התובנה הראשונה הייתה שלאורך כל התפילה הארוכה הזאת מדינת ישראל מוזכרת פעמיים בלבד – בתפילה לשלום חיילי צה"ל ובתפילה לשלום המדינה (תפילות שבבתי כנסת בארה"ב נאמרות בסמוך לתפילות לשלום ארה"ב ולחיילי צבא ארה"ב). בינות ממדי המרחב והזמן של תפילת ראש השנה ארץ ישראל וירושלים מופיעות לעיתים תכופות, אולם מדינת ישראל פשוט אינה קיימת.

התובנה השניה שלי – שאולי בכוחה להסביר מעט מן הראשונה – היא שמחוץ לממדי הזמן והמרחב של התפילה הזאת, היהדות היא שלא קיימת. ברחובות ניו-יורק הסמוכים התנועה זרמה כתמיד, מכתבים נשלחו והתקבלו, גינות מדושאות כוסחו בקולניות. האוטובוסים והרכבות המשיכו במסלולם הרגיל. וידעתי שהמקום היחיד בעולם שבו המצב הזה שונה הוא מדינת ישראל, ולא רק מפני שראש השנה הוא יום חופש. לישראלים, בין אם הם "דתיים" ובין אם "חילונים", יש תחושה ברורה שהם ממלאים תפקיד בעיצוב הגורל היהודי. חייהם האישיים קשורים קשר הדוק ליהודים וליהדות; עתידה של משפחתם לעולם יהיה כרוך בעתידו של עמם. כשבתל-אביב או בשדרות נשמעת אזעקה, היהודים באמריקה שאכפת להם מישראל דואגים, אבל אינם רצים לתפוס מחסה. אמנם בבתי הכנסת שלנו באמריקה נאמרות כמעט אותן התפילות בעברית שנאמרות בבתי הכנסת בישראל, אולם הן נהגות בצורה שונה לגמרי, שכן העברית אינה שפת היומיום שלנו. אנו חולמים בשפה אחרת. הקשר של יהודי באמריקה לתפילה בפרט וליהדות בכלל שונה מן הקשר של יהודי בישראל לעולמות הללו. באמריקה אנו משקיעים מאמצים כדי להתחבר לזהות מסוימת שבישראל היא ברירת המחדל. יהודים באמריקה שעמלים לשמור על חיבור חזק ליהדות ולישראל פועלים נגד כל הסיכויים השמורים למיעוט קטן בתוך מיעוט זעיר שנקרא יהדות אמריקה.

לכן הנתק בין רובה של יהדות אמריקה ורוב יהודי ישראל – כפי שעולה מסקרים רבים – אינו אמור להפתיע אותנו. כל צד כמעט ואינו מכיר את הצד השני! אמת, רובם המכריע של יהודי אמריקה יודעים מעט מאוד על יהדות, היסטוריה יהודית או אקטואליה יהודית. רבים מהם ישמחו לבקר בבתי כנסת ובשכונות יהודיות בעת חופשה בחו"ל, ובערך חצי מהם (לפי הספירה האחרונה) ביקרו בישראל, אולם ככלל אין הם מגלים עניין ביהדות או בקהילות יהודיות. מרבית היהודים באמריקה אינם יודעים לקרוא בעברית או לדבר בה, אינם קוראים ספרות עברית מתורגמת, אינם הולכים בכוונה תחילה לסרטים ישראליים ואינם עוקבים מקרוב אחר הנעשה בישראל. ב"מקצה" הזה, ישראלים שיודעים אנגלית היטב מנצחים, ואלה שאינם יודעים אנגלית היטב – עדיין יש להם גישה קלה לתרבות יהודית אמריקנית. המציאות הפוליטית והחברתית של שני הצדדים מורכבת ומשתנה במהירות, ועל כן קשה לתפיסה אפילו לחיים בתוכה, קל וחומר לאלו שמתבוננים עליה מבחוץ. לא מפתיע שרק קומץ קטן מוכן להתאמץ כדי לגשר על הפערים. חוץ מכל זה, יש עניינים גדולים אחרים שמטרידים אותנו: קורונה, שינויי אקלים, עוני מתמשך, עשרות מיליוני פליטים, איומים הולכים וגדלים על הדמוקרטיה.

אם כן, כשאנו מקווים לחיבור מחודש בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה, על מה אנחנו יכולים להסתמך? גורם אחד שמאפשר חיבור הוא האנטישמיות הגוברת. שנאת היהודים עשויה לקרב ביניהם. יותר ויותר יהודים באמריקה חושבים כי האנטישמיות היא איום משמעותי על קהילתם, ויותר ויותר מהם מספרים שהם חשים את האיום הזה גם באופן אישי. הם מבינים שפיגועים בבתי כנסת באמריקה קשורים לפיגועים ב"מדינת היהודים". האיבה של גזענים לבנים ליהודים גלויה וברורה לכל יהודי שעיניו בראשו. לדעתי איננו יכולים לסמוך על האנטישמיות שתאט את תהליך ההתבוללות או שתחזיר יהודים אובדים לזהותם היהודית. אנטישמיות עשויה למשוך יהודים לכיוון ההפוך מזה או לתת להם סיבה נוספת לא להרים את הראש כששואלים מי יהודי. הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל מקרה אינני רוצה שיהודים יבחרו ביהדות כי האנטישמיים החליטו לשנוא אותם. לזכותה של הבחירה הזאת עומדות הרבה סיבות טובות אחרות.

אחת הסיבות היא גאווה. נתוני הסקרים מראים כי הרוב המכריע של יהודי אמריקה גאה להיות יהודי – גאה בהיסטוריה שלו, בהישגים העכשוויים של בני עמו הן באמריקה הן בישראל, ובערכי הצדק והחסד שהעם שלנו מזוהה עימם. זוהי תשתית חשובה ביצירת החיבור המחודש שבין הקהילות, והיא מעוררת תקווה שיהודי אמריקה יהיו פתוחים ללמוד עוד על העם והמסורת שאיתם הם שמחים להזדהות. חלקים גדולים ביהדות אמריקה גם מאמינים שהיהודים חייבים לזכור את השואה. המחויבות הזאת יכולה לשמש מנוע להכיר את סיפוריהם של יחידים ושל קהילות שחוסלו בידי הנאצים – ואת סיפוריהן של קהילות שנבנו מחדש וכעת משגשגות, באמריקה, בישראל ובשאר העולם היהודי. ללא ספק, יש יהודים שהחליטו שאחרי השואה אין שום עניין להישאר יהודים, ועל אחת כמה וכמה להאמין באלוהים או לקיים מצוות. עם זאת, מיליוני יהודים אחרים, הן באמריקה הן בישראל, שותפים במחויבותם למוטו המרכזי של "היהדות העממית": עם ישראל חי. העם היהודי מחויב להמשיך לחיות, בישראל ומחוצה לה, לתרום תרומה חשובה לחברות ולאומות שהוא חי בתוכן, ובכל זאת להישאר נאמן להיסטוריה, למנהגים ולערכים הייחודיים לו.

בסופו של דבר, אני מאמין כי המחויבות המשותפת הזאת תנצח. אנו נמשיך לעמוד יחד זקופי קומה בזכות הדברים שבהם אנו מאמינים. אם ניכשל במימוש הערכים שלנו – כיחידים או כקהילות – היכולת שלנו להחזיק מעמד תהיה חלשה יותר. "ברית הגורל" תמשיך לאחד את היהודים כל עוד נמשיך לקיים כראוי את "ברית הייעוד". לשתי הבריתות תמיד ימשיכו להיות כמה פרשנויות שונות. ההבדלים הללו מתבטאים בתוך המגזר היהודי בישראל, בקרב יהדות אמריקה, ובין שתי הקהילות הללו. קיום הברית מקבל משמעות שונה בקהילה שהיא שני אחוזים מכלל האוכלוסיה ובמדינה בעלת צבא ובני ברית ששולט בה רוב יהודי, ושעל-פי חובה חוקית ומוסרית נושאת באחריות כלפי אזרחיה ושכניה שאינם יהודים.

העולם של שנת 2022 הוא עולם שיש בו מעט מאוד ודאות. מגפת הקורונה ממשיכה לעצב את הכלכלה שלנו ולגבות מאיתנו קורבנות. ההשפעות הקטסטרופליות של שינויי האקלים נראות קרובות. עם זאת בדבר אחד לפחות יש לי ודאות – היהודים אינם עומדים להסכים בקרוב על המשמעות של היות יהודי; ריבוי הדעות הזה, שלאורך מאות שנים חיזק אותנו וגם החליש אותנו, ימשיך לאחד אותנו וגם להפריד בינינו. שמחתי לשמוע את ראש הממשלה (לשעבר) יאיר לפיד באיחוליו לקראת ראש השנה קורא לכל יהודי העולם "לזכור שאנחנו משפחה אחת", ומבקש שבמסגרת המחויבות הזאת "נתמקד במה שמאחד בינינו ונדע איך לדבר על הדברים שאנו חלוקים לגביהם. ככה זה במשפחה".

אמן. אחד התענוגות הגדולים ביותר שיש לי בביקוריי בישראל הוא היכולת לדבר בחופשיות ובכנות על נושאים אקטואליים שנויים במחלוקת, מבלי לפחד שהביקורת על מדיניות הממשלה או על מעשיהם של יהודים אחרים תשחק לידיהם של אויבי ישראל או אנטישמיים. כמה מתומכיה הקולניים של ישראל טוענים שאין לבקר כלל את ישראל מן הסיבה הזאת, גם כשהדבר נעשה בצורה אחראית. הם נחלו הצלחה גדולה בהשתקה של ויכוחים לשם שמיים בתוך הקהילות שלהם. בתי ספר וארגונים אחרים מפחדים שבקיטוב הפוליטי הנוכחי כל אי-הסכמה עם ישראל, כל מחלוקת בנוגע לעניינים יהודיים חשובים, תגרום לקרע חסר תקנה ותאיים על המשך קיומה של הקבוצה כולה. הדברים שאכפת לנו מהם יותר מכול הפכו להיות הדברים שאנו מדברים עליהם פחות מכול. אני חושש שהשקט הזה פוגע בנו הרבה יותר מן המחלוקות. אנחנו צריכים לדבר יותר ולהקשיב יותר. "ככה זה במשפחה".

אני מקווה שמדרשת חנתון תעודד ריבוי של קולות, אמריקניים וישראליים, ותצליח לעורר דיון אמיתי על המאחד אותנו ועל המפריד בינינו. עלינו לסלול מחדש דרך לשיח חזק, אוהב, שקול, נאמן ואחראי. הבה נחליט כי בשנת תשפ"ג התשובה שלנו תכלול גם הפניית מבט מחודשת זה לזה, ובה-בעת גם הפניית מבט אמיצה החוצה אל העולם.

הפוסט אנטישמיות, גאווה ומחוייבות – מה מחבר בינינו? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

נקודות מבט

שתי חוויות השפיעו עליי בהבנת האתגר הגדול, המורכב ובעל המשמעות העצומה של יחסי ישראל ויהדות ארה"ב. אמנם היו אלה אירועים קיצוניים למדי, אך לא נדירים או שוליים.

חוויה אחת התרחשה לפני כמה שנים. נכחתי בהלוויה של קרוב משפחה שעלה ארצה מארה"ב, כמו אבי, והקים כאן בית ומשפחה לתפארת. בהלוויה ספד לו נכדו המתוק והאוהב, ובהספדו כינה אותו "ניצול שואה". תחילה לא הבנתי במה מדובר וחשבתי שחלה טעות; כעבור רגעים ספורים עמדתי על כוונתו, והתקשיתי להאמין למשמע אוזניי.

בחוגים דתיים אני שומע את הביטוי "שואה שקטה" הבא לתאר את המציאות של יהדות ארה"ב. הביטוי מעורר החלחלה והפלצות מניח שאין ערך לחיים שאינם יהודיים, והתבוללות זהה למוות בתאי הגזים. נוסף על כך הוא מניח שאין שום חיות, יצירה, חידוש, בניית התורה ובניית העם היהודי בארה"ב, ומכאן ברור שהעתיד היחיד הוא בבריחה משם ועליה ארצה. אין ספק שההתבוללות היא תופעה כואבת מאוד שמאתגרת אותנו כדת וכעם, וביתר שאת את העם שאינו יושב בציון. ברור שמושקעים מיטב המוחות, המשאבים, המחנכים והלב היהודי כדי להתמודד עם מציאות זו, שכפי הנראה הולכת ומעמיקה.

מלבד הקושי בשימוש במילה שואה, מלבד הזילות שיש בכך, הביטוי הזה סולל את הדרך לניתוק, משום שלמסגרת החשיבה יש תוצאות בעולם המעשה; אם הסיפור של יהדות ארה"ב אבוד וסופו ידוע מראש, למה להשקיע שם? וקל וחומר – למה ללמוד ממה שקורה שם? אדרבה, טוב להיזהר מאוד מהמגמות השולטות שם, וכן הלאה. מכאן הסיפורים מתנתקים להם.

החוויה המצערת הזאת מדגימה את המרחק העצום שנפער בין היהודים בישראל לאחיהם בארה"ב, ואת צמצום היכולת לפעול יחד. מאיפה מתחילים להסביר? מאיפה מתחילים לשוחח?

החוויה השניה התרחשה כשהייתי תלמיד בבית המדרש במכון שכטר, לפני 15 שנים. למדו איתנו תלמידי רבנות מארה"ב, שבמסגרת הכשרתם נדרשו להגיע לארץ לשנה אחת. אפשר ללמוד יהדות בכל מקום בעולם, אבל את הקשר לארץ, לציונות, לחוויה הנפלאה והמורכבת כאן – אפשר לחוות רק בישראל. זכורה לי שיחה עם תלמיד שהגיע מארה"ב כאשר למדנו על ט"ו בשבט. אני דיברתי על פירות ארץ ישראל, על נטיעת שתילים, על חידוש החג ועוד, והוא – החברותא שלי – הביט בי ואמר שבעיניו החג אינו קשור כלל לארץ ישראל; זהו חג הטבע, חג הקיימות, חג שמבהיר את הקשר שלנו לטבע ואת אחריותנו עליו, יחד עם הקב"ה. ניסיתי לטעון שזהו אחד מגלגוליו של ט"ו בשבט או פרשנות נוספת לחג, אך הוא הבהיר שלתפיסתו אין קשר בין החג ובין ארץ ישראל.

זו הייתה אחת הנקודות המשמעותיות שהבהירו לי שהמרחק בין ארה"ב לישראל אינו נמדד רק בקילומטרים; יש מרחק מחשבתי, זהותי ונרטיבי. לא כל דבר ביהדות קשור בארץ ישראל, אך יצירת יהדות שארץ ישראל אינה חלק ממנה היא מסוכנת מאוד.

שני המפגשים הללו מייצגים מגמות מסוכנות שעלולות לייצר שני סיפורים שונים לעם היהודי בארה"ב ולעם היהודי בישראל. עם התרחקות הסיפורים עלול להתרחק גם הלב, אם לא נבין את גודל הסכנה שבכך ואת האחריות המוטלת עלינו. עלינו לנהוג בחוכמה לנוכח המגמות האלה.

נקודת ההתחלה להתמודדות היא שיח משותף. שיח אינו שיחה חד-פעמית או פולמוס כועס – אלו יכולים לא פעם רק לדרדר את המצב. יש לקיים שיחה כנה ואמיצה בגובה העיניים, שבה נבקש ללמוד זה מזה, לקיים מחלוקות שהן לשם שמיים. עלינו לשאוף ליצירת שפה משותפת ודרך משותפת – שפה ודרך שיכתבו יחד את הסיפור, את אותו הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל, בימינו ולעתיד לבוא.

ברית גורל וברית ייעוד

אני מבקש לחזור ולהשתמש, בצורה שונה מעט, במטבעות הלשון "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", שטבע הרב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', ובעזרתן ביאר את תפיסתו באשר לתקומת ישראל ולמקומו של העם היהודי בתהליך הזה.

ברית-גורל – מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…1

האם כיום מציאותה וקיומה של מדינת ישראל הם בבחינת "ברית גורל" – עובדה קיימת שאנו מצויים בתוכה, אתגר שיש להתמודד עימו? אולי כיום, לאחר 74 שנה, מדינת ישראל כבר אינה נתפסת כפלא, כחלום שהתגשם מעבר לכל הציפיות, כמשימה שכל העם מאוחד סביבה, אלא כעובדה קיימת וגורלית? למציאות המורכבת בישראל יש השלכות על יהודים בכל העולם, שהרי אומה אחת אנו. דומה שלפעמים, עבור חלק מהאנשים, מדינת ישראל עצמה היא זו שמקשה על קיום יהודי בארה"ב.

מאידך, קיימת ברית הייעוד שלנו:

ברית-יעוד – מהי? היעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית […] האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה…2 באיזו ברית אנו אוחזים כיום? כיצד הדור הצעיר והמנהיגות החדשה רואים את מצב הדברים? עברנו מהפכה עצומה שהביאה לעידן שבו יש ליהדות בית פיזי ומדינה, ויש עַם יהודי בתפוצה. במרכז היהודי הגדול בארה"ב חיים בני עמנו בביטחון ובחופש, ויש בידם ללמוד ולעצב את התורה, לדאוג לזהותם היהודית ואף להשתתף בהובלת מדינתם.

האם אנו עדיין רואים את גודל הנס ומבינים את עוצמת המהפכה? האם אנו מחויבים לדאוג לעם היהודי כולו ולבסס את הקשר בינו לבין ארצו בדרך שתצית את הדמיון ותעצים את ישראל ואת העם היהודי כאחד?

לא ניתן להמעיט בחשיבות התודעה ההיסטורית ובמשמעות של היעדר תודעה שכזאת, ואולם תודעה היסטורית איננה מספקת. השאלה היא איזו משמעות יש למדינת ישראל כיום, בשנת 2023? ומה מקומו של העם היהודי בתוך הסיפור של המדינה כיום? זו השאלה שיש להתמודד עימה.

מדינת ישראל מעצבת את דרכה בדורות הנוכחיים, ואולי משימת הדור היא להבין איזו מדינה תתעצב כאן. האם זו משימתם של אלו היושבים בציון בלבד, האם קיום המרכז היהודי בארה"ב הוא משימתה של יהדות ארה"ב בלבד, או שיש לנו אחריות משותפת, ייעוד משותף?

שאלה זו, של ברית ייעוד או ברית גורל, נבחנת לא רק בעולם המחשבתי או הרגשי שלנו, אלא גם בעולם המעשה. האם אנו חשים כשותפים בגורל העם היהודי, בתמונת הייעוד המשותף שלנו? מה אומרת העשיה בפועל, בישראל ובארה"ב, על הסיפור שלנו? האם אנו יוצרים ומכוונים סיפור משותף לכולנו, או שאנו כלואים בתוך מציאות שהולכת ומסתבכת ואנו רק מגיבים אליה ומתרחקים זה מזה? פעמים נראה לי שאנו כמו אותם יהודים המנסים לקרב אחרים אל העולם היהודי, אך ממש בה-בעת פועלים גם בדרכים שדוחפות אותם הרחק ממנו.

שיחה קשה

בשיחותיי עם יהודים בארה"ב עולה השאלה אם ארץ ישראל היא המרכז, או שישנם שני מרכזים – ארה"ב וישראל, כפי שהיו בבל וישראל. אולי יש כמה מרכזים, ואין אחד שחשוב מן האחרים? אני רואה את ישראל והעם היהודי כגוף ולב – האחד אינו יכול בלי האחר, ומובן שכל אחד זקוק לאחר – לתורה שלו, לחשיבה שלו, לאהבה ולעזרה שלו.

מזל גדול הוא שליהדות שלי יש מרכז יוצר והוגה בארה"ב; אני מכיר טובה על כך. המרכז הזה מעשיר את החיים שלי, ולפעמים אני מרגיש שהוא כמעט מציל את היהדות שלי. זאת מכיוון שהתאולוגיה והמחשבה שנוצרות בעולם הפלורליסטי והאורתודוקסי-המודרני בארה"ב הן לא פעם אוניברסליות ורגישות יותר ממקבילותיהן בארץ. כאן הלאומיות היא חלק מובנה מהתאולוגיה, ואני שמח גם על כך – כי מוטלת עלינו המשימה לבנות מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית והומניסטית כאחד. זה אפשרי, אם כי לא מובטח. זה הייעוד שאני רואה מולי.

בספרם "שיחות קשות", שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון מגדירים שלושה מרכיבים בשיחה קשה: החלק העובדתי, הממד הרגשי ומרכיב הזהות. שיחה קשה בעצם מעידה על מי שאנו, כבני אדם וכחברה, ומכאן הרגישות הגדולה שבה. במילים אחרות, כאשר אני מנהל עם חבר שיחה העוסקת בזהותי, אני שואל לא רק מי הוא אלא גם מי אני.

השיחה בין המרכז בישראל למרכז היהודי בארה"ב היא שיחה קשה ומורכבת, כי היא נוגעת במהות של זהותנו, ושיחה כזאת יש לדעת איך לקיים, איך לנהל בלי לדחוף את השותפים לה להצגת עמדות מקוטבת – ציוני או אנטי-ציוני, פטריוט או בוגד, הומניסט או פשיסט וכיו"ב. קשר אמיתי בין שני צדדים מכיר במחויבות של כל צד לדעותיו, ואף שמח בקיומן של עמדות שונות. המחלוקת אינה על תפיסה דיכוטומית – תמיכה בציונות או התנגדות לה, חובת העליה לארץ או שלילת האידיאל היהודי שבעליה. אנו נדרשים לשיח עשיר הרבה יותר, למחלוקת שסופה להתקיים.

אם נדייק במרכיבי השיחה, נגדיר אותה כשיחה בין יהדות ארה"ב הליברלית ובין מדינת ישראל, ולהפך – בין מדינת ישראל ובין היהדות הליברלית. היהודי האמריקאי יכול לומר: כאשר מדינת ישראל תחדל להיות ליברלית ודמוקרטית יסתיים הקשר בינינו, כי משטר כזה נוגד את ערכיי ואת זהותי, ואיני מוכן להזדהות עם מדינה שאינה מייצגת אותי. ואילו הישראלי יאמר: אם כך, הרי שאהבתך לישראל היא אהבה התלויה בדבר; איזה מין קשר זה?3

אפשר לחשוב שנאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת מתנגשת עם השניה, אבל למעשה נאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת סותרת את השניה. לכן יהודי אמריקאי יכול להיות אזרח אמריקאי פטריוט, וגם ציוני ותומך ישראל, וזו אינה בעיה של נאמנות כפולה. יהדות התפוצות מתמודדת עם שאלה זו כבר מאה שנה. אפשר לחיות עם נאמנויות שונות ורבות, כל עוד אינן סותרות ולכן פוסלות זו את זו. דומה שהשאלה של נאמנות כפולה אינה מתקיימת היום ביחס למדינה שאני חי בה, אלא אל ביחס לעצמי כאדם. כך, אם ירגיש האזרח היהודי האמריקאי – בעיקר זה המחזיק עצמו כפרוגרסיבי – שזהותו סותרת את יכולתו להיות ציוני ותומך ישראל, משום שהתנהלות מדינת ישראל, למשל בעניין הכיבוש ובהסדרים הנוגעים ליחסי דת ומדינה, מנוגדת באופן עמוק לערכיו – תקצר הדרך לניתוק הקשר ולניתוק הלב.

לא הגענו למצב כזה, אבל הוא ניצב מולנו כתמרור אזהרה. שיחה קשה, יש להזכיר, היא זו המאתגרת את הזהות שלנו כפרטים, כקבוצה, כמדינה, כעם. לא קל לנהל אותה, אבל איזו ברירה יש לנו?

אהבה שאינה תלויה בדבר

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן.

(משנה, אבות ה', ט"ז)

האם תיתכן אהבה בינינו ללא תלות בפוליטיקה הישראלית, אהבה שתתמוך בעם היהודי בלי קשר לתפיסותיו לגבי מדינת ישראל? אין זה קל, אך כמו במשפחה, אם אין רצון להיות בקשר ולעבוד על היחסים – זהו כרטיס בכיוון אחד לפיצול ולניתוק.

נכון, ברית נסמכת על הרצון והחופש של שני הצדדים לאחוז בה, ומותר לאנשים וחברות שרודפים צדק, אמת ושלום לשרטט את הקווים האדומים שלהם. אך בל נשכח שתמיד קשה יותר לראות את המורכבות של מקומות מרוחקים, פיזית ונפשית, מאשר את זו שלנו. ישראלים רבים סבורים שיהודי ארה"ב אינם מבינים את המורכבות של החיים בישראל. באותה מידה ישראלים אינם מבינים את המורכבות של החיים היהודים בארה"ב, ובפרט של היהדות הליברלית בה.

הציונות קמה כדי לצאת מבית המדרש, להפסיק לחכות למשיח ולקחת את גורלנו בידינו. נדמה שהיום, כאשר יש לנו מדינה, צבא וכלכלה, והעם היהודי חזק לאין שיעור מבעבר – האתגר העצום שניצב מולנו הוא לא רק להמשיך להקים את המדינה, לא רק להגן עליה, אלא גם לחזור לבית המדרש וללמוד יחד, להגדיר את זהותנו ואת אופי הקשר שלנו. זה אתגר משותף; כדאי שנאחז בו בשתי הידיים יחד.

בואו נתעקש שבית המדרש הזה יחבר ולא יפריד, ויוכל להכיל את המגוון כולו. יש למצוא דרך לבטא אי-הסכמה עם ישראל מבלי להתרחק ממנה, ולקיים דיאלוג שנותן מקום להשפעה הדדית, למעורבות מתוך כבוד ולהבנת המציאויות השונות.

על מדינת ישראל להבין שעיסוק באתגריו של העם היהודי משמעו שהעם היהודי צריך להיות חלק מהשיחה. השמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא משימה של העם היהודי כולו ולא רק של אזרחי ישראל. אחרי אלפיים שנות גולה ושבעים וארבע שנות קיומה של מדינת ישראל, אפשר לומר שאנחנו רק בתחילת הדרך. על מדינת ישראל להבין שהסדריה הפנימיים בענייני דת ומדינה אינם קשורים רק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו, ועל כן הוא צריך להיות חלק מהשיחה – לדוגמה בעניין ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, ששוב על הפרק. יש לזכור – האהבה הבוגרת איננה ירח דבש מתמשך. משמעה נכונות לעבוד על הקשר ולא לוותר עליו.

תפקידם של הזרמים ביהדות

הקמת מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי לא במצבם של היהודים בלבד, כי אם בטבעה של היהדות עצמה, בביטוייה ובמאפייניה […] חשיבותו ההיסטורית של שינוי זה אינה נופלת מהשינוי שהתרחש בעקבות חורבן בית המקדש השני והתהוות היהדות הרבנית, אשר עיצבה את היהדות הבתר-מקדשית.4

מה אופי השינוי הזה? לאיזו יהדות הוא יוביל? האם המהלך יצלח? מה יהיו דמות העם היהודי ואופי הקשר בין חלקיו? ישראל מתעצבת בדורות שאנו חיים בהם; זו שעה גדולה ואנו ניצבים על פרשת דרכים. אם בעבר נדרשנו להקים את המדינה כבית וכמקלט לעם היהודי, כיום אנו נדרשים לעצב את דמות המדינה, החברה והעם – ובו-בזמן להמשיך להיאבק על קיום המדינה.

לאחר 74 שנים, שני המרכזים הגדולים – בישראל ובארה"ב – יהיו הכוחות המרכזיים בעיצוב דמות העם, דרכו ויהדותו. מחנכים ומנהיגים רבים ומוכשרים בארה"ב ובתפוצות אחרות עוסקים בחינוך יהודי, בזהות יהודית ובקשר לעם ישראל ולארץ ישראל. קשה להפריז בערכם של מנהיגים אלו, ביצירתיות שלהם ובהצלחותיהם, אך במקביל יש גם זרם של מנהיגים צעירים ואידיאליסטים שאינם מוכנים להחזיק תמונה מורכבת – בלב שבור לעיתים, אך באהבה. הם, שהולכים ומתנתקים אט-אט, יכולים להיות חלק מדור המנהיגות העתידי. אולי זהו ההבדל בינינו – אנחנו איננו שואלים אם להמשיך, אלא כיצד להמשיך – ואילו חלק מיהודי ארה"ב מציבים בפנינו מראה, ושואלים אם נכון להמשיך בכל דרך.

הזרמים ביהדות קמו כדי להציל את היהדות ואת העם היהודי מפני התבוללות. היה אפשר להישאר בגטו, היה אפשר להתבולל, והיה אפשר גם אחרת. הזרמים הפכו לתנועות שעיצבו את העם היהודי וקיבלו על עצמן אחריות להמשכיותו. תנועה דתית נדרשת לא רק כדי שאדם ידבר עם אלוהיו, אלא גם ובעיקר כדי לחולל תהליכים בעם היהודי. כרב מסורתי אני סבור שליהדות הקונסרבטיבית יכול להיות בעת הזאת תפקיד בעל חשיבות עליונה; קיום שיח והתוויית דרך לרובדי החברה השונים, החל במנהיגות וכלה בקהילות ובצעירים; היא נדרשת לצאת מעבר לגבולותיה שלה.

אני מקווה שהיהדות הקונסרבטיבית תשכיל לייצר דרך לתנועה כולה ולהוביל אלומה של אור מלאת השראה ומשמעות לעם היהודי.

אנו חיים בתקופה שאחד ממאפייניה הוא קיטוב קיצוני בין אנשים, בין דעות ובין תפיסות עולם. תמיד היו מחלוקות, אך דומה שהיום כל אחד מצוי בתיבת התהודה שלו ותופס את מי שמתנגד לתפיסת עולמו כטועה ומסוכן. בתוך התרבות הזאת שסובבת אותנו עלינו להזכיר לעצמנו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל […] מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן…" (בבלי, עירובין י"ג ע"ב).

הפוסט אהבה שאינה תלויה בדבר? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

אתה שר צעיר וחדש, גר בחנתון ואיש ימין… מהיכן באת? ספר מעט על עצמך.

בעליה לתורה אומרים: יעמוד עמיחי בן איתן וקמיל – הכול מתחיל מאבא ואמא. אז אני בנם של איתן וקמיל שיקלי, שעלו לארץ מצרפת. אמא נולדה שם ואבא בתוניס. שנות נעוריי עברו בירושלים בבית מסורתי. לאחר התיכון הייתי בשנת מכינה במעיין ברוך, בראשית מפעל המכינות. זאת הייתה שנה מעצבת שעודדה והמריצה אותי לגבש את זהותי באופן רציני. השנה הזו כמו העניקה לי מצפן לפני שהסירה יצאה אל הים. במכינה היו כמה דמויות מפתח שהשפיעו עליי – ארז אשל, שלימים הקים מכינות רבות, ופרופ' יוסף בן שלמה שהיה מרצה בכיר למחשבת ישראל ותולדות השואה.

שירתי בסיירת גולני וביחידות נוספות, כלוחם וכמפקד עד לתפקיד מ"פ. בזמן לימודי תואר שני בתל אביב התחלתי לייסד את המדרשה למנהיגות ציונית "תבור", ששמה דגש על שירות קרבי ותפקידי פיקוד, כשהמפתח הוא החיבור לזהות הציונית. אני מאמין שהרצון למלא תפקידים נוספים וקרביים בצבא נובע מהזיקה לזהות ציונית איתנה. המדרשה התפתחה לארגון משמעותי שעושה היום תוכניות רבות עם הצבא ועם בני נוער בשנת שירות ובמכינות. עמדתי בראש מדרשת תבור למעלה מעשר שנים, ומשם המשכתי לפוליטיקה.

מהיכן נובע הקשר האישי שלך אל התפוצות בכלל ואל יהדות ארה"ב בפרט?

הקשר המשמעותי הראשון שאני זוכר היה במחנות "רמה" של ארגון נוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית בישראל), שאליהם הגיעו חבר'ה מ-USY. זו הייתה ממש חוויה נחמדה, על אף שהאנגלית שלי הייתה רצוצה למדי, מה שהצחיק אותם.
כמבוגר הגעתי כמובן כל שנה לארה"ב כראש מדרשת תבור.

מה לדעתך אפשר ללמוד מיהדות ארה"ב?

אפשר להתרשם מהמחויבות של לא מעט קהילות, כמו הפדרציה של דטרויט שליוותה את תבור במשך שנים. נדהמתי לראות את הכינוס של הפדרציה שמשתתפים בה עשרות אנשים, שמנוהל כמו הכנסת – עם נשיא, בעלי תפקידים, הצעות לסדר וכו'. ניכרה שם כמובן המחויבות לעתיד העם היהודי, בעשיה ובפילנתרופיה.

תחום נוסף הוא החינוך היהודי בארה"ב. כשהבנתי כמה עולה לשלוח ילד לבית ספר יהודי בארה"ב – נשמטה לי הלסת. המשמעות היא שאין שום סיכוי שיהודי שאינו אמיד, ממש אמיד – יחנך את ילדיו בבית ספר יהודי. זאת טרגדיה, והנתונים ידועים.

השתתפתי בכנס Israeli American Council) IAC, ארגון הגג של הקהילה הישראלית-אמריקנית), והיה יפה לראות כמה מאמץ נעשה שם כדי לשמור על הביחד היהודי. למרות שיש שם עמדות פוליטיות מגוונות מאוד. בהחלט אפשר ללמוד מהם.

מה עמדתך כשר לגבי תפקיד מדינת ישראל ביחס לתפוצות?

אנו אומרים תפוצות ומדברים בדרך כלל על צפון אמריקה. זו אכן הקהילה הגדולה ביותר, אבל יהדות התפוצות אלו גם קהילות קטנות בערי אוקראינה וכמובן באירופה – בצרפת, באנגליה, וגם באמריקה הלטינית וכו'. זהו מושג רחב, שכולל את כל המנעד הדתי – חרדים ליטאיים, חסידים, אורתודוקסים מודרנים, הזרמים הליברליים ועוד.

בהקשר לזרמים הליברליים – הפער בין הגודל והעוצמה שלהם בארה"ב לבין ההיקף המספרי שלהם בישראל מייצר אתגר משמעותי מאוד, כי בפועל, עבור הישראלי המצוי, מדובר כמעט בחייזרים – לא פגשו אותם בשום שלב בחיים, לא מכירים כלל את האפשרות הזאת, וזה מייצר קושי.

אם כך – מה התפקיד שלך ביחס ליהדות הפלורליסטית בארה"ב?

אלו ימים מאתגרים מבחינה פוליטית ביחס ליהדות התפוצות, כי מופעל הרבה לחץ מהאופוזיציה, שמייצר תבהלה. התבהלה הזאת עוברת גם ליהדות התפוצות, כמובן במודע ובמכוון, כדי לייצר לחץ נוסף. זו חציית קווים אדומים, משום שלא מקובל להפעיל את יהדות ארה"ב בוויכוחים פוליטיים פנימיים. "סעיף הנכד" בחוק השבות נוגע ביהדות התפוצות באופן ישיר, ולכן חשוב שיישמע הקול שלהם באופן ממוסד, אבל ביתר הנושאים – זהו לא תפקידם של יהודים מעבר לים להחליט איך ממנים שופטים במדינת ישראל.

איפה אתה רואה שותפות בינינו, ואיפה עוברים הגבולות של השותפות?
ישנם שני אתגרים משותפים בעלי חשיבות אדירה:

1. המשכיות העם היהודי. "עם הנצח" הוא סיסמה, אך נדרשת עבודה מאומצת כדי שזה באמת יעבוד. כרגע לא נעשית מספיק עבודה מאומצת.
2. המאבק בניסיון השיטתי לערער את עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינה יהודית. זהו ניסיון שהולך וגובר, בעיקר בארה"ב, והופך לטרנד של ממש.

שני האתגרים קשורים זה בזה. מצד אחד היחלשות הזהות היהודית-ציונית מבית, ומצד שני מתקפה רעיונית בדיוק על הזהות הזו, על עצם הרעיון של מדינה יהודית, על הזהות הקולקטיבית.

אפשר להבין שאם שמות כמו שילה, חנה, רחל, אברהם, יצחק, יעקב, הר עיבל – אינם מוכרים לסטודנט יהודי אמריקאי, הוא לעולם לא יוכל להסביר מהי הזיקה של העם היהודי לשטחי יהודה ושומרון, ומי שלא יודע להסביר יוצא למעשה מחוץ לסיפור.

כל זה קשור לאתגר ה-BDS. באופן פרדוקסלי הסטודנט בקמפוס במישיגן חווה אותו בעוצמות גדולות יותר מאשר הישראלי כאן, למרות שההשפעה וההשלכה של תנועת ה-BDS היא בסופו של דבר על מדינת ישראל, עלינו כאן.

לכן הסטודנט במישיגן הוא חוליה חשובה מעצם העובדה שהוא שם, למרות שאף אחד לא בחר בו למשימה. אם הוא לא ציוני או שהוא מחזיק בעמדות לעומתיות כלפי מדינת ישראל – הוא לא במשימה, אבל רוב הסטודנטים היהודיים הם בעד מדינת ישראל.

אנחנו שומעים מהיהדות הפלורליסטית בארה"ב שמצד אחד יש להם משיכה לישראל, ומצד שני מתגברת התחושה שהבית הזה לא מכבד אותם ולא רוצה אותם, מה שמחליש את הזהות הציונית שלהם. מה אתה עושה עם זה?

במסכת אבות נאמר: כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה (משנה, אבות ה', ט"ז). ולכן יש לי בעיה עם מי שזהות הממשלה היא הקובעת לו האם הוא אוהב את מדינת ישראל. התפקיד שלי כשר התפוצות הוא, למרות נדושות המטפורה, להיות גשר – להסביר לציבור בישראל ולמקבלי ההחלטות מהם הקולות שאני שומע מהנהגת הקהילות בתפוצות, ולהעביר לקהילות בצורה הכי מדויקת שאני יכול את עמדות הממשלה בסוגיות שמעניינות אותן. לדוגמה, סעיף הנכד – אף שאני לא חושב שזה מעניינה של יהדות התפוצות להחליט, אני מסביר להם בחפץ לב על הדיון. יש מקום לביקורת, אבל אין מקום בדיון הזה להכפשות ולהיסטריה. הם צריכים להיות חלק מהדיון אבל לא להתערב בהחלטות.

מהו התפקיד של יהדות ארה"ב ביחס לישראל, לדעתך?

תפקידה הוא לקיים קהילות חזקות. אני חסיד של שיבת ציון, אך ברמה האסטרטגית הרחבה החוסן של הקהילות היהודיות בארה"ב – החוסן הזהותי, הביטחוני והפיננסי – הוא נכס למדינת ישראל. זהו נכס מאין סוף היבטים. אלו השגרירים הכי טובים בעולם, וברגע שאכפת להם ויש זהות משותפת, הם ישקיעו בהמשכיות שם וגם במדינת ישראל, יבקרו בה וכיו"ב. זה לא רק פילנתרופיה, גם כשמבקרים בישראל יש לזה חשיבות רבה.

האם תתמוך בתפוצה היהודית ללא תנאים, בכל מצב? והאם אתה מצפה גם לתמיכה ללא תנאי שלה בישראל?

אנחנו משפחה, כל יהודי בארץ ומעבר לים הריהו כאח לי. לכן מי שיש לו זהות יהודית איתנה לעולם לא ידבר במושגים של מלחמת אחים. משפט כזה לא יכול לצאת מפה של יהודי שיש לו מגע אמיתי עם זהותו היהודית. זה מעבר לפוליטיקה.

במובן הזה התפקיד של שר התפוצות במיוחד – כי יש לתפקיד גם ניואנס נשיאותי – הוא לא תפקיד פוליטי; איני אמור להשפיע על העמדות הפוליטיות של יהודים בצרפת, ארגנטינה או מיאמי.

אמנם אתה נמצא בתפקיד זמן קצר, אבל נשמח לשמוע מהם הדברים העיקריים שאתה רוצה לקדם, מה חשוב לך לקדם באופן אישי?

אני בררן במטרות – צריך להיות מאוד מפוקס כי מה שוודאי בפוליטיקה זה חוסר ודאות… לכן המטרה המרכזית היא הנגשת החינוך היהודי, שלא יהיה שייך לעשירים בלבד. זאת המשימה – להשקיע ב"גרסא דינקותא" שאינה משתכחת. כי ילד שלא נחשף לידע היהודי, גם "תגלית" לא תעזור לו.

למשרד התפוצות היכולת לייצר שיתופי פעולה ומאצ'ינג. מטרתנו ליצור מיזם דומה למיזם מוזאיק יונייטד (Mosaic United) שייקרא אלף-בית, וייועד למשימה הזאת. ניצור שיתופי פעולה עם בתי ספר יהודיים שמקנים לימוד עברית, זהות יהודית על שלל זרמיה וגווניה, היסטוריה של עם ישראל וחיזוק הקשר לציונות ולמדינת ישראל. עיסוק בתחומים אלה הכרחי לכניסה למיזם ואין טעם להשקיע בבית ספר שאינו פועל לקידומם.

מה המחויבות שלך כשר ליהדות הפלורליסטית?

בנושאים ששנויים במחלוקת, כמו עזרת ישראל, קשה להגיע להישגים. המטרה שלי היא למנוע נזקים. לא נראה שיהיה שינוי בסטטוס-קוו, כי יש לחרדים כוח לא מבוטל. המשימה שלי תהיה לא ללכת אחורה, גם אם לא נלך קדימה.

אני מדבר על נושאים במו ניסיון החקיקה של הטלת עונשים ללבוש לא צנוע בכותל – זו חקיקה לא מועילה. לגבי עזרת ישראל אפשר לעשות פעולות פשוטות שיסייעו, בלי לייצר מהומה. יש לאפשר למשפחה שרוצה לשים פתק בכותל בלי להתפצל לעשות זאת, בלי קשר לזרמים כאלה או אחרים.

מה התקלקל לנו בדרך ומה צריך לתקן, וכיצד עושים זאת?

יצחק שדה אמר: רוחב הבסיס קובע את גובה הפסגה. כאשר הבסיס, המכנה המשותף, רמת החיבור לזהות יהודית וציונית, רמת החיבור לסיפור שלנו – כשכל אלה נחלשים פה בארץ, וכאשר במרחבים החילוניים בארץ היהדות הליברלית כמעט אינה מוכרת, נוצר נתק משני כיוונים – או אדישות כלפי היהדות או אנטגוניזם נגד יהדות שאינה אורתודוקסית.

גם בארה"ב הזהות היהודית לא בשיא כוחה, שלא לדבר על הזהות הציונית. זה שם אותנו בתקופה שאינה תור הזהב… לא ליהדות ולא לציונות.

אם תרצו אפשר לקרוא לזה משבר. איך ניחלץ ממנו? או שיהיו צעירים יהודים שיהיה להם מספיק חשוב לשמור על המשך קיומו של העם, ויעשו צעדים משמעותיים לאורך זמן, או שלא.

אם הזכרנו את תנועת ה-BDS שמחוללת בעצמה קלקול, הרי שיש טרנד הולך וגובר להשוות את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. בכנס חשוב שהתקיים בכנסת בפברואר 2023, שהיו בו מאות משתתפים מכל העולם, אמר הפרופסור אירווין קוטלר, שהיה שר המשפטים של קנדה, שחשוב להבין מה פשר ההשוואה הזאת: אפרטהייד הוא פשע מלחמה, ואם ישראל היא פשע מלחמה המשמעות היא שיש למחוק אותה. יתרה מכך – אין לפעולותיה שנועדו להגן על עצמה תוקף מוסרי. כי אם היא לא לגיטימית אז אפשר לפגוע בה. ולכן חשוב שבעיקר סטודנטים יהודים יבינו וידעו להזים את הטענות הללו. אין צורך לומר שאין בדל של קשר בין המשטר הגזעני לבין המציאות במדינת ישראל, לרבות המציאות ביהודה ושומרון.

ולבסוף – למה בחרת לגור בחנתון? וכמה אתה שמח עם הבחירה הזאת היום?

היו לי שלושה מניעים: היה לי חשוב להתיישב בגליל ממניעים ציוניים; לדעתי לא ניתן לקיים חיים יהודיים מלאים מחוץ למסגרת של קהילה; חיפשתי קהילה שבתשתית שלה עומד חיבור עמוק לזהות היהודית והציונית בלי לחלק ציונים על אורך הציצית.

אני חושב שחנתון הוא מודל שיש לו פוטנציאל להיות הרבה יותר רחב, כי הוא מאפשר מגוון גדול – מזהות מסורתית לזהות שהיא ליברלית או אורתודוקסית. מספיק שחשובה לך הזהות היהודית. זה מרחב לא שיפוטי. זה מה שאני חווה ואוהב פה.

הפוסט זהות ציונית איתנה הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

בפתח הדברים ארשה לעצמי לומר שלדעתי יש אצלנו הסכמה רחבה בדבר אהבתנו לציון ולארץ לישראל. ההסכמה הזאת משותפת ליהדות אמריקה כולה, על רבניה ועל האנשים הפשוטים שבה. עם זאת, היא הנותנת – אהבתנו לציון ומחויבותנו לזהותנו היהודית הן שגורמות לנו להשמיע את קולנו כשיש לנו משהו לומר. אני משער כי אינני הקורא האמריקני היחיד שבשומעו על פיגוע טרור נגד אזרחים ישראלים או על שיגור נוסף של רקטות על ערי ישראל, יחשוב מייד על גורלם של הקורבנות האומללים הללו, ואילו המשמעויות הפוליטיות של האירוע יקבלו אצלו מקום משני בלבד. אני גם בטוח שאינני הקורא האמריקני היחיד שחברו מהקולג' הוא כעת אזרח ישראלי, שאחייניו ואחייניותיו חיים בישראל, ושיש לו דודים ובני דודים במדינת ישראל. הקשר בין יהדות אמריקה ומדינת ישראל אמיתי מאוד וחשוב הרבה יותר מפוליטיקה גרידא.

המחויבות לאחייניי ואחייניותיי היא שדוחפת אותי לומר משהו כשעולה הצורך לעשות זאת. הם מספרים לי שהשתיקה של יהדות אמריקה מסכנת את חייהם. למען משפחתנו ולמען עמנו עלינו להאמין בכוחה של ההוויה הדמוקרטית (שברוך ה' קיימת גם בישראל וגם באמריקה) לאפשר לנו לומר את שעל ליבנו ולהאזין לנקודות מבט אחראיות אחרות משלנו. ייתכן שאנו חלוקים על האופן הטוב ביותר להראות את תמיכתנו בישראל. אבל אנו חייבים לתמוך בישראל, ולדעתי על הציווי הזה אין מחלוקת.

אז מהם הדברים שעוד מחברים בינינו? אני מאמין שכאשר אני טוען בגאווה ובפומבי שלישראל יש זכות להתקיים ואף לשגשג אני מדבר גם בשמם של שאר עמיתיי הרבנים בארצות הברית. לעם היהודי, כמו לכל שאר עמי העולם, יש זכות לביטוי עצמי לאומי. אולם הלאום שאליו אנו שייכים גדול יותר ממדינת ישראל. זהו גופם החי של כל יהודי ויהודיה בכל מקום שהם. לכולנו יש קשר לארץ ישראל ולממשלת ישראל. לכולנו יש זכות להיות חלק מן הישות הפוליטית החיה ששמה העם היהודי, ישות שקדמה לשיבת ציון המודרנית וגם לשיבת ציון הקדומה. העם היהודי הוא שהקים את מדינת ישראל, ולא להפך.

נקודה מוסכמת נוספת: לכל יהודי אכפת מהמתרחש בישראל. מדרש קדום יפהפה משווה בין עם ישראל לכבשה – לא חשוב באיזו מן הצלעות מכים בכבשה, היא פועה בפיה. כך גם אנחנו: כשיהודי סובל בבואנוס-איירס או ביוהנסבורג, בניו-יורק או בתל-אביב, על היהודים, בכל מקום שהם, לזעוק.

נקודת הסכמה שלישית: יש מלחמה מתמשכת נגד קיומה של המדינה היהודית – ונגד עצם קיומו של העם היהודי מתקיימת מלחמה אנטישמית והרסנית לא פחות. המלחמה הזאת מתבטאת באופנים רבים: בדיפלומטיה, בכלי התקשורת, בפעולות צבאיות, ברשתות החברתיות ובמעשי אלימות כמו טרור. לכל היהודים בעולם יש חובה מוסרית לעמוד לצד ישראל בקרב הזה.

ולסיום, יש הסכמה (הנישאת מפיהם של רבנים החל מתקופת האמנציפציה) שהעם היהודי ישרוד רק אם היהודים ילמדו מה פירושה של זהות יהודית ויחיו אורח חיים יהודי על-פי הבנתם, שונה ככל שתהיה. הטענה הזאת נכונה בין אם אנחנו בגלות פיניקס ובין אם בגלות תל-אביב. כשיהודים גדלים – בכל מקום שהוא – ללא חינוך יהודי, ללא מחויבות לחיים יהודיים היונקים מאוצרות הרוח הנפלאים שלנו, הספוגים בעושר המורשת שלנו ובשאיפה לצדק, למוסר ולקדושה – מאמצינו הם חסרי תוחלת.

בנוגע לנקודה הזאת, אספר לכם סיפור המביא אותי בדיוק לדברים שמפרידים בינינו: לפדרציה היהודית של לוס אנג'לס יש שותפות עם העיר תל-אביב. ברוב השנים אנו מביאים בני נוער ישראלים מ"תיכון חדש" ללמוד בבתי ספר שונים באזור לוס אנג'לס, יהודיים וציבוריים. באירוע שהתרחש לאחרונה, אחת הנערות נעמדה וסיפרה: "אני בת שש-עשרה, והפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת הייתה כשהלכתי לטמפל סטפן וייס בלוס אנג'לס. זה היה נהדר. אני לא יכולה לחכות לספר לכל החברים שלי בארץ על החוויה הנפלאה בבית הכנסת". הדברים האלה גרמו לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים להתחיל להטיס ישראלים צעירים אל התפוצות כדי שיחוו מכלי ראשון את עושר ומגוון הדרכים לחיות חיים יהודיים.

החיים היהודיים העשירים והעמוקים של יהדות התפוצות מתקיימים כבר למעלה מ-2000 שנה. למדנו איך להקים ולהחזיק קהילות יהודיות תוססות מפני שאנו עושים זאת כבר אלפי שנים. שלא תטעו: מדינת ישראל היא נס עצום לחיים היהודיים במאה הזאת, ואני נפעם כולי אל מול ההישגים שלה ושל אנשיה. עם זאת, גם מההישגים של יהדות התפוצות יש הרבה מה ללמוד. הדבר שלו אנו זקוקים הוא שותפות מלאה – כזו שבו כל אחד מן הצדדים מכיר בחוכמה ובעומק שהשותף השני מביא עימו לשולחן. אני מאמין כי במקום שכל אחד מן הצדדים יטיף לחברו, עלינו להיות מסוגלים ללמוד זה מזה וכן להבין שלפעמים דבר שמצליח במקום מסוים לא יצליח במקום אחר.

בעניין זה אני חייב לציין כי בעיית (חוסר) הפלורליזם בישראל אינה סתם אירוע של אי-הבנה. העובדה שבישראל ההשתייכות או אי ההשתייכות של רב לזרם דתי אחד מסוים היא שקובעת אם יקבל מימון ממשלתי או לא, והעובדה שעל חבריי שלמדו יחד איתי בבית הספר לרבנות נאסר על-פי חוק לערוך חופות או לוויות – מאיימות שתיהן על אחדותו של העם היהודי.

ולבסוף, אחת מן ההוראות המופלאות והמדהימות ביותר בתורה – שנאמנותנו הנצחית נתונה לה – היא הציווי למשפט אחד, סטנדרט אחיד של צדק לכל בני האדם, ולצערנו בתוך המרחב האזרחי בישראל יש אזורים שבהם מימוש הצו הזה הוא עדיין בגדר משאלת לב (תופעה המצויה בכל מדינה דמוקרטית, גם בארצות הברית). אם כן, אחד הדברים שמפרידים בינינו הוא המצב שבו אזרחים ישראלים או תושבי השטחים הכבושים מופלים לרעה ושבו הממשלה – במקום לסייע לאנשים הללו – פועלת כדי לשמור על סטטוס קוו של חוסר שוויון.

ובעניין זה אני חש כי מחובתי להזכיר את דבר קיומן המתמשך של פעולות אלימות של פורעי חוק נגד אזרחים וחקלאים פלסטיניים ומשפחות פלסטיניות. על אף פיגועי הטרור, ואף שפתרון שתי המדינות נדמה כשאיפה רחוקה, בינתיים עלינו להתעקש שמדינת ישראל תפעיל את מערכת החוק שלה כדי למנוע אלימות מתנחלים נגד פלסטינים המנסים לקטוף את היבול משדותיהם, לשחק בגני שעשועים ובשמורות טבע, להגיע למקום עבודתם או לצאת לטיולים בימי חופשה – ותעמיד לדין את המבצעים. יהודי אמריקה וכמוהם גם אחיהם בישראל מחויבים לציווי "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח". במצב הכיבוש, יישום חוקים של שוויון, של ביטחון אישי ושל בעלות על רכוש הוא הדרך ההכרחית לקראת פתרון ארוך טווח כלשהו, והוא הכרחי לשימור תמיכה איתנה במהות החזון הציוני – הגדרה עצמית לאומית – בקרב הדור הבא של יהודי אמריקה.

ישראל והישראלים נשארים כאן. גם פלסטין והפלסטינים לא ייעלמו. אין פתרון צבאי. הדרך היחידה להתקדם היא שיתוף פעולה.

העתיד צומח על גבי ארבע נקודות ההסכמה שנמנו לעיל. משימתנו היא לקבל את המציאות הזאת, לעודד אחרים לחבר בינה ובין שאיפותיהם, ולמנוע מהפחדים שלהם לעוור אותם מלראות שההסכמות הללו בלתי ניתנות לשינוי, ושטמונה בהן ברכה. אחרי הכול, האין אנו שואפים למדינה שתהיה מעוז של חיים יהודיים משגשגים ובטוחים? והאין אנו שואפים למדינה שתהיה אור לגויים – לא רק לרחוקים שבהם אלא אף לשכניה הקרובים ביותר?

הדרך היחידה כיום לפעול למען ישראל ביעילות היא לתמוך לאט ובסבלנות בשאיפותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים לשלום ולהגדרה עצמית. רק אלו המוצאים דרך לסייע במימוש שתי השאיפות הללו – כשהן מתאימות ומחזקות זו את זו – משתתפים באמת בחתירה לקראת שלום בר-קיימא.

כולי תפילה שבשנה זו נראה עוד ועוד ישראלים המעמידים את חזונם הציוני על רגליים של תקווה, גמילות חסדים ואומץ. ציונות שאינה מוגבלת ומדולדלת מחמת פחד שירשנו, ושאינה שבויה בהגזמות הפרועות ביותר של אויביה הגרועים ביותר. ציונות שנמצאת בחיפוש תמידי אחר בעלי ברית, שמבקשת את האינטרס המשותף ושמתרגשת ליצור יחד עם הפלסטינים כר פורה של חיוניות, יצירתיות ופתיחות. שתי מדינות לשני עמים החולקים את אהבתם לארץ אחת.

העשיה הזאת מחייבת את יהודי ישראל ואמריקה לקדם אג'נדה משולשת: עמידה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמאית לאומית במולדת אבותיו; חיזוק האהבה לישראל, מדינה דמוקרטית ופלורליסטית המשמשת מרחב גדילה למיטב התרבות והיצירתיות היהודית; ודבקות בתפיסה שישראל ראויה שכזו תוכל לפרוח בצורה הטובה ביותר רק כאשר אחינו הפלסטינים יוכלו גם הם לממש את הגדרתם העצמית הלאומית בתוך מרחב דמוקרטי פלורליסטי משלהם.

ברצוני לחתום את דבריי במקום שבו פתחתי: אי אפשר להעלות על הדעת חיים יהודיים בלי מדינת ישראל. ישראל היא ברכה גדולה ומתמשכת, ומחובתנו להמשיך לעמוד לצידה ולצד אנשיה. אולם חיבור שכזה משמעו שאנו, יהודי אמריקה, צריכים לתרום לא רק ממשאבינו הכספיים ומכישורינו המקצועיים, אלא גם מדעותינו הטובות – שאותן הישראלים יכולים לבחור לאמץ או לדחות כטוב בעיניהם. יהודי ישראל והתפוצות, שני ציבורים מגוונים ומורכבים שאי אפשר לצמצם לכדי משבצת אחת, מוכרחים לשמוע זה את זה ולקבל בברכה את מגוון הדרכים להפגנת אהבה ותמיכה בישראל ובעם היהודי כולו, ומוכרחים לקיים ביניהם שיח פתוח ומצמיח.

הפוסט ישראל והתפוצות: על המאחד ועל המפריד הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

לא יכולתי שלא להיזכר אז בסבא רבא שלי, אהרן שמעון שפל, ציוני נלהב שמביתו בקרמניץ שבמזרח אירופה חלם להגיע לארץ ישראל, ושכמו אליעזר בן יהודה הקפיד לדבר עם ילדיו עברית בלבד. על אף שאיפתו זו, כאשר נאלץ סבי זקני לעזוב את ביתו בעקבות הפוגרומים שהלכו והחריפו הביאו נסיבות החיים אותו ואת משפחתו לארצות הברית ולא ולפלשתינה. עם זאת לא מש אהרן מחלומותיו. במקום מושבו החדש שבניו-אורלינס שימש סגן מנהל בבית ספר יהודי שנועד להקנות לבאים בשעריו חינוך יהודי-עברי משלים אחרי שעות הלימודים, שישה ימים בשבוע. משפחתנו המשיכה את מנהגו לדבר עברית עם ילדיה ונשארה ציונית נלהבת, אך ברובה נשארה לגור מחוץ לישראל.

סבי ודאי היה נרגש מאוד לשמוע שבסך הכול 51 שנה אחרי הקונגרס הראשון קמה לה מדינה יהודית. כולנו בבאזל הבנו עד כמה חשוב לציין את המועד הזה ולחגוג את קיומה של מדינת ישראל המשגשגת – שבמאי הקרוב תחגוג 75 שנים – יחד, כקהילה אחת. דוברי הכנס שפעו רעיונות חדשים לפתרון בעיות חברתיות שונות בישראל כמו צדק חברתי ומחירי הדיור הגבוהים, ולפתרון בעיות כלל-עולמיות כמו שינויי האקלים, והכול מתוך רצון לתרום כמה שיותר להצלחת מדינת ישראל וליציבותה.

עם כל ההרצאות המרתקות והמעוררות, בסוגיות יסוד אחרות שמעתי שתיקה צורמת; כוונתי לסוגיות דוגמת צורכיהם של ערביי ישראל, המצב הבעייתי של הפלסטינים, היעדרו של פלורליזם דתי. הפאנל שהתבקשתי להשתתף בו – "ציונות של המאה ה-21 לעם היהודי של המאה ה-21" – היה אחד מן המושבים הבודדים שניסו להתמודד עם האתגרים הללו. אשתף אתכם בהרחבה בכמה מן המחשבות שהיו לי בנושא.

בתחילת המאה ה-20 כללו תומכי הציונות בארצות הברית כמה ממאורותיה הגדולים של התנועה הקונסרבטיבית, שהיו גם אנשי בית המדרש לרבנים (JTS) – המוסד שבראשו אני עומדת. בעיניי, כהיסטוריונית, מאלף לחזור אל הנימוקים שנתנו ההוגים הללו לקידום הרעיון הציוני, ומאלף לשאול אם השקפותיהם על ערכה של הציונות לעם היהודי יכולות לכונן חזון ציוני לימינו ולהמשך הדרך. סולומון שכטר, נשיא בית המדרש לרבנים, היה מן המנהיגים הדתיים הראשונים באמריקה שתמכו בגלוי ברעיון הציוני (1906). אצל שכטר התחברה הציונות לחששות מפני התבוללות; אחרי מחשבה רבה הגיע שכטר למסקנה ברוח "המרכז הרוחני" של אחד העם: הציונות היא "מעוז איתן אל מול ההתבוללות", כלומר דרך לחיזוק היהדות והרוח היהודית, בארץ ישראל ובעולם כולו. מרדכי מ' קפלן, שעמד בראש המכון להכשרת המורים ב-JTS מראשיתו, ושלימד בבית המדרש עצמו עשרות שנים, הכניס אל תוכנית הלימודים לחינוך יהודי שיעורי עברית, מחול ישראלי, מוזיקה ואמנות יהודית, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל וטקסטים מן המקורות. גם בעיני קפלן הייתה הציונות "ביטוי מעשי של יהדות ההווה", תנועה שבכוחה להפיח חיים מחודשים ביהדות התפוצות ולבנות חברה יהודית פלורליסטית תוססת בארץ ישראל. הנרייטה סאלד, אשת החזון שהקימה את ארגון הדסה וגם הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים, האמינה כי הציונות תהיה המנוע להצמחתה ולגידולה של יהדות רעננה שתהיה דרך חיים טבעית ולא רק דת. סאלד צפתה את האתגרים שיבואו בעקבות התיישבות יהודית מחודשת בפלשתינה לצד ערבים שחיו בה לפני כן. במילותיה ובמעשיה המחישה עד כמה חשוב לטפח דרכים שיאפשרו ליהודים ולערבים ללמוד, לעבוד ולחיות בדו-קיום.

מה שמרשים אותי יותר מכול בהשקפותיהם של שלושת המנהיגים הללו הוא החשיבות הרבה שייחסו לקיום מערכת יחסים הדדית בין יהודי ארץ ישראל ויהודי חו"ל. עוד לפני שהוקמה המדינה הם הבינו שלהקמתה תהיה השפעה מרחיקת לכת, ושמערכת היחסים שלה עם יהודי התפוצות תהיה מעשירה ומורכבת כאחת.

אבל אחרי הדברים האלה עלינו לשאול – מהי המשמעות של הציונות בימינו, בפרט בקרב יהודים אמריקאים צעירים שאינם מכירים את צומתי הדרכים ההיסטוריים ואת ההקשרים התרבותיים שמתוכם צמחה הציונות שלפני הקמת המדינה? ההוויה האינטלקטואלית, הקהילתית והפוליטית שבה יהודים צעירים פוגשים את מדינת ישראל – בפרט בעשרים השנים האחרונות – שונה לגמרי משלי.

הצעירים הללו גדלו על ישראל משגשגת, ורואים את קיומה כדבר מובן מאליו. תפיסת עולמם התגבשה סביב תובנות חדשות על פגמי העבר וההווה של ארצות הברית, כשלים שנגעו לרבים מאיתנו – והתובנות הללו מתבססות במיוחד לאחרונה. בעקבות זאת, החששות מפני חוסר שוויון, מפני גזענות ומפני מה שהם תופסים כ"שבטיות" החלישו אצל חלקם את האהבה לישראל. הם תוהים שמא מדינת ישראל כשלה בהגשמת החזון הערכי של מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל רבים מהם ציונות אינה דרך לחיים יהודיים גאים ופעילים כי אם מקור לבושה ולזרות, והם שוקלים שמא מוטב להם להתרחק מישראל. יש הפוטרים את היהודים האמריקאים הצעירים הללו כבורים, כתמימים או כטועים. ייתכן שכמה מהם אכן כאלה, אבל אין ספק כי הרבה יהודים בקיאים ו"מביני עניין" חשים כי עצם המחשבה שיהיה עליהם לבחור בין תמיכה בזכויות הפלסטינים ובין מדינה יהודית משגשגת מייסרת אותם. זו לא אמורה להיות שאלת ברירה. שתי המחויבות הללו הן אבני יסוד של המדינה היהודית (אף אם הטרמינולוגיה השתנתה), וגם כיום רבים בישראל מעניקים להן עדיפות עליונה.

כל עוד אנו מחויבים להמשך קיומו של העם היהודי ולהגשמת הערכים הנעלים ביותר של עמנו, אנו מחויבים גם לשמור על קשר חם וחי עם אנשים שאהבתם ותמיכתם בישראל מעוררות אותם גם לביקורת. הציונות של המאה ה-21 חייבת להקדיש את עצמה לחיזוק ישראל היהודית והדמוקרטית. הציונות החדשה הזאת יכולה להיבנות רק על ידי לימוד מעמיק, הקשבה פעילה ודו-שיח חי בין מחנות אידאולוגיים שונים, ורק באמצעות מפגשים רבים בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה.

כנשיאת בית המדרש לרבנים, מוסד המוקדש ללימוד תורה רציני ולמחקר חופשי, שאיפתי היא שנצליח לחנך את הדור הבא להכיל את המורכבות הכרוכה בגישה כזו. מאמציו המסורים של בית המדרש לרבנים למען יהדות חיה ומשגשגת ולמען המשך קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית מלווים באימוץ של מבט כן על העבר, ההווה והעתיד של הציונות, מבט מלא אהבה ששורשיו יונקים מן ההיסטוריה, מבט שבכוחו להאיר את דרכם של מנהיגי העם הזה היום ומחר.

אני מאמינה כי ציונות בת-קיימא במאה ה-21 פירושה:

• עבודה משותפת לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית במדינה היהודית. למאבק למען זכויות הפלסטינים יש מאבק מקביל – המאבק למען פלורליזם יהודי בישראל. אנו אוהבים את ישראל על אף התמיכה הדלה שלה ביהדות שאינה אורתודוקסית, ועל אף כישלונה להבין שמגוון של מנהגים, אמונות והלכות מעשיר בצורה שאין דומה לה את חיי אזרחיה.
• הפנמת התפיסה ש"אהבת ישראל" עובדת בשני הכיוונים. עלינו לחדד את מיומנות העין הטובה שלנו כמה שאפשר: על הישראלים להבין לעומק את ההקשר שממנו מגיעים היהודים הצעירים באמריקה, ועל יהודי אמריקה להבין את האתגרים הייחודיים העומדים בפני יהודי ישראל.
• יצירת הזדמנויות נוספות לקיום דו-שיח פנים אל פנים בין צעירים יהודים מאמריקה ומישראל. ובתוך זה – הבאת ישראלים צעירים נוספים לארצות הברית ללמוד על יהדות אמריקה. עלינו להיות פתוחים לדרכים חדשות ליצירת שיח שכזה בעשור השלישי של המאה ה-21.
• התחייבות לאחוז בנקודת מבט מורכבת יותר על המציאות. מדינות וממשלות נכשלות לעיתים, ממש כמונו. עלינו לחגוג את ההישגים המופלאים של מדינת ישראל, להביט בעיניים פקוחות על המקומות שבהם היא כושלת במימוש החזון שלה, ולהתחייב לתת את חלקנו בעשיה למען עתיד טוב יותר או בתמיכה באלו הפועלים למען מטרה זו. עלינו לכונן מערכת יחסים שבה המורכבות תהיה מנוע בלתי פוסק של גדילה ושל התמסרות לחזון.

העם היהודי הוא משפחה אחת גדולה, והחיים במשפחה פירושם בדיקה מתמדת מה שלום האחר; כך אמר לנו בבאזל הנשיא הרצוג. הוא הוסיף וחידד כי אף שתמיד יהיו מחלוקות, עלינו לפעול כל העת למען קשר פתוח וכן בינינו.

דו-שיח שכזה איננו דבר קל, אבל הוא הכרחי למען בניית מערכות יחסים ארוכות שנים. הוא דורש אמפתיה קיצונית – היכולת לקבל את החוויה האישית שלי במלואה, ובה-בעת להזדהות לגמרי עם החוויה של אדם אחר. יהי רצון שבעשיה הציונית האמיתית הזאת של המאה ה-21 נקשיב טוב יותר זה לזה, ננהג בענווה זה כלפי זה, ניצור קשרים הדוקים יותר בין הקהילות, נבין את נקודות המבט של השונים מאיתנו, ונעבוד יחד למען עתיד טוב יותר לעם היהודי, לישראל ולעולם כולו.

הפוסט ציונות חדשה-ישנה לעם חדש-ישן הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

I want to try to speak with you from the perspective of someone who is deeply embedded in the American Rabbinate, which is to say in Jewish life as it is lived in the United States, both from the perspective of ten years as a congregational rabbi in Orange County, California and, for the past 25 years, as the Dean of the Ziegler School of Rabbinic Studies at American Jewish University, USA and of the Zacharias Frankel College at University of Potsdam, Germany. You know that we Jews are a contentious group and we have strong opinions. So I want, in the spirit of an open dialogue, to affirm what I think are some areas of consensus, and where our discussion — all of us together — might proceed along fruitful lines.

By way of an introduction, let me say that I think there is a broad consensus in our love of Zion and our love for the land of Israel. That broad consensus continues to unite and inspire America’s rabbis and America’s Jews. Paradoxically, it is our love of Zion and our Jewish commitment that leads us to speak out when we have something to say. I’d imagine I was not the only American whose first response, upon hearing of another terrorist attack against Israeli civilians, or another missile lobbed against Israel’s cities, was to think about those poor victims, and that any thought about the political implications were secondary. I am sure I am not the only American whose best friend in college is now a citizen of the State of Israel, whose nephews and nieces are Israelis, who has aunts, uncles, and cousins in the State of Israel. The connections that link American Jewry and the State of Israel are very real and far more important than mere politics.

It is because of my commitment to my nieces and nephews that, when I have something to say, I need to say it. They tell me that the silence of American Jewry is putting their lives at risk. We have to be able, for the sake of our families and for the sake of our people, to have faith in the process of democracy (which thank God Israel is and thank God America is) to be able to speak our piece and to listen to other responsible viewpoints. We may differ as to how best to show our support for Israel. But we must show support for Israel, and on that imperative, I think there can be no question.

What is it that still unites us? I believe that I speak for my colleagues in the rabbinate and the Jewish community in the United States when I assert publicly and proudly that Israel has the right not only to exist, but also to thrive. The Jewish people, like all peoples of the world, have a right to national self-expression. But the nation of which we are part is larger than the State of Israel; it embodies all Jewish people everywhere. We all of us have a link to the land of Israel and to its government. We all have a right to be part of the on-going polity that is the Jewish people, which preceded the existence of the Third Jewish Commonwealth, which preceded the existence of the Second Jewish Commonwealth. It is the peoplehood of the Jewish people that created the State of Israel and not vice versa.

Another point of consensus: All Jews everywhere have a stake in what happens in Israel. There is a wonderful ancient Midrash that compares the Jewish people to a sheep, noting that when you strike any of the limbs of a sheep it bleats with its mouth. So too with us: when a Jew is hurt in Buenos Aires or Johannesburg or New York or Tel Aviv, Jews everywhere ought to cry out.

The third area of agreement: There is an ongoing war against the existence of the Jewish State, and an equally corrosive war of antisemitism against the living reality of the Jewish people. That war takes many forms: through diplomacy, the media, through military action, on social media and through acts of violence, including terror. All Jews everywhere have a moral obligation to stand in solidarity with Israel in the battle against that war.

Finally, there is a recognition (asserted by the Rabbis since the Emancipation) that Jewish survival will take place only if there are Jews who are educated in what it means to be Jewish, who are living their understandings of Judaism, however diverse. That is true whether you are in the galut of Phoenix or the galut of Tel Aviv. Regardless of where a Jew lives, without a Jewish education, without a commitment to living a Jewish life steeped in the best of our sources and embedded in the richness of our heritage, pursuing a life of justice, morality, and holiness, there isn’t sufficient cause for us to continue our endeavors.

Let me tell you a story along that line because it moves me exactly into what divides us: the Los Angeles Jewish Federation has a partnership with the City of Tel Aviv. Most years, we bring Israeli teenage students from Tichon Hadash to study in different schools throughout greater Los Angeles, both Jewish day schools and public schools. At a recent event, one of the girls got up to speak and she said as follows, “I am sixteen years old. The first time I stepped foot in a synagogue was when I went to Stephen Wise Temple in Los Angeles. It was great!” she said. “I can’t wait to tell all my friends back in Israel how wonderful it is inside synagogues.” Her comment made me think that perhaps we need to start flying young Israelis to the Diaspora to experience firsthand the many rich and divergent ways to live as Jews.

We have been living rich and meaningful Jewish lives in the Diaspora for over 2000 years. We have learned how to maintain and to build vibrant Jewish communities because we have been doing that for millennia. Don’t get me wrong: Israel is the crowning miracle of Jewish life in this century, and I am awe struck by the accomplishments of the State of Israel and its people. But the achievements of the Diaspora also have much to teach. What we need is a full partnership in which each of us recognize the wisdom and the insight that the other partner brings to the table. Rather than one side preaching to the other, we ought to be able to learn from each other, and to learn that sometimes what works in one place isn’t what works in the other.

In that regard, I must say that the issue of pluralism in Israel is, in my opinion, not simply an issue of misunderstanding. The fact that rabbis in Israel are funded or not because of their denomination, the fact that my colleagues with whom I went to rabbinical school are by law not allow to perform weddings or funerals in the Jewish State, threatens the unity of the Jewish people. It was the great Anatol France who commented that the majesty of the law is such that both rich and poor are prohibited from sleeping on park benches. To portray the lack of recognition of all streams of Jewish life in the State of Israel as simply a mutual misunderstanding is I believe, with all due respect, a distortion.

And then, finally, it is the great glory of the Torah — to which we owe our ultimate allegiance — that we are commanded to have mishpat echad, one standard of justice for all people. Alas, there are areas in Israeli civil life where that has not yet been realized (as indeed is true in every democracy including the United States). But one of the areas that divides us, then, is when we see areas in which those living in Israel and the Palestinian territories are treated unequally and we see the government— instead of defending them — attempting to maintain a status quo of inequality.

In that regard, special mention must be made of the continuing acts of vigilante violence against Palestinian farmers, families, and civilians. While acts of terror are real, and a Two State Solution may remain a distant aspiration, we must insist in the meantime that Israel apply its own laws to prevent and prosecute acts of settler violence against Palestinians attempting to harvest their own crops, play in their playgrounds and nature reserves, access jobs and travel for holidays. American Jews, like their Israeli family, are committed to the Torah’s injunction to justice equally for all the Land’s residents. In the current occupation, applying laws of equity, personal safety, and property ownership is the crucial path forward for any long-term solution and is essential to maintain strong support in the next generation of American Jews for the core vision of Zionism, which is national self-determination.

Israel and the Israelis aren’t going away. Palestine and the Palestinians aren’t going away. There is no military solution. The only way forward is for us to work together.

The future flows from these four bedrock insights. Our job is to embrace this reality, embolden others to link their aspirations to this reality, to block their fears from blinding them, both to these four insights’ inevitability but also to their desirability. After all, don’t we want an Israel that is a bulwark for Jewish vitality, security, and thriving? And don’t we also want an Israel that is a light to the nations, not only those distant, but first to its closest neighbors?

The only way to be effectively pro-Israel today is to do the slow, patient work of supporting Palestinians in their legitimate aspirations for peace and self-determination. Only those who find their way to support these two dreams as compatible and reinforcing will align with the work of a sustainable peace.

It is my prayer that this year sees a growing number of Israelis plant their Zionism in hope, generosity of spirit, and courage. Not constricted and desiccated by inherited fear, not captive to the worst excesses of its most militant enemies, but rather a Zionism always in search of allies, one that fosters common interest, one excited to create, with Palestinians, a regional hub of vitality, creativity, and expansiveness. Two states for two people, sharing a love of a common land.

In this work, Israeli and American Jews must advance a threefold agenda: asserting the right of the Jewish people to national self-determination in our ancestral homeland, affirming the Jewish love of an Israel that is democratic, pluralistic, and an incubator of the best of Jewish culture and creativity, and insisting that such a worthy Israel will best thrive when our Palestinian brothers and sisters can also express their own national self-determination in their own democratic, pluralistic framework.

I want to close where I began: Jewish life without the State of Israel is unthinkable. Israel is a great and ongoing blessing, and we must continue to stand in solidarity with the people and State of Israel. But solidarity means that we American Jews have to contribute not only our financial resources and our organizational skills, but also the benefits of our opinion, which Israelis are welcome to share or disregard as they choose. But there needs to be a willingness to listen to each other, to welcome diverse ways to love and support Israel and the whole Jewish people. There needs to be a free flowering discussion between our communities both of which are variegated and complex, neither one of which can be reduced to a single party line.

הפוסט Israel – Diaspora Relations: What Unites Us, What Divides Us | Rabbi Dr. Bradley Shavit Artson – Dean of the Ziegler School of Rabbinic Studies and Vice President of American Jewish University in Los Angeles הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

I could not help but think of my great-grandfather, Aron Shimon Shpall. Like Eliezer Ben Yehuda he spoke only Hebrew to his children in his Eastern European home in Kremenets. An ardent Zionist, he dreamt of one day living in the land of Israel. However, when forced to leave because of worsening pogroms, the family’s circumstances led the Shpalls to the United States and not to Palestine. This did not deter Aron from his goals. He and his family settled in New Orleans, where he served as assistant principal of an afternoon school that provided young Jews with an intensive, six-day-a-week, Hebraic Jewish education. My family continued his tradition of speaking Hebrew to our children and devoting ourselves to the Zionist dream, while mostly living outside of Israel.

How thrilled Shpall would have been to know that the Jewish State would be established a mere 51 years after the first Zionist Congress! All of us in Basel understood viscerally how important it was to mark this moment communally to celebrate the miracle of a thriving State of Israel poised to celebrate its 75th anniversary this May. Conference speakers were brimming with ideas for addressing societal issues in Israel, including economic inequality and a lack of affordable housing, as well as global challenges such as climate change, all with the aim of maximizing Israel’s success and ensuring its sustainability.

But for all the spirited and fascinating talk, the silence on other vital issues—the needs of the Israeli Arab population, the unresolved status of Palestinians, the lack of religious pluralism—was deafening. The panel I was asked to participate in— “A Twenty-first Century Zionism for a Twenty-first Century Jewish People”—was one of the few places where those challenges could be addressed. I attempted to do just that and will share and expand on some of my thoughts here.

In the early 20th century, Zionism’s supporters included several Conservative/Masorti luminaries affiliated with my institution, The Jewish Theological Seminary. As a historian, I find it instructive to recall their reasons for promoting the Zionist project and to ask how—and if—their understanding of Zionism’s value for the Jewish people can inform a Zionist vision for today and tomorrow. JTS Chancellor Solomon Schechter, among the earliest religious leaders in the United States to openly support the Zionist cause (1906), saw Zionism in the context of his concern about Jewish assimilation in the United States. After careful consideration, he came to value Zionism, in the religious-national sense of Ahad Ha-am, as a “great bulwark against assimilation”—a way to strengthen Judaism and the Jewish spirit not only in the Land of Israel but around the world. Mordecai M. Kaplan, who led the JTS Teachers Institute from its inception and taught at JTS for several decades, infused the curriculum for Jewish educators with classes in Hebrew, Israeli dance, Jewish music and art, and the study of Jewish history, thought, and texts. For Kaplan too, Zionism was “contemporary Judaism in action,” with the potential to regenerate Judaism in the Diaspora and create a robust, pluralistic Jewish civilization in the Land of Israel. Henrietta Szold, the first female student at JTS and the visionary founder of Hadassah, the American women’s Zionist organization, believed that Zionism would serve as a catalyst for reviving and cultivating Judaism as a robust, normal way of life, not merely a creed. Szold anticipated the challenges posed by Jews newly living in Palestine alongside Arabs who were already inhabiting the land. In her words and her deeds, she promoted the importance of cultivating ways for Jews and Arabs to learn, work, and live together.

What strikes me in the views of these leaders is their keen appreciation of the symbiotic relationship between Jews in and outside Israel. Even before its creation, they knew that Israel’s impact would be far-reaching, and that its relationship with diaspora Jews would be both enriching and complicated. But what does Zionism mean now, especially for young American Jews who lack the historical touchpoints and cultural references that shaped pre-1948 and early-State Zionism? The intellectual, communal, and political context through which young Jews connect with Israel, especially in the last 20 years, differs dramatically from my own.

These young people have grown up knowing only a thriving Israel; they take its existence for granted. As Americans, their world view, especially of late, has been shaped by new insights into the historic and contemporary shortcomings of the United States that have touched many of us. As a result, for some, their love of Israel is tempered by concerns about equity, racism, and what they perceive as tribalism. They worry that the state of Israel is falling short of its ideals as a Jewish, democratic state. For many, Zionism is not a path to Jewish pride and engagement but rather a source of shame and alienation, leading them to consider distancing themselves from Israel. Some dismiss these young American Jews as uninformed, naive, or misguided. That may be true of some, but many engaged and knowledgeable Jews feel anguish at the thought of having to choose between supporting both Palestinian rights and a thriving Jewish state. This should not be a choice. Both commitments were intrinsic to the founding of the Jewish state (even if the terminology differed), and they remain a priority for many Israelis today.

If we are committed to the Jewish future and to a Jewish state that lives up to our highest ideals as a people, we must engage with those whose love and support impels them to critique. A 21st century Zionism must be one devoted to strengthening Israel as a Jewish, democratic state. This new Zionism can be forged only through deep learning, active listening, and engaged dialogue—across ideological lines and through extensive encounters among Israeli and American Jews.

As chancellor of JTS, an institution devoted to serious Jewish learning and open inquiry, I am passionate about educating the next generation to embrace the complexity that results from such an approach. Devoted to a flourishing Judaism and to a Jewish, democratic state, JTS fosters an honest appraisal of Zionism’s past, present, and future—rooted in history and anchored in love—which can point a way forward for the courageous leaders of today and tomorrow.

I believe a constructive Zionism for the 21st century asks that we:

• Work together to further liberal democracy in the Jewish State. The political struggle regarding Palestinians finds its parallel in the struggle for Jewish religious pluralism. We love Israel despite its lackluster support for non-Orthodox Judaism and its failure to appreciate how diverse Jewish customs, outlook, and practice uniquely enrich Israeli life. The two issues are inextricably linked, and intolerance in one arena breeds it in others.
• Internalize the notion that “ahavat Israel” is a two-way street. We each need to hone our skills of radical empathy: Israelis need to deeply understand where young American Jews are coming from just as American Jews need to appreciate the unique challenges that Israeli Jews face.
• Create opportunities for more American and Israeli young people to be in person-to-person relationships with one another, including by bringing more young Israelis to the U.S. to learn about the American Jewry. We must be open to new ways of conceiving of the relationship in the third decade of the 21st century.
• Commit to embracing the value of a nuanced lens. States and governments fall short, as do we. Let’s celebrate the wonders of the Jewish State, be clear-eyed about the ways in which it falls short of its ideals, and commit to doing our part to make it better or lend support to those who do so. Let’s model a relationship that grows ever stronger and more committed to growth as a result of engaging with complexity.

As President Herzog said to us in Basel, “The Jewish People are one big family, and being family means regularly checking in with each other.” Though disagreements will always exist, “we must always insist on open, sincere engagement.”

This kind of dialogue is hard, but it is essential to building lasting relationships. It demands radical empathy, the ability to cherish one’s experience fully and also deeply empathize with the experience of others. As we forge a true 21st century Zionism, let us measure our words, approach others with humility, listen more deeply, engage more closely, understand the perspectives of others who differ from us, and work together with them to envision a more perfect future for the Jewish people, for Israel, and the world.

הפוסט An Old/New Zionism for an Old/New People | Shuly Rubin Schwartz – Chancellor of The Jewish Theological Seminary and Irving Lehrman Research Professor of American Jewish History הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

The first was that the State of Israel was mentioned only twice in the course of the very long service: in the twin prayers for the welfare of Israeli and American soldiers, both recited in my congregation in Hebrew; and in the (Hebrew) “Prayer for the State of Israel” that, as always, was recited along with the (English) “Prayer for Our Country.” References to the Land of Israel and/or the holy city of Jerusalem were frequent. But inside the time and space of the Rosh Hashana tefillah, it was as if the modern State of Israel did not exist. This is not unusual on my side of the Israel-American Diaspora divide.

My second reflection – perhaps a partial explanation for the first – was that, outside the time and space of that tefillah, Judaism did not exist. Traffic flowed as it always does on the streets of New York. Mail got delivered as it does every day except on Sunday. Lawns were noisily mowed. Busses ran according to weekday schedules.  It would be different in the State of Israel, I knew, and not only because the country observes a holiday schedule on Rosh Hashana. Israelis, whether “religious” or “secular,” have a strong sense that they are playing a part in the making of Jewish history.  Their personal fate is bound tightly to the Jewish story; the future of their family cannot be separated from that of their people. When sirens sound in Sderot or Tel Aviv, American Jews who care about Israel are concerned, but we do not run for cover. The Hebrew prayers that we American Jews say in synagogue – for the most part, the same prayers said in Israeli synagogues – read differently here because Hebrew is neither the language we speak every day nor the language in which we dream. The relation between those who pray and their prayers is altered. So is the relation between American Jews and Judaism. We have to reach out for connection to an identity that in Israel comes with the territory. Those of us who work hard at sustaining a close connection to Judaism and to Israel are defying the odds that come with being a relatively small minority within the very small minority of Americans who are Jews.

The “disconnect” between the majority of American Jews and the majority of Israelis – documented in numerous surveys – is therefore not surprising. Each “side” knows so little about the other! Indeed, the great majority of American Jews know little about Judaism, Jewish history, or the contemporary Jewish situation. Many are happy to visit Jewish synagogues and neighborhoods when traveling abroad, and about half, at last count, have visited Israel, but they generally evince no sustained curiosity about the Judaism(s) and the Jewish communities that animated those sites in the past or do so today. Most American Jews do not read or speak Hebrew; nor do they read Hebrew literature in translation, seek out Israeli films or follow Israeli news closely on the web. Israelis who are fluent in English have an advantage in this respect, and those who do not know English can easily access American Jewish culture. The political and societal realities on both “sides” are complex and rapidly changing, making them hard to grasp even for insiders, let alone from afar. It is not surprising that so few make the effort to overcome that distance. And we all have so much else on our minds at the moment: pandemic, climate change, ongoing poverty, refugees in the tens of millions, growing threats to democracy.

What then gives reason for hope of reconnection between Israeli and American Jews.  Rising antisemitism, for one thing. Hatred by other groups may being Jews closer to one another. More and more American Jews see antisemitism as a significant threat to their community, and increasing numbers feel personally threatened by it. They understand that violent attacks on American synagogues are related to violent attacks on the “Jewish State.” The open hostility of white nationalists toward Jews is evident for any Jew with eyes to see.  I don’t think that we can rely on antisemitism to slow the process of assimilation or return wandering Jews to identification with the Jewish people. Antisemitism may send such Jews in the opposite direction, or give them added reason to keep their heads down when Jews are counted. One cannot know for certain – and I don’t want Jews in any case to choose Judaism because antisemites have singled them out for opprobrium. There are so many other and better reasons for doing so.

Pride, for one. Survey data show that the great majority of Jews in America are proud to be Jews – proud of our history, proud of our people’s contemporary achievements in America as well as in Israel, proud of the values of justice and compassion for which we are known.  This is an important basis for efforts to renew connection, and offers hope that American Jews are open to learning more about the people and the tradition with which they are happy to identify. Significant majorities of American Jews also believe that Jews are obligated to remember the Holocaust. This commitment too can serve as the basis for learning the stories of the individuals and communities who fell victim to the Nazi onslaughts – and about the communities that have been rebuilt and are now thriving in America, in Israel, and in the rest of the Jewish world. Some Jews, no doubt, have decided that, in the shadow of the Holocaust, there is no point in being Jewish and certainly none in religious belief or observance.  Millions of other Jews, however both in America and in Israel, share commitment to the major tenet of “Jewish civil religion:” am Yisrael chai. The Jewish people must live: in Israel and outside of Israel; making vital contributions to the societies and nations of which we are a part but also remaining distinctive in our history, customs, and values.

In the end, I believe, that shared commitment will prove decisive. We will stand together as Jews because of what we stand for. If we fail to live up to our values – as individuals or as a community – our ability to stand is weakened. The “covenant of fate” will continue to unite Jews so long as we serve the “covenant of destiny” as well. Both covenants will always be understood in more than one way. Those differences will exist in Israel, in America, and between the two.  Keeping the covenant means something different when Jews constitute a minority of 2% of the population as opposed to exercising the power of a governing majority, backed by armed forces and foreign allies, which is responsible legally as well as morally for fellow-citizens and neighbors who are not Jews.

 So little is certain in our world in 2023! The COVID pandemic continues to shape economies and claim lives. Catastrophic effects from climate change seem imminent. But I am certain that Jews will not agree on the meaning of Jewishness any time soon – and that this variety, which has strengthened our people over the centuries as well as weakened us, will continue to bring us together as well as pull us apart. I was pleased that former Prime Minister Yair Lapid, in his Rosh Hashana greeting last year, called upon Jews around the world to “remember that we are one family” and asked that, as part of that commitment, we “focus on what unites us, and know how to talk about the things we disagree upon. That’s what a family does.”

Amen. One of the great pleasures for me when I spend time in Israel is the ability to speak freely and frankly about controversial issues of the day without fear that criticism of government policy or the actions of other Jews will play into the hands of Israel’s enemies or antisemites. Some vocal supporters of Israel contend that all criticism of the State should be forbidden for that reason, no matter how responsibly it is offered. They have largely succeeded in shutting down honest debate in their communities. Synagogues and other organizations fear that, in the current polarized political climate, any disagreement about Israel or other vital Jewish matters will lead to irreparable divisions and threaten the very survival of the group. The things that matter most are often those that are least talked about. I fear that silence hurts us far more than disagreement. We need to speak and listen more. “That’s what a family does.”

I hope that Hannaton will encourage a variety of Jewish voices, both American and Israeli, who will speak honestly about what unites and divides us. We need to renew a way of talking to one another that is strong, loving, judicious, faithful, and responsible. Let’s resolve that in 5783 our teshuva will include renewed turning toward one another at the same time as we face outward courageously to the world.

הפוסט Antisemitism, proud, shared commitment – What connects us? | Proffesor Arnold M. Eisen – Chancellor Emeritus at The Jewish Theological Seminary in New York הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

You’re a new (and young) minister in the government, a resident of Hannaton, and a man of the right… Where do you come from? Tell us a little bit about yourself.

When they call me up for an aliyah to the Torah, they say my Hebrew name: Amichai ben Eitan v’Camille. Everything starts with Abba and Ima, my mother and my father. I’m the son of Eitan and Camille Chikli, who made aliyah to Israel from France. My mother was born there, in France, and my father was born in Tunisia. I grew up in a traditional household in Jerusalem.

After high school, I spent a year at the Maayan Baruch mechina (pre-army leadership academy), back in the very early years of the mechina enterprise. That was a formative year for me, and it encouraged and pushed me to forge my identity in a serious way. That year was like handing me a compass just before my ship sailed off to sea. Several key figures at the mechina had an influence on me – Erez Eshel, who would go on to establish many other such academies, and Prof. Yosef Ben Shlomo, a senior lecturer in Jewish philosophy and Holocaust studies.

In the army, I served in the Golani Brigade and in other units. I was a combat soldier and a commander, eventually attaining the rank of company commander. During my M.A. studies at Tel Aviv University, I began to found the Tavor Leadership Academy. This mechina placed an emphasis on combat service and officer positions, with a connection to Zionist identity as its keystone. I believe that the desire to take on additional functions and combat roles in the army comes from a solid Zionist identity.

The Tavor Leadership Academy gradually became an important institution, and today it holds many programs for the army and for young people in their mechina or national service year. I stood at the head of Tavor for more than ten years. From there, I went into politics.

Where does your personal connection to the Diaspora in general, and American Jewry in particular, come from?

The first meaningful connection I remember was at Camp Ramah Israel. The camp was run by NOAM (Conservative Judaism’s youth movement in Israel) and attended by American kids from USY (United Synagogue Youth, the Conservative youth movement in the United States). It was a great experience, even though my English was pretty broken, which they thought was funny.

As an adult, of course, I visited the United States every year in my capacity as the head of Tavor.

What do you think Israelis can learn from American Jewry?

We ought to be impressed by the commitment shown by many communities, such as the Jewish Federation of Detroit, which worked with Tavor for many years. I was astonished to see that the federation’s convention, attended by dozens of people, was run like the Knesset – with a president, numerous functionaries, calls to order, and so on. It was impossible to miss the federation’s commitment to the future of the Jewish people through action and philanthropy.

Another area is Jewish education in the United States. When I realized how much it costs to send a child to Jewish day school in America, my jaw dropped. This means that American Jews who aren’t well-off – really well-off – have no chance of educating their children at a Jewish school. It’s a tragedy, and the statistics are well known.

I participated in a conference of the IAC (Israeli-American Council, an umbrella organization for Israeli-American communities), and it was wonderful to see how much effort was invested in preserving Jewish “togetherness,” despite the many different political positions represented there. We can definitely learn from them.

As a cabinet minister, what’s your position on the State of Israel’s role with regard to the Diaspora?

When we say “Diaspora,” we’re usually referring to North America. That may be the largest community, but Diaspora Jewry also includes many other, smaller communities, such as throughout Europe – in Ukraine, France, and England, for example – as well as in Latin America and so forth. It’s a broad term that covers the entire spectrum of religiosity – Lithuanian Haredim, Hasidim, Modern Orthodox, the liberal streams, and more.

When it comes to the liberal streams of Judaism, the discrepancy between their strength and size in the United States and their numbers in Israel creates a really serious challenge. This is because, for the average Israeli, we might as well be talking about aliens. They’ve never met liberal Jews in their lives, they aren’t even aware of the possibility, and that makes things difficult.

If so – what’s your role with respect to pluralistic Jewry in the United States?

Politically speaking, these are challenging days when it comes to Diaspora Jewry, because the opposition is putting on a lot of pressure, generating a panic. This panic has also been exported to Diaspora Jewry – consciously and intentionally, of course – in order to put another source of pressure on the government. This crosses a red line. It’s unacceptable to put American Jewry into play in internal political disagreements. The “grandchild clause” of the Law of Return has direct bearing on Diaspora Jewry, and so it’s crucial to hear their voices on this subject at an institutional level. But for other subjects – it’s not the job of Jews across the sea to decide how judges are appointed in Israel.

Where do you see the cooperation between us, i.e. Israeli and Diaspora Jewish communities, and where are the boundaries of cooperation crossed?

We have two shared challenges that are extremely important:

1. The continuity of the Jewish people. “The eternal nation” is a platitude, but it requires hard work if we want to make it come true. At the moment, not enough hard work is being done.
2. The struggle against the systematic attempt to undermine the basic legitimacy of the Jewish state’s existence. These efforts are expanding, particularly in the United States, and becoming a real trend.

These two challenges are related to one another. On the one hand, there’s a weakening of domestic Jewish-Zionist identity. And on the other hand, there’s a conceptual onslaught against this very identity, on the very idea of a Jewish state, on our collective identity.

We can understand that if names such as Shiloh, Hannah, Rachel, Abraham, Isaac, Jacob, Mt. Ebal, are unfamiliar to American Jewish students, they’ll never be able to explain the Jewish people’s connection to the territories of Judea and Samaria.[1] In practice, anyone who can’t explain this will find themselves outside the story.

This also has to do with the challenge of BDS.[2] Paradoxically enough, a student on the University of Michigan campus experiences BDS more intensely than an Israeli here, even though the influence and the ramifications of the BDS movement are ultimately on us here, on the State of Israel.

For this reason, the student at UMich is a crucial link in the chain simply because he happens to be there – even though no one chose him for the task. If he’s not a Zionist, or if he opposes Israel, he’s not part of this task. But most Jewish students are pro-Israel.

We often hear from pluralistic American Jewry that on the one hand they’re connected to Israel, and on the other hand they increasingly feel that this home of theirs doesn’t want them or respect them, which weakens their Zionist identity. What do you make of that?

It says in the Mishna, in Pirkei Avot: “Any love conditional on something – when the thing ceases, the love ceases” (Pirkei Avot 5:16). For this reason, if someone’s love for Israel depends on who the government is, I have a problem with that.

If you’ll forgive the corny metaphor, my function as Minister of Diaspora Affairs is to be a bridge – to explain to the Israeli public and policymakers the voices I hear from Diaspora Jewish leadership, and at the same time to convey to Diaspora communities, as accurately as I can, the government’s positions on matters of interest to them. Take the grandchild clause, for example. Even though I don’t think it’s Diaspora Jewry’s place to decide, I’ll happily explain the debate to them. There’s room in the discussion for criticism, but not for mudslinging or hysteria. They need to be part of the discussion without intervening in the government’s decisions.

In your opinion, what’s American Jewry’s role with respect to Israel?

Their role is to maintain strong communities. I’m a fervent believer in the return of the Jewish people to Zion, but on a broader strategic level, the resilience of Jewish communities in the United States – resilience of identity, security-related resilience, financial resilience – is an asset to the State of Israel. It’s an asset in an infinite number of ways. These communities are the best ambassadors in the world, and once they care and they have a shared identity, they’ll invest in continuity both in the United States and Israel, come to visit Israel, and so on. It’s not just philanthropy – even when they just come to visit, that’s deeply important.

Will you support the Diaspora unconditionally, in any situation? And do you expect the Diaspora to unconditionally support Israel as well?

We’re family. Every Jew in Israel and across the sea is like a brother to me. That’s why someone with a solid Jewish identity would never speak in terms of civil war.[3] A sentence like that couldn’t possibly come out of the mouth of a Jew with a real connection to his Jewish identity. It goes way beyond politics.

In this sense, the role of the Minister of Diaspora Affairs – sort of like the role of Israel’s president – isn’t a political role. It’s not my job to influence the political views of Jews in France, Argentina, or Miami.

You’ve only held this position for a short time, but we’d love to hear: What are the major aims you want to advance? What’s important for you to advance on a personal level?

I’m choosy about my goals – you have to be very focused, because the only thing that’s certain in politics is uncertainty… My primary goal is to make Jewish education [in the Diaspora] more accessible so that it won’t be reserved for the rich. That’s the task – to invest in a girsa deyankuta, something we take in with our mother’s milk, that won’t be forgotten so easily. For a child who’s never been exposed to knowledge of Judaism, even Birthright trips won’t help.

The Ministry of Diaspora Affairs has the ability to create partnerships and matching. Our goal is to create an initiative similar to Mosaic United, called Alef-Bet, that will be dedicated to this goal. We’ll build partnerships with Jewish schools that teach the Hebrew language, Jewish identity in all its streams and diversity, and Jewish history, and that strengthen the connection to Zionism and to the State of Israel. These fields are an entrance requirement in order to participate in the initiative, and there’s no point in investing in a school that doesn’t work to promote them.

As a minister, what’s your commitment to pluralistic Jewry?

On controversial issues, such as the ezrat Yisrael (the mixed-gender section of the Western Wall), it’s hard to reach concrete achievements. Instead, my goal is to prevent harm. I don’t think there’ll be a change to the status quo, because the Haredim have considerable political power. My goal is not to move backward, even if we don’t move forward.

I’m talking about things like the attempt to legislate punishments for immodest dress at the Western Wall – that kind of legislation doesn’t help anyone.

When it comes to the ezrat Yisrael, we can take simple actions to support it without leading to an uproar. Putting aside questions of one stream of Judaism or another, we need to make sure that families who want to put notes in the Western Wall without splitting up can do so.

What’s gone wrong along the way? What do we need to fix, and how can we fix it?

I’ll quote the great Zionist leader Yitzchak Sadeh: The width of the base determines the height of the peak. When the base – the common denominator, the level of connection to Jewish and Zionist identity, the level of connection to our story – is weakened here in Israel, and when liberal Judaism is virtually unknown among secular Israelis, it creates a disconnect in two directions – either indifference to Judaism or antagonism to non-Orthodox Judaism.

In the United States, too, Jewish identity isn’t at the height of its power, and certainly not Zionist identity. We’re living in a time that isn’t exactly a golden age, either for Judaism or for Zionism.

We could even call it a crisis. How are we going to get ourselves out of it? Either there will be Jewish young people who care about preserving the continued existence of the Jewish people, and who will take meaningful steps in this direction over time, or there won’t be.

We’ve already mentioned BDS, which is doing damage – after all, it’s increasingly fashionable to compare Israel to an apartheid state. At an important conference that took place in the Knesset in February 2023, attended by hundreds of participants from around the world, Professor Irwin Cotler, a former Canadian Minister of Justice, pointed out the significance of this comparison: Apartheid is a war crime, and if the State of Israel is a war crime, that means it must be erased. Moreover, its actions to defend itself have no moral standing, because if it's illegitimate, you can hurt it with no compunction. This is why students, particularly Jewish students, need to understand and know how to refute those claims. It doesn’t even need to be stated that there isn’t the slightest connection between the racist South African regime and the reality here in Israel, including the reality in Judea and Samaria.

One last question – Why did you choose to live in Hannaton? Are you still happy with that decision today?

I had three motivations: It was important to me to settle in the Galilee for Zionist reasons; I don’t believe it’s possible to live a full Jewish life outside the framework of a community; and I was looking for a community that would be based in a deep connection to Jewish and Zionist identity without judging people on the length of their tzitzit.

I think Hannaton is a model with the potential to be much more widespread, because it allows for a wide range of diversity – from a traditional identity to a liberal or an Orthodox identity. It’s enough that Jewish identity be important to you. It’s a space that isn’t judgmental. That’s been my experience here, and it’s what I love about this community.

[1] The West Bank

[2] The movement to for Boycott, Divestment and Sanctions against Israel

[3] This term has been thrown around here and there in Israeli political discourse over the past months.

הפוסט A Solid Zionist Identity, A Conversation with Amichai Chikli | Minister of Diaspora Affairs and Minister for Social Equality הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

In coming to understand the great, complex, profoundly meaningful challenge of the relationship between Israel and American Jewry, two events have had an influence on me. These events were somewhat extreme, but certainly not uncommon or marginal.

One of these experiences took place several years ago. I attended the funeral of a relative who, like my father, had immigrated to Israel from the United States, making his home and raising his family in Israel. At the funeral, his loving grandson delivered a eulogy in which he referred to the deceased as “a Holocaust survivor.” At first, I didn’t understand what he was talking about; I thought there must have been some mistake. A few moments later, I understood what he meant – and I couldn’t believe what I had heard.

In religious circles, I sometimes hear the term “silent Holocaust” used to describe the contemporary situation of American Jewry. This horrifying phrase assumes that there is no value to non-Jewish life, and that assimilation is no different than death in the gas chambers. Moreover, it assumes that there is no vitality, no creativity, no innovation, no reproduction of the Torah or of the Jewish people in the United States – so that escape from the United States and aliyah to Israel is the only conceivable future for a Jew.

There can be no doubt that assimilation is a deeply painful phenomenon that challenges us as a religion and as a people, and that poses a particular challenge to the Jewish people outside of Israel. We’ve invested the best of our mindpower, our resources, our educators, and our hearts in finding ways to deal with this reality, which only seems to grow more entrenched with the years.

Even putting aside the difficulty of using the word “Holocaust” here – putting aside the cheapening of the Holocaust that such a use entails – this expression paves the way to total detachment between the two communities. This is because our ways of thinking inevitably lead to real-world consequences. If we believe that American Jewry is lost forever, a story with a foregone conclusion, why should we focus our efforts there? All the more so, why should we attempt to learn what’s happening there? Quite the contrary – we need to avoid the dominant trends in American Jewry like the plague. From here on out, the stories of the two communities become disconnected from one another.

My unfortunate experience at the funeral exemplifies the vast distance between Israeli Jews and their American compatriots, and it reflects the dwindling of our ability to work together. How can we even start to explain ourselves to one another? Where can the conversation even begin?

My second experience took place 15 years ago, when I was a student at the Schechter Institute of Jewish Studies. We studied alongside American rabbinical students who were required to spend a year in Israel in the context of their studies. You can learn Torah anywhere in the world, but the connection to Israel, to Zionism, the marvelous and complex experience of being here – that you can only get in Israel.

I remember one conversation with an American student while we were learning about Tu Bishvat. I talked about the fruits of the land of Israel, about planting saplings, about the renewal of the holiday, and so on. He – my chavruta, my study partner – looked askance at me. For him, he said, the holiday had nothing to do with the land of Israel. It was a celebration of nature, of sustainability, a holiday that emphasizes our connection to nature and our responsibility for it, which we share with God.

I tried to claim that this was one of many ways of understanding Tu Bishvat, or perhaps an additional interpretation of the holiday, but he doubled down. From his perspective, there was no connection whatsoever between Tu Bishvat and the land of Israel.

This interaction, one of the most significant among many such moments, led me to realize that the distance between the United States and Israel can’t only be measured in miles; it’s a distance in thought, a distance in identity, a distance in narrative. Not everything in Judaism is connected to the land of Israel, but the creation of a Judaism in which the land of Israel plays no part is very dangerous indeed.

These two encounters represent two dangerous trends that are liable to lead to two separate stories: one for the Jewish people in the United States, and one for the Jewish people in Israel. As the stories grow distant, so too will our hearts – unless we understand the depth of the danger we face and the responsibility we have to combat it. In the face of these trends, we must act wisely.

If we want to address the issue head-on, our starting point has to be open dialogue. Not a one-time conversation or an angry polemic – those can often make the problem even worse. We must have an honest, brave, direct conversation in which we try to learn from one another, to engage in “disagreement for the sake of heaven.” We must aim to create a shared language and a shared way forward – a language and a way to write our story together, the story of the Jewish people and the State of Israel, now and forever.

A Covenant of Fate, a Covenant of Destiny

I wish to return to the terms brit goral (covenant of fate) and brit yeud (covenant of destiny) coined by Rabbi Joseph Dov Soloveitchik in his famous essay “Kol Dodi Dofek” (“The Voice of My Beloved Knocks”). I will make use of these terms, albeit in a slightly different fashion. With the help of these terms, I will attempt to clarify Soloveitchik’s view of the revival of Israel and the place of the Jewish people in this process.

What is the Covenant of Fate? Fate signifies in the life of the nation, as it does in the life of ‎the ‎individual, the existence of compulsion. A strange force merges all individuals into one unit. ‎The ‎individual is subject and subjugated against his will to the national existence, the existence determined by fate, and it ‎is ‎impossible for him to avoid it and be absorbed into a different reality…[1]

Today, is the existence of the State of Israel a kind of “covenant of fate” – a fact in which we happen to live, a challenge we have to struggle with? Perhaps today, 74 years later, the State of Israel is no longer understood as a miracle, as a dream come true beyond our wildest expectations, as a mission that unites the entire Jewish people – but rather as a mere fact of fate. Israel’s complex reality has ramifications for Jews all over the world because we are all one people. Sometimes, it seems that, at least for some people, the State of Israel itself is the greatest challenge to the existence of American Jewry.

On the other hand, we are also part of a covenant of destiny:

What is the Covenant of Destiny? In the life of a people (as in the life of an individual), ‎destiny ‎signifies an existence that it has chosen of its own free will and in which it finds the full ‎realization ‎of its historical existence. […] The nation is enmeshed in its destiny because ‎of its longing ‎for an enhanced state of being, an existence replete with substance and direction. ‎Destiny is the ‎font out of which flow the unique self-elevation of the nation and the unending ‎stream of Divine ‎inspiration…[2]

In which of these covenants do we find ourselves today? How does the younger generation, including a new generation of Jewish leaders, see the situation? We’ve undergone a dramatic revolution, leading to an era in which Jewry has a physical home and a state – and a Jewish people in diaspora. In the great center of Jewish life in the United States, our fellow Jews live in security and freedom; they have the capacity to learn and shape the Torah, maintain their Jewish identity, and even participate in the leadership of their country.

Do we still see the enormity of the miracle? Do we still understand the extent of the revolution? Are we committed to the welfare of the Jewish people as a whole, and to establish a connection between it and its land that will set the imagination aflame and strengthen not only Israel, but the entire Jewish people?

We cannot detract from the importance of historical awareness, nor what it means to lack historical awareness. Nonetheless, historical awareness is not enough. The real question is: What is the significance of the State of Israel today, in 2023? What is the place of the Jewish people in the story of the State today? This is the question we must grapple with.

Today, in the present generation, the State of Israel is forging its way forward. Perhaps the task of our generation is to determine what kind of state will be built here. Does this task belong only to those of us who dwell in Zion? Is the maintenance of a Jewish center in the United States a task that belongs only to American Jewry? Or do we bear a mutual responsibility, a shared destiny?

This question – a covenant of fate or a covenant of destiny – is tested not only on an intellectual or an emotional level, but on the level of action. Do we feel that we are partners in the fate of the Jewish people, in the image of our shared destiny? What do our actions in practice, both in Israel and in the United States, tell us about our story? Are we consciously building a shared story? Or, trapped in a reality that grows more complicated by the day, are we merely responding to it, creating more and more distance from one another? Sometimes it seems to me that we are like those Jews who try to bring others closer to Jewish life, but whose actions merely serve to push them away.

Difficult Conversation

In my conversations with American Jews, the question comes up: Is Israel the center of Jewish life today, or are there two centers, the United States and Israel, just as there once were Babylon and Israel? Or are there several centers, none more important than any other? I see Israel and the Jewish people as a body and a heart, in that neither can exist without the other. Each clearly needs the other – the other’s Torah, the other’s philosophy, the other’s love, the other’s help.

It is my good fortune that my Judaism has a creative and philosophical center in the United States; this is a fact for which I am grateful. This center enriches my life, and sometimes I feel that it has almost saved my Judaism. This is because pluralistic and Modern Orthodox Judaism in America are often more universalistic and more sensitive in their theology and philosophy than their parallel communities in Israel. Here in Israel, patriotism is a built-in element of our theology, which I also appreciate – because we have been given the task of building a Jewish, democratic, Zionist, and humanistic state. The fulfillment of such a task is possible, although not certain. This is the destiny I see before me.

In their book Difficult Conversations, Sheila Heen, Bruce Patton, and Douglas Stone define three chief elements of a difficult conversation: the facts (“what happened”), feelings, and identity. A difficult conversation tells us who we are, as individuals and as a society, which is why it causes feelings to run high. In other words, when I have a conversation with a friend on a subject related to my identity, I’m asking not only who my friend is but who I am.

The conversation between the Jewish center in Israel and the Jewish center in the United States is a difficult, complex one, because it touches on the essence of our identities. We need to know how to have conversations of this kind, and how to have them without forcing our interlocutors into polarized positions – Zionist or anti-Zionist, patriot or traitor, humanist or fascist, and so forth. A genuine connection between the two sides recognizes each side’s commitment to their opinions and even celebrates the existence of different positions. Our disagreement doesn’t hinge on a dichotomy of views – support or opposition to Zionism, the necessity of aliyah to Israel or the total negation of aliyah as a Jewish ideal. We need a much richer conversation, an argument that we can agree to keep having.

If we try to pinpoint the ingredients of such a conversation, we can define it as a conversation between liberal American Jewry and the State of Israel, and vice versa – between the State of Israel and liberal Jewry. The American Jew might say: When Israel stops being liberal and democratic, the connection between us will come to an end. This is because a regime of that kind is against my values and my identity, and I’m not willing to identify with a country that doesn’t represent me. In turn, the Israeli might say: If so, your love of Israel is conditional. What kind of a connection is that? [1]

[1] We could suggest a conceptual distinction between one’s relationship to the State of Israel, which is currently in a complicated and even dangerous political situation, and one’s relationship to Israeli society, which contains a far broader and richer spectrum of opinions and beliefs than those represented in the political sphere. However, the ability to distinguish between the two requires a certain level of commitment and closeness. Moreover, this kind of distinction cannot be sustained indefinitely.

One might think that the term “dual loyalty” describes a situation in which one loyalty clashes with another. In fact, however, dual loyalty describes a situation in which one loyalty contradicts another. Therefore, an American Jew can be a patriotic American citizen and a Zionist supporter of Israel without running into the problem of dual loyalty. American Jews have dealt with this question for a century now. We are capable of living with many different loyalties, as long as they do not contradict or cancel out one another. It would seem that the question of dual loyalty no longer exists with regard to the particular country in which I live, but rather with regard to myself as a person. If progressive American Jews feel that their identity contradicts their ability to be Zionists and/or supporters of Israel because Israel’s conduct is deeply opposed to their values – for example, with regard to the occupation or on issues of religion and state – this will inevitably lead to a rupture of the bond between us and a disconnect of the heart.

We haven’t reached this point yet, but it looms before us as a warning sign. Remember, a difficult conversation is one that challenges our identity as individuals, as a group, as a state, as a people. It’s not easy to have a conversation like this. But do we have any other choice?

Unconditional Love

Any love conditional on something – when the thing ceases, the love ceases. Love that is unconditional will never cease. What is an example of conditional love? The love of Amnon and Tamar. And of unconditional love? The love of David and Jonathan. (Pirkei Avot 5:16)

Can we achieve a love that is not dependent on Israeli politics, a love that supports all members of the Jewish people regardless of their views on Israel? It’s not easy. But just as in a family, not wanting to stay in contact or work on our relationship is a one-way ticket to division and detachment.

True, a covenant relies on the desire and the freedom of both parties to maintain it, and people and societies in pursuit of justice, truth, and peace are allowed to set down their red lines. But don’t forget that it’s always harder to see the complexities of physically and mentally faraway places than those of our own. Many Israelis believe that American Jews don’t understand the complexity of life in Israel. At the same time, Israelis themselves don’t understand the complexity of Jewish life in America, particularly liberal Jewish life.

Zionism arose so that we could step out of the beit midrash, stop waiting for the Messiah, and take our fate into our own hands. Today, with a state, an army, and an economy, it would seem that the Jewish people is far stronger than ever. The monumental challenge before us is not only to continue our existence as a state, not only to defend the state. Rather, it is to return to the beit midrash and learn together, to define our identities and our connection. Both sides have a share in this challenge, and we need to take hold of it with both hands.

Let’s insist that this beit midrash bring us together and not push us apart, and that it be able to contain our vast diversity. We must find a way to express disagreement with Israel without distancing ourselves from it, to create dialogue that makes room for mutual influence, to intervene respectfully, and to understand the various realities at play.

Israel must understand that if it is to deal with the challenges faced by the Jewish people, the Jewish people must be part of the conversation. The preservation of Israel as a Jewish and democratic state is a task for the entire Jewish people, not only the citizens of Israel. After two thousand years of exile and 74 years of Israel’s existence, we can say that we’re still only at the beginning of the road. Israel must understand that its internal arrangements with respect to religion and state – for example, the cancellation of the grandchild clause of the Law of Return, which is once again under discussion – don’t just impact its own citizens, but the entire Jewish people, and therefore they must be included in the conversation. We must keep in mind that mature, grown-up love isn’t a constant honeymoon. It means being willing to work on the connection and not giving it up.

The Role of the Streams of Judaism

The establishment of the State of Israel led to a dramatic change not only in the situation of the Jews, but in the nature, expressions, and characteristics of Judaism […] The historic importance of this change is no less profound than the change that took place after the destruction of the Second Temple and the emergence of rabbinic Judaism, a change that forged post-Temple Judaism. [1]

What characterizes this change? To what kind of Judaism will it lead? Will the gambit succeed? What will the Jewish people look like, and what kind of connection will exist between its constituent parts? In our day, Israel is shaping itself. This is a fateful moment for us, and we stand at a crossroads. In the past, we were asked to create a state as a home and a shelter for the Jewish people. Today we are asked to forge the character of the state, Israeli society, and the Jewish people – while continuing to struggle for the existence of the state.

After 74 years, two Jewish centers – Israel and the United States – have become the central forces in shaping the Jewish people, its way forward, and its Judaism. Many talented educators and leaders in the United States and other diaspora communities have devoted their work to Jewish education, Jewish identity, and the connection between the Jewish people and the land of Israel. We cannot overstate the value, creativity, and successes of these leaders.

However, at the same time, there is a new current of young, idealistic leaders who are unwilling to hold onto a complicated picture with love, albeit occasionally with a broken heart. These young people, who are slowly but surely disconnecting from Israel, may be part of the next generation of Jewish leadership. Perhaps this is the difference between us. We aren’t asking whether to continue together, but how to continue – while some American Jews have set a mirror to us, asking whether it’s worth it to continue at all.

The different streams of Judaism were founded in order to save Judaism and the Jewish people from assimilation. We could have stayed in the ghetto, we could have assimilated, but we understood that another way was possible. The streams have since become movements that have molded the Jewish people and taken responsibility for its continuation. These religious movements are necessary not only to facilitate man’s conversation with God, but also – perhaps primarily – to instigate processes of change within the Jewish people. As a Conservative rabbi, I believe that Conservative Judaism may have a supremely important role to play today: facilitating conversation and leading the way on various societal levels, from leadership to young communities. In order to fulfill this role, it must reach out beyond its borders.

I hope that Conservative Judaism will have the foresight to create a way forward for the entire liberal movements and to serve as a beacon of inspiration and meaning for the Jewish people.

We are living in an era characterized by the extreme polarization of individuals, opinions, and perspectives. There have always been disagreements, but today, more than ever, we are insulated in our own echo chambers and perceive those who oppose our worldviews as not only wrong, but dangerous. Within the culture that surrounds us, we must remind ourselves that “these and those are the words of the living God, but the halakha is in accordance with Beit Hillel […] Why was Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? Because they were agreeable and humble, and they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, they put the statements of Beit Shammai before their own statements…” (Eruvin 13b).

[1] Soloveitchik, J. D. (2006). Listen, My Beloved Knocks. Translated by David Z. Gordon. New York: KTAV Publishing House.

[2] Ibid.

[3] We could suggest a conceptual distinction between one’s relationship to the State of Israel, which is currently in a complicated and even dangerous political situation, and one’s relationship to Israeli society, which contains a far broader and richer spectrum of opinions and beliefs than those represented in the political sphere. However, the ability to distinguish between the two requires a certain level of commitment and closeness. Moreover, this kind of distinction cannot be sustained indefinitely.

[4] Ish Shalom, B. (2011). “A Theology of Sovereignty: Judaism at a Crossroads?” Akdamot 30, 9–21.

הפוסט Unconditional Love? | Rabbi Yoav Ende – Founder and Executive Director of Hannaton Educational Center הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.