקות ומשמעותיות עם ידידי נפש של ממש. אך לאחר שהייתי מנכ"ל של "מסורתי עולמי" עשר שנים, עבדתי הרבה עם יהדות התפוצות ועם יהדות ארה"ב, הייתי שליח של הסוכנות, הייתי מאוד קרוב לנושא התפוצות, כתבתי, פתחתי תוכניות, את חיי הקדשתי ומקדיש לתחום והאמנתי בו – היום אני פחות מאמין.

הם פועלים היום מתוך התפיסה האוניברסלית של היהדות, ובעיניי זו הדרך לסופה של יהדות אותנטית שמחוברת לשורשיה. לצערי אני סבור שליהדות התפוצות יש זמן מוגבל. יש לנו אחריות לדאוג להם שלא ייעלמו, לדאוג שמי שיכול יעלה לארץ, ולשמור על המנהיגות. עלינו להביא אותם למקום שבו אפשר לחיות ולפתח את היהדות כדי שאנחנו, אנשי היהדות הפלורליסטית בישראל, נהיה משמעותיים יותר ונהפוך לרוב.

דותן: השיח המתמשך בין שווים, בין עמיתים, יוצר מגע אינטימי וקרוב עם המנהיגות. הקשר שנוצר הוא גם ברמה האישית החברתית, גם ברמה המקצועית וגם ברמה המוסרית, וכך נוצר קשר חזק ומלמד, במובן של שותפות אמת.

האם יש משהו שבכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהם?

צביקה: אפשר ללמוד מהם על הבחירה ביהדות ועל הקמת מוסדות כמו בתי הספר המדהימים והיצירתיים שלהם.

הקשר איתם חשוב לי רק כי הם אחים שלי ויש לי אחריות. אני לא זקוק להם כפי שהם זקוקים לנו. אני צריך אותם כדי לבנות את היהדות הפלורליסטית בארץ.

הדס: בשלוש השנים שבמהלכן למדנו יחד נוצר קשר קרוב של שותפים. למדתי מהם לעומק את תחושת האחריות על העם היהודי. אני גם מלאת הערכה למוכנות שלהם לנהל קהילות גדולות ומורכבות עם צרכים שונים, ולהיות שם, בחזית, מתוך תחושת שליחות עמוקה. אני שמחה שנוצרה בינינו חברות שמאפשרת למידה בין שותפים שונים, מתוך רצון ללמוד על עצמנו דרך המבט האוהב והמבקר שלהם. כך אני יכולה לשמוע את דעתם גם על הנעשה בארץ ואין לי צורך להתנשא או לתקן.

כשמישהו מהקבוצה מגיע לקבלת שבת בקהילה שלי, או מצטט דבר תורה שלי בקהילה שלו או שלה – אנחנו מביאים אחד את השני כשותפים רעיוניים ורוחניים, ומשהו מתרחב.

ומה הם למדו מכם? ומה היתרון בכך שהם באים לפה ולא רק לומדים את זה שם?

דותן: יש להכיר בכך שהתוכנית מיועדת למנהיגות הדתית האמריקאית. אנחנו רק שלושה ישראלים מתוך כשלושים משתתפים. כך שהמפגש לא תמיד הדדי.

הם מתבוננים על ההתלבטויות והקשיים בחיים שלנו, בהקשרים פוליטיים ותרבותיים. היום, לאחר שלוש שנים, הם מקבלים מאיתנו הבנה מורכבת יותר של החברה הישראלית, וכמובן חברות, אהבה ופרגון.

הדס: לבנות בית מדרש בין שונים – זה מאמץ. יש ערך לקשר מתמשך עם מנהיגות, שאינו בנוי על תוכניות של סמינרים שנשארים ברמת ההיכרות. במפגש האישי המתמשך נבנה אמון, לכן הם מסוגלים לשמוע אותנו על סוגיות שבמחלוקת פוליטית בישראל. אנחנו מדברים על הדילמות של החיים שלנו באופן עמוק ומורכב, ולא מדברים סטראוטיפית על קונפליקטים. אנחנו משוחחים על אתגרי ההתחדשות היהודית בארץ, על שמאל וימין מהזווית של כל אחד מאיתנו. במפגש איתנו הם מכירים עוד זוויות של יהדות. עם זאת, לפעמים אני מרגישה שזה אתגר להעביר לעומק את חוויית החיים בעמק יזרעאל, ואת סוגיות היהדות הפלורליסטית בארצנו.

כולנו עוסקים בהתחדשות היהודית במובנים הישראליים שלה בתוך הדיכוטומיות המוכרות. האם אתם חושבים שסוגיית החינוך היהודי היא נקודת ממשק משותפת, נקודת חיבור? האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה בתחומים האלה?

צביקה: אני לא בטוח בכך שאנחנו דומים בעשיה של ההתחדשות היהודית שלנו. הקהל הישראלי שאני עובד איתו מחפש חיבור אותנטי לטקסט כי זה חיבור לעבר שלו, לשפה שבה הוא מדבר ולארץ שבה הוא חי. אני התרשמתי שהשותפים האמריקאים עושים לטקסטים יהודיים אקטואליזציה מיידית, כדי שהלימוד יהיה רלוונטי וידבר ליהודי שחי בגלות ורחוק מהשפה ומהארץ. הם גם עסוקים יותר בפרוגרסיביות. בישראל לא עוסקים בזה כל כך.

דותן: אני חושבת שבסוגיית החינוך היהודי יש הרבה משותף – איך מלמדים יהדות פלורליסטית, איך יוצרים יהדות מגוונת, איך לכל קול יהודי אותנטי וכן יש מקום. איך משלבים ערכים מודרניים בתוך החיים היהודיים – קדמה, שוויון בין המינים, דמוקרטיה, ריבונות וכדומה. אנחנו בהחלט יכולים לעזור ולתמוך אחד בשני בתחומים אלו ובנוספים, כדי להכיר את נקודות המבט השונות וכדי לקבל השראה אחת מהשניה וליצור ביחד שפה יהודית המותאמת לחיים היום, במאה ה-21, בזמן קיומן של מדינת ישראל חזקה ותפוצה חזקה.

הדס: היחסים בין היהדות הישראלית והיהדות האמריקאית הם כמו בזוגיות. כשהכרנו את היהדות הליברלית האמריקאית לפני יותר מעשרים שנה, זה היה כמו התאהבות, גילינו תגלית חדשה ולמדנו מהם על דרכים מגוונות לביטוי היהדות שלנו. היום ההתאהבות התפתחה לזוגיות. ההכרעה היא להישאר יחד ולהזין זה את זה. אני רוצה להמשיך בקשר עם המנהיגות הזו, המורכבת, הלא-קיצונית, זו שרוצה לבוא לפגוש אותי בארץ, שלא רוצה להתגרש ממני. ואז השאלות מה אני לוקחת ומה אני נותנת הרבה יותר מורכבות. זו שותפות ולא יחסים הייררכיים בין מי שיודע למי שלא. אני מאמינה שאנחנו גם מעשירים אותם.

צביקה: אני אשתמש במטפורה היפה של הדס על זוגיות, ואומר שאני מחפש היום "זוגיות חדשה". הזוגיות הזו, שבניתי אותה כל כך הרבה שנים, היא בין שני אנשים שלא יכולים לחיות ביחד. הם לא באותה טריטוריה, הם לא באותו בית, הם גרושים שמגדלים ילדים ביחד – את עם ישראל. זו זוגיות אשכנזית קרירה כזאת (מוסיף בחיוך). אני מחפש זוגיות חדשה, ברחבי ישראל עצמה. אני מחפש את אנשי ההתנחלויות, עדות המזרח, יוצאי חבר העמים. אנחנו צריכים לצאת מהחמימות הליברלית שבה אנו שורים עם אחינו מארה"ב, משום שזה מעכב אותנו מלפנות פנימה לתוך החברה הישראלית.

הדס: לי חשוב להרחיב את עולמי כל הזמן. אנחנו שותפים ונדבר איתם, לא נביא להם את "היהדות" אלא נפגוש אותם. אתגרי יהדות ארה"ב אינם סותרים את מה שצריך לעשות בארץ. אתה, צביקה, גדלת איתם ועכשיו אתה מתרחק. אני עשיתי תהליך הפוך – גדלתי על שלילת הגולה והיום אני במקום אחר עם יהדות ארה"ב. ברור לי היכן המרכז שלי, אבל כדי שהבית שלי יהיה משמעותי אני חייבת לפגוש עוד אפשרויות.

דותן: הקשר איתם לא סותר את היכולת לפעול בפנים. אפשר להשתמש בדימוי של שני בתים לעם היהודי. אלו שני בתים, שאינם באותו מרחב טריטוריאלי אבל חולקים היסטוריה, סיפור, סנטימנט, תרבות, מחויבות ואהבה. לכל אחד עולם משלו, אבל עלינו לשאול את עצמנו איך קשרים מבחוץ לא מאיימים על הקשר האינטימי המרכזי בין הבתים האלו, אלא מרחיבים את הקשר.

השיחה הסתיימה והותירה בי רעיונות חדשים ביחס לקשר אפשרי בין המנהיגות הישראלית הפלורליסטית בארץ ובין המנהיגות היהודית בארה"ב. קשר שעוצמתו אינה קשורה לסוגיות שבמחלוקת או בהסכמה, אלא לסוג היחסים שאנחנו רוצים לבסס בינינו, ולדרכי התקשורת שיקדמו אותם.

הפוסט מהתאהבות לזוגיות – מנהיגות יהודית פוגשת מנהיגות יהודית הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

הפוסט לידתה של זהות יהודית היברידית הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

I want to try to speak with you from the perspective of someone who is deeply embedded in the American Rabbinate, which is to say in Jewish life as it is lived in the United States, both from the perspective of ten years as a congregational rabbi in Orange County, California and, for the past 25 years, as the Dean of the Ziegler School of Rabbinic Studies at American Jewish University, USA and of the Zacharias Frankel College at University of Potsdam, Germany. You know that we Jews are a contentious group and we have strong opinions. So I want, in the spirit of an open dialogue, to affirm what I think are some areas of consensus, and where our discussion — all of us together — might proceed along fruitful lines.

By way of an introduction, let me say that I think there is a broad consensus in our love of Zion and our love for the land of Israel. That broad consensus continues to unite and inspire America’s rabbis and America’s Jews. Paradoxically, it is our love of Zion and our Jewish commitment that leads us to speak out when we have something to say. I’d imagine I was not the only American whose first response, upon hearing of another terrorist attack against Israeli civilians, or another missile lobbed against Israel’s cities, was to think about those poor victims, and that any thought about the political implications were secondary. I am sure I am not the only American whose best friend in college is now a citizen of the State of Israel, whose nephews and nieces are Israelis, who has aunts, uncles, and cousins in the State of Israel. The connections that link American Jewry and the State of Israel are very real and far more important than mere politics.

It is because of my commitment to my nieces and nephews that, when I have something to say, I need to say it. They tell me that the silence of American Jewry is putting their lives at risk. We have to be able, for the sake of our families and for the sake of our people, to have faith in the process of democracy (which thank God Israel is and thank God America is) to be able to speak our piece and to listen to other responsible viewpoints. We may differ as to how best to show our support for Israel. But we must show support for Israel, and on that imperative, I think there can be no question.

What is it that still unites us? I believe that I speak for my colleagues in the rabbinate and the Jewish community in the United States when I assert publicly and proudly that Israel has the right not only to exist, but also to thrive. The Jewish people, like all peoples of the world, have a right to national self-expression. But the nation of which we are part is larger than the State of Israel; it embodies all Jewish people everywhere. We all of us have a link to the land of Israel and to its government. We all have a right to be part of the on-going polity that is the Jewish people, which preceded the existence of the Third Jewish Commonwealth, which preceded the existence of the Second Jewish Commonwealth. It is the peoplehood of the Jewish people that created the State of Israel and not vice versa.

Another point of consensus: All Jews everywhere have a stake in what happens in Israel. There is a wonderful ancient Midrash that compares the Jewish people to a sheep, noting that when you strike any of the limbs of a sheep it bleats with its mouth. So too with us: when a Jew is hurt in Buenos Aires or Johannesburg or New York or Tel Aviv, Jews everywhere ought to cry out.

The third area of agreement: There is an ongoing war against the existence of the Jewish State, and an equally corrosive war of antisemitism against the living reality of the Jewish people. That war takes many forms: through diplomacy, the media, through military action, on social media and through acts of violence, including terror. All Jews everywhere have a moral obligation to stand in solidarity with Israel in the battle against that war.

Finally, there is a recognition (asserted by the Rabbis since the Emancipation) that Jewish survival will take place only if there are Jews who are educated in what it means to be Jewish, who are living their understandings of Judaism, however diverse. That is true whether you are in the galut of Phoenix or the galut of Tel Aviv. Regardless of where a Jew lives, without a Jewish education, without a commitment to living a Jewish life steeped in the best of our sources and embedded in the richness of our heritage, pursuing a life of justice, morality, and holiness, there isn’t sufficient cause for us to continue our endeavors.

Let me tell you a story along that line because it moves me exactly into what divides us: the Los Angeles Jewish Federation has a partnership with the City of Tel Aviv. Most years, we bring Israeli teenage students from Tichon Hadash to study in different schools throughout greater Los Angeles, both Jewish day schools and public schools. At a recent event, one of the girls got up to speak and she said as follows, “I am sixteen years old. The first time I stepped foot in a synagogue was when I went to Stephen Wise Temple in Los Angeles. It was great!” she said. “I can’t wait to tell all my friends back in Israel how wonderful it is inside synagogues.” Her comment made me think that perhaps we need to start flying young Israelis to the Diaspora to experience firsthand the many rich and divergent ways to live as Jews.

We have been living rich and meaningful Jewish lives in the Diaspora for over 2000 years. We have learned how to maintain and to build vibrant Jewish communities because we have been doing that for millennia. Don’t get me wrong: Israel is the crowning miracle of Jewish life in this century, and I am awe struck by the accomplishments of the State of Israel and its people. But the achievements of the Diaspora also have much to teach. What we need is a full partnership in which each of us recognize the wisdom and the insight that the other partner brings to the table. Rather than one side preaching to the other, we ought to be able to learn from each other, and to learn that sometimes what works in one place isn’t what works in the other.

In that regard, I must say that the issue of pluralism in Israel is, in my opinion, not simply an issue of misunderstanding. The fact that rabbis in Israel are funded or not because of their denomination, the fact that my colleagues with whom I went to rabbinical school are by law not allow to perform weddings or funerals in the Jewish State, threatens the unity of the Jewish people. It was the great Anatol France who commented that the majesty of the law is such that both rich and poor are prohibited from sleeping on park benches. To portray the lack of recognition of all streams of Jewish life in the State of Israel as simply a mutual misunderstanding is I believe, with all due respect, a distortion.

And then, finally, it is the great glory of the Torah — to which we owe our ultimate allegiance — that we are commanded to have mishpat echad, one standard of justice for all people. Alas, there are areas in Israeli civil life where that has not yet been realized (as indeed is true in every democracy including the United States). But one of the areas that divides us, then, is when we see areas in which those living in Israel and the Palestinian territories are treated unequally and we see the government— instead of defending them — attempting to maintain a status quo of inequality.

In that regard, special mention must be made of the continuing acts of vigilante violence against Palestinian farmers, families, and civilians. While acts of terror are real, and a Two State Solution may remain a distant aspiration, we must insist in the meantime that Israel apply its own laws to prevent and prosecute acts of settler violence against Palestinians attempting to harvest their own crops, play in their playgrounds and nature reserves, access jobs and travel for holidays. American Jews, like their Israeli family, are committed to the Torah’s injunction to justice equally for all the Land’s residents. In the current occupation, applying laws of equity, personal safety, and property ownership is the crucial path forward for any long-term solution and is essential to maintain strong support in the next generation of American Jews for the core vision of Zionism, which is national self-determination.

Israel and the Israelis aren’t going away. Palestine and the Palestinians aren’t going away. There is no military solution. The only way forward is for us to work together.

The future flows from these four bedrock insights. Our job is to embrace this reality, embolden others to link their aspirations to this reality, to block their fears from blinding them, both to these four insights’ inevitability but also to their desirability. After all, don’t we want an Israel that is a bulwark for Jewish vitality, security, and thriving? And don’t we also want an Israel that is a light to the nations, not only those distant, but first to its closest neighbors?

The only way to be effectively pro-Israel today is to do the slow, patient work of supporting Palestinians in their legitimate aspirations for peace and self-determination. Only those who find their way to support these two dreams as compatible and reinforcing will align with the work of a sustainable peace.

It is my prayer that this year sees a growing number of Israelis plant their Zionism in hope, generosity of spirit, and courage. Not constricted and desiccated by inherited fear, not captive to the worst excesses of its most militant enemies, but rather a Zionism always in search of allies, one that fosters common interest, one excited to create, with Palestinians, a regional hub of vitality, creativity, and expansiveness. Two states for two people, sharing a love of a common land.

In this work, Israeli and American Jews must advance a threefold agenda: asserting the right of the Jewish people to national self-determination in our ancestral homeland, affirming the Jewish love of an Israel that is democratic, pluralistic, and an incubator of the best of Jewish culture and creativity, and insisting that such a worthy Israel will best thrive when our Palestinian brothers and sisters can also express their own national self-determination in their own democratic, pluralistic framework.

I want to close where I began: Jewish life without the State of Israel is unthinkable. Israel is a great and ongoing blessing, and we must continue to stand in solidarity with the people and State of Israel. But solidarity means that we American Jews have to contribute not only our financial resources and our organizational skills, but also the benefits of our opinion, which Israelis are welcome to share or disregard as they choose. But there needs to be a willingness to listen to each other, to welcome diverse ways to love and support Israel and the whole Jewish people. There needs to be a free flowering discussion between our communities both of which are variegated and complex, neither one of which can be reduced to a single party line.

הפוסט Israel – Diaspora Relations: What Unites Us, What Divides Us | Rabbi Dr. Bradley Shavit Artson – Dean of the Ziegler School of Rabbinic Studies and Vice President of American Jewish University in Los Angeles הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

I could not help but think of my great-grandfather, Aron Shimon Shpall. Like Eliezer Ben Yehuda he spoke only Hebrew to his children in his Eastern European home in Kremenets. An ardent Zionist, he dreamt of one day living in the land of Israel. However, when forced to leave because of worsening pogroms, the family’s circumstances led the Shpalls to the United States and not to Palestine. This did not deter Aron from his goals. He and his family settled in New Orleans, where he served as assistant principal of an afternoon school that provided young Jews with an intensive, six-day-a-week, Hebraic Jewish education. My family continued his tradition of speaking Hebrew to our children and devoting ourselves to the Zionist dream, while mostly living outside of Israel.

How thrilled Shpall would have been to know that the Jewish State would be established a mere 51 years after the first Zionist Congress! All of us in Basel understood viscerally how important it was to mark this moment communally to celebrate the miracle of a thriving State of Israel poised to celebrate its 75th anniversary this May. Conference speakers were brimming with ideas for addressing societal issues in Israel, including economic inequality and a lack of affordable housing, as well as global challenges such as climate change, all with the aim of maximizing Israel’s success and ensuring its sustainability.

But for all the spirited and fascinating talk, the silence on other vital issues—the needs of the Israeli Arab population, the unresolved status of Palestinians, the lack of religious pluralism—was deafening. The panel I was asked to participate in— “A Twenty-first Century Zionism for a Twenty-first Century Jewish People”—was one of the few places where those challenges could be addressed. I attempted to do just that and will share and expand on some of my thoughts here.

In the early 20th century, Zionism’s supporters included several Conservative/Masorti luminaries affiliated with my institution, The Jewish Theological Seminary. As a historian, I find it instructive to recall their reasons for promoting the Zionist project and to ask how—and if—their understanding of Zionism’s value for the Jewish people can inform a Zionist vision for today and tomorrow. JTS Chancellor Solomon Schechter, among the earliest religious leaders in the United States to openly support the Zionist cause (1906), saw Zionism in the context of his concern about Jewish assimilation in the United States. After careful consideration, he came to value Zionism, in the religious-national sense of Ahad Ha-am, as a “great bulwark against assimilation”—a way to strengthen Judaism and the Jewish spirit not only in the Land of Israel but around the world. Mordecai M. Kaplan, who led the JTS Teachers Institute from its inception and taught at JTS for several decades, infused the curriculum for Jewish educators with classes in Hebrew, Israeli dance, Jewish music and art, and the study of Jewish history, thought, and texts. For Kaplan too, Zionism was “contemporary Judaism in action,” with the potential to regenerate Judaism in the Diaspora and create a robust, pluralistic Jewish civilization in the Land of Israel. Henrietta Szold, the first female student at JTS and the visionary founder of Hadassah, the American women’s Zionist organization, believed that Zionism would serve as a catalyst for reviving and cultivating Judaism as a robust, normal way of life, not merely a creed. Szold anticipated the challenges posed by Jews newly living in Palestine alongside Arabs who were already inhabiting the land. In her words and her deeds, she promoted the importance of cultivating ways for Jews and Arabs to learn, work, and live together.

What strikes me in the views of these leaders is their keen appreciation of the symbiotic relationship between Jews in and outside Israel. Even before its creation, they knew that Israel’s impact would be far-reaching, and that its relationship with diaspora Jews would be both enriching and complicated. But what does Zionism mean now, especially for young American Jews who lack the historical touchpoints and cultural references that shaped pre-1948 and early-State Zionism? The intellectual, communal, and political context through which young Jews connect with Israel, especially in the last 20 years, differs dramatically from my own.

These young people have grown up knowing only a thriving Israel; they take its existence for granted. As Americans, their world view, especially of late, has been shaped by new insights into the historic and contemporary shortcomings of the United States that have touched many of us. As a result, for some, their love of Israel is tempered by concerns about equity, racism, and what they perceive as tribalism. They worry that the state of Israel is falling short of its ideals as a Jewish, democratic state. For many, Zionism is not a path to Jewish pride and engagement but rather a source of shame and alienation, leading them to consider distancing themselves from Israel. Some dismiss these young American Jews as uninformed, naive, or misguided. That may be true of some, but many engaged and knowledgeable Jews feel anguish at the thought of having to choose between supporting both Palestinian rights and a thriving Jewish state. This should not be a choice. Both commitments were intrinsic to the founding of the Jewish state (even if the terminology differed), and they remain a priority for many Israelis today.

If we are committed to the Jewish future and to a Jewish state that lives up to our highest ideals as a people, we must engage with those whose love and support impels them to critique. A 21st century Zionism must be one devoted to strengthening Israel as a Jewish, democratic state. This new Zionism can be forged only through deep learning, active listening, and engaged dialogue—across ideological lines and through extensive encounters among Israeli and American Jews.

As chancellor of JTS, an institution devoted to serious Jewish learning and open inquiry, I am passionate about educating the next generation to embrace the complexity that results from such an approach. Devoted to a flourishing Judaism and to a Jewish, democratic state, JTS fosters an honest appraisal of Zionism’s past, present, and future—rooted in history and anchored in love—which can point a way forward for the courageous leaders of today and tomorrow.

I believe a constructive Zionism for the 21st century asks that we:

• Work together to further liberal democracy in the Jewish State. The political struggle regarding Palestinians finds its parallel in the struggle for Jewish religious pluralism. We love Israel despite its lackluster support for non-Orthodox Judaism and its failure to appreciate how diverse Jewish customs, outlook, and practice uniquely enrich Israeli life. The two issues are inextricably linked, and intolerance in one arena breeds it in others.
• Internalize the notion that “ahavat Israel” is a two-way street. We each need to hone our skills of radical empathy: Israelis need to deeply understand where young American Jews are coming from just as American Jews need to appreciate the unique challenges that Israeli Jews face.
• Create opportunities for more American and Israeli young people to be in person-to-person relationships with one another, including by bringing more young Israelis to the U.S. to learn about the American Jewry. We must be open to new ways of conceiving of the relationship in the third decade of the 21st century.
• Commit to embracing the value of a nuanced lens. States and governments fall short, as do we. Let’s celebrate the wonders of the Jewish State, be clear-eyed about the ways in which it falls short of its ideals, and commit to doing our part to make it better or lend support to those who do so. Let’s model a relationship that grows ever stronger and more committed to growth as a result of engaging with complexity.

As President Herzog said to us in Basel, “The Jewish People are one big family, and being family means regularly checking in with each other.” Though disagreements will always exist, “we must always insist on open, sincere engagement.”

This kind of dialogue is hard, but it is essential to building lasting relationships. It demands radical empathy, the ability to cherish one’s experience fully and also deeply empathize with the experience of others. As we forge a true 21st century Zionism, let us measure our words, approach others with humility, listen more deeply, engage more closely, understand the perspectives of others who differ from us, and work together with them to envision a more perfect future for the Jewish people, for Israel, and the world.

הפוסט An Old/New Zionism for an Old/New People | Shuly Rubin Schwartz – Chancellor of The Jewish Theological Seminary and Irving Lehrman Research Professor of American Jewish History הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

The Western Wall Crisis as a Surprise in Israel-Diaspora Relations

Five years ago, on the morning of June 25, 2017, the Israeli government shelved the Western Wall compromise, which was meant to enable egalitarian prayer in the central plaza of the holy site. The compromise was scrapped unilaterally and seemingly out of nowhere. This particularly came as a surprise in light of the fact that the compromise was canceled after four and a half years of discussion between Israel and Diaspora Jewish leaders, mediated by Natan Sharansky, then the chairman of the Jewish Agency.

The response was fierce, in a deviation from the usual civility of American Jewish organizations’ conduct towards Israel. “The Federation in Chicago will not be hosting any member of Knesset that votes for this bill,” said Steven Nasatir, president of the Chicago Jewish Federation. “None. They will not be welcome in our community.”

Similar replies were heard from major philanthropists who had dedicated their lives and their wealth to Israel and the Jewish people. Criticism and rebuke that had once been heard only behind closed doors suddenly resounded in the public square. Charles Bronfman, one of the Jewish world’s most prominent philanthropists, wrote to Israel’s then-Prime Minister Benjamin Netanyahu that he knew of no other country that “denies any Jew based on denomination.” In case the message was not sufficiently clear, the Jewish Agency Board of Governors revoked Netanyahu’s invitation to its annual gala. These events made waves well beyond the Jewish community, and were covered in leading newspapers such as the New York Times.

Only the Jewish people’s holiest site – the Western Wall, symbol of the Jewish nation – could have aroused such a heated and public response.

The cancellation of the Western Wall compromise was ostensibly just one more link in a chain of events that had distanced and even alienated Israeli Jews from their brothers in the Diaspora. In the past few decades, many events of this kind, primarily with regard to issues of religion and state, or majority vs. minority rights (both within Israeli society and in Israeli-Palestinian relations), have brought tensions to a head (and sometimes led to solutions).

However, the cancellation of the Western Wall compromise in 2017 created a unique crisis. The primary victims were at the heart of the active Jewish leadership, the tiny percentage of Jews who have devoted their lives to the wellbeing of Israel and the Jewish people. This stands in contrast to other crises in the past, which primarily targeted the Jewish periphery – those Jews farthest removed from Israel or from their Jewish identity, for whom every negative scrap of information only makes Israel or Judaism feel even less relevant to their lives.

Therefore, the response to the Western Wall crisis came from senior Jewish leadership, who decided to air their dirty laundry in public this time. Because of the intensity of the crisis and its public nature, it also initiated a process of repair and rebuilding, as I will discuss in this article.

The question of whether non-Orthodox Jews can feel at home at the Western Wall exists within a larger context. With the cancellation of the Western Wall compromise, numerous tensions that had simmered in the Israel-Diaspora relationship for many years finally came to a boil. The crisis took place in a blind spot that has gradually formed in Israel in recent decades – a blind spot that pertains to the core question of Zionism: What does it mean to be the national home of the Jewish people in the 21^st century?

The Home of the Jewish People – Israel’s Mission

Zionism is the liberation movement of the Jewish people. As such, Israel’s mission is not to invent new cherry tomatoes or the Iron Dome, and not even to create an exemplary society. Rather, Israel’s mission is to fulfill the Jewish people’s right to self-determination, a right that is reserved for nations alone. This mission can only be accomplished through the establishment of a national home for the Jewish people – not only for the Jews here in Israel, who as of now still do not comprise the majority of the world’s Jews, but for the entire Jewish people.

For dozens of years, Israel successfully fulfilled this mission, primarily by keeping its doors open for Jewish immigration. Even when Israelis were forced to share their bounty with new immigrants, Israel continued to facilitate and absorb immigration. The important Zionist value of Jewish immigration still plays a central role, with almost no dissent. However, for Israel to fulfill its mission as a national home for the entire Jewish people, this value alone is no longer sufficient. As a result of profound global trends (citizens of the world; a class of “global nomads”), trends in Israel (cycles of immigration and emigration, and the erasure of the old dichotomy between the two), and trends in world Jewry (the persecution of Jews at a historic low), immigration may remain an ideal, but it can no longer comprise the be-all and end-all of Israel’s mission. Therefore, it is a Zionist imperative to reinvigorate and strengthen Israel’s mission as the national home of the Jewish people.

“Negation of the Exile” – Israeli Society’s Blinders

The primary obstacle for Israeli Jewish society in dealing with this crucial issue is “negation of the exile,” a deeply rooted idea in Israeli Zionism. Negation of the exile is a view that runs through the Zionist movement, finding expression and language in the writings of J. H. Brenner and others. According to this view, exile is a temporary and undesirable phase that will ultimately come to an end with the immigration of all Jews to Israel. Those who stay in exile will either not survive or not remain Jewish.

The challenge faced by the generation of Israel’s founders was the establishment of a national home. If we compound that task with the negation of the exile, what we get is the view that the Israeli Jew is more important and exalted than the Jews who remain in the Diaspora and/or “support Israel from the outside.”

Even today, this view is widespread in Israeli Jewish society. Diaspora Jews can make up for their supposed inferiority by immigrating to Israel, and then Israelis will admire them for the fact of having done so. However, there is a good chance that the new immigrants will encounter mockery and indifference toward the world they have brought with them, as well as pressure to become “as Israeli as possible, as fast as possible.”

Thanks to our negation of the exile, we Israelis have a tendency to see our brothers’ situation in the Diaspora as lesser, temporary, undesirable, unsustainable. This perspective, which informs Israel-Diaspora relations today, does not allow Israel to flourish and endangers the fulfillment of the Zionist vision.

The Dangers of this Approach

The State of Israel, like other young nation-states around the world, needs two sources of legitimacy to exist. The first is international legitimacy. Thus, for example, BDS organizations understand that the deterioration of Israel’s international legitimacy will weaken Israel, and so they act to further this deterioration. The second, and more important, is internal legitimacy – legitimacy among the Jewish people. The right to self-determination is reserved for nations, and perhaps this right may only be fulfilled once a critical mass of the nation grants full weight to the national idea.

At first, the Zionist movement suffered from a lack of legitimacy within the Jewish people. The early Zionists were wise enough to band together and cooperate to an astonishing extent, but almost every group that comes to mind was opposed to Zionism at its inception: educated Jews, local patriots (nationalists), socialists, the ultra-Orthodox, the Reform Movement, and so forth. Only a specific configuration of historical events – an increased persecution of Jews that reached its apex with the Holocaust; a growing international willingness to allow the formation of a Jewish home (for example, in the Balfour Declaration); and of course Jewish immigration to Israel, which determined the reality on the ground – led to massive support for the Zionist idea among the Jewish people by the time the establishment of the state was announced.

However, only in 1967 did the support and consent of the majority of the Jewish people gain a strong foundation. In that year, “the year of the Zionization of Diaspora Jewry,” the seeds were sown for both unity and division: Israel’s victories in the Six-Day War, particularly the liberation of Jewish holy sites such as the Western Wall, led to a widespread faith that the Zionist idea had a chance of succeeding, and inspired amazement and pride throughout the Jewish world. That year, more and more Jewish organizations, such as the American Jewish Committee (AJC) and the Union of French Jewish Students, began to systematically define themselves as Zionists. Israeli flags began to appear in synagogues across the Diaspora, among other such gestures. As we noted in the beginning of this article, the very same Western Wall that once played a major role in world Jewry’s mass embrace of Israel in 1967 is now the site of the two sides’ bitterest arguments.

The primary fear is that recent events, in which Israel has failed to fulfill its mission as a national home for the Jewish people, have eroded the Jewish state’s basis of legitimacy among the Jewish people. The depth of the danger posed by this possibility to the Zionist idea is inestimable. If Diaspora Jews actively or passively turn their backs on Israel, Israel will find itself more exposed in the international sphere; it will lose a unique and irreplaceable source of power for its economy, national security, philanthropy, and society; its international legitimacy will be damaged; and most of all – without the Jewish people, Israel will be unable to fulfill its Zionist mission, to serve as a national home for the entire Jewish people. Despite these dangers, the State of Israel operated from a “negation of the exile” standpoint in 2017, remaining blind to deeper trends and their significance.

Jewish Peoplehood as a Theoretical Response to “Negation of the Exile”

“Jewish peoplehood” is a somewhat odd phrase that has entered the Israeli lexicon, but its meaning is simple and intuitive: We Israelis – along with the majority of the Jewish people, who live outside of Israel – are members of the Jewish people. We are first and foremost a family, a large tribe. We are not only a religion and not only a Jewish nation (in the narrow sense of the word – i.e. sovereignty over the Land of Israel). Rather, we are part of something greater, more ancient, and more meaningful – the Jewish people.

Together, we share memory and history, a homeland and a language, a religion and a covenant with God, heritage and cultural assets, and more. We have an obligation to the generations before us, as well as to future generations, to whom we will bequeath the Jewish inheritance and mission. And we have an obligation to one another, each community to the other, because we are a nation.

In this sense, any idea that is not in the spirit of “peoplehood” diminishes the whole of the Jewish people. Today, we see two common mistakes: the belief that Judaism can exist only as a nation (in the narrow sense of sovereignty over the Land of Israel); and the belief that Judaism is only a religion (a common mistake among Diaspora Jews, and one which plays into the hands of our greatest enemies). Both of these views set their holders apart from the Jewish people as a whole, and they are not constructive for our future. This understanding is vital, as the future of the Jewish people is a concept that is undergoing a dramatic change in our day.

The challenge of our generation is not the establishment of a national home – not because the work is complete, but because we now face a different, complex challenge: to preserve Jewish continuity. What was obvious for countless generations – our self-definition as Jews, as contrasted to the other nations around us – may no longer be taken for granted today. Almost every Jew today has the option to choose whether or how to be a Jew. This challenge is the result of the Jewish people’s remarkable success in weathering the storms of the past two hundred years, and even prospering. This success is no less than awe-inspiring – but it contains a new and complicated challenge. Jewish institutions and leadership are not responding to this challenge, making it that much harder to prepare adequately for the future.

We have reached an unprecedented point in the history of the Jewish people, one that challenges its continuity as a single people. If we do not take action, the continuity of the Jewish people will be in jeopardy.

In response to this enormous challenge, the most basic action that we must take is the replacement of the “negation of the exile” idea with a philosophy of Jewish peoplehood – in our thoughts, our words, our deeds, and even in Israeli policy.

According to the negation of the exile, Israel stands at the very center, and therefore Israeli Jews are more important than the Jews in the “outer circles.” However, if the challenge is the continuity of the Jewish people as a single entity, all of us are equal around the circle, and no Jew is more important or elevated than his fellow. This is Jewish peoplehood.

After the Western Wall Crisis – A New Lease on Jewish Peoplehood in Israel

Educational and social activism toward Jewish peoplehood has already been taking place in Israel for several decades. In this context, we may note the Twin Schools program, the Jewish Agency’s Partnership2Gether program, the educational programs of Melitz (Avraham Infeld and his students), and so forth. However, the Western Wall crisis was a wake-up call for leaders in Israel who are passionate about the issue of the Jewish people, and it led to an increase in the quantity and quality of such activities in Israel over the past five years.

As Winston Churchill once said, “Never let a good crisis go to waste.” Indeed, today, six years after the Western Wall crisis, the societal treatment of this issue has gathered momentum and depth. As a result, today many more Israelis than in the past have been exposed to, and feel a sense of responsibility for, the connection between Israel and Diaspora Jewry. The credit for this change lies with Jewish philanthropy, such as the Jewish Federations, the Rodan Family Foundation, the Ruderman Family Foundation, the Koret Foundation, and the philanthropist Charles Bronfman, which placed heavy emphasis on the subject after the Western Wall crisis. Likewise, the change may be credited to the educational and social leaders working tirelessly for the value of peoplehood, and to the venerable organizations and institutions that took it upon themselves to advance the value of peoplehood.

First, in the past five years, the number of “reverse Birthright” delegations for senior Israeli figures has increased many times over. There are several organizations that have continued to lead and operate on this front. These delegations spend several days getting to know Jewish communities in the Diaspora. This is an intensive, highly effective tool, but its primary disadvantage is that its cost makes it inaccessible to all but a select few.

Second, in the past five years, educational activity on the subject of Jewish peoplehood – in both formal and informal education – has become much more common and extremely impressive in its quality. This educational revolution has been achieved in partnership with governmental offices, particularly the Ministry of Diaspora Affairs and the Ministry of Education. Additional participants in this field include venerable governmental agencies such as the Jewish Agency and the World Zionist Organization, various educational organizations, and educational entrepreneurs. ANU – Museum of the Jewish People, where I work today, has hosted day-long programs on peoplehood for tens of thousands of Israeli children and teens, and we’re still going strong.[1]

Today, the topic of peoplehood has been taken up by the Israeli Ministry of Education, through the study unit “Jewish Israeli Culture” and through the Youth and Society Administration. Informal education also dedicates attention to peoplehood; for example, youth associations and youth movements appoint “peoplehood coordinators,” who work with Israeli youth to cultivate a connection to Diaspora Jewry. The subject of peoplehood is also part of the yearly curriculum in most of Israel’s pre-army academies, and it is built into a growing number of leadership programs in Israel.

Third, in the previous elections for the Knesset, the vast majority of the Jewish political parties addressed Israel-Diaspora relations in their party platforms. It should be noted that more than half of these parties articulated this section of their platforms for the first time in the 2020 elections. Most of the platforms declared that the government bears responsibility for Jewish communities in the Diaspora and is responsible for maintaining a connection between these communities and the State of Israel.

Fourth, in 2018, the Reut Group established the Jewish Peoplehood Coalition.[2] The coalition provides a platform for dialogue among leaders committed to the issue of peoplehood. Today, it brings together approximately 500 Israeli leaders who, together and individually, advance the approach of Jewish peoplehood in various ways. In recent years, despite its significant internal diversity and its many disagreements, the coalition has succeeded in enabling collaborative activity, both in words and in deeds, that advances a shared vision of Israeli society as part of the broader Jewish people. I believe that much of the progress on this front has been achieved thanks to the opportunities for networking and collaboration granted to the Jewish Peoplehood Coalition by its members.

Since September 2021, my colleagues at Reut have conducted a quarterly mapping of all the activity in the field of peoplehood in Israel.[3] This mapping is meant to provide a snapshot of our progress, in light of the challenges along the way, until we reach the desired aim: an Israeli society that sees itself as part of the broader Jewish people. The mapping reveals that in the past two decades, activities in the field of peoplehood have more than doubled; a third of these activities commenced only after the Western Wall crisis. These new programs are developing new content and reaching diverse audiences.

It is hard to put one’s finger on a change in views. However, the results of the above attempts to strengthen Israel’s connection to the Jewish people have already proved themselves in a number of surveys. In 2022, the Ministry of Diaspora Affairs conducted a survey showing that 56–58% of Israelis recognize their responsibility and commitment to the continued existence of Jewish communities in the Diaspora. Further, it found that 57% of Israelis believe that Israel should take the interests of Diaspora Jews into account when making security and foreign policy decisions that affect them directly.

The Home of the Jewish People – From Walls to Family

The story of the Western Wall, the story of the tension between those who feel at home there and those who do not, has not yet come to an end. This crisis is not merely connected to the struggle for pluralism or the endless saga of religion and state in Israel – it touches on the Zionist vision itself. In recent years, the Western Wall has served as a diagnostic tool for Israel’s ability to perform its function as a national home for Jews around the world who are not citizens of the state. Will the State of Israel be wise enough to operate its holy sites for the good of all Jews, or will it work only for the good of its citizens (Israeli Jews)?

The Western Wall is a powerful symbol, of course, but it is not the issue. “The crisis behind the crisis” is that most Israelis are indifferent to the situation; they do not understand it at all and do not feel that it has any relevance to their lives or their identities. In order to solve this crisis, Zionism and Jewish Israeli society must mature into their next stage, in which not only the existence and security of our national home’s walls will be strengthened, but also our ties to our extended family. Our family is the Jewish people. Therefore, every Jew in Israel must see himself as a member of the great, age-old, vibrant Jewish people, and feel responsibility or even humility when it comes to his membership in this group.

“The crux is the people. The rejuvenation of the people precedes the redemption of the land. For us, everything rests on the people.” (A. D. Gordon)

[1] See the museum’s website: anumuseum.org.il.

[2] See the Reut Group’s website: https://www.reutgroup.org/peoplehood-coalition.

[3] This survey is available on the Reut Group’s website: https://www.reutgroup.org/.

הפוסט “It’s Not You, It’s Me”: An Optimistic Take on the ‘Western Wall Crisis’ and Jewish Peoplehood in Israel | Naama Klar – Director of the Koret International School for Jewish Peoplehood at “ANU – Museum of the Jewish People. הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

About eight years later, as a young Jewish professional, I attended the GA (the General Assembly of the Jewish Federations of North America) for the first time and got to see the Prime Minister of Israel speak in person.  But that day in New Orleans, November 8, 2010, turned into another formative, traumatic event for me and other young progressive American Jews in attendance, when young Jewish protestors interrupted Netanyahu’s speech chanting “The Occupation Delegitimizes Israel!  The Occupation Delegitimizes Israel!  The Occupation Delegitimizes Israel!”  For at least 10+ minutes–and what seemed like an eternity–they repeatedly interrupted Prime Minister Netanyahu’s speech to several thousand American Jewish leaders from all across the country.  The crowd was shocked at first, and then increasingly angry – and I watched alongside a good friend as the protestors were dragged out of the convention hall as they continued to shout words we actually agreed with, while furious attendees shouted back at them, clearly overcome with rage.  My friend and I looked at each other in that moment, shocked, and then she said to me: “I never want to go to Israel ever again.”

Later that year, after stepping into my first Jewish nonprofit executive leadership position, I participated in a gathering of Jewish social and environmental educators, activists, and leaders from Israel, America, and Europe – many of us just meeting for the first time, and all of us trying to learn from and support one another in our sacred, difficult work.  During an unforgettable dialogue session over Shabbat, Israeli social justice leaders lovingly called us out, their American counterparts: “Your silence on Israel was deafening,” they said, “and we – your Israeli counterparts – need your support.”  Then, one after another, American Jewish progressive leaders stood up to talk about how silenced they/we feel, how we could lose funding or our jobs if we criticize Israel. Senior, veteran and trailblazing leaders admitted – collectively and individually – to feeling great pain over the silence that American Jewry indirectly imposes on them. The heartbreak in that room was palpable.

Just a few years ago, after many years of relationship-building and impact in my work, I participated in an Israel dialogue experience with a group of lay leaders who wanted to break through the difficulties in talking about Israel and cultivate a more respectful, genuine understanding of different views about Israel.  At one point we were asked to discuss the question, “Should American Jews be allowed to criticize Israel in public?”, and I said to my small group, “Put another way, this question is asking whether we think J-Street should be allowed to exist…” to which a powerful community leader responded by asking me, “So you support BDS?”. Panicked and upset, I assured him that was not the case, and was much quieter throughout the rest of that dialogue experience, fearing for my reputation and job security.

In November I sent out an essay to the 20,000 people on our national list–people who are interested in the intersection between Judaism and sustainability, and the powerful work we do in cultivating vibrant Jewish life in deep connection with the earth.  I wrote about my recent experience on the Arava Institute-Hazon Israel Ride, how inspired I was by that experience, how much I believe in the work of the Arava Institute as a global leader in peace-building through environmental cooperation, and how despite–and in some ways, because of–the dismay that many of us feel facing the outcome of the recent Israeli elections, we must invest in building grassroots Israel-Diaspora connections, now more than ever.  My message was criticized and challenged, not by far-flung outsiders, but by core leading constituents representing both the center/right and left of my constituency.

I share these stories–and there are many more–to reveal the excruciating experience of what it means to be an American Jewish progressive Zionist over the past 10-20 years.  These experiences haunt me–how they felt, what they meant, and how they foreshadow where we’ve come and where we may be headed.

I hardly ever use the “Z word” anymore, and the “P” word is quite challenging now as well: progressive.  There are very few American Jewish progressive organizations leaning into Israel engagement like we do, and these days feel like we’ve entered a new chapter.  Maybe I’m a dinosaur from a time gone by; I mean after all, I’m now 40 and first visited Israel as a 17-year-old in 1999, back when there was still abiding hope–for many–of some kind of near-term achievable peace and resolution to the conflict. That was a long time ago–I have visited Israel many times since, and often dreamed of living there.  But today, there are two generations of adults younger than me (I’m a very old millenial) who have grown up with Israel constantly mired in tragic violence destroying innocent lives, Israeli and Palestinian.  And while the conflict is complicated and Palestinian leadership is nowhere near innocent, our polarized political discourse has now evolved to the point where to be progressive one is expected to be anti-Israel.  In that context, we must face a painful truth: young, liberal and progressive diaspora Jews are unlikely to embrace Israel on any large scale as long as the conflict rages on. We may not like it, we may think it’s unfair, we may even point to the inspiring work of Israeli progressives on social justice and sustainability issues impacting Palestinians and Arab Israelis–and I resonate with all of these responses! – but none of them change these clear demographic and attitudinal trends across the younger generations of Jews in the Diaspora.

At a more recent GA, I attended a session focused on the disturbing rise of anti-semitism nationwide, and especially on college campuses–where anti-Israel rhetoric has reached fever-pitch.  One speaker spoke eloquently about how anti-Zionist forces present a maddening one-sided, brainwashed view of what is clearly a much more complex, nuanced reality on the ground.  The room nodded in strong agreement.  An amazing woman agreed, and then said one of the most courageous things I’ve ever witnessed at the GA; she made the inverse point: yes, that one-sided view is profoundly problematic, and we commit the very same harm against our own kids.  They grow up in sheltered Jewish communities hearing only one-sided, incomplete histories and narratives about Israel, and then they are confronted by something very different on college campuses.  Why?  Are we afraid to talk openly about the good, bad, and ugly parts of both the Israeli and Palestinian stories?  Why don’t we trust our kids enough to empower them with a more nuanced story?  Why don’t we trust ourselves?  Do we think we can’t handle it?  That our kids will walk away?  Is not critical thinking and robust debate and discourse a bedrock foundation for Jewish learning and community?  When did we diaspora Jews become so delicate as to be afraid of debate?  And surely now, now that the new Israeli government coalition includes heinous leaders who have profoundly violated our Jewish values of tolerance, compassion, justice and love – now can we find our voice?

Authentic, healthy relationships are based on mutual respect and trust.  Israel-Diaspora relations badly need to heal, starting with a fundamental pivot away from the fear-based model that has brought us to this point.  We are equal stakeholders in the Jewish future, equal stakeholders in what Judaism means in the 21st century, and equal partners who must be able to air our disagreements and challenges openly, honestly, and without judgment.  In the Diaspora, we have to be comfortable and confident enough in ourselves to be radically more open than we ever have before.

And from that genuine posture of humility, open-mindedness, and open-heartedness, let us find meaningful shared work that we can do together as one Jewish people – to manifest our shared values and achieve big things that we cannot do alone.

“Climate Change will have a decisive impact on all areas of life in Israel, including: water, public health, agriculture, energy, biodiversity, coastal infrastructure, economics, nature, national security, and geostrategy.  Israel’s poor, elderly, and chronically ill will be disproportionately harmed.  Anticipated rainfall reduction could decrease the flow of the Jordan River by 22%, imperiling the region’s freshwater. The agricultural sector will be damaged, as will livestock and fishing. Rising sea levels will impact Israel's coastline, potentially leading to saltwater infiltration of aquifers and degrading coastal cliffs, displacing residences, hotels, heritage sites, factories, and more.”^[1]

The existential threat and moral urgency of the climate crisis compels us to respond with the full force of the Jewish people.  We need all of us in this moment–all our brilliance and creativity, our resourcefulness and resilience, our power and influence–and we are activating a global Jewish Climate Leadership Coalition in order to mobilize Israeli and Diaspora leadership, to bring us together to tackle this crisis as one people.

There’s been a beautiful tradition of Hazon bike rides, where a mini-Torah scroll is passed from one rider to another each day, carrying the Torah along for the journey.  After the ride, the Torah was passed to me, and since then I carried it from Israel to Egypt, to COP27, and now back home.  It is an awesome feeling–literally, full of awe–to carry a Torah wherever I go.  And it’s the physical embodiment of a deeper truth: that in every generation, we carry Jewish tradition forward, and we make it our own.  That journey and that Torah will be infinitely stronger when we travel together.

If only we can find a way to do so… let’s not pretend that today’s Israel-Diaspora relationship feels inclusive, aligned, or even all that trusting and safe, especially for the Jewish left–progressives inside Israel and across the diaspora.  And unless the structural dynamics of American Jewish life change dramatically, it is not so difficult to foresee a time in just a few years when there will not be any American Jewish progressive zionist leaders/organizations strategically prepared and motivated to make Israel-Diaspora engagement a priority, despite the pain that comes with such a choice.  The solution is not easy or quick: we need to build a powerful coalition of impactful and influential Jewish progressive leaders across the United States, the Diaspora, and Israel in order to break through this cultural paralysis and decline.  We need to listen to and learn from those on the frontlines of this divide – and then creatively and collectively experiment with interventions, over time, to learn how we might turn the tide.  As we face this task, the cultural dynamics are daunting – almost as seemingly insurmountable as the climate crisis.  But as the anthem says, our hope is not yet lost.

^[1] Climate Change Trends and Impact in Israel". Israel’s Ministry of Environmental Protection. November 2, 2020.

הפוסט Will Diaspora Progressive Zionism Still Be Around in 2030? | Jakir Manela – CEO of Adamah (formerly known as Hazon-Pearlstone) הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.