(על-פי נתונים שפרסם פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה באתר ynet)1

מספריה של התמונה הדמוגרפית העכשווית בוודאי גדולים עשרת מונים ממספרי תקופת התלמוד, אבל האחוזים אז והיום כנראה די קרובים. הדמיון ניכר גם ביחסים הפוליטיים-כלכליים-תרבותיים-דתיים: לכאורה כל תפוצות ישראל, כולל זו הגדולה והחזקה, מכירות בבכורתו של המרכז בארץ, מעלות לו תרומות, עולות אליו לעיתים, תומכות בו פוליטית ומקבלות את סמכותו בעניינים מסוימים. זאת התמונה מעל פני השטח, אז והיום. אבל מתחתיו, לפחות אז, מתנהל מאבק סמוי על הבכורה, שהופך אט-אט לגלוי.

בשני המרכזים הגדולים התנהלה בשלהי העת העתיקה יצירה רוחנית הדדית ונמרצת שנאספה לבסוף לקבציה של הספרות התלמודית. אבל בעוד המרכז הבבלי מתבסס ומתחזק, סבל המרכז הארץ-ישראלי מתהליכי כרסום מדאיגים בכוחו, והלך ונחלש מול כוחה המתעצם של התפוצה הבבלית. בסופו של דבר, אי-שם בתחילת ימי הביניים, עברה הבכורה סופית ורשמית ליהדות בבל; התלמוד הבבלי, ולא הירושלמי, הפך לטקסט הנלמד ביותר בארון הספרים היהודי.

האם ההיסטוריה הזאת עלולה לחזור על עצמה? אין לדעת. ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, ואין מקום להשוואה בין מדינת ישראל החזקה והמבוססת של ימינו ובין יהדות ארץ ישראל הנתונה תחת לחצי השלטון הרומי-ביזנטי החומסני והעוין בתקופת התלמוד. מנגד, גם עמידותה ורציפותה הרוחנית-דתית של יהדות אמריקה איננה בת-השוואה עדיין לעמידותה של יהדות בבל, ששמרה על זהותה מאות שנים רבות. אנחנו יכולים לאחל לעצמנו עוד מאות שנים של נוכחות יהודית בארץ, ולקוות גם להמשך מעמד הבכורה על התפוצות. בינתיים, נוכל ללמוד דבר מה מהתלמודים על מורכבותם של היחסים בין שני מרכזים גדולים.

*

מערכות קשרים מסועפות התקיימו בתקופת המשנה והתלמוד בין הקהילות בארץ ישראל ובבבל. מעולם לא פסקה התנועה הדו-סטרית שקישרה בין שני המרכזים האלה. התנועה הדו-סטרית בין הגולה לארץ ישראל התקיימה באופן ממשי והייתה תנועה פיזית, אך היו לה ממדים נוספים מעבר לכך: זוהי גם תנועה רוחנית ונפשית עמוקה ומורכבת. בדברים הבאים אני מבקשת לקרוא סיפור קצר מהתלמוד הבבלי, הצופן מעמקים פסיכולוגיים ומגדריים מתחת לחזות אידאולוגית והלכתית – וללמוד ממנו משהו על מורכבות היחסים התחרותיים בין המרכז היהודי בארץ וזה שבארה"ב.

הסיפור המובא בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין, מספר על יחסיו של רב אסי עם אימו הזקנה. רב אסי, שמכונה במקורות הארץ-ישראליים רבי אסי, היה מגדולי האמוראים בארץ בדור השלישי, חברו של רבי אמי. שניהם כונו "כהני חשיבי דארעא ישראל" (בבלי, מגילה כ"ב ע"א) – הכוהנים החשובים של ארץ ישראל – והיו תלמידיו המובהקים של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, שעמד משך שנים רבות בראש ישיבת טבריה במהלך המאה השלישית. מסתבר שכתוצאה ממערכת היחסים המורכבת עם אימו ברח רב אסי לארץ ישראל בצעירותו והגיע לישיבתו של רבי יוחנן בטבריה:

רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה. אמרה ליה: "בעינא תכשיטין" – עבד לה. "בעינא גברא" – "ניעיין לך". "בעינא גברא דשפיר כוותך" – שבקה ואזל לארעא דישראל.

שמע דקא אזלה אבתריה. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: "מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ?" אמר ליה: "אסור". "לקראת אמא מהו?" אמר ליה: "איני יודע". איתרח פורתא, הדר אתא. אמר ליה: "אסי, נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלום".

אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: "חס ושלום דלמא מירתח רתח?" אמר ליה: "מאי אמר לך?" אמר ליה: "המקום יחזירך לשלום". אמר ליה: "ואם איתא דרתח – לא הוה מברך לך".

אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי. אמר: "אי ידעי לא נפקי".

בבלי, קידושין ל"א ע"ב

תרגום: רב אסי הייתה לו אם זקנה. אמרה לו : "אני רוצה תכשיטים". עשה לה. "אני רוצה גבר". אמר לה: "אחפש". "אני רוצה גבר יפה כמותך!" עזָבה (=בבבל) והלך לארץ ישראל.

שמע שהיא הולכת אחריו. בא לפני רבי יוחנן, אמר לו: "רבי, האם מותר ללכת ולצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ?" אמר לו: "אסור". אמר לו: "לקראת אמא מהו?" אמר לו: "איני יודע". השתהה מעט, חזר ובא. אמר לו (=רבי יוחנן): אסי, נתרצית לצאת – המקום יחזירך לשלום. בא (=רב אסי) לפני רבי אלעזר, אמר לו: "חס ושלום אולי הוא כועס". אמר לו: "מה אמר לך?" אמר לו: "המקום יחזירך לשלום". אמר לו: "אם אכן כעס – לא היה מברך אותך".

תוך כדי כך שמע שארונה בא. אמר: "אם הייתי יודע – לא הייתי יוצא".

אימו הזקנה של רב אסי באה אליו בתביעות חוזרות ונשנות, בעלות גוון ארוטי ברור; האחרונה שבהן, "גבר יפה כמותך", חושפת את מושא תשוקתה האסור של האם. כתגובה בורח רב אסי לארץ ישראל. רב אסי מקיים אפוא את מצוות יישוב הארץ, אך לא מטעמים דתיים, כפי שחפצים בוודאי רבי יוחנן וחבריו בארץ ישראל, אלא מטעמים אישיים ביותר, כפי שקורה לא פעם, ולא רק בזמנם של אמוראי בבל… במהרה נודע לו שאימו באה אחריו. המשך הסיפור מתרחש כשרב אסי כבר בטבריה ושומע שאימו מגיעה ארצה. איננו יודעים כמה זמן עבר כבר, חודשים או שנים. מכל מקום, למעלה משני שליש מהסיפור כולו נסב סביב התחבטויותיו של רב אסי אם לצאת לקראת אימו או לא, עד לקבלת ההודעה שארונה בא, כלומר שכבר נפטרה. תגובתו החותמת את הסיפור היא: "אם הייתי יודע לא הייתי יוצא".

למעשה ברב אסי יש שלוש מקבילות חלקיות בירושלמי:

מהו שייטמא כהן לכבוד אביו ואמו? רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת. אמר ליה: אי מפני סכנת דרכים – צא; אי משום כבוד אביו ואמו – איני יודע. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: עוד היא צריכה לרבי יוחנן. אטרח עלוי ומר: אם גמרת לצאת – תבוא בשלום. שמע רבי אלעזר ומר: אין רשות גדולה מזה.

ירושלמי, ברכות פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב; ירושלמי, שביעית פ"ו ה"א, ט"ז ע"ב – י"ז ע"א; ירושלמי, נזיר פ"ז ה"א, ל"ד ע"א.

בכל המקבילות הארץ-ישראליות הנושא וההקשר הוא הגבלת היציאה מארץ ישראל, ובכולן הקונפליקט הוא בשאלה אם מצוות כיבוד אם מצדיקה את היציאה מארץ ישראל לאדמה טמאה, שאלה שמחריפה לנוכח מוצאו הכוהני של רב אסי. תשובת רבי יוחנן בגרסאות הירושלמי היא שאם היציאה נחוצה לשם הבטחת שלומה של האם היא מותרת, אך אם היציאה היא רק לשם כיבוד האם – אין הוא יודע להשיב.

לעומת זאת, בגרסה הבבלית כיבוד האם אינו נזכר כלל והמניע של רב אסי לצאת לקראת אימו איננו כיבודה בהכרח (אמנם ההקשר הכללי בבבלי הוא כיבוד אב ואם בכלל, ומנקודה זו ואילך עובר הבבלי לדון בכיבוד הורים לאחר מותם, אך מכל מקום, הנושא לא מוזכר במפורש בחילופי הדברים בפרט ובסיפור בכלל). כנגד החסר הזה מובאת בגרסת הבבלי פתיחה המתארת בהרחבה יחסית את מערכת היחסים בין רב אסי לאימו, דבר שכלל לא נזכר בגרסאות הארץ-ישראליות. מפתיחה זו מסתבר כאמור שלא קדושת ארץ ישראל הנחתה את רב אסי לעלות אליה, אלא בהלתו מהתנהגותה של אימו. כך מוסט מרכז הכובד של סיפור רב אסי מהסוגיה ההלכתית של השוואה בין קדושת ארץ ישראל ובין מצוות כיבוד אב ואם בסיפור הארץ-ישראלי, לסוגיה פסיכולוגית של יחסי אם ובן בסיפור הבבלי.

הסיפור עוסק ביחסים עם אם שהמיניות שלה היא הצד הדומיננטי בפנייתה לבנה. אלה יחסים בלתי-אפשריים, פרוורטיים, שגורמים לבן לברוח פיזית מפניה2. בהמשך מתעכב המספר באריכות על היחסים בין רב אסי לרבי יוחנן, כביכול ללא צורך. בעשותו כן הוא מעצב את רבי יוחנן כאב רוחני לרב אסי; רב אסי קרוע בין רגשותיו לרבי יוחנן ובין רגשותיו לאימו. בעוד האם נתפסת כתובענית, מפתה, נגועה בחומרניות ובמיניות, ה"אב" המפורסם הוא חכם גדול המבין לליבו של רב אסי, מכיל את מצוקתו ומאפשר לתלמיד-בן לעשות כרצונו. כנגד האם הבבלית הרגשנית והמינית (המסמנת תרבות זרה – אולי אפילו תרבות פרוצה) שבנה נמלט מפניה, ניצב ב"ארץ האבות" אב ארץ ישראלי שכלתני והלכתי, שרב אסי מוטרד מתגובותיו ומתקשה לעזוב אותו. כך נמתחות אנלוגיות ניגודיות בין האם הביולוגית בבבל ובין האב הרוחני בארץ ישראל.

דברי רב אסי בסיום, "אי ידעי לא נפקי", פורשו בידי הפרשנים השונים בשתי צורות עיקריות:3 האחת, שרב אסי כבר יצא לקראת אימו והוא מצטער על שעזב את אדמת ארץ ישראל, ולו לרגע, ללא סיבה מספקת.4 השניה, שרב אסי מצטער שיצא לדרך מלכתחילה ולא נשאר בבבל.5 אילו ידע שאימו תמות במהרה – לא היה יוצא, אם משום שהיה מחזיק מעמד עוד קצת אם היה יודע שימיה מעטים, אם מתוך צער על שלא סעד אותה לפני מותה, ואולי אף מתוך מחשבה שהסתלקותו קיצרה את ימיה.

לפי האפשרות הראשונה, רב אסי ביקש מלכתחילה רק לצאת לקבל את פניה של אימו ולהביאה עימו לארץ. ברם הסבר כזה מניח שנושא הסיפור הוא השאלה אם מצוות כיבוד אם מצדיקה יציאה זמנית מארץ ישראל לחו"ל, כבירושלמי, תוך התעלמות מהדרמה המרכזית של הסיפור הבבלי, שהיא יחסי רב אסי ואימו. התעלמות כזאת מהמטען הפסיכולוגי הכבד של הסיפור נראית כהתחמקות מלב המאפליה המתגלה בו. הסבר כזה גם מניח שהשהות בארץ, שהייתה מלכתחילה מקום מפלט גרידא עבור רב אסי, הפכה עבורו בינתיים לבעלת משמעות דתית כה מרכזית, עד שהוא מתקשה אפילו עם יציאה קצרה ביותר ממנה, ומצטער על כך יותר מאשר על מות אימו. האפשרות הראשונה מניחה אפוא מהפך אמוני והשקפתי מרחיק לכת ביחס ליישוב ארץ ישראל, שעבר על רב אסי בזמן הבלתי-ידוע שחלף בין עזיבתו את בבל ובין בואה של אימו ארצה.

שולמית ולר העלתה אפשרות שרב אסי רצה למנוע את בואה של האם, וחשב שאם יצא לקראתה יוכל למנוע בעדה מלהתיישב לידו בארץ-ישראל.6 לפי אפשרות זו, ניתוקו הרגשי של רב אסי מאימו הוא כה מוחלט וסופי, עד שהוא רוצה להרחיקה מעליו בכל מחיר. גם אפשרות זו עוקפת את הדרמה הגדולה שעימה מתמודד רב אסי, אם כי מצידה האחר – ביחסה לו ניכור מוחלט מאימו ואדישות גמורה למצבה הקשה.

רש"י פירש את תשובת רבי יוחנן כך: "סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל". רבי יוחנן סבר שרב אסי מבקש בעצם לברר אם הוא יכול לחזור לבבל, כנראה כדי לחיות שם עם אימו. נראה שרש"י מייחס את ההבנה הזאת רק לרבי יוחנן, אבל אפשר שהייתה זו גם כוונת רב אסי. אם כך – יש להבין את דבריו בסיום "אם הייתי יודע לא הייתי יוצא" כביטוי של חרטה על עצם עזיבתו את בבל. לשונה של התשובה הסופית של רבי יוחנן לרב אסי, "נתרצית לצאת, המקום יחזירך בשלום", שמדגישה את עניין החזרה, מתפרשת לפיכך כברכת הדרך שנותן רבי יוחנן לחזרת רב אסי לבבל, למרות האיסור ההלכתי, אחרי שהבין את גודל מצוקתו של רב אסי. לפי פירוש זה, הנראה לנו יותר, רב אסי מצטער – לא על כך שיצא מארץ ישראל לקראת אימו (דבר שכלל לא הוזכר בסיפור) – אלא על כך שיצא מבבל לארץ-ישראל, לאמור: אילו ידעתי לפני יציאתי מבבל שתמות בקרוב, לא הייתי עוזב אותה. כך, בחשבון אחרון שב רב אסי ובוחר באימו הביולוגית הבבלית ולא באביו הרוחני הארץ-ישראלי.

הסיפור מעלה אפוא את הצורך לבחור בין האם לאב, וכן בין בבל לארץ ישראל. בבל היא המולדת המזוהה עם האם, וקשה מאוד עד בלתי-אפשרי להינתק ממנה. גם אם הצליח לעשות זאת פיזית, נראה שנפשית הגיבור נשאר קשור אליה, והוא מלא רגשות אשמה על נטישתו אותה.

נראה שהתלבטויותיו הממושכות של רב אסי, התרוצצויותיו בין החכמים ועיסוקו בכעסו המדומיין של רבי יוחנן, חושפים גם הם את הפחד מן הצורך לבחור בין האם לאב, ואת האמביוולנטיות הגדולה שלו בין אפשרות חזרתו לבבל, לאימו – חזרה שהיא רגרסיבית במובהק – ובין המשך חיים מתפתחים בארץ ישראל, "ארץ האבות".

הסיפור פתוח אפוא לשתי אפשרויות קריאה מנוגדות, המעצימות את הקונפליקט בין האם לרב ובין בבל לארץ ישראל, הניצב בליבו של הסיפור. דברי רב אסי בסיום, לפי אפשרות ההבנה שנבחרה כאן, גם הם ניתנים לקריאה בשני רבדים: ברובד הלאומי הם מסבירים מדוע למרות הרוחניות הגברית של ארץ ישראל, יהודי הגולה הבבלית מתקשים להגיע אליה, ורובם נשארים בחיק אימם הבבלית. ברובד האישי-פסיכולוגי הם ממחישים עד כמה היציאה מגוף האם אינה מסתיימת בלידה, עד כמה היא מלווה בתהליך נפשי מורכב וממושך. אך זוהי כאמור רק אפשרות אחת להבנת הסיפור, ורוב המפרשים בחרו באחרת.

לפי אפשרות הקריאה הרווחת יותר, רב אסי שלם לחלוטין עם בחירתו באבא-ארץ-ישראל, עד שאפילו התרחקות זמנית קצרה ממנו לכיוון אימא-בבל גורמת לו צער. לפי אפשרות זו, התנועה הפיזית מבבל לארץ ישראל הושלמה ואף התגברה והתעמקה על ידי תנועה נפשית ודתית, ורב אסי הכריע הכרעה ברורה לצד אבא-ארץ-ישראל.

בעצבם כך את הסיפור, כפתוח לשתי קריאות מנוגדות, חושפים יוצרי ועורכי הסיפור הבבליים במודע או בלא יודעין אמת עמוקה: הדרמה הבלתי-פתורה של רב אסי איננה נחלתו בלבד, היא בוודאי גם נחלתם של חכמי בבל, ואולי אף נחלת יהודי ארה"ב והגולה בכלל, בימים ההם ובזמן הזה.

הפוסט אמריקה ובבל – אמא או אבא? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

קִרְאִי לִי: יָם.
מְקַנֵּן בִּי חֲשָׁשׁ מְסֻיָּם
שֶׁאֲנִי שֵׁפֶל וְגֵאוּת וְאִי

אֶפְשָׁר שֶׁתִּקְרְאִי לִי עַם?
אֲנִי אֶקְרָא לָךְ: בּוֹאִי כַּלָּה, בּוֹאִי כַּלָּה
וְאַתְּ תַּחְמְלִי עָלַי חֶמְלָה

שֶׁהֵיטַבְתִּי זָכוֹר וְשָׁמוֹר עַל נְהַר כְּבָר.
וּבְצִיּוֹן אֲנִי זוֹכֵר וְלֹא שׁוֹמֵר
דָּבָר.

הפוסט בואי כלה הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

וְיָאִיר עֵינֶיךָ כִּכְלוֹת הָאוֹר

קְרַע אֶשְׁנָב לַמַּבּוּל

וְיָבוֹא בְּדָמְךָ וְהָיָה לְמִסְתּוֹר

כִּכְלוֹת שְׁנוֹת־נֹחַ

וּמִשְׁקוֹ עַל הַיָּם.

גַּם אֲנִי בִּבְשָׂרִי הָרָע

הַמְקַדֵּם שְׁנוֹתָיו בַּבֹּקֶר

הִקְצַבְתִּי מַחֲבוֹא לַסַּעַר.

תֵּבַת הַגּוּף סְגוּרָה.

כָּל הַמַּבּוּל בַּכְּלוּב.

רֶגַע לִפְנֵי כְּלוֹת הָאוֹר

אֵרֵד וְאֶפְתַּח.

וְנֹחַ סוּמָא יִתְפַּקַּח.

הפוסט מַבּוּל הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

לִשְׁכַּב עַל הַגַּב בְּבֵית מָלוֹן בְּמַעֲלֵה הַשְּׁבִיל

מוטלת לְבַדִּי עַל אִי בְּסוֹף הָעוֹלָם וְאֵין פֹּה אִישׁ

שֶׁיַּגִּיד לִי בְּעִבְרִית

מָה אֲנִי עַכְשָׁו.

קוֹלוֹת נָשִׁים מִצַּמְּרוֹת הָעֵצִים

וְקוֹלוֹת גְּבָרִים מִקַּרְקָעִיּוֹת הַיָּם מְשׂוֹחֲחִים

במרפסות הַשְּׁכֵנוֹת

וַאֲנִי צְרוֹר פְּחָדִים,

גָּבִישׁ בַּלָּהוֹת טָהוֹר.

הפוסט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּצָהֳרַיִם הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

בֵּין עֶשֶֹר לִשְׁתֵּים עֶשְֹרֵה.

מְנַסָּה לְחַיֵּךְ,

אַתְּ מוֹתַחַת שְֹפָתַיִם.

בְּטוֹן הַכְתָּבָה אַתְּ מְוַדֵּאת פְּרָטִים,

בּוֹדֶקֶת טֹפֶס שֶׁנִּשְׁכַּח

וּמְסַכֶּמֶת: אֵין עֲבוּרֵךְ עֲבוֹדָה.

סְפָּסִיבָּה, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ

אֲבָל עֵינַיִךְ בַּמָּסָךְ.

וּמִתְחַשֵׁק לִי לְנַעֵר אוֹתָךְ

תִּרְאִי אוֹתִי,

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת כָּאן מוּלֵךְ

וְאֵיפֹה זֹאת אֲשֶׁר יוֹשֶׁבֶת מִמּוּלִי?

בְּאֵיזוֹ יֻמְרָנוּת וִתַּרְתִּי

עַל פַּשְׁטוּת הַהַחְתָּמָה

בִּטְבִיעַת אֶצְבַּע.

שָׁנָה טוֹבָה שֶׁתִּהְיֶה,

וּכְבָר אַתְּ מְצַלְצֶלֶת וְקוֹרֵאת לַבָּא בַּתּוֹר,

הוֹצֵאתִי מֵהַתִּיק מַהֵר

תִּרְאִי, הַסֵּפֶר שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת עַכְשָׁו

פָּנֶיהָ הַבִּלְתִּי-נָשִׁיּוֹת שֶׁל הַמִּלְחָמָה,

רִאשׁוֹן שֶׁלִּי אֵי פַּעַם בְּרוּסִית.

וְאַתְּ לֹא מִתְבַּלְבֶּלֶת,

לוֹקַחַת מִיָּדִי אֶת הַסֵּפֶר,

בַּקּוֹל הַמְּמֻשְׁמָע

קוֹרֵאת לִי דּוֹר הַתִּקְוָה

וְנִפְנֵית לְטַפֵּל בַּמְּבֻטָּל הַבָּא.

הפוסט סְבֵטָה הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

אֵם יַצְרָנִית, אָב בּוֹגֵר קוֹמְסוֹמוֹל, תְּמוּנַת לֵנִין בַּגַּן

דִּקְלַמְתִּי פּוֹאֶמוֹת, שָׂנֵאתִי אִקְרוֹת

חָלַמְתִּי עַל מִי שֶׁאֶגְדַּל לִהְיוֹת

הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁל כָּחֹל וְלָבָן

עָזַבְתִּי מוֹלֶדֶת, עָלִיתִי לָאָרֶץ, בָּכִיתִי בַּגַּן

עָמַדְתִּי בַּתִּקְוָה, שִׁנַּנְתִּי תְּפִלּוֹת

הוּתַךְ בִּי כּוּר מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לִהְיוֹת

הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁל שָׁחֹר וְלָבָן

קַמְתִּי בַּבֹּקֶר, צִחְצַחְתִּי שִׁנַּיִם, הָלַכְתִּי לַגַּן

שִׂחַקְתִּי בְּלֶגוֹ, הִלְבַּשְׁתִּי בֻּבּוֹת

יוֹם רָצִיתִי לִהְיוֹת

יוֹם לֹא לִהְיוֹת

הפוסט ציונות הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

אני יוצאת, משב רוח צונן וטיפות גשם של סוף מרץ בקליפורניה, חדות כמו סיכות. מהדקת את המעיל, מחליקה אל האוטו. הנהג, מבטא זר, נראה מקסיקני, מרים עיניים: "אר יו רדי מא'ם? איי סי יו גו טו האספיטול. נוט א לונג דרייב, טוונטי מינטס".

אני נשענת על החלון, וכמו בבדיקה עם מיכאל לפני שבע שנים וכמו בבדיקה עם אבשלום לפני ארבע, אני מייד נזרקת אל אותו בוקר שמונה שנים אחורה. חדר קטנטן בהדסה הר הצופים, היריון ראשון, מילים מרחפות אז מעליי: את עוד צעירה, אין מניעה לנסות מייד אחר כך שוב, את צעירה, זה שבוע יחסית מוקדם, אפשר לסיים את ההיריון בקלות.

אחרי זה כלום, חושך, רק זוכרת את התחושה אחרי, כשהבטן חלולה והלב לא מרגיש.

"וור יו פרום?" הנהג שואל, מחזיר אותי אל הכביש המהיר של סאן-דייגו. "איזראל", אני עונה.

"אוו, איי אם קריסצ'ן". הוא מתרגש, מביט בי במראה: "מיי דרים איז טו גו ד'ר. האב יו בין טו ג'רוזלם?"

אני מחייכת, רואה בדמיוני את הפקק של רחוב עזה, את השיירה של ביבי שהייתה מעירה אותנו בצפירות אימה כל בוקר, את הפקקים, את הלכלוך. עיר אהובה ורועשת, רחוקה ממני עכשיו. "יס, איי וואז בורן ד'ר".

נכנסת אל קבלת החולים, השם שלי מופיע בצג מעל המזכירה, נפרדת מאלף דולר השתתפות עצמית ונכנסת. שתי אחיות מקבלות אותי בחיוך מצוחצח, נשכבת על המיטה. "No husband?" שואלת האחות לפני שסוגרת את הדלת. "יס האזבנד", אני עונה, "באט ווי דונט האב פאמילי היר, סו הי סטייד וויד' מיי טו אד'ר סאנס, אט הום".

הרופא נכנס, מעיף מבט קל בניירות, אני מחייכת לעצמי – הוא לא אמריקאי, איזה מזל. מביט בי ואומר בעברית, במבטא כבד: "שלום. אני יהודי מאיראן, הייתי בתל-אביב הרבה פעמים, לא אוהב ירושלים, רק תל-אביב". אני צוחקת בהקלה, אין לתאר את המזל שיש לי, אם כבר לבד אז שיהיה רופא יהודי והכי חשוב, לא אמריקאי.

"אני רואה היריון רביעי אבל שני ילדים". אני מהנהנת, הוא מבין.

אולטרסאונד, הנה היא, בטן ראש ידיים, זזה לאט כמו צלופח קטן בים. הרופא מחזיק את המתמר ביד אחת ובשניה את המחט, מחפש היכן אפשר לדקור שהבייבי לא תיפגע.

אני עוצמת עיניים, יודעת שעכשיו אסור אסור לזוז. מחכה. אבל הדקירה לא מגיעה. שקט בחדר.

"איי אם סורי", הוא אומר אחרי כמה שניות. "איי קנט דו איט טודיי. יו סי ד'יס?" הוא מצביע על נקודות לבנות קטנטנות. "איט וונט לט מי דו איט, ווי ניד טו ווייט א ביט, טן דייז. קאם באק אין טן דייז".

אני לא מאמינה, אחרי ההתעוררות המוקדמת, הוויכוחים האינסופיים עם מריק שהתנגד לבדיקה, מה עשרה ימים?

מתלבשת מהר, יוצאת אל המזכירה, הרופא כבר שם. הוא מסביר לה למה לא ניתן היה לבצע את הבדיקה, מבקש שאגיע שוב ב-6 באפריל. היא מסבירה לו שהכול מלא והוא מתעקש, זה חייב להיות בתאריך הזה כי אחר כך כבר לא עושים מי שפיר, השבוע יהיה מתקדם מדי, זה ממש התאריך האחרון.

מחייך אליי ואומר בעברית: "להתראות עוד מעט".

אני רוצה להזמין אובר, מוציאה מהתיק את הטלפון שהיה על מצב שקט. 6 שיחות שלא נענו, מריק. אני מתקשרת ושומעת את הבנים ברקע, "מה זה? למה הם לא בגן?", "אל תשאלי, קיבלנו הודעה הבוקר שסגרו את הגנים בגלל הקורונה. את מאמינה? אחרי שצחקנו על כולם בארץ ששם היסטריים ופה הכול כרגיל – זהו, סגרו. טוב, עזבי, איך הייתה הבדיקה?"

כבר שלושה ימים שהילדים בבית, את האוניברסיטה סגרו ומריק עבר ללמד בזום. אני מנהלת ישיבות מהסלון דרך המחשב. הילדים דבוקים לטלוויזיה. הזמנו מאמאזון משלוח נייר טואלט, אמרו שיגיע עוד שלושים וחמישה ימים כי הכול נגמר. מהמחשב של מריק אני שומעת בחצי אוזן את טראמפ, מלגלג ומדקלם מספרים של נפטרים משפעת בשנה שעברה. בישיבת הצוות אצלנו מדברים על התור לחנויות הנשק בלוס אנג'לס, ועל התוכנית שרק פתחנו להומלסים ותיאלץ להיסגר עכשיו, כי נראה שהולכים לקראת סגר כללי.

"אנחנו חייבים לחזור לארץ", אני אומרת למריק בערב אחרי שהילדים נרדמו. "מה פתאום", הוא מזדעק. "פה הכול עוד פתוח, החנויות, שמורות הטבע. המערכת הרפואית כאן מצוינת, והמספרים פה נמוכים בהרבה בהשוואה לארץ". אני מתעקשת. "צריך לחזור. אני מפחדת להישאר פה. השאלה היא לא איפה המערכת הרפואית טובה יותר, השאלה היא איפה המשפחה שלנו, איפה האנשים שיעשו הכול בשבילנו אם משהו יקרה".

ההודעות מתחילות לזרום, כל בוקר אני קמה לעשרות סמסים מהארץ. חברים שמספרים על הסגר, רופאת הנשים שלי, שיילדה את שני הבנים, כותבת לי בפסקנות לעלות על מטוס ולהגיע הביתה. "אבל לאן ניסע?" מריק מתווכח איתי. "אין לנו דירה, אין רהיטים, את הכול מכרנו לפני שנסענו, את רוצה להגיע לבידוד לאיזו דירה מבאסת בקטמון, קומה שלישית בלי מרפסת? פה לפחות יש לנו בית גדול, חצר, חוף ים". אבל אני מתעקשת. אולי זה ההיריון, אולי זו תחושת הזרות האיומה, אני רוצה הביתה.

"I am sorry, ma'am", היא אומרת שוב בלקוניות. איזה סורי ואיזה נעליים, אני זועמת, לא בטוחה אם אני מדברת עם אדם אנושי או רובוט. "מריק", אני צועקת לו מהמטבח, עדיין עם הנציגה על הקו. "ביטלו גם את הטיסה שהזמנו ל-29 באפריל. בוא לפה מהר כי יש מצב שעוד כמה ימים יונייטד יפסיקו את הטיסות לארץ!" מריק נעמד על ידי, חיוור. "סו וואט של ווי דו?" אני שואלת את הנציגה, ובמקביל מדווחת למריק: "יש שלוש טיסות אחרונות. כולן סולד אאוט, יש לה מקום עוד ארבעה ימים ב-4 באפריל, יש כרטיסים אחרונים וצריך עכשיו להזמין". "עזבי", מריק מתחנן. "בואי נישאר, יהיה בסדר, הקורונה הזאת, אני אומר לך, זה יירגע. איך נארוז את הבית בלי שום עזרה, את בהיריון, את מבינה שזה תוך ארבעה ימים?" אני מסתכלת עליו, "לא. אנחנו עפים מפה. נארוז, נמכור, נשאיר, לא אכפת לי, אני רוצה הביתה".

"אוקיי", אני חוזרת לשיחה, "ווי וויל טייק ד'אט פלייט".

שתים-עשרה מזוודות עומדות בסלון, אני מנסה להרים אותן אחת אחת על משקל ביתי, אבל הן כבדות מדי. הדירה הפוכה, עוד שמונה שעות אנחנו יוצאים לשדה התעופה, עוד לא ארזתי תיקים לדרך, עוד לא עברנו בסופר לקנות מצרכים אחרונים. הבנים מסתובבים בין המזוודות, אני עוד לא מצליחה להסביר להם שהם לא ייפרדו מהחברים שלהם כי אף אחד לא רוצה להגיע לומר שלום, קורונה.

מריק חוזר מהדואר, יצא לשלוח לארץ ארבעה-עשר ארגזים. אני רואה אותו חונה. למה כל הארגזים עדיין באוטו? "אין שירותי דואר גלובאלי", הוא אומר לי כשאני יוצאת אליו. "אבל מה נעשה?" אני שואלת אותו. הדמעות של העייפות כבר עולות. מותר לנו רק שתים-עשרה מזוודות, זה אפילו לא עניין של תשלום נוסף.

"נשאיר במחסן של המשרד שלך, בטח עוד חודש העניינים יירגעו ומישהו ישלח אותן".

נכנסים לאוטו. מיכאל בוכה שלקחתי לו את הטאבלט מהידיים, אבשלום צורח שהוא רוצה את הבקבוק שלו. אין לי מושג איפה ארזתי את הבקבוק. חייבים לצאת לשדה התעופה. אני חוגרת אותם, מתיישבת ליד מריק. הבנים צורחים מאחור, כל מה שאני רוצה זה רגע שקט לומר שלום. להביט בבית הזה שהיה המפלט שלנו מהבדידות שהרגשנו בחוץ. הבית הזה שקירב את ארבעתנו כל כך עד שהסכמתי להיכנס שוב להיריון. אני רוצה רגע להגיד תודה על כל מה שעברתי כאן בשנתיים שחלפו, אבל מריק מתניע, אבשלום עדיין בוכה ואנחנו נוסעים. אני מסתובבת אל מיכאל ומסבירה לו שוב כמו שיעצה הפסיכולוגית מהגן: "מיכאלי, אני יודעת שרצית להיפרד מספנסר ואייזיק וג'וש, אבל בגלל שעכשיו חברים לא יכולים להיפגש אנחנו לא נוכל להגיד להם שלום. כשנגיע לארץ אנחנו נתקשר אליהם בווטסאפ ותוכל לדבר איתם". הוא מביט בי, ילד בן 6, אני לא יודעת אם הוא עייף או עצוב, אם הוא מבין את המשמעות של מה שאני אומרת לו בכלל.

אנחנו עולים לכביש המהיר, הודעת סמס, מנהלת הגן של מיכאל ואבשלום מבקשת שבדרך לשדה התעופה נעבור במגרש החניה של המקדונלדס. הם השאירו שם משהו בשביל הילדים. מריק ואני מחייכים, אמריקאים חמודים, בטח השאירו לנו בלונים. הוא יורד במחלף, רק סטיה קטנה מהדרך לשדה, נאסוף את מה שהשאירו ונמשיך.

אנחנו נכנסים לחניה. לא מאמינים.

כל החברים של מיכאל ואבשלום. כולם שם. גם הגננות. ההורים. הם יושבים בתאי המטען, כל משפחה במכונית שלה, טור ארוך משני הצדדים, טור שלא נגמר. מריק מתחיל לנסוע ביניהן לאט, פותח את החלונות, מיכאל ההמום מנתק את עצמו מהחגורה ונצמד לחלון. הם כולם שם. מנופפים לנו, אוחזים שלטים של פרידה באנגלית. אנחנו נוסעים לאט, עוברים משפחה משפחה, מיכאל צווח: "ספנסר, ג'וש, איידן, לני – תראי, אמא, הם כולם באו לומר לי שלום!" אבשלום המום, מבטו עובר בין הילדים שמנופפים בהתלהבות, הוא מרים יד לנופף אבל המבט שלו קופא והיד לא זזה. הגננת שלו עוזבת את הרכב שלה, ולמרות ההנחיות המפורשות היא מגיעה עד אליו, עד לחלון, ושולחת שתי ידיים לחיבוק. אני מחזיקה למריק את היד, והדמעות שוטפות אותי בהכרת תודה לקהילה הזאת שלא נתנה לילדים שלי לנסוע מבלי להיפרד.

שני קונקשנים, שתים-עשרה מזוודות, שדה התעופה בניו-יורק ריק מאדם, אפילו הסטרבאקס סגור. שבע שעות המתנה, ואין מקום אחד לקנות קפה. רק עובדי הניקיון מסתובבים, כולם שחורים. כפופים, עוטי מסכות. סוף-סוף מכריזים על הצ'קינג. טיסה אחרונה, המסע עומד להסתיים, יאללה הביתה. מעלים אותנו ראשונים יחד עם שאר המשפחות, עוד שמונה שעות. הטייס מציג את עצמו, אנחנו חוגרים, "Good Afternoon ladies & gentlemen, welcome to United Airlines flight 2453 to Tel Aviv. The sky is clear and the weather is excellent, we will arrive tomorrow April 6 morning time, have a great flight. Thank you for choosing United".

6 באפריל. שכחתי לגמרי. בדיקת מי שפיר. חישוב מהיר בראש – שבועיים בידוד, כבר יהיה מאוחר מדי. איך שכחתי מהבדיקה? אבשלום נרדם עליי, מיכאל מחזיק חזק את הרובוט שקיבל מג'וש. הדיילת מסמנת לי לכבות את הפלאפון, אני מניחה יד על הבטן והמטוס מתנתק.

הפוסט סי יו אין טן דייז הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

שְׂרִידִים בָּעוֹף, בִּיעָף, בִּיעָף לָרוֹם!

אַל עַיִן לְאָחוֹר! אַל נִיד עַפְעָף!

הַמַּעֲרָב כֻּלּוֹ הָפוּךְ כִּסְדוֹם.

אֲבוֹי לַמִּסְתַּכְּלִים לַאֲחוֹרָם!

נְצִיב הַמֶּלַח עוֹד קַיָּם לְאוֹת.

תֵּבֵל הֵצִיצָה וְהַחֵטְא גָּרַם –

בָּהּ לֹבֶן קַר קָרַשׁ כִּבְאֵשֶׁת לוֹט.

הפוסט שְׁקִיעַת יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל סְתָו הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

יֵשׁ מָקוֹם שָׁמוּר

הוּא נוֹשֵׁב בְּתוֹכִי

בְּעִקָּר בַּחֹרֶף,

בְּעִקָּר כְּשֶׁהַבַּיִת רֵיק

הוּא אוֹמֵר:

הָיָה זְמַן שֶׁבּוֹ לֹא הָיָה לָךְ מָקוֹם בָּעוֹלָם

לַחֲזֹר אֵלָיו

לְהַנִּיחַ רֹאשׁ מְלוּטָּף עַל הַכָּרִית.

הָיָה זְמַן שֶׁבּוֹ הִבַּטְתְּ בָּרְאִי וְרָאִית

אֲחֵרִים

בֵּינֵךְ לְבֵּינֵךְ מְחִצָּה גְּדוֹלָה.

וְהַיָּמִים הֵם מַאֲבָק

לֹא לַחֲזֹר אָחוֹרָה.

*

אַל תַּהֲפֹךְ אֶת זֶה לִבְדִיחָה,

זֶה נָכוֹן. בְּכָל רֶגַע אֶפְשָׁר לָמוּת.

תִּרְאֶה אֶת נִיבִי וְאֶת הַבֵּן שֶׁל

מִשֶּׁפָּחַתָּ אָרְבֵּל.

אֶפְשָׁר לְהִתְחַשְׁמֵל, אֶפְשָׁר לִפֹּל מִגַּב

שֶׁל סוּס בִּרְכִיבָה,

לָעוֹלָם יֵשׁ מִצַּבֵּי רוּחַ וְרַק לִפְעָמִים זוֹ רוּחַ טוֹבָה,

לִפְעָמִים הוּא כָּעוּס, הוּא נִהְיָה מְגֻשָּׁם,

דּוֹחֵף מִישֶׁהוּ מִצּוּק, מֵרִים גַּלִּים גְּבוֹהִים בַּיָּם,

נַחֲשִׁי צֶפַע מִזְדַּחְלִים בַּחֲשֵׁכָה. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת,

אַל תַּהֲפֹךְ אֶת זֶה לַבְּדִיחָה,

אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁתָּמוּת

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה יַלְדָּה קְטַנָּה

שׂוֹחָה בְּלֹא לִוּוּי מְבֻגָּר בַּבְּרֵכָה

אוֹ כְּשֶׁמְּדַוְּחִים עַל חֵפֶץ חָשׁוּד בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת,

וּכְשֶׁאַתָּה בַּדָּרוֹם וַאֲנִי בַּצָּפוּן

לִפְעָמִים אַתָּה לֹא עוֹנֶה

לַטֶּלֶפוֹן כַּמָּה שָׁעוֹת,

וְהַתְּמוּנָה מַתְחִילָה לְהִצָּרֵב לִי בָּעֲצָמוֹת,

בְחִישַׁכוֹן הַלֵּב אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה

לְהַבְדִּיל בֵּין דִּמְיוֹן לַמְּצִיאוּת.

אַל תַּהֲפֹךְ אֶת זֶה לִבְדִיחָה, זֶה נָכוֹן.

בְּכָל רֶגַע אֶפְשָׁר לָמוּת.

הפוסט מְחִצָּה הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

וְאוּלַי

לֹא הָיִיתִי מֵעוֹלָם?

יֵשׁ וְהַמִּשְׁפָּט נִצְעָק אֶל סִפּוּרִי הַנִּרְקָם.

מֵעוֹלָם.

אַךְ אֶצְבְּעוֹתַי

הַנְּקִיּוֹת מִבֹּץ

מְשׁוֹרְרוֹת עַל בְּשָׂרָן אֶת פְּעִימוֹת הָאֲדָמָה.

אֲפִלּוּ פְּצוּעוֹת

אֲפִלּוּ מְדַמְּמוֹת.

מַשֶּׁהוּ נִזְכַּר. מַשֶּׁהוּ נִפְרָם.

אַבָּא עָבַד בַּשָּׂדֶה

גַּם אִמָּא

כְּשֶׁפָּרְחָה הַכֻּתְנָה פָּרְחָה אַהֲבָתָם

וְלֹא חָדְלָה לְעוֹלָם

רֹךְ וָלֹבֶן, עִיר וּכְפָר, חֲלוֹמוֹת וְאָבָק.

נוֹלַדְתִּי לְעוֹבְדֵי אֲדָמָה. אַךְ אֵינִי זוֹכֶרֶת.

תַּעְתּוּעֵי אוֹר וְצֵל מֵעַל הַחֲלָקוֹת הַחוּמוֹת.

הַאִם הַשָּׂדֶה זוֹכֵר אוֹתִי?

אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּרוּ בִּי גַּרְעִינִים. זֹאת יוֹדַעַת הֵיטֵב.

יֵשׁ וַאֲנִי נוֹבֶטֶת אוֹתָם. יֵשׁ וְקָמָה בִּי אֵשֶׁת אֲדָמָה

זוֹקֶפֶת רֹאשָׁהּ אֶל חַמָּה מְלַטֶּפֶת.

יֵשׁ וּלְחִישׁוֹת עֲדִינוֹת שֶׁל שִׁירַת עֲשָׂבִים מְדַגְדְּגוֹת בִּי.

צִפִּיַּת הַזְּרִיחָה שֶׁנִּלְפְּתָה בִּי מֵאָז וּלְתָמִיד.

זְמַן נְבִיטָה.

מֵעוֹלָם

הָיִיתִי חַקְלָאִית שֶׁל מִלִּים

קָמָה עִם שַׁחַר לְשׁוֹרֵר חֲלוֹמוֹת,

בְּמַאֲמָץ מְנִיחָה רַגְלַיִם עַל הַקַּרְקַע, טוֹחֶנֶת קָפֶה, מְכִינָה קֻפְסָאוֹת, מִתְרַסֶּקֶת אֶל הַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים. עוֹטָה עָלַי גְּלִימַת יוֹם.

עוֹקֶפֶת בְּרֶגֶל גַּסָּה אֶת הַבּוֹרוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ.

מְסַפֶּרֶת סִפּוּר אַחֵר,

סִפּוּר שֶׁל לֶחֶם, שֶׁל עֵץ, שֶׁל מַיִם בַּכַּדִּים.

יֵשׁ וְקָמָה בִּי אֵשֶׁת מַעֲשֶׂה.

וְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת טוֹפְפוֹת בַּחֲלָקוֹת הַחוּמוֹת

מְחַפְּשׂוֹת זִכְרוֹנוֹת בְּכַף הָרֶגֶל.

וְלִפְעָמִים בָּאָה הָרוּחַ וּפַעֲמוֹנֶיהָ מַחְרִישִׁים.

לֹא הָיִיתִי

לֹא תָּבוֹא

לֹא יָשׁוּב.

לֹא שָׂדֶה

לֹא אֶבֶן

לֹא חֵלֶק.

מִלִּים מְפַעֲמוֹת בְּלִבִּי

מְאִיצוֹת אֶת צְעָדַי

הַבַּיְתָה. הַבַּיְתָה. קוֹלִי נִשָּׂא.

הַבַּיִת רֵיק. הַכַּדִּים נֻפְּצוּ. הַלֶּחֶם יָבַשׁ.

רָחֲקוּ מֵהָאֲדָמָה עוֹבְדֶיהָ הַמְּסוּרִים.

רָחֲקוּ אֶל בָּתֵּי הָאֶבֶן. אֶל הַדְּלָתוֹת הַסְּגוּרוֹת

אֶל חֲלוֹמוֹת אֲחֵרִים. רָחֲקוּ וְנֶעֶלְמוּ.

יֵשׁ וְקָמָה בִּי אוֹבֶדֶת עֵצוֹת.

אֵינִי יוֹדַעַת אֶת עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה

אֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ לְתַקֵּן שְׁבָרִים.

שָׁבָה אֶל הַשָּׂדֶה.

מְנִיחָה אוֹזֶן רַכָּה עַל פָּנָיו

מַאֲזִינָה לַמַּעֲמַקִּים.

נֶאֱסֶפֶת אֶל הַחֲלוֹמוֹת.

שַׁחַר מְעִירֵנִי, וְשׁוּב אֶצְבְּעוֹתָיו מַחֲלִיקוֹת בִּי תְּלָמִים

מְפַיְּסוֹת אוֹתִי בְּיָד רַכָּה.

מְשַׁלְּחוֹת אוֹתִי אֶל הַחַיִּים. בְּבֶהָלָה.

שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ הַחַיִּים בְּהֶעְדֵּרִי.

לִפְנֵי לֶכְתִּי מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ סִימָנֵי דֶּרֶךְ שֶׁאֵדַע אֵיךְ לָשׁוּב אֵלָיו מִן הַבַּיִת. אֵיךְ לָשׁוּב אֶל הַבְּאֵר שֶׁבְּלִבּוֹ.

אֶל הַלִּבָּה.

לַחַשׁ קְסָמִים שֶׁנָּתַן בִּי, מִלִּים

שֶׁרַק הַלֵּב יוֹדֵעַ פִּשְׁרָן –

גַּעְגּוּעִים

כִּסּוּפִים

כְּמִיהָה

שְׁלָפִים

עֵינַיִם

כֻּלָּם

עוֹד סִפּוּר נִפְרַם. עוֹד פֶּרֶק נִרְקָם.

הוֹלֵךְ וְנִטְוֶה.

וְהַתְּמוּנוֹת

עִתִּים בְּהִירוֹת.

עִתִּים עֲכוּרוֹת.

הֶהָיָה?

רָצָה וְצוֹעֶקֶת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

וְאוּלַי,

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁמַעְתִּי קוֹל.

תְּלוּיָה כְּמוֹ טִפָּה עַל חוּט הַמַּמָּשׁ

לֹא עוֹזֶבֶת, לֹא מִתְנַפֶּצֶת לַקַּרְקַע,

לֹא מִתְגַּשֶּׁמֶת לְעוֹלָם.

בּוֹרַחַת.

אוּלַי יִרְדֹּף אוֹתִי הַגֶּשֶׁם לְהַשִּׂיגֵנִי הַרְחֵק.

לְסַפֵּר לִי שֶׁהִגִּיעוּ כְּבָר הַיָּמִים הַטּוֹבִים, הַשּׁוֹפְעִים

שֶׁהֵחֵלּוּ כְּבָר הַמַּיִם

שֶׁלֹּא צָרִיךְ לַחָרָבָה.

יֵשׁ וַאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הַמְּעֻרְפָּלִים

פּוֹתַחַת דֶּלֶת וְעוֹד דֶּלֶת לְמָצְאָהּ.

לֹא זוֹכֶרֶת אֶת הַחֲדָרִים

לֹא אֶת הַיְּשֵׁנִים בָּהֶם.

מְזַהָה רְסִיסֵי חֲלוֹם מֻכָּר פְּזוּרִים עַל כָּרִית

מְטַלְטֶלֶת יַלְדָּה יְשֵׁנָה

יַלְדָּה יוֹדַעַת.

לַהֲקִיצָהּ מִן הַבָּדָד

הֶהָיִיתִי? הֶהָיִית?

הפוסט ההייתי הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.