נקודות מבט

שתי חוויות השפיעו עליי בהבנת האתגר הגדול, המורכב ובעל המשמעות העצומה של יחסי ישראל ויהדות ארה"ב. אמנם היו אלה אירועים קיצוניים למדי, אך לא נדירים או שוליים.

חוויה אחת התרחשה לפני כמה שנים. נכחתי בהלוויה של קרוב משפחה שעלה ארצה מארה"ב, כמו אבי, והקים כאן בית ומשפחה לתפארת. בהלוויה ספד לו נכדו המתוק והאוהב, ובהספדו כינה אותו "ניצול שואה". תחילה לא הבנתי במה מדובר וחשבתי שחלה טעות; כעבור רגעים ספורים עמדתי על כוונתו, והתקשיתי להאמין למשמע אוזניי.

בחוגים דתיים אני שומע את הביטוי "שואה שקטה" הבא לתאר את המציאות של יהדות ארה"ב. הביטוי מעורר החלחלה והפלצות מניח שאין ערך לחיים שאינם יהודיים, והתבוללות זהה למוות בתאי הגזים. נוסף על כך הוא מניח שאין שום חיות, יצירה, חידוש, בניית התורה ובניית העם היהודי בארה"ב, ומכאן ברור שהעתיד היחיד הוא בבריחה משם ועליה ארצה. אין ספק שההתבוללות היא תופעה כואבת מאוד שמאתגרת אותנו כדת וכעם, וביתר שאת את העם שאינו יושב בציון. ברור שמושקעים מיטב המוחות, המשאבים, המחנכים והלב היהודי כדי להתמודד עם מציאות זו, שכפי הנראה הולכת ומעמיקה.

מלבד הקושי בשימוש במילה שואה, מלבד הזילות שיש בכך, הביטוי הזה סולל את הדרך לניתוק, משום שלמסגרת החשיבה יש תוצאות בעולם המעשה; אם הסיפור של יהדות ארה"ב אבוד וסופו ידוע מראש, למה להשקיע שם? וקל וחומר – למה ללמוד ממה שקורה שם? אדרבה, טוב להיזהר מאוד מהמגמות השולטות שם, וכן הלאה. מכאן הסיפורים מתנתקים להם.

החוויה המצערת הזאת מדגימה את המרחק העצום שנפער בין היהודים בישראל לאחיהם בארה"ב, ואת צמצום היכולת לפעול יחד. מאיפה מתחילים להסביר? מאיפה מתחילים לשוחח?

החוויה השניה התרחשה כשהייתי תלמיד בבית המדרש במכון שכטר, לפני 15 שנים. למדו איתנו תלמידי רבנות מארה"ב, שבמסגרת הכשרתם נדרשו להגיע לארץ לשנה אחת. אפשר ללמוד יהדות בכל מקום בעולם, אבל את הקשר לארץ, לציונות, לחוויה הנפלאה והמורכבת כאן – אפשר לחוות רק בישראל. זכורה לי שיחה עם תלמיד שהגיע מארה"ב כאשר למדנו על ט"ו בשבט. אני דיברתי על פירות ארץ ישראל, על נטיעת שתילים, על חידוש החג ועוד, והוא – החברותא שלי – הביט בי ואמר שבעיניו החג אינו קשור כלל לארץ ישראל; זהו חג הטבע, חג הקיימות, חג שמבהיר את הקשר שלנו לטבע ואת אחריותנו עליו, יחד עם הקב"ה. ניסיתי לטעון שזהו אחד מגלגוליו של ט"ו בשבט או פרשנות נוספת לחג, אך הוא הבהיר שלתפיסתו אין קשר בין החג ובין ארץ ישראל.

זו הייתה אחת הנקודות המשמעותיות שהבהירו לי שהמרחק בין ארה"ב לישראל אינו נמדד רק בקילומטרים; יש מרחק מחשבתי, זהותי ונרטיבי. לא כל דבר ביהדות קשור בארץ ישראל, אך יצירת יהדות שארץ ישראל אינה חלק ממנה היא מסוכנת מאוד.

שני המפגשים הללו מייצגים מגמות מסוכנות שעלולות לייצר שני סיפורים שונים לעם היהודי בארה"ב ולעם היהודי בישראל. עם התרחקות הסיפורים עלול להתרחק גם הלב, אם לא נבין את גודל הסכנה שבכך ואת האחריות המוטלת עלינו. עלינו לנהוג בחוכמה לנוכח המגמות האלה.

נקודת ההתחלה להתמודדות היא שיח משותף. שיח אינו שיחה חד-פעמית או פולמוס כועס – אלו יכולים לא פעם רק לדרדר את המצב. יש לקיים שיחה כנה ואמיצה בגובה העיניים, שבה נבקש ללמוד זה מזה, לקיים מחלוקות שהן לשם שמיים. עלינו לשאוף ליצירת שפה משותפת ודרך משותפת – שפה ודרך שיכתבו יחד את הסיפור, את אותו הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל, בימינו ולעתיד לבוא.

ברית גורל וברית ייעוד

אני מבקש לחזור ולהשתמש, בצורה שונה מעט, במטבעות הלשון "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", שטבע הרב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', ובעזרתן ביאר את תפיסתו באשר לתקומת ישראל ולמקומו של העם היהודי בתהליך הזה.

ברית-גורל – מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…1

האם כיום מציאותה וקיומה של מדינת ישראל הם בבחינת "ברית גורל" – עובדה קיימת שאנו מצויים בתוכה, אתגר שיש להתמודד עימו? אולי כיום, לאחר 74 שנה, מדינת ישראל כבר אינה נתפסת כפלא, כחלום שהתגשם מעבר לכל הציפיות, כמשימה שכל העם מאוחד סביבה, אלא כעובדה קיימת וגורלית? למציאות המורכבת בישראל יש השלכות על יהודים בכל העולם, שהרי אומה אחת אנו. דומה שלפעמים, עבור חלק מהאנשים, מדינת ישראל עצמה היא זו שמקשה על קיום יהודי בארה"ב.

מאידך, קיימת ברית הייעוד שלנו:

ברית-יעוד – מהי? היעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית […] האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה…2 באיזו ברית אנו אוחזים כיום? כיצד הדור הצעיר והמנהיגות החדשה רואים את מצב הדברים? עברנו מהפכה עצומה שהביאה לעידן שבו יש ליהדות בית פיזי ומדינה, ויש עַם יהודי בתפוצה. במרכז היהודי הגדול בארה"ב חיים בני עמנו בביטחון ובחופש, ויש בידם ללמוד ולעצב את התורה, לדאוג לזהותם היהודית ואף להשתתף בהובלת מדינתם.

האם אנו עדיין רואים את גודל הנס ומבינים את עוצמת המהפכה? האם אנו מחויבים לדאוג לעם היהודי כולו ולבסס את הקשר בינו לבין ארצו בדרך שתצית את הדמיון ותעצים את ישראל ואת העם היהודי כאחד?

לא ניתן להמעיט בחשיבות התודעה ההיסטורית ובמשמעות של היעדר תודעה שכזאת, ואולם תודעה היסטורית איננה מספקת. השאלה היא איזו משמעות יש למדינת ישראל כיום, בשנת 2023? ומה מקומו של העם היהודי בתוך הסיפור של המדינה כיום? זו השאלה שיש להתמודד עימה.

מדינת ישראל מעצבת את דרכה בדורות הנוכחיים, ואולי משימת הדור היא להבין איזו מדינה תתעצב כאן. האם זו משימתם של אלו היושבים בציון בלבד, האם קיום המרכז היהודי בארה"ב הוא משימתה של יהדות ארה"ב בלבד, או שיש לנו אחריות משותפת, ייעוד משותף?

שאלה זו, של ברית ייעוד או ברית גורל, נבחנת לא רק בעולם המחשבתי או הרגשי שלנו, אלא גם בעולם המעשה. האם אנו חשים כשותפים בגורל העם היהודי, בתמונת הייעוד המשותף שלנו? מה אומרת העשיה בפועל, בישראל ובארה"ב, על הסיפור שלנו? האם אנו יוצרים ומכוונים סיפור משותף לכולנו, או שאנו כלואים בתוך מציאות שהולכת ומסתבכת ואנו רק מגיבים אליה ומתרחקים זה מזה? פעמים נראה לי שאנו כמו אותם יהודים המנסים לקרב אחרים אל העולם היהודי, אך ממש בה-בעת פועלים גם בדרכים שדוחפות אותם הרחק ממנו.

שיחה קשה

בשיחותיי עם יהודים בארה"ב עולה השאלה אם ארץ ישראל היא המרכז, או שישנם שני מרכזים – ארה"ב וישראל, כפי שהיו בבל וישראל. אולי יש כמה מרכזים, ואין אחד שחשוב מן האחרים? אני רואה את ישראל והעם היהודי כגוף ולב – האחד אינו יכול בלי האחר, ומובן שכל אחד זקוק לאחר – לתורה שלו, לחשיבה שלו, לאהבה ולעזרה שלו.

מזל גדול הוא שליהדות שלי יש מרכז יוצר והוגה בארה"ב; אני מכיר טובה על כך. המרכז הזה מעשיר את החיים שלי, ולפעמים אני מרגיש שהוא כמעט מציל את היהדות שלי. זאת מכיוון שהתאולוגיה והמחשבה שנוצרות בעולם הפלורליסטי והאורתודוקסי-המודרני בארה"ב הן לא פעם אוניברסליות ורגישות יותר ממקבילותיהן בארץ. כאן הלאומיות היא חלק מובנה מהתאולוגיה, ואני שמח גם על כך – כי מוטלת עלינו המשימה לבנות מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית והומניסטית כאחד. זה אפשרי, אם כי לא מובטח. זה הייעוד שאני רואה מולי.

בספרם "שיחות קשות", שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון מגדירים שלושה מרכיבים בשיחה קשה: החלק העובדתי, הממד הרגשי ומרכיב הזהות. שיחה קשה בעצם מעידה על מי שאנו, כבני אדם וכחברה, ומכאן הרגישות הגדולה שבה. במילים אחרות, כאשר אני מנהל עם חבר שיחה העוסקת בזהותי, אני שואל לא רק מי הוא אלא גם מי אני.

השיחה בין המרכז בישראל למרכז היהודי בארה"ב היא שיחה קשה ומורכבת, כי היא נוגעת במהות של זהותנו, ושיחה כזאת יש לדעת איך לקיים, איך לנהל בלי לדחוף את השותפים לה להצגת עמדות מקוטבת – ציוני או אנטי-ציוני, פטריוט או בוגד, הומניסט או פשיסט וכיו"ב. קשר אמיתי בין שני צדדים מכיר במחויבות של כל צד לדעותיו, ואף שמח בקיומן של עמדות שונות. המחלוקת אינה על תפיסה דיכוטומית – תמיכה בציונות או התנגדות לה, חובת העליה לארץ או שלילת האידיאל היהודי שבעליה. אנו נדרשים לשיח עשיר הרבה יותר, למחלוקת שסופה להתקיים.

אם נדייק במרכיבי השיחה, נגדיר אותה כשיחה בין יהדות ארה"ב הליברלית ובין מדינת ישראל, ולהפך – בין מדינת ישראל ובין היהדות הליברלית. היהודי האמריקאי יכול לומר: כאשר מדינת ישראל תחדל להיות ליברלית ודמוקרטית יסתיים הקשר בינינו, כי משטר כזה נוגד את ערכיי ואת זהותי, ואיני מוכן להזדהות עם מדינה שאינה מייצגת אותי. ואילו הישראלי יאמר: אם כך, הרי שאהבתך לישראל היא אהבה התלויה בדבר; איזה מין קשר זה?3

אפשר לחשוב שנאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת מתנגשת עם השניה, אבל למעשה נאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת סותרת את השניה. לכן יהודי אמריקאי יכול להיות אזרח אמריקאי פטריוט, וגם ציוני ותומך ישראל, וזו אינה בעיה של נאמנות כפולה. יהדות התפוצות מתמודדת עם שאלה זו כבר מאה שנה. אפשר לחיות עם נאמנויות שונות ורבות, כל עוד אינן סותרות ולכן פוסלות זו את זו. דומה שהשאלה של נאמנות כפולה אינה מתקיימת היום ביחס למדינה שאני חי בה, אלא אל ביחס לעצמי כאדם. כך, אם ירגיש האזרח היהודי האמריקאי – בעיקר זה המחזיק עצמו כפרוגרסיבי – שזהותו סותרת את יכולתו להיות ציוני ותומך ישראל, משום שהתנהלות מדינת ישראל, למשל בעניין הכיבוש ובהסדרים הנוגעים ליחסי דת ומדינה, מנוגדת באופן עמוק לערכיו – תקצר הדרך לניתוק הקשר ולניתוק הלב.

לא הגענו למצב כזה, אבל הוא ניצב מולנו כתמרור אזהרה. שיחה קשה, יש להזכיר, היא זו המאתגרת את הזהות שלנו כפרטים, כקבוצה, כמדינה, כעם. לא קל לנהל אותה, אבל איזו ברירה יש לנו?

אהבה שאינה תלויה בדבר

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן.

(משנה, אבות ה', ט"ז)

האם תיתכן אהבה בינינו ללא תלות בפוליטיקה הישראלית, אהבה שתתמוך בעם היהודי בלי קשר לתפיסותיו לגבי מדינת ישראל? אין זה קל, אך כמו במשפחה, אם אין רצון להיות בקשר ולעבוד על היחסים – זהו כרטיס בכיוון אחד לפיצול ולניתוק.

נכון, ברית נסמכת על הרצון והחופש של שני הצדדים לאחוז בה, ומותר לאנשים וחברות שרודפים צדק, אמת ושלום לשרטט את הקווים האדומים שלהם. אך בל נשכח שתמיד קשה יותר לראות את המורכבות של מקומות מרוחקים, פיזית ונפשית, מאשר את זו שלנו. ישראלים רבים סבורים שיהודי ארה"ב אינם מבינים את המורכבות של החיים בישראל. באותה מידה ישראלים אינם מבינים את המורכבות של החיים היהודים בארה"ב, ובפרט של היהדות הליברלית בה.

הציונות קמה כדי לצאת מבית המדרש, להפסיק לחכות למשיח ולקחת את גורלנו בידינו. נדמה שהיום, כאשר יש לנו מדינה, צבא וכלכלה, והעם היהודי חזק לאין שיעור מבעבר – האתגר העצום שניצב מולנו הוא לא רק להמשיך להקים את המדינה, לא רק להגן עליה, אלא גם לחזור לבית המדרש וללמוד יחד, להגדיר את זהותנו ואת אופי הקשר שלנו. זה אתגר משותף; כדאי שנאחז בו בשתי הידיים יחד.

בואו נתעקש שבית המדרש הזה יחבר ולא יפריד, ויוכל להכיל את המגוון כולו. יש למצוא דרך לבטא אי-הסכמה עם ישראל מבלי להתרחק ממנה, ולקיים דיאלוג שנותן מקום להשפעה הדדית, למעורבות מתוך כבוד ולהבנת המציאויות השונות.

על מדינת ישראל להבין שעיסוק באתגריו של העם היהודי משמעו שהעם היהודי צריך להיות חלק מהשיחה. השמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא משימה של העם היהודי כולו ולא רק של אזרחי ישראל. אחרי אלפיים שנות גולה ושבעים וארבע שנות קיומה של מדינת ישראל, אפשר לומר שאנחנו רק בתחילת הדרך. על מדינת ישראל להבין שהסדריה הפנימיים בענייני דת ומדינה אינם קשורים רק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו, ועל כן הוא צריך להיות חלק מהשיחה – לדוגמה בעניין ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, ששוב על הפרק. יש לזכור – האהבה הבוגרת איננה ירח דבש מתמשך. משמעה נכונות לעבוד על הקשר ולא לוותר עליו.

תפקידם של הזרמים ביהדות

הקמת מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי לא במצבם של היהודים בלבד, כי אם בטבעה של היהדות עצמה, בביטוייה ובמאפייניה […] חשיבותו ההיסטורית של שינוי זה אינה נופלת מהשינוי שהתרחש בעקבות חורבן בית המקדש השני והתהוות היהדות הרבנית, אשר עיצבה את היהדות הבתר-מקדשית.4

מה אופי השינוי הזה? לאיזו יהדות הוא יוביל? האם המהלך יצלח? מה יהיו דמות העם היהודי ואופי הקשר בין חלקיו? ישראל מתעצבת בדורות שאנו חיים בהם; זו שעה גדולה ואנו ניצבים על פרשת דרכים. אם בעבר נדרשנו להקים את המדינה כבית וכמקלט לעם היהודי, כיום אנו נדרשים לעצב את דמות המדינה, החברה והעם – ובו-בזמן להמשיך להיאבק על קיום המדינה.

לאחר 74 שנים, שני המרכזים הגדולים – בישראל ובארה"ב – יהיו הכוחות המרכזיים בעיצוב דמות העם, דרכו ויהדותו. מחנכים ומנהיגים רבים ומוכשרים בארה"ב ובתפוצות אחרות עוסקים בחינוך יהודי, בזהות יהודית ובקשר לעם ישראל ולארץ ישראל. קשה להפריז בערכם של מנהיגים אלו, ביצירתיות שלהם ובהצלחותיהם, אך במקביל יש גם זרם של מנהיגים צעירים ואידיאליסטים שאינם מוכנים להחזיק תמונה מורכבת – בלב שבור לעיתים, אך באהבה. הם, שהולכים ומתנתקים אט-אט, יכולים להיות חלק מדור המנהיגות העתידי. אולי זהו ההבדל בינינו – אנחנו איננו שואלים אם להמשיך, אלא כיצד להמשיך – ואילו חלק מיהודי ארה"ב מציבים בפנינו מראה, ושואלים אם נכון להמשיך בכל דרך.

הזרמים ביהדות קמו כדי להציל את היהדות ואת העם היהודי מפני התבוללות. היה אפשר להישאר בגטו, היה אפשר להתבולל, והיה אפשר גם אחרת. הזרמים הפכו לתנועות שעיצבו את העם היהודי וקיבלו על עצמן אחריות להמשכיותו. תנועה דתית נדרשת לא רק כדי שאדם ידבר עם אלוהיו, אלא גם ובעיקר כדי לחולל תהליכים בעם היהודי. כרב מסורתי אני סבור שליהדות הקונסרבטיבית יכול להיות בעת הזאת תפקיד בעל חשיבות עליונה; קיום שיח והתוויית דרך לרובדי החברה השונים, החל במנהיגות וכלה בקהילות ובצעירים; היא נדרשת לצאת מעבר לגבולותיה שלה.

אני מקווה שהיהדות הקונסרבטיבית תשכיל לייצר דרך לתנועה כולה ולהוביל אלומה של אור מלאת השראה ומשמעות לעם היהודי.

אנו חיים בתקופה שאחד ממאפייניה הוא קיטוב קיצוני בין אנשים, בין דעות ובין תפיסות עולם. תמיד היו מחלוקות, אך דומה שהיום כל אחד מצוי בתיבת התהודה שלו ותופס את מי שמתנגד לתפיסת עולמו כטועה ומסוכן. בתוך התרבות הזאת שסובבת אותנו עלינו להזכיר לעצמנו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל […] מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן…" (בבלי, עירובין י"ג ע"ב).

הפוסט אהבה שאינה תלויה בדבר? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

בפתח הדברים ארשה לעצמי לומר שלדעתי יש אצלנו הסכמה רחבה בדבר אהבתנו לציון ולארץ לישראל. ההסכמה הזאת משותפת ליהדות אמריקה כולה, על רבניה ועל האנשים הפשוטים שבה. עם זאת, היא הנותנת – אהבתנו לציון ומחויבותנו לזהותנו היהודית הן שגורמות לנו להשמיע את קולנו כשיש לנו משהו לומר. אני משער כי אינני הקורא האמריקני היחיד שבשומעו על פיגוע טרור נגד אזרחים ישראלים או על שיגור נוסף של רקטות על ערי ישראל, יחשוב מייד על גורלם של הקורבנות האומללים הללו, ואילו המשמעויות הפוליטיות של האירוע יקבלו אצלו מקום משני בלבד. אני גם בטוח שאינני הקורא האמריקני היחיד שחברו מהקולג' הוא כעת אזרח ישראלי, שאחייניו ואחייניותיו חיים בישראל, ושיש לו דודים ובני דודים במדינת ישראל. הקשר בין יהדות אמריקה ומדינת ישראל אמיתי מאוד וחשוב הרבה יותר מפוליטיקה גרידא.

המחויבות לאחייניי ואחייניותיי היא שדוחפת אותי לומר משהו כשעולה הצורך לעשות זאת. הם מספרים לי שהשתיקה של יהדות אמריקה מסכנת את חייהם. למען משפחתנו ולמען עמנו עלינו להאמין בכוחה של ההוויה הדמוקרטית (שברוך ה' קיימת גם בישראל וגם באמריקה) לאפשר לנו לומר את שעל ליבנו ולהאזין לנקודות מבט אחראיות אחרות משלנו. ייתכן שאנו חלוקים על האופן הטוב ביותר להראות את תמיכתנו בישראל. אבל אנו חייבים לתמוך בישראל, ולדעתי על הציווי הזה אין מחלוקת.

אז מהם הדברים שעוד מחברים בינינו? אני מאמין שכאשר אני טוען בגאווה ובפומבי שלישראל יש זכות להתקיים ואף לשגשג אני מדבר גם בשמם של שאר עמיתיי הרבנים בארצות הברית. לעם היהודי, כמו לכל שאר עמי העולם, יש זכות לביטוי עצמי לאומי. אולם הלאום שאליו אנו שייכים גדול יותר ממדינת ישראל. זהו גופם החי של כל יהודי ויהודיה בכל מקום שהם. לכולנו יש קשר לארץ ישראל ולממשלת ישראל. לכולנו יש זכות להיות חלק מן הישות הפוליטית החיה ששמה העם היהודי, ישות שקדמה לשיבת ציון המודרנית וגם לשיבת ציון הקדומה. העם היהודי הוא שהקים את מדינת ישראל, ולא להפך.

נקודה מוסכמת נוספת: לכל יהודי אכפת מהמתרחש בישראל. מדרש קדום יפהפה משווה בין עם ישראל לכבשה – לא חשוב באיזו מן הצלעות מכים בכבשה, היא פועה בפיה. כך גם אנחנו: כשיהודי סובל בבואנוס-איירס או ביוהנסבורג, בניו-יורק או בתל-אביב, על היהודים, בכל מקום שהם, לזעוק.

נקודת הסכמה שלישית: יש מלחמה מתמשכת נגד קיומה של המדינה היהודית – ונגד עצם קיומו של העם היהודי מתקיימת מלחמה אנטישמית והרסנית לא פחות. המלחמה הזאת מתבטאת באופנים רבים: בדיפלומטיה, בכלי התקשורת, בפעולות צבאיות, ברשתות החברתיות ובמעשי אלימות כמו טרור. לכל היהודים בעולם יש חובה מוסרית לעמוד לצד ישראל בקרב הזה.

ולסיום, יש הסכמה (הנישאת מפיהם של רבנים החל מתקופת האמנציפציה) שהעם היהודי ישרוד רק אם היהודים ילמדו מה פירושה של זהות יהודית ויחיו אורח חיים יהודי על-פי הבנתם, שונה ככל שתהיה. הטענה הזאת נכונה בין אם אנחנו בגלות פיניקס ובין אם בגלות תל-אביב. כשיהודים גדלים – בכל מקום שהוא – ללא חינוך יהודי, ללא מחויבות לחיים יהודיים היונקים מאוצרות הרוח הנפלאים שלנו, הספוגים בעושר המורשת שלנו ובשאיפה לצדק, למוסר ולקדושה – מאמצינו הם חסרי תוחלת.

בנוגע לנקודה הזאת, אספר לכם סיפור המביא אותי בדיוק לדברים שמפרידים בינינו: לפדרציה היהודית של לוס אנג'לס יש שותפות עם העיר תל-אביב. ברוב השנים אנו מביאים בני נוער ישראלים מ"תיכון חדש" ללמוד בבתי ספר שונים באזור לוס אנג'לס, יהודיים וציבוריים. באירוע שהתרחש לאחרונה, אחת הנערות נעמדה וסיפרה: "אני בת שש-עשרה, והפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת הייתה כשהלכתי לטמפל סטפן וייס בלוס אנג'לס. זה היה נהדר. אני לא יכולה לחכות לספר לכל החברים שלי בארץ על החוויה הנפלאה בבית הכנסת". הדברים האלה גרמו לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים להתחיל להטיס ישראלים צעירים אל התפוצות כדי שיחוו מכלי ראשון את עושר ומגוון הדרכים לחיות חיים יהודיים.

החיים היהודיים העשירים והעמוקים של יהדות התפוצות מתקיימים כבר למעלה מ-2000 שנה. למדנו איך להקים ולהחזיק קהילות יהודיות תוססות מפני שאנו עושים זאת כבר אלפי שנים. שלא תטעו: מדינת ישראל היא נס עצום לחיים היהודיים במאה הזאת, ואני נפעם כולי אל מול ההישגים שלה ושל אנשיה. עם זאת, גם מההישגים של יהדות התפוצות יש הרבה מה ללמוד. הדבר שלו אנו זקוקים הוא שותפות מלאה – כזו שבו כל אחד מן הצדדים מכיר בחוכמה ובעומק שהשותף השני מביא עימו לשולחן. אני מאמין כי במקום שכל אחד מן הצדדים יטיף לחברו, עלינו להיות מסוגלים ללמוד זה מזה וכן להבין שלפעמים דבר שמצליח במקום מסוים לא יצליח במקום אחר.

בעניין זה אני חייב לציין כי בעיית (חוסר) הפלורליזם בישראל אינה סתם אירוע של אי-הבנה. העובדה שבישראל ההשתייכות או אי ההשתייכות של רב לזרם דתי אחד מסוים היא שקובעת אם יקבל מימון ממשלתי או לא, והעובדה שעל חבריי שלמדו יחד איתי בבית הספר לרבנות נאסר על-פי חוק לערוך חופות או לוויות – מאיימות שתיהן על אחדותו של העם היהודי.

ולבסוף, אחת מן ההוראות המופלאות והמדהימות ביותר בתורה – שנאמנותנו הנצחית נתונה לה – היא הציווי למשפט אחד, סטנדרט אחיד של צדק לכל בני האדם, ולצערנו בתוך המרחב האזרחי בישראל יש אזורים שבהם מימוש הצו הזה הוא עדיין בגדר משאלת לב (תופעה המצויה בכל מדינה דמוקרטית, גם בארצות הברית). אם כן, אחד הדברים שמפרידים בינינו הוא המצב שבו אזרחים ישראלים או תושבי השטחים הכבושים מופלים לרעה ושבו הממשלה – במקום לסייע לאנשים הללו – פועלת כדי לשמור על סטטוס קוו של חוסר שוויון.

ובעניין זה אני חש כי מחובתי להזכיר את דבר קיומן המתמשך של פעולות אלימות של פורעי חוק נגד אזרחים וחקלאים פלסטיניים ומשפחות פלסטיניות. על אף פיגועי הטרור, ואף שפתרון שתי המדינות נדמה כשאיפה רחוקה, בינתיים עלינו להתעקש שמדינת ישראל תפעיל את מערכת החוק שלה כדי למנוע אלימות מתנחלים נגד פלסטינים המנסים לקטוף את היבול משדותיהם, לשחק בגני שעשועים ובשמורות טבע, להגיע למקום עבודתם או לצאת לטיולים בימי חופשה – ותעמיד לדין את המבצעים. יהודי אמריקה וכמוהם גם אחיהם בישראל מחויבים לציווי "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח". במצב הכיבוש, יישום חוקים של שוויון, של ביטחון אישי ושל בעלות על רכוש הוא הדרך ההכרחית לקראת פתרון ארוך טווח כלשהו, והוא הכרחי לשימור תמיכה איתנה במהות החזון הציוני – הגדרה עצמית לאומית – בקרב הדור הבא של יהודי אמריקה.

ישראל והישראלים נשארים כאן. גם פלסטין והפלסטינים לא ייעלמו. אין פתרון צבאי. הדרך היחידה להתקדם היא שיתוף פעולה.

העתיד צומח על גבי ארבע נקודות ההסכמה שנמנו לעיל. משימתנו היא לקבל את המציאות הזאת, לעודד אחרים לחבר בינה ובין שאיפותיהם, ולמנוע מהפחדים שלהם לעוור אותם מלראות שההסכמות הללו בלתי ניתנות לשינוי, ושטמונה בהן ברכה. אחרי הכול, האין אנו שואפים למדינה שתהיה מעוז של חיים יהודיים משגשגים ובטוחים? והאין אנו שואפים למדינה שתהיה אור לגויים – לא רק לרחוקים שבהם אלא אף לשכניה הקרובים ביותר?

הדרך היחידה כיום לפעול למען ישראל ביעילות היא לתמוך לאט ובסבלנות בשאיפותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים לשלום ולהגדרה עצמית. רק אלו המוצאים דרך לסייע במימוש שתי השאיפות הללו – כשהן מתאימות ומחזקות זו את זו – משתתפים באמת בחתירה לקראת שלום בר-קיימא.

כולי תפילה שבשנה זו נראה עוד ועוד ישראלים המעמידים את חזונם הציוני על רגליים של תקווה, גמילות חסדים ואומץ. ציונות שאינה מוגבלת ומדולדלת מחמת פחד שירשנו, ושאינה שבויה בהגזמות הפרועות ביותר של אויביה הגרועים ביותר. ציונות שנמצאת בחיפוש תמידי אחר בעלי ברית, שמבקשת את האינטרס המשותף ושמתרגשת ליצור יחד עם הפלסטינים כר פורה של חיוניות, יצירתיות ופתיחות. שתי מדינות לשני עמים החולקים את אהבתם לארץ אחת.

העשיה הזאת מחייבת את יהודי ישראל ואמריקה לקדם אג'נדה משולשת: עמידה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמאית לאומית במולדת אבותיו; חיזוק האהבה לישראל, מדינה דמוקרטית ופלורליסטית המשמשת מרחב גדילה למיטב התרבות והיצירתיות היהודית; ודבקות בתפיסה שישראל ראויה שכזו תוכל לפרוח בצורה הטובה ביותר רק כאשר אחינו הפלסטינים יוכלו גם הם לממש את הגדרתם העצמית הלאומית בתוך מרחב דמוקרטי פלורליסטי משלהם.

ברצוני לחתום את דבריי במקום שבו פתחתי: אי אפשר להעלות על הדעת חיים יהודיים בלי מדינת ישראל. ישראל היא ברכה גדולה ומתמשכת, ומחובתנו להמשיך לעמוד לצידה ולצד אנשיה. אולם חיבור שכזה משמעו שאנו, יהודי אמריקה, צריכים לתרום לא רק ממשאבינו הכספיים ומכישורינו המקצועיים, אלא גם מדעותינו הטובות – שאותן הישראלים יכולים לבחור לאמץ או לדחות כטוב בעיניהם. יהודי ישראל והתפוצות, שני ציבורים מגוונים ומורכבים שאי אפשר לצמצם לכדי משבצת אחת, מוכרחים לשמוע זה את זה ולקבל בברכה את מגוון הדרכים להפגנת אהבה ותמיכה בישראל ובעם היהודי כולו, ומוכרחים לקיים ביניהם שיח פתוח ומצמיח.

הפוסט ישראל והתפוצות: על המאחד ועל המפריד הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

לא יכולתי שלא להיזכר אז בסבא רבא שלי, אהרן שמעון שפל, ציוני נלהב שמביתו בקרמניץ שבמזרח אירופה חלם להגיע לארץ ישראל, ושכמו אליעזר בן יהודה הקפיד לדבר עם ילדיו עברית בלבד. על אף שאיפתו זו, כאשר נאלץ סבי זקני לעזוב את ביתו בעקבות הפוגרומים שהלכו והחריפו הביאו נסיבות החיים אותו ואת משפחתו לארצות הברית ולא ולפלשתינה. עם זאת לא מש אהרן מחלומותיו. במקום מושבו החדש שבניו-אורלינס שימש סגן מנהל בבית ספר יהודי שנועד להקנות לבאים בשעריו חינוך יהודי-עברי משלים אחרי שעות הלימודים, שישה ימים בשבוע. משפחתנו המשיכה את מנהגו לדבר עברית עם ילדיה ונשארה ציונית נלהבת, אך ברובה נשארה לגור מחוץ לישראל.

סבי ודאי היה נרגש מאוד לשמוע שבסך הכול 51 שנה אחרי הקונגרס הראשון קמה לה מדינה יהודית. כולנו בבאזל הבנו עד כמה חשוב לציין את המועד הזה ולחגוג את קיומה של מדינת ישראל המשגשגת – שבמאי הקרוב תחגוג 75 שנים – יחד, כקהילה אחת. דוברי הכנס שפעו רעיונות חדשים לפתרון בעיות חברתיות שונות בישראל כמו צדק חברתי ומחירי הדיור הגבוהים, ולפתרון בעיות כלל-עולמיות כמו שינויי האקלים, והכול מתוך רצון לתרום כמה שיותר להצלחת מדינת ישראל וליציבותה.

עם כל ההרצאות המרתקות והמעוררות, בסוגיות יסוד אחרות שמעתי שתיקה צורמת; כוונתי לסוגיות דוגמת צורכיהם של ערביי ישראל, המצב הבעייתי של הפלסטינים, היעדרו של פלורליזם דתי. הפאנל שהתבקשתי להשתתף בו – "ציונות של המאה ה-21 לעם היהודי של המאה ה-21" – היה אחד מן המושבים הבודדים שניסו להתמודד עם האתגרים הללו. אשתף אתכם בהרחבה בכמה מן המחשבות שהיו לי בנושא.

בתחילת המאה ה-20 כללו תומכי הציונות בארצות הברית כמה ממאורותיה הגדולים של התנועה הקונסרבטיבית, שהיו גם אנשי בית המדרש לרבנים (JTS) – המוסד שבראשו אני עומדת. בעיניי, כהיסטוריונית, מאלף לחזור אל הנימוקים שנתנו ההוגים הללו לקידום הרעיון הציוני, ומאלף לשאול אם השקפותיהם על ערכה של הציונות לעם היהודי יכולות לכונן חזון ציוני לימינו ולהמשך הדרך. סולומון שכטר, נשיא בית המדרש לרבנים, היה מן המנהיגים הדתיים הראשונים באמריקה שתמכו בגלוי ברעיון הציוני (1906). אצל שכטר התחברה הציונות לחששות מפני התבוללות; אחרי מחשבה רבה הגיע שכטר למסקנה ברוח "המרכז הרוחני" של אחד העם: הציונות היא "מעוז איתן אל מול ההתבוללות", כלומר דרך לחיזוק היהדות והרוח היהודית, בארץ ישראל ובעולם כולו. מרדכי מ' קפלן, שעמד בראש המכון להכשרת המורים ב-JTS מראשיתו, ושלימד בבית המדרש עצמו עשרות שנים, הכניס אל תוכנית הלימודים לחינוך יהודי שיעורי עברית, מחול ישראלי, מוזיקה ואמנות יהודית, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל וטקסטים מן המקורות. גם בעיני קפלן הייתה הציונות "ביטוי מעשי של יהדות ההווה", תנועה שבכוחה להפיח חיים מחודשים ביהדות התפוצות ולבנות חברה יהודית פלורליסטית תוססת בארץ ישראל. הנרייטה סאלד, אשת החזון שהקימה את ארגון הדסה וגם הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים, האמינה כי הציונות תהיה המנוע להצמחתה ולגידולה של יהדות רעננה שתהיה דרך חיים טבעית ולא רק דת. סאלד צפתה את האתגרים שיבואו בעקבות התיישבות יהודית מחודשת בפלשתינה לצד ערבים שחיו בה לפני כן. במילותיה ובמעשיה המחישה עד כמה חשוב לטפח דרכים שיאפשרו ליהודים ולערבים ללמוד, לעבוד ולחיות בדו-קיום.

מה שמרשים אותי יותר מכול בהשקפותיהם של שלושת המנהיגים הללו הוא החשיבות הרבה שייחסו לקיום מערכת יחסים הדדית בין יהודי ארץ ישראל ויהודי חו"ל. עוד לפני שהוקמה המדינה הם הבינו שלהקמתה תהיה השפעה מרחיקת לכת, ושמערכת היחסים שלה עם יהודי התפוצות תהיה מעשירה ומורכבת כאחת.

אבל אחרי הדברים האלה עלינו לשאול – מהי המשמעות של הציונות בימינו, בפרט בקרב יהודים אמריקאים צעירים שאינם מכירים את צומתי הדרכים ההיסטוריים ואת ההקשרים התרבותיים שמתוכם צמחה הציונות שלפני הקמת המדינה? ההוויה האינטלקטואלית, הקהילתית והפוליטית שבה יהודים צעירים פוגשים את מדינת ישראל – בפרט בעשרים השנים האחרונות – שונה לגמרי משלי.

הצעירים הללו גדלו על ישראל משגשגת, ורואים את קיומה כדבר מובן מאליו. תפיסת עולמם התגבשה סביב תובנות חדשות על פגמי העבר וההווה של ארצות הברית, כשלים שנגעו לרבים מאיתנו – והתובנות הללו מתבססות במיוחד לאחרונה. בעקבות זאת, החששות מפני חוסר שוויון, מפני גזענות ומפני מה שהם תופסים כ"שבטיות" החלישו אצל חלקם את האהבה לישראל. הם תוהים שמא מדינת ישראל כשלה בהגשמת החזון הערכי של מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל רבים מהם ציונות אינה דרך לחיים יהודיים גאים ופעילים כי אם מקור לבושה ולזרות, והם שוקלים שמא מוטב להם להתרחק מישראל. יש הפוטרים את היהודים האמריקאים הצעירים הללו כבורים, כתמימים או כטועים. ייתכן שכמה מהם אכן כאלה, אבל אין ספק כי הרבה יהודים בקיאים ו"מביני עניין" חשים כי עצם המחשבה שיהיה עליהם לבחור בין תמיכה בזכויות הפלסטינים ובין מדינה יהודית משגשגת מייסרת אותם. זו לא אמורה להיות שאלת ברירה. שתי המחויבות הללו הן אבני יסוד של המדינה היהודית (אף אם הטרמינולוגיה השתנתה), וגם כיום רבים בישראל מעניקים להן עדיפות עליונה.

כל עוד אנו מחויבים להמשך קיומו של העם היהודי ולהגשמת הערכים הנעלים ביותר של עמנו, אנו מחויבים גם לשמור על קשר חם וחי עם אנשים שאהבתם ותמיכתם בישראל מעוררות אותם גם לביקורת. הציונות של המאה ה-21 חייבת להקדיש את עצמה לחיזוק ישראל היהודית והדמוקרטית. הציונות החדשה הזאת יכולה להיבנות רק על ידי לימוד מעמיק, הקשבה פעילה ודו-שיח חי בין מחנות אידאולוגיים שונים, ורק באמצעות מפגשים רבים בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה.

כנשיאת בית המדרש לרבנים, מוסד המוקדש ללימוד תורה רציני ולמחקר חופשי, שאיפתי היא שנצליח לחנך את הדור הבא להכיל את המורכבות הכרוכה בגישה כזו. מאמציו המסורים של בית המדרש לרבנים למען יהדות חיה ומשגשגת ולמען המשך קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית מלווים באימוץ של מבט כן על העבר, ההווה והעתיד של הציונות, מבט מלא אהבה ששורשיו יונקים מן ההיסטוריה, מבט שבכוחו להאיר את דרכם של מנהיגי העם הזה היום ומחר.

אני מאמינה כי ציונות בת-קיימא במאה ה-21 פירושה:

• עבודה משותפת לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית במדינה היהודית. למאבק למען זכויות הפלסטינים יש מאבק מקביל – המאבק למען פלורליזם יהודי בישראל. אנו אוהבים את ישראל על אף התמיכה הדלה שלה ביהדות שאינה אורתודוקסית, ועל אף כישלונה להבין שמגוון של מנהגים, אמונות והלכות מעשיר בצורה שאין דומה לה את חיי אזרחיה.
• הפנמת התפיסה ש"אהבת ישראל" עובדת בשני הכיוונים. עלינו לחדד את מיומנות העין הטובה שלנו כמה שאפשר: על הישראלים להבין לעומק את ההקשר שממנו מגיעים היהודים הצעירים באמריקה, ועל יהודי אמריקה להבין את האתגרים הייחודיים העומדים בפני יהודי ישראל.
• יצירת הזדמנויות נוספות לקיום דו-שיח פנים אל פנים בין צעירים יהודים מאמריקה ומישראל. ובתוך זה – הבאת ישראלים צעירים נוספים לארצות הברית ללמוד על יהדות אמריקה. עלינו להיות פתוחים לדרכים חדשות ליצירת שיח שכזה בעשור השלישי של המאה ה-21.
• התחייבות לאחוז בנקודת מבט מורכבת יותר על המציאות. מדינות וממשלות נכשלות לעיתים, ממש כמונו. עלינו לחגוג את ההישגים המופלאים של מדינת ישראל, להביט בעיניים פקוחות על המקומות שבהם היא כושלת במימוש החזון שלה, ולהתחייב לתת את חלקנו בעשיה למען עתיד טוב יותר או בתמיכה באלו הפועלים למען מטרה זו. עלינו לכונן מערכת יחסים שבה המורכבות תהיה מנוע בלתי פוסק של גדילה ושל התמסרות לחזון.

העם היהודי הוא משפחה אחת גדולה, והחיים במשפחה פירושם בדיקה מתמדת מה שלום האחר; כך אמר לנו בבאזל הנשיא הרצוג. הוא הוסיף וחידד כי אף שתמיד יהיו מחלוקות, עלינו לפעול כל העת למען קשר פתוח וכן בינינו.

דו-שיח שכזה איננו דבר קל, אבל הוא הכרחי למען בניית מערכות יחסים ארוכות שנים. הוא דורש אמפתיה קיצונית – היכולת לקבל את החוויה האישית שלי במלואה, ובה-בעת להזדהות לגמרי עם החוויה של אדם אחר. יהי רצון שבעשיה הציונית האמיתית הזאת של המאה ה-21 נקשיב טוב יותר זה לזה, ננהג בענווה זה כלפי זה, ניצור קשרים הדוקים יותר בין הקהילות, נבין את נקודות המבט של השונים מאיתנו, ונעבוד יחד למען עתיד טוב יותר לעם היהודי, לישראל ולעולם כולו.

הפוסט ציונות חדשה-ישנה לעם חדש-ישן הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

משבר הכותל כהפתעה בסיסית ביחסי ישראל והתפוצות

לפני כחמש שנים, בבוקר 25 ביוני 2017, ביטלה ממשלת ישראל את מתווה הכותל, שנועד להסדיר תפילות שוויוניות ברחבה המרכזית של הכותל המערבי. ביטול המתווה אירע באופן מפתיע וחד-צדדי. ההפתעה הייתה גדולה במיוחד לאור העובדה שהמתווה בוטל לאחר ארבע וחצי שנות דיונים בין ישראל למנהיגות היהודית בתפוצות בתיווכו של נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות בזמנו.

התגובות היו קשות וחרגו מההתנהגות הנימוסית הרגילה של ארגונים יהודיים אמריקאיים כלפי ישראל. "הפדרציה היהודית של שיקגו לא תארח חברי כנסת שהצביעו בעד ההחלטה (לביטול מתווה הכותל; נ"ק). הם אינם מוזמנים לקהילה שלנו", אמר סטיבן נסטיר, נשיא הפדרציה. פילנתרופים גדולים שהקדישו את כל חייהם והונם לטובת ישראל והעם היהודי הגיבו בצורה דומה. ביקורות ותוכחות שנאמרו עד כה רק מאחורי דלתיים סגורות נשמעו פתאום בראש חוצות. צ'רלס ברונפמן, אחד הפילנתרופים הגדולים בעולם היהודי, כתב לראש הממשלה שהוא אינו מכיר עוד מדינה ש"פוסלת יהודים על בסיס הזרם שאליו הם משתייכים". ואם המסר לא היה ברור מספיק, חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ביטל את הזמנתו של ראש הממשלה לאירוע הגאלה השנתי. ההתרחשויות הללו הדהדו הרבה מעבר לקהילה היהודית, וסוקרו גם בעיתונים מרכזיים דוגמת הניו יורק טיימס.

רק אירוע שקשור למקום הקדוש לעם היהודי – הסמל הממלכתי, הכותל – יכול היה להביא לתגובות קשות ופומביות כל כך.

ביטולו של מתווה הכותל היה לכאורה עוד אירוע מדיני בשרשרת של אירועים שייצרו ניכור ונתק בין היהודים היושבים בישראל ובין אחיהם בתפוצות. כבר כמה וכמה פעמים בעשרות השנים האחרונות אירע שהתרחשויות כאלו, בעיקר בתחומי דת ומדינה או בנושאים של רוב לעומת מיעוט (הן בתוך החברה הישראלית והן אל מול הפלסטינים), הביאו לפיצוצים בעצימות כזו או אחרת – ולעיתים אף להסדרים.

אולם ביטול מתווה הכותל בשנת 2017 יצר משבר ייחודי. הנפגעים העיקריים היו דווקא ליבת המנהיגות היהודית המשרתת, האחוז הבודד מבני העם היהודי שמקדישים את כל חייהם לטובת העם היהודי ומדינת ישראל. זאת בניגוד למשברים אחרים, שפוגעים דווקא בפריפריה היהודית – באלו המרוחקים יותר ממדינת ישראל או מזהותם היהודית, אלו שעבורם כל פריט מידע שלילי רק מוסיף לחוסר הרלוונטיות של ישראל או היהדות לחייהם. עקב כך, התגובה הגיעה מההנהגה היהודית הבכירה, אשר החליטה הפעם לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. דווקא בזכות עוצמת המשבר והפומביות שלו החל תהליך של תיקון ובניית תשתית מחודשת, כפי שאסקור במאמר זה.

השאלה אם יהודים לא-אורתודוקסים הם בני-בית ברחבת הכותל מתקיימת בתוך הקשר רחב יותר. למעשה, מתחים רבים במערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות שהיו קיימים שנים רבות, הגיעו לפיצוץ עם ביטול מתווה הכותל. משבר הכותל התרחש בנקודת עיוורון במדיניות הישראלית, שהתהוותה לאיטה בעשורים האחרונים; נקודת עיוורון הנוגעת לשאלת הליבה של הציונות: מה זה אומר להיות בית לאומי לעם היהודי במאה ה-21?

הבית של העם היהודי – ייעודה של מדינת ישראל

הציונות היא התנועה לשחרור העצמי של העם היהודי, ובהתאמה לכך, ייעודה של מדינת ישראל אינו לפתח עגבניות שרי או כיפת ברזל, ואפילו לא להקים את "חברת המופת". ייעודה של מדינת ישראל הוא לממש את הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי – זכות השמורה לעמים בלבד. זאת באמצעות הקמת בית לאומי עבור העם היהודי – לא רק עבור היהודים הנמצאים כאן בישראל, שעדיין אינם רוב העם, אלא עבור העם היהודי כולו.

במשך עשרות שנים מימשה מדינת ישראל את הייעוד הזה בהצלחה מרובה, בעיקר בכך שהייתה פתוחה לעליה. גם כאשר העם בישראל נדרש לחלוק במזון עם עולים חדשים – מדינת ישראל המשיכה להעלות ולקלוט עליה. העליה כערך ציוני חשוב עודנה קיימת ומרכזית, כמעט ללא עוררין, אולם היא לבדה כבר איננה מספיקה כדי שנאמר שישראל מממשת את ייעודה כבית הלאומי לעם היהודי כולו. בשל מגמות עומק גלובליות (אזרחי העולם, שכבת "ניידים" גלובלית), מגמות ישראליות (מעגלים של עליה וירידה, אין דיכוטומיה כבעבר), ומגמות כלל-יהודיות (סיומה ההיסטורי של יהדות המצוקה) – בשל כל אלה העליה אמנם תמשיך להתקיים ולהיות ערך עליון, אך כבר לא "תסגור את הפינה" של שאלת הייעוד. לכן צו השעה הציוני הוא ליצור תוכן רענן ואיתן לייעודה של ישראל כביתו של העם היהודי.

שלילת הגולה – סכי העיניים לחברה הישראלית

החסם העיקרי ביכולת של החברה הישראלית היהודית לעסוק בסוגיית ליבה זו הוא תפיסת "שלילת הגולה" המושרשת עמוק בציונות הישראלית. שלילת הגולה היא תפיסה שהתגלגלה בתנועה הציונית ומצאה לה ביטוי ושפה בכתבי ברנר ואחרים. אליבא דתפיסת שלילת הגולה, הגלות היא מצב זמני ובלתי רצוי שסופו להתחסל באמצעות עליה של כלל היהודים לארץ ישראל (ומי שיישאר בגולה לא ישרוד או לא ישרוד כיהודי).

אתגר דור המקימים היה הקמת בית לאומי, ואם נוסיף לכך את שלילת הגולה, נקבל את התפיסה שהיהודי הישראלי חשוב ונעלה יותר מכל יהודי שנשאר בתפוצות או ש"תמך מבחוץ".

תפיסה זו רווחת עד היום בקרב החברה הישראלית. כמובן שיהודי התפוצות יכולים לתקן את הנחיתות הזאת באמצעות עליה, ואז נעריץ את עצם עלייתם, אבל יש סיכוי סביר שהעולה יחווה לעג ואדישות לעולם התוכן שהוא מביא עימו, ולחץ להפוך ל"כמה שיותר ישראלי, כמה שיותר מהר".

תוצאת שלילת הגולה היא שיש לנו, הישראלים, נטיה לראות את מצבם של אחינו בתפוצות כנחות, זמני, בלתי רצוי, לא בר-קיימא. מבט זה, אשר מכונן היום את יחסי ישראל והתפוצות, אינו מאפשר לישראל לצמוח, ועל כן הוא מסכן את מימוש החזון הציוני.

מהי הסכנה

מדינת ישראל, בדומה למדינות לאום צעירות אחרות בעולם, זקוקה לשני מקורות של כִּשְׁרוּר (לגיטימציה) לקיומה. הראשון הוא כשרור בינלאומי. כך למשל ארגוני ה-BDS מזהים ששחיקה בכשרור הבינלאומי תחליש את מדינת ישראל, ופועלים להגברת השחיקה. השני והחשוב יותר הוא הכשרור הפנימי – בקרב העם היהודי. זכות ההגדרה העצמית שמורה לעמים בלבד, וניתן לטעון שאתה מממש את הזכות הזאת רק כאשר ישנה מסה קריטית של העם שמעניקה לרעיון הלאומי את מלוא כובד המשקל.

התנועה הציונית בראשיתה סבלה ממחסור בכשרור בקרב העם היהודי. אמנם חברי התנועה הציונית השכילו לחבור זה לזה ולשתף פעולה באופן מעורר השתאות, אולם למעשה כמעט כל קבוצה שניתן לחשוב עליה התנגדה לציונות בראשית דרכה: המשכילים, הלוקאל-פטריוטים (לאומיים), הסוציאליסטים, החרדים, הרפורמים וכן הלאה. רק בשל אוסף מאורעות היסטוריים – בעיקר עוצמת הרדיפות עד לשיאן בשואת יהודי אירופה; ההסכמה הבינלאומית ההולכת וגדלה להקמת בית לאומי ליהודים (כגון בהצהרת בלפור); וכמובן העליות ארצה שקבעו מציאות בשטח – רק בשל אלה התקיימה בקרב העם היהודי תמיכה מסיבית ברעיון הציוני בעת ההכרזה על הקמת המדינה.

אולם רק בשנת 1967 הגיעו התמיכה וההסכמה של רוב העם היהודי לכדי ביסוס איתן של ממש. בשנה זו, "שנת הציוניזציה של יהדות התפוצות", נזרעו זרעי האחדות והפירוד: הניצחונות במלחמת ששת הימים, ובמיוחד שחרור המקומות הקדושים, הביאו לאמונה רחבה שיש סיכוי להצלחת הרעיון הציוני, ועוררו גאווה והשתאות בקרב העם היהודי כולו. בשנה זו עוד ועוד ארגונים יהודיים (כגון AJC וארגון הסטודנטים היהודים הצרפתי) החלו להגדיר עצמם ציוניים באופן שיטתי, החל שימוש נרחב בדגלי ישראל בבתי כנסת בתפוצות ועוד. כזכור לנו מהספוילר בתחילת המאמר, דווקא הכותל שהיה מרכזי להתאגדות סביב מדינת ישראל ב-1967 הוא מוקד שמתגלעים בו היום המרים שבוויכוחים.

החשש המרכזי הוא שהאירועים האחרונים, אשר בהם נכשלה מדינת ישראל במילוי ייעודה כבית לאומי לעם היהודי, שוחקים את בסיס הכשרור של המדינה בקרב העם היהודי. קשה לשער את עומק הסכנה לרעיון הציוני בתרחיש כזה. אם יהודי התפוצות יפנו עורף באופן פעיל או סביל, מדינת ישראל תמצא את עצמה חשופה יותר בזירה הבינלאומית; היא תאבד מקור עוצמה ייחודי וחסר תחליף לכלכלה, לביטחון הלאומי, לנדבנות ולחברה; גם הכשרור הבינלאומי שלה ייפגע; ומעל הכול – ללא העם היהודי, ישראל לא תוכל לממש את הייעוד הציוני, להיות בית לאומי לעם היהודי כולו.

אל מול סכנה זו התנהלה המדיניות הישראלית בשנת 2017 מתוך תפיסת שלילת הגולה ובעיוורון למגמות העומק ולמשמעות שלהן.

עמיות יהודית כמענה התפיסתי לשלילת הגולה

"עמיות יהודית" היא צירוף משונה מעט שעשה עליה והתאקלם בארץ, אבל משמעותו דווקא פשוטה ואינטואיטיבית – אנחנו, יחד עם רוב העם היהודי שנמצא היום מחוץ לישראל, בני העם היהודי. אנחנו קודם כול משפוחה, שבט גדול. אנחנו לא רק דת יהודית ולא רק לאום יהודי (במובן הצר של המילה – ריבונות על ארץ ישראל), אלא חלק ממשהו גדול, ותיק ומשמעותי יותר – העם היהודי.

יחד יש לנו זיכרון והיסטוריה, מולדת ושפה, דת וברית עם האל, נכסי מורשת ותרבות ועוד. אנחנו מחויבים לדורות שהיו לפנינו ולדורות העתידיים, שלהם נוריש להם את הנכסים והייעוד היהודי. אנו גם מחויבים זה לזה, קהילה לקהילה, כיוון שאנחנו עם.

בהתאמה לכך, כל רעיון שאיננו "עמיותי" מצמצם את המכלול היהודי. בעת הזאת שתי הטעויות הנפוצות הן אמונה שהיהדות יכולה להתקיים רק כלאום (במובן הצר של ריבונות על ארץ ישראל, "אליק נולד מן הים"), ואמונה שהיהדות היא דת (טעות נפוצה בקרב יהודי התפוצות ומשרתת את גדולי אויבינו). שתי התפיסות הללו מתנערות מהמכלול של העם היהודי ואינן יכולות לשרת את עתידו. זוהי הבנה חיונית, כיוון שעתיד העם היהודי הוא מושג שעובר שינוי מפליג בימים אלו.

אתגר הדור שלנו איננו הקמת בית לאומי – לא כיוון שהמלאכה תמה אלא כיוון שהאתגר הנוכחי הוא אחר ומורכב. האתגר של דורנו הוא שמירה על המשכיות העם היהודי. מה שהיה מובן מאליו דורות רבים – הגדרתנו כיהודים לעומת עמים אחרים שהיינו מצויים בקרבם – כבר אינו מובן מאליו היום; אפשרות הבחירה אם וכיצד להיות יהודי ניתנת היום כמעט לכל אחד ואחת מקרב העם. אתגר זה הוא תוצאת הצלחתו האדירה של העם היהודי להתמודד עם טלטלות מאתיים השנה האחרונות ולשגשג. אכן, מדובר בהצלחה מעוררת השתאות – אך כרוך בה אתגר חדש ומורכב. המוסדות והמנהיגות בכללם אינם נענים לאתגר הזה, והדבר מקשה על היערכות נכונה לקראת העתיד.

הגענו לנקודה חסרת תקדים בהיסטוריה של העם היהודי; היא מאתגרת את המשכיותו כעם אחד כפי שהכרנו אותו. אם לא ננקוט פעולה, המשכיות העם היהודי תהיה בסכנה.

אל מול אתגר הדור העצום הזה, הפעולה הבסיסית ביותר שאנו חייבים לנקוט היא החלפת תפיסת שלילת הגולה בתפיסת העמיות היהודית – במחשבתנו, בדיבורינו ובמעשינו, ואף במדיניות של ישראל.

על-פי תפיסת שלילת הגולה מדינת ישראל נמצאת במרכז, ולכן היהודים הנמצאים כאן באמת חשובים יותר מכל יהודי שמצוי במעגל ההיקפי. אולם אם האתגר הוא המשכיות העם היהודי כעם אחד, אזי כולנו שווים סביב המעגל, ואין יהודי אחד חשוב ממשנהו או נעלה עליו. זוהי עמיות יהודית.

בעקבות משבר הכותל – התארגנות מחודשת של שדה העמיות בישראל

פעולות חינוכיות וחברתיות של עמיות יהודית מתקיימות בישראל כבר עשרות שנים. אפשר להזכיר בהקשר זה את תוכנית בתי הספר התאומים ואת יוזמת "שותפות ביחד" של הסוכנות היהודית, את הפעילות החינוכית של "מליץ" – אברהם אינפלד ותלמידיו, ועוד. אולם משבר הכותל היה קריאת השכמה עבור המנהיגות המסורה לנושא העם היהודי בישראל. רגע העוררות הזה הביא לקפיצת מדרגה בכמות ובאיכות הפעילות בישראל, וניתן להבין את הקפיצה הזאת טוב יותר בחלוף חמש שנים.

צ'רצ'יל אמר שאסור לבזבז משבר טוב. ואכן היום, חמש שנים ממשבר הכותל, הטיפול בסוגיה בשדה החברתי תפס תאוצה והעמיק. התוצאה היא שהיום ישראלים רבים יותר מאשר בעבר חשופים לנושא הקשר בין ישראל לעם היהודי בתפוצות וחשים מחויבות כלפיו. את השינוי הזה ניתן לזקוף לזכות הפילנתרופיה היהודית, ששמה את כובד משקלה על הנושא לאחר משבר הכותל (כגון הפדרציות היהודיות, קרן רודן, קרן משפחת רודרמן, קרן קורת והנדבן צ'רלס ברונפמן). כן ניתן לזקוף את השינוי לזכות המנהיגות החינוכית והחברתית המסורה לערך העמיות, ולזכות ארגונים ותיקים וממוסדים שלקחו על עצמם לקדם את ערך העמיות.

ראשית, בחמש השנים האחרונות הוכפל פי כמה וכמה מספרן של משלחות "תגלית הפוכה" בהשתתפות בכירים ישראלים; יש כמה ארגונים שממשיכים להוביל ולהפעיל את החזית הזאת. התגליות ההפוכות הן משלחות להכרת קהילות יהודיות בתפוצות במשך כמה ימים. מדובר בכלי אינטנסיבי ואפקטיבי מאוד, אולם עלותו הופכת אותו לנגיש עבור מעטים בלבד, וזהו חסרונו העיקרי.

שנית, בחמש השנים האחרונות הגיעה הפעילות החינוכית בנושא עמיות יהודית – הן בחינוך הפורמלי והן בבלתי פורמלי – למספרים גבוהים ולאיכות מרשימה ביותר. למהפכה חינוכית זו שותפים משרדי ממשלה – בעיקר משרד התפוצות ומשרד החינוך. כן שותפים לה מוסדות הלאום הוותיקים כגון הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ארגוני חינוך שונים ואף יזמים חינוכיים. אנו – מוזיאון העם היהודי, אשר בו אני עובדת היום, מארח כבר היום ימי תוכן על עמיות לעשרות אלפי ילדים ובני נוער ישראלים, ועוד היד נטויה.1

עמיות נמצאת היום על סדר היום החינוכי במשרד החינוך הממלכתי, דרך מקצוע הלימוד "תרבות יהודית ישראלית" ודרך מינהל חברה ונוער. עמיות נוכחת גם בחינוך הבלתי פורמלי; למשל, ארגוני הנוער ותנועות הנוער ממנים רכזי עמיות, אשר עובדים עם הנוער הישראלי על חיבור לעם היהודי בתפוצות. עמיות היא גם חלק מהתוכנית השנתית של רוב המכינות הקדם-צבאיות בישראל, והיא חלק מהמבנה של כמות הולכת וגדלה של תוכניות מנהיגות ישראליות.

שלישית, בבחירות האחרונות לכנסת היה לרוב מוחלט מהמפלגות היהודיות מצע שעסק בסוגיית יחסי ישראל והתפוצות; ראוי לציין כי יותר ממחציתן ניסחו את המצע הזה לראשונה רק לקראת בחירות 2020. רוב המצעים הצהירו כי הממשלה מחויבת לקהילות היהודיות בתפוצות ומחויבת לשמירת הקשר בין מדינת ישראל לבינן.

רביעית, קואליציית העמיות היהודית שהקמנו במכון ראות בשנת 2018.2 הקואליציה נותנת מרחב דיון לכל המנהיגויות המחויבות לנושא, והיא מאגדת היום כ-500 מנהיגים ישראלים אשר מקדמים בדרכים שונות, ביחד ולחוד, את גישת העמיות היהודית. על אף המגוון הגדול ואי-ההסכמות, הקואליציה הצליחה בשנים האחרונות לאפשר פעולות משותפות, הן מעשיות והן הצהרתיות, אשר מקדמות את החזון המשותף של חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי. אני מאמינה שחלק גדול מההתקדמות הושג הודות לרישות ולשיתופי הפעולה שמאפשרת קואליציית העמיות לחבריה.

למעשה, ניתן לסקור היום את כלל הפעולות הנעשות בשדה העמיות בישראל במיפוי שידידיי במכון ראות עורכים אחת לרבעון, החל בספטמבר 2021.3 מיפוי זה נועד לתת את תמונת המצב של ההתקדמות לאור האתגר, עד להשגת היעד המשותף: חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי כולו. המיפוי מגלה כי בשני העשורים האחרונים הפעילות בשדה העמיות הכפילה את עצמה פי שניים ואף יותר, אולם כשליש מהפעילות התהווה רק לאחר משבר הכותל. נוסף על כך, התוכניות החדשות מפתחות תוכן חדש ומגיעות לקהלי יעד מגוונים.

קשה לשים אצבע על שינוי תפיסתי, אולם התוצאות של מהלכי חיזוק הקשר עם העם היהודי כבר נגלות בכמה סקרים שנערכו. בשנת 2022 ערך משרד התפוצות סקר ומצא כי 56%–58% מהישראלים מכירים באחריותם ומחויבותם להמשך קיומן של קהילות יהודיות בתפוצות. עוד נמצא כי 57% מהישראלים מאמינים כי המדינה צריכה לקחת בחשבון את האינטרסים של יהודי התפוצות בקבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון המשפיעים עליהם ישירות.

הבית של העם היהודי – מקירות למשפחה

סיפורו של הכותל המערבי, סיפורו של המתח בין אלו שמרגישים שם בני-בית ובנות-בית לאלו שאינם מרגישים כך, טרם הסתיים. משבר זה אינו קשור למאבק הפלורליזם בישראל או לסאגת דת ומדינה הבלתי נגמרת; הוא נוגע בחזון הציוני עצמו. בשנים הקרובות ישמש הכותל מקרה בוחן ליכולתה של ישראל למלא את תפקיד הבית הלאומי גם ליהודי העולם שאינם אזרחי המדינה. האם תשכיל מדינת ישראל לנהל את המקומות הקדושים לטובת היהודים, או שמא תפעל רק לטובת האזרחים (יהודי ישראל)?

הכותל הוא סמל עוצמתי כמובן, אבל אין הוא הסוגיה עצמה. "המשבר שתחת המשבר" הוא שרוב הישראלים אדישים כלפי המצב, אינם מבינים אותו כלל, ואינם חשים שיש בו רלוונטיות כלשהי לחייהם או לזהותם. כדי לפתור את המשבר הזה, הכרחי שהציונות והחברה היהודית בישראל יבשילו אל השלב הבא. בשלב הבא נעסוק לא רק בקיומם של קירות הבית הלאומי המגוננים ובחוסנם, אלא גם בחיזוק המשפחה. המשפחה שלנו היא העם היהודי. לשם כך כל יהודי בישראל צריך לראות עצמו כחלק מהעם – הגדול, הוותיק, העשיר, ולחוש אחריות ואף ענווה כלפי השייכות לעם היהודי.

"העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם" (א"ד גורדון).

הפוסט "זה לא אתה, זה אני": מבט אופטימי על משבר הכותל ועל עמיות יהודית בישראל הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

שמונה שנים אחר כך, ואני בתחילת דרכי בעולם העמותות היהודי בארה"ב, השתתפתי לראשונה ב-GA, הכינוס הכללי של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, וראיתי את ראש ממשלת ישראל פנים אל פנים. אבל היום ההוא בניו-אורלינס, 8 בנובמבר 2010, היה גם הוא חוויה מעצבת וטראומטית, בשבילי ובשביל יהודים אמריקנים פרוגרסיבים צעירים נוספים. את נאומו של נתניהו קטעו צעקותיהם של מפגינים יהודים: "הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל! הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל! הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל!" במשך כעשר דקות, שנדמו כנצח, חזרו המפגינים והפריעו לנתניהו לנאום באוזניהם של כמה אלפי מנהיגי ציבור יהודיים מכל רחבי ארה"ב. הקהל היה המום, ולאט-לאט הפך כועס. לצד חברה טובה צפיתי במפגינים נגררים מאולם הכנסים בעודם ממשיכים לצעוק את המילים הללו, מילים שלמעשה הסכמנו איתן. אני וחברתי הבטנו זה בזה המומים. "לעולם לא ארצה לבקר שוב בישראל", אמרה לי.

בהמשך אותה שנה, כשכבר הייתי בתפקיד ניהולי ראשון בעמותה יהודית, השתתפתי באסֵפה של מחנכים, אקטיביסטים ואנשי ציבור יהודים מעולמות הצדק החברתי וההגנה על הסביבה בישראל, באמריקה ובאירופה. לרבים מאיתנו הייתה זו הפגישה הראשונה אלה עם אלה, וכולנו ניסינו ללמוד זה מזה ולחזק איש את רעהו במשימה הקשה והחשובה שנפלה בחלקנו. בשבת התקיים רב-שיח בלתי נשכח. פעילי צדק חברתי ישראלים פנו אלינו, רעיהם באמריקה, בתוכחת אוהבים: "השתיקה שלכם בנוגע לישראל מחרישת אוזניים", אמרו, "ואנחנו – המקבילים שלכם בישראל – זקוקים לתמיכה שלכם". בתגובה נעמדו בכירים מהעולם היהודי-אמריקני-פרוגרסיבי, ובזה אחר זה סיפרו שאנחנו חשים מושתקים, שאם נבקר את ישראל אנו עלולים לאבד את המימון או את העבודה שלנו. מנהיגים בכירים, ותיקים ופורצי דרך, הודו ביחד ולחוד, בכאב רב, שיהדות אמריקה – לא במישרין – כופה עליהם שתיקה. אפשר היה לחוש היטב את שיברון הלב שאפף אז את החדר.

ממש לפני שנים ספורות, אחרי שנים רבות של בניית קשרים והשפעה, השתתפתי בשיח קבוצתי של מנהיגי ציבור יהודים. מטרתנו הייתה לפרק את המחסומים בשיח היהודי-אמריקני על ישראל, ולפתח אווירה מקבלת וכנה יותר ביחס למגוון ההשקפות על מדינת ישראל. בשלב מסוים התבקשנו לדון בשאלה "האם יהודי אמריקה רשאים לבקר את ישראל בפומבי?" פניתי לקבוצה הקטנה שבה השתתפתי: "במילים אחרות, השאלה היא אם אנחנו חושבים שלג'יי סטריט1 יש זכות קיום…" בתגובה פנה אליי ראש קהילה רב-עוצמה: "אז אתה תומך BDS?" מבועת ונרגז הבטחתי לו שלא בכך מדובר. בהמשך הדיון הייתי שקט הרבה יותר – חששתי שאני עלול לאבד את המוניטין ואת מקום העבודה שלי.

בנובמבר האחרון שלחתי מאמר ל-20,000 אנשי הקשר של הארגון שלנו, חזון-פרלסטון – קבוצת אנשים המעוניינים במפגש בין יהדות וקיימות ובעבודה החשובה של טיפוח יהדות חיה המחוברת לאדמה. כתבתי על החוויה שהייתה לי ב-Israel Ride, מסע אופניים מירושלים לאילת בשיתוף פעולה של ארגון חזון ושל מכון הערבה. סיפרתי על ההתפעמות שלי מן החוויה, על האמונה הגדולה שיש לי בפעילות של מכון הערבה, גוף עולמי מוביל ביצירת שלום באמצעות שיתוף פעולה סביבתי. כתבתי כי למרות – ואולי במובנים מסוימים מפני – האכזבה שרבים מאיתנו חשים לאור תוצאות הבחירות בישראל, אנו חייבים להשקיע יותר מאי-פעם בבניית מערכות יחסים חוץ-ממשלתיות בין מדינת ישראל לתפוצות. דבריי זכו לביקורות ולקושיות – לא מפיהם של זרים רחוקים כי אם מחברים בולטים המייצגים גם את המרכז/ימין וגם את השמאל בקהלים שאנו מייצגים.

אני משתף אתכם בסיפורים הללו – ויש עוד הרבה כאלה – כדי ללמד על המציאות הקשה של יהודים ציונים פרוגרסיבים באמריקה בעשר-עשרים השנים האחרונות. החוויות הללו רודפות אותי – התחושות, המשמעות, האופן שבו בישרו נכונה את המצב שהגענו אליו היום ואולי גם את הבאות.

אני כבר בקושי משתמש במילה "ציונות", אולם גם המילה "פרוגרסיביות" די מאתגרת בימינו. יש מעט מאוד ארגונים יהודיים פרוגרסיביים באמריקה התומכים בפעילות בישראל כפי שאנו, בארגון חזון-פרלסטון, תומכים בה, וכעת אני מרגיש שאנחנו בתחילתו של עידן חדש. יכול להיות שעם כל הזמן שעבר אני כבר בגדר דינוזאור; אחרי הכל אני כבר בן 40, והפעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתה ב-99', כשהייתי בן 17 ועדיין קיננה בלב רבים התקווה שאנחנו מתקרבים לשלום בר-השגה ולפתרון הסכסוך. היה זה לפני זמן רב. מאז ביקרתי בישראל פעמים רבות ולעיתים קרובות חלמתי לגור בה. אבל היום יש כבר שני דורות צעירים יותר של מבוגרים (אני מזקני השבט של דור ה-Y), דורות שגדלו על ישראל השקועה באלימות טרגית ההורסת את חייהם של ישראלים ופלסטינים חפים מפשע. ולמרות מורכבות הסכסוך, ואף כי המנהיגות הפלסטינית רחוקה מלהיות שה תמים, השיח הפוליטי המקוטב שלנו הגיע לנקודה שבה הציפיה הברורה היא שהפרוגרסיבי יהיה בהכרח גם אנטי-ישראלי. בסוגיה זו עלינו להביט נכוחה באמת הכואבת: הסיכוי שיהודים צעירים ליברלים-פרוגרסיבים רבים החיים בתפוצות יצדדו בישראל כל עוד הסכסוך ממשיך לסעור – נמוך. אפשר לא לאהוב את זה, אפשר לחשוב שזה לא הוגן ואפשר אפילו להצביע על הפעילות המופתית של ישראלים פרוגרסיביים בסוגיות של צדק חברתי וקיימות המשפיעות על האוכלוסיה הפלסטינית והמגזר הערבי. אני עצמי מסוגל להזדהות עם כל אחת מן התגובות הללו, אבל אף אחת מהן לא תשנה את המגמות הדמוגרפיות והרעיוניות בקרב הדורות הצעירים של יהודי התפוצות.

בוועידת GA אחרת, כמה שנים מאוחר יותר, נכחתי במושב שעסק בבעיה המטרידה של התגברות האנטישמיות ברחבי העולם ובייחוד בקולג'ים; השיח האנטי-ישראלי הגיע בהם לשיא. דובר אחד תיאר בצורה משכנעת את הגישות האנטי-ציוניות שהציגו תפיסה חד-צדדית מעוותת ושטופת מוח של מציאות מורכבת ומסובכת פי כמה. יושבי החדר הנהנו בהסכמה גורפת, אולם אז אישה מופלאה אחת בקהל עשתה את הצעד האמיץ ביותר שראיתי ב-GA אי-פעם: אף כי הסכימה עם האמירה שהתפיסה החד-צדדית הזאת בעייתית, היא הוסיפה שאנו עצמנו יוצרים בעיה זהה לילדינו. הם גדלים בחממות יהודיות, שומעים רק סיפורים חד-צדדיים על ישראל, נחשפים להיסטוריה של ישראל מנקודת מבט חד-צדדית, וכשהם מגיעים לקולג' נאלצים לפתע להתעמת עם תפיסת עולם שונה לגמרי. למה? האם אנו מפחדים לדבר בפתיחות על הטוב, הרע והמכוער אצל הישראלים והפלסטינים? האין אנו בוטחים מספיק בילדינו שיצליחו לקבל סיפור שאיננו פשטני? אולי איננו בוטחים בעצמנו? חוששים שמא לא נוכל להתמודד עם הדברים? שילדינו יתרחקו? האין החשיבה הביקורתית והשיח והדיון הערים עמוד התווך שעליו נשענת היהדות כולה? מתי החלו יהודי התפוצות לפחד כל כך ממחלוקת? על אחת כמה וכמה עכשיו, כשבממשלה החדשה של ישראל יושבים אנשי עוולה המייצגים את ההפך הגמור מערכי הסבלנות, החמלה, הצדק והאהבה של היהדות – האם לא הגיע כבר הזמן להשמיע את קולנו?

מערכות יחסים בריאות וכנות בנויות על כבוד ואמון הדדיים. יחסי התפוצות וישראל זקוקים לטיפול מיידי, והצעד הראשון הוא שינוי כיוון מהותי ממודל הפחד שהביא אותנו לשפל הזה. לכולנו מידה שווה של אחריות על גורלו של העם היהודי ועל תפקידה של היהדות במאה ה-21, וכשותפים שווים אנו חייבים לדעת להעלות על פני השטח את המחלוקות והקשיים בינינו, ולעשות זאת בצורה פתוחה, כנה ונטולת שיפוטיות. היום, יותר מאי-פעם, גבולות השיח היהודי בתפוצות חייבים להתרחב, ולשם כך עלינו – יהודי התפוצות – להיות נינוחים מספיק ובטוחים בעצמנו מספיק.

מתוך הכנות והענווה הזאת ובעזרת פתיחת הלב והמחשבה נצליח להגיע אל התכלית המשותפת שלנו כעם יהודי אחד, משימה שאף אחד מאיתנו אינו יכול לבצע לבדו – להוציא לאור את הערכים המשותפים לנו ולהעפיל לפסגות חדשות וגבוהות יותר מאי-פעם.

לשינוי אקלים השפעה מכרעת על כל תחומי החיים ובהם: מים, בריאות הציבור, חקלאות, אנרגיה, מגוון ביולוגי, תשתיות חופיות, כלכלה, נזקי טבע, ביטחון לאומי וגאו-אסטרטגיה. שינוי האקלים ישפיע על כלל האוכלוסייה אך האוכלוסיות הפגיעות ביותר עלולות להיות האוכלוסיות מעוטות היכולת וקבוצות באוכלוסיות הרגישות לאירועי מזג אוויר קיצוניים ומצבי קיצון כגון קשישים וחולים כרוניים […] לפי התחזיות, הזרימה בנהר הירדן […] צפויה להצטמצם בשיעור של 12% עד 22% ואף יותר במאה הקרובה. זוהי מגמה דרמטית לאזור בכל הקשור לזמינות מים ולמחסור במים […] אם מפלס מי הים ימשיך לעלות, צפויה נסיגה של קו המים מזרחה עד למצוקי החוף. כמו כן תיתכן חדירה של מי ים מלוחים אל מי התהום של האקווה.] ..] בשלב מתקדם יותר קו החוף עלול להשתנות ומצוקי החוף עלולים להיהרס. הדבר יחייב להעתיק בתי מגורים, בתי מלון, אתרי מורשת, מפעלים וכדומה…2

בארגון חזון-פרלסטון אנו מאמינים שהאיום הקיומי והבהילות המוסרית של משבר האקלים דורשים מאיתנו, בני העם היהודי, לפעול בכל הכוח. ברגע הזה יש צורך בכל אחד מאיתנו, במלוא היצירתיות והחריפות שלנו, בכל התושיה וכושר העמידה שלנו ובשיא הכוח וההשפעה שלנו. לשם כך הקמנו את קואליציית מנהיגות האקלים היהודית – זוהי הדרך שלנו להתאגד יחד, ישראלים ויהודים מן התפוצות, ולהתמודד עם המשבר הזה כעם אחד.

במסעות האופניים של חזון נהוגה מסורת נפלאה – הרוכבים יוצאים לדרך עם ספר תורה קטן, ובכל יום הספר עובר לידיו של רוכב אחר. בסופו של המסע האחרון ספר התורה הזה הועבר אליי. מישראל הגיע איתי הספר אל ועידת האקלים COP27 במצרים ומשם הביתה. נשיאת ספר התורה עימי לכל מקום הכניסה לחיי תחושה של יראת כבוד. היה בכך ביטוי מוחשי לאמת עמוקה – בכל דור ודור אנו נושאים איתנו את המורשת שלנו והופכים אותה לשלנו. ההליכה המשותפת מחזקת לאין שיעור גם את המסע הזה וגם את התורה עצמה.

לו רק יכולנו למצוא את הדרך לעשות זאת… ראשית עלינו להפסיק להעמיד פנים שמערכת היחסים שבין ישראל לתפוצות מכילה מגוון דעות, תומכת במגוון כזה או אפילו מאפשרת אותו, בפרט כשמדובר בפרוגרסיבים – ישראלים או בני התפוצות. בהנחה שההוויה היהודית באמריקה לא עומדת בפני שינוי דרמטי, ייתכן מאוד שבתוך שנים ספורות נגיע למצב שבו היהדות הפרוגרסיבית-ציונית באמריקה תאבד כל עניין ורצון בקשר אסטרטגי עם מדינת ישראל, על אף הכאב הרב הכרוך בבחירה שכזו. הפתרון למצב הזה איננו פשוט או מהיר: כדי לפרוץ את החומות המתגבהות בין שתי הקהילות עלינו ליצור איחוד רב-עוצמה של היהודים הפרוגרסיבים המובילים והמשפיעים ביותר מארה"ב, מהתפוצות ומישראל. עלינו לשמוע וללמוד מן העומדים בחזית המחלוקת הזאת, ואז להתנסות יחד ולאורך זמן בדרכים לשינוי המגמה. האווירה הנוכחית בין הקהילות מזכירה את משבר האקלים: מבשרת רעות ונראית כמו תרחיש אבוד מראש. אבל עוד לא אבדה תקוותנו.

הפוסט האם בשנת 2030 עדיין תהיה ציונות פרוגרסיבית בתפוצות? הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

השתתפו בשיחה: הדס רון זריז מקיבוץ יפעת, מובילת קהילת יפעת שברוח, ממייסדות המדרשה באורנים, מלמדת ליווי רוחני ותמיכה קהילתית. רבה ישראלית.

צביקה גרץ מירושלים, רב בקהילת "הוד והדר" כפר סבא. שימש מנכ"ל ארגון "מסורתי עולמי". מוסמך התנועה המסורתית, הרבנות הישראלית ובית מדרש הראל.

דותן אריאלי משער העמקים, מנחת קבוצות בזהות יהודית ובמגדר במדרשה באורנים ובקולות. מנהלת פדגוגית ומנחה בתוכנית "כזה ראה וחדש" בתנועה הקיבוצית. רבה ישראלית.

לפתיחה, ספרו על חוויה אחת משמעותית ופוקחת עיניים שחוויתם במהלך התוכנית.

הדס: הקבוצה הזו מזמנת לי הרבה חוויות משמעותיות, בעיקר בזכות ההיכרות, שמאפשרת הצצה לעולמות דומים ושונים מאוד. אחת מהן הייתה סביב מבצע "שומר החומות" – בלילה שבו התחיל המבצע התכתבנו בקבוצת הווטסאפ המשותפת וניסינו – דותן, צביקה ואני – לתאר, כל אחד ואחת מנקודת מבטו, את מה שמתרחש. חשנו מצד האמריקאים השתתפות, דאגה ורצון להבין, לצד ריחוק. זוהי חוויה שחזרה על עצמה באופנים שונים במהלך השנים המשותפות, כשקרו להם או לנו דברים משמעותיים.
חוויה נוספת חוויתי בתקופת הקורונה, שבה התחדד לי בו-בזמן גם הדמיון וגם השוני שבינינו. מכיוון שהקורונה היא מגפה אוניברסלית, כלל-עולמית, הייתה ציפיה שההבדלים יטושטשו ונגלה שאנחנו מאוד דומים. ואכן חווינו דאגה אישית הדדית, אך עם זאת הרגשתי שעברנו חוויות שונות. אולי ההבדלים נבעו מכך שהם היו אחראים על אנשים רבים ברמה הקהילתית, ואילו ישראל היא מדינה קטנה, ובה הקורונה הייתה בעיה ארצית ולא רק קהילתית, וכך היה שוני דרמטי בהתמודדות עם המגפה.
הסתבר שאנחנו חיים בתרבויות שונות. עם כל הקרבה והאהבה בינינו, וההערכה ההדדית – בסופו של דבר הם מאוד עסוקים בשלהם ואנחנו בשלנו. אנחנו מאוד ישראליים, מעבר להיותנו יהודים, והם מאוד יהודים ואמריקאים.

צביקה: הייתה לי חוויה מעניינת להסתובב ברחבי ירושלים כישראלי עם רבה אמריקאית חשובה ומשפיעה שהיא ממוצא קוריאני, כאשר אנשים מסביבי לא יודעים מיהי, חושבים שהיא מקוריאה, אולי אוהבת ישראל… אף אחד לא משער שהיא אחת הרבות המשפיעות ביהדות הליברלית בארה"ב. או כאשר בסיור איתם בחברון, ישראלים מנסים לחנך אותם ולהסביר להם, ואינם משערים שכל אחד מהרבנים האלה הוא מנהיג של אלפי אנשים. בחברה הישראלית בכלל לא מכירים אותם, וזה מעיד על עומק הנתק בין יהדות ארה"ב ויהדות ישראל.

כך גם להפך, האמריקאים אינם מכירים אנשים מאוד משפיעים מהחברה הישראלית. לדוגמה, כאן היה רעש סביב המפגש של הרב אליעזר מלמד, רב אורתודוקסי חרד"לי ומתנחל, עם רבה רפורמית. אותם זה כמעט לא מעניין, והם לא מבינים מה גודל האירוע בחברה הישראלית.

תמיד הייתי אופטימי, אבל נוכחתי שכבר מאוד קשה לעבוד על החיבור בינינו. לדעתי העולמות שלנו נפרדו, הרבה מעבר לנתק התרבותי. עכשיו אני חושש שהחיבור לא יקרה כבר. יש נתק. אפשר לשאול כעת "יחסינו לאן?" – מה עושים עם זה.

נשמע שהמפגש ביניכם יצר פסימיות ולא אופטימיות, כפי שהייתי מצפה.

האם לדעתך הנתק הזה נובע מחוסר היכרות עם מה שקורה בישראל, או שהם כלל לא רוצים ויכולים להבין – אולי בשל עמדות פוליטיות? איך אתה מסביר את זה?

צביקה: השיח הוא של פוסט-ציונות במקרה הטוב, שיח שמנותק מהאתוס הציוני שמלווה את רוב הישראלים היום. אחרי שלושים שנים שבהן אני עוסק בתחום של יהדות התפוצות אני חש שאיבדנו חלקים גדולים ממנה.

באילו שאלות הם, כמנהיגות יהודית-אמריקאית, עסוקים, לפי התרשמותכם?

צביקה: הם עסוקים מאוד בסוגיה הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רובם אימצו את הנרטיב שמוכתב ממיעוט ישראלי, ולפיו ישראל היא כובש מדכא, והעם היהודי נכשל במבחן הריבונות שלו. להבנתי הם מחויבים לנרטיב זה משום שאינם יכולים להרשות לעצמם להזדהות עם הימין האמריקאי.
הם גם עסוקים מאוד בשאלת החינוך היהודי. להבנתי, למעט הבלחות מבריקות של כמה בתי ספר יהודיים פרטיים שעולים הון תועפות, החינוך היהודי נכשל בארה"ב והיהדות שם גוועת. חינוך יהודי דורש משאבים עצומים, וגם כשהמשאבים קיימים הם לא מבטיחים המשכיות יהודית. לעומת זאת כאן יש פוטנציאל ליהדות שחיה ונושמת, יש לנו מערכת חינוך חינם, שירותים כמו קופת חולים, והיהדות החיה מתבטאת במכינות הקדם-צבאיות שפורחות, ועוד. יהודי יכול להיות יהודי שלם ומלא כשהוא חי בארצו. אני מעריץ אותם על הבחירה שלהם ביהדות יום-יום מבלי להתייאש. להיות יהודי בחו"ל זו הקרבה לא פשוטה. הם מנסים להחזיק את היהדות עם כל הכסף והכוחות בעולם, והיא פשוט נופלת להם בין הידיים. זו טרגדיה נוראית. כשהבינו שלא ניתן להילחם בהתבוללות הגואה, כמעט הפסיקו לדרוש מאנשים להתגייר ומקדמים כל אחד בברכה כפי שהוא. כך הולכת ונעלמת המשפחה היהודית היציבה והמוכרת.
לאחרונה הם גם צריכים להתמודד עם אנטישמיות מימין ומשמאל ועם הסוגיות הביטחוניות הקשורות בכך, עם שאלות של זהות פוליטית, הזדהות עם ישראל וכדומה.

הדס: יש סוגיות בארץ שאינן מחוברות לחיים שלהם ופחות מעניינות אותם, וגם אנחנו לא מתעניינים במה שקורה שם. השאלה היהודית בארצות הברית היא שאלה מאוד עמוקה. הם עסוקים בהתבוללות, ובחינוך היהודי שהופך להיות פחות עמוק ומשמעותי. הם כמו האצבע בסכר.

רוב יהדות ארצות הברית מתחלקת – או שהיא ימנית וציונית, או שהיא שמאלנית ופוסט-ציונית, והרבנים והרבות שלנו מחזיקים את המורכבות כל הזמן, גם ביחס לישראל. לעיתים נראה שהם האחרונים שלא מחזיקים בעמדת "או-או", מתעקשים על תפיסות יהודיות ליברליות ועדיין גם על הקשר לישראל. מבחינה זו אני מרגישה דומה להם, בתפיסה של הרבנות הישראלית של מנהיגות מורכבת וציונות מורכבת. בזה אני מזדהה עם המאבק שלא לוותר על ישראל, אפילו שלפעמים מתחשק לעשות את זה.

הם שותפים שלי, ושל חבריי וחברותיי, בהחזקת המורכבויות של שמאל ציוני ושל יהדות פלורליסטית. בדיוק בגלל זה התפקיד שלנו הוא לחזק את הקשר בינינו. הם מחזקים אותנו ואנחנו מחזקים אותם.

למה חשוב בעיניכם לקיים מפגש כזה?

דותן: חשוב להיפגש לפגישת עומק מתמשכת. יש בקבוצה דמויות שמדגימות לי איך מחזיקים מורכבות. בוודאי קשה להם להבין את המורכבות שאני חיה בה – ישראלית, ציונית וליברלית, וילדיי משרתים בצבא וחיים כאן. על זה הם יכולים להיות בשיחה איתי ואיתנו. זו שיחה שנותנת לי כוח. המפגש הזה חשוב ומחזק אותי. בין אם יש ביקורת ובין אם יש תמיכה – עצם השיחה ושיתוף העומק, חשובים.

הדס: הם מרחיבים את עולמי ו"מכריחים" אותי לראות ולפגוש דברים שאולי אני איני רואה או מסבה את עיניי מהם. אתן דוגמה: שנים לא הייתי בחברון וגם ניסיתי להימנע מלהגיע, אולי רציתי לטמון את הראש בחול. יהדות ארצות הברית מבקרת בחברון הרבה יותר מאשר ישראלים, ובוודאי משמאלנים. הפרדוקס הוא שבזכות התוכנית הגעתי איתם לשם וראיתי את המצב המורכב. יש משהו בזווית הראיה שלהם, בשיח איתם ובמבט המרוחק שלהם – שהוא גם מאוד קרוב ואוהב – שמרחיב לי את המבט. בתקופת "שומר החומות" דיברנו איתם על המורכבות של השירות בצבא ובו-בזמן על התקווה לשלום ולשמירה על זכויות אדם. זו המורכבות של חיינו, זה המאבק שלנו. אני רוצה שיהודי צפון אמריקה ישתתפו איתי בזה. העובדה שהם עושים מאמץ להגיע לישראל בזמן המאבק נותנת לי הרגשה שהסכסוך הזה הוא לא רק שלנו בישראל, הוא גם שלהם. התחלתי להרגיש שקהילת הרבנים הזו היא קבוצה ייחודית שיכולה לראות את המציאות על מכלול אתגריה ולהרגיש אחריות אחד כלפי השני. אנחנו שותפים בהתעקשות כל הזמן על עוד נקודות מבט של עוד אנשים.

צביקה: ברמה האישית אני נהנה מהמפגש, ונוצרו חברויות עמוקות ומשמעותיות עם ידידי נפש של ממש. אך לאחר שהייתי מנכ"ל של "מסורתי עולמי" עשר שנים, עבדתי הרבה עם יהדות התפוצות ועם יהדות ארה"ב, הייתי שליח של הסוכנות, הייתי מאוד קרוב לנושא התפוצות, כתבתי, פתחתי תוכניות, את חיי הקדשתי ומקדיש לתחום והאמנתי בו – היום אני פחות מאמין.

הם פועלים היום מתוך התפיסה האוניברסלית של היהדות, ובעיניי זו הדרך לסופה של יהדות אותנטית שמחוברת לשורשיה. לצערי אני סבור שליהדות התפוצות יש זמן מוגבל. יש לנו אחריות לדאוג להם שלא ייעלמו, לדאוג שמי שיכול יעלה לארץ, ולשמור על המנהיגות. עלינו להביא אותם למקום שבו אפשר לחיות ולפתח את היהדות כדי שאנחנו, אנשי היהדות הפלורליסטית בישראל, נהיה משמעותיים יותר ונהפוך לרוב.

דותן: השיח המתמשך בין שווים, בין עמיתים, יוצר מגע אינטימי וקרוב עם המנהיגות. הקשר שנוצר הוא גם ברמה האישית החברתית, גם ברמה המקצועית וגם ברמה המוסרית, וכך נוצר קשר חזק ומלמד, במובן של שותפות אמת.

האם יש משהו שבכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהם?

צביקה: אפשר ללמוד מהם על הבחירה ביהדות ועל הקמת מוסדות כמו בתי הספר המדהימים והיצירתיים שלהם.

הקשר איתם חשוב לי רק כי הם אחים שלי ויש לי אחריות. אני לא זקוק להם כפי שהם זקוקים לנו. אני צריך אותם כדי לבנות את היהדות הפלורליסטית בארץ.

הדס: בשלוש השנים שבמהלכן למדנו יחד נוצר קשר קרוב של שותפים. למדתי מהם לעומק את תחושת האחריות על העם היהודי. אני גם מלאת הערכה למוכנות שלהם לנהל קהילות גדולות ומורכבות עם צרכים שונים, ולהיות שם, בחזית, מתוך תחושת שליחות עמוקה. אני שמחה שנוצרה בינינו חברות שמאפשרת למידה בין שותפים שונים, מתוך רצון ללמוד על עצמנו דרך המבט האוהב והמבקר שלהם. כך אני יכולה לשמוע את דעתם גם על הנעשה בארץ ואין לי צורך להתנשא או לתקן.

כשמישהו מהקבוצה מגיע לקבלת שבת בקהילה שלי, או מצטט דבר תורה שלי בקהילה שלו או שלה – אנחנו מביאים אחד את השני כשותפים רעיוניים ורוחניים, ומשהו מתרחב.

ומה הם למדו מכם? ומה היתרון בכך שהם באים לפה ולא רק לומדים את זה שם?

דותן: יש להכיר בכך שהתוכנית מיועדת למנהיגות הדתית האמריקאית. אנחנו רק שלושה ישראלים מתוך כשלושים משתתפים. כך שהמפגש לא תמיד הדדי.

הם מתבוננים על ההתלבטויות והקשיים בחיים שלנו, בהקשרים פוליטיים ותרבותיים. היום, לאחר שלוש שנים, הם מקבלים מאיתנו הבנה מורכבת יותר של החברה הישראלית, וכמובן חברות, אהבה ופרגון.

הדס: לבנות בית מדרש בין שונים – זה מאמץ. יש ערך לקשר מתמשך עם מנהיגות, שאינו בנוי על תוכניות של סמינרים שנשארים ברמת ההיכרות. במפגש האישי המתמשך נבנה אמון, לכן הם מסוגלים לשמוע אותנו על סוגיות שבמחלוקת פוליטית בישראל. אנחנו מדברים על הדילמות של החיים שלנו באופן עמוק ומורכב, ולא מדברים סטראוטיפית על קונפליקטים. אנחנו משוחחים על אתגרי ההתחדשות היהודית בארץ, על שמאל וימין מהזווית של כל אחד מאיתנו. במפגש איתנו הם מכירים עוד זוויות של יהדות. עם זאת, לפעמים אני מרגישה שזה אתגר להעביר לעומק את חוויית החיים בעמק יזרעאל, ואת סוגיות היהדות הפלורליסטית בארצנו.

כולנו עוסקים בהתחדשות היהודית במובנים הישראליים שלה בתוך הדיכוטומיות המוכרות. האם אתם חושבים שסוגיית החינוך היהודי היא נקודת ממשק משותפת, נקודת חיבור? האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה בתחומים האלה?

צביקה: אני לא בטוח בכך שאנחנו דומים בעשיה של ההתחדשות היהודית שלנו. הקהל הישראלי שאני עובד איתו מחפש חיבור אותנטי לטקסט כי זה חיבור לעבר שלו, לשפה שבה הוא מדבר ולארץ שבה הוא חי. אני התרשמתי שהשותפים האמריקאים עושים לטקסטים יהודיים אקטואליזציה מיידית, כדי שהלימוד יהיה רלוונטי וידבר ליהודי שחי בגלות ורחוק מהשפה ומהארץ. הם גם עסוקים יותר בפרוגרסיביות. בישראל לא עוסקים בזה כל כך.

דותן: אני חושבת שבסוגיית החינוך היהודי יש הרבה משותף – איך מלמדים יהדות פלורליסטית, איך יוצרים יהדות מגוונת, איך לכל קול יהודי אותנטי וכן יש מקום. איך משלבים ערכים מודרניים בתוך החיים היהודיים – קדמה, שוויון בין המינים, דמוקרטיה, ריבונות וכדומה. אנחנו בהחלט יכולים לעזור ולתמוך אחד בשני בתחומים אלו ובנוספים, כדי להכיר את נקודות המבט השונות וכדי לקבל השראה אחת מהשניה וליצור ביחד שפה יהודית המותאמת לחיים היום, במאה ה-21, בזמן קיומן של מדינת ישראל חזקה ותפוצה חזקה.

הדס: היחסים בין היהדות הישראלית והיהדות האמריקאית הם כמו בזוגיות. כשהכרנו את היהדות הליברלית האמריקאית לפני יותר מעשרים שנה, זה היה כמו התאהבות, גילינו תגלית חדשה ולמדנו מהם על דרכים מגוונות לביטוי היהדות שלנו. היום ההתאהבות התפתחה לזוגיות. ההכרעה היא להישאר יחד ולהזין זה את זה. אני רוצה להמשיך בקשר עם המנהיגות הזו, המורכבת, הלא-קיצונית, זו שרוצה לבוא לפגוש אותי בארץ, שלא רוצה להתגרש ממני. ואז השאלות מה אני לוקחת ומה אני נותנת הרבה יותר מורכבות. זו שותפות ולא יחסים הייררכיים בין מי שיודע למי שלא. אני מאמינה שאנחנו גם מעשירים אותם.

צביקה: אני אשתמש במטפורה היפה של הדס על זוגיות, ואומר שאני מחפש היום "זוגיות חדשה". הזוגיות הזו, שבניתי אותה כל כך הרבה שנים, היא בין שני אנשים שלא יכולים לחיות ביחד. הם לא באותה טריטוריה, הם לא באותו בית, הם גרושים שמגדלים ילדים ביחד – את עם ישראל. זו זוגיות אשכנזית קרירה כזאת (מוסיף בחיוך). אני מחפש זוגיות חדשה, ברחבי ישראל עצמה. אני מחפש את אנשי ההתנחלויות, עדות המזרח, יוצאי חבר העמים. אנחנו צריכים לצאת מהחמימות הליברלית שבה אנו שורים עם אחינו מארה"ב, משום שזה מעכב אותנו מלפנות פנימה לתוך החברה הישראלית.

הדס: לי חשוב להרחיב את עולמי כל הזמן. אנחנו שותפים ונדבר איתם, לא נביא להם את "היהדות" אלא נפגוש אותם. אתגרי יהדות ארה"ב אינם סותרים את מה שצריך לעשות בארץ. אתה, צביקה, גדלת איתם ועכשיו אתה מתרחק. אני עשיתי תהליך הפוך – גדלתי על שלילת הגולה והיום אני במקום אחר עם יהדות ארה"ב. ברור לי היכן המרכז שלי, אבל כדי שהבית שלי יהיה משמעותי אני חייבת לפגוש עוד אפשרויות.

דותן: הקשר איתם לא סותר את היכולת לפעול בפנים. אפשר להשתמש בדימוי של שני בתים לעם היהודי. אלו שני בתים, שאינם באותו מרחב טריטוריאלי אבל חולקים היסטוריה, סיפור, סנטימנט, תרבות, מחויבות ואהבה. לכל אחד עולם משלו, אבל עלינו לשאול את עצמנו איך קשרים מבחוץ לא מאיימים על הקשר האינטימי המרכזי בין הבתים האלו, אלא מרחיבים את הקשר.

השיחה הסתיימה והותירה בי רעיונות חדשים ביחס לקשר אפשרי בין המנהיגות הישראלית הפלורליסטית בארץ ובין המנהיגות היהודית בארה"ב. קשר שעוצמתו אינה קשורה לסוגיות שבמחלוקת או בהסכמה, אלא לסוג היחסים שאנחנו רוצים לבסס בינינו, ולדרכי התקשורת שיקדמו אותם.

הפוסט מהתאהבות לזוגיות – מנהיגות יהודית פוגשת מנהיגות יהודית הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

הלהקה האנושית זקוקה לרעיון מלכד כדי לשתף פעולה, להתקדם, להרגיש וליצור חוויית שליטה. אנחנו חווים את העולם ותוך כדי כך גם את ההסבר שלו. אנחנו הופכים הרים וגיאיות, שבילים ויערות למפה. אנחנו בתוך המציאות אבל גם בוראים את הייצוג שלה, שנותן בה היגיון וחוקיות אפשרית. ומה שהופך מפה למפה אלה שרטוטי הגבול – מה בפנים ומה בחוץ, מה מרכז ומה שוליים, מה שייך ומה לא שייך. אפשר לראות בשרטוט מפות אקט אבולוציוני שחותר ללהקה ולמרכז הלהקה. כי בטבע, כשאתה מחוץ ללהקה אתה פגיע.

אז אנחנו יוצרים מרכז ושוליים, פנים וחוץ, וכל אחד מהם מעצב את הווייתו ביחס להווייתו של האחר. כי אין אני בלי אחר ואין אחר בלי אני. כל בית הלל צריך בית שמאי וכל בית שמאי צריך בית הלל; כל משיח צריך משיח שקר; כל דתיות צריכה חילון וכל חילון צריך דתיות; כל מודרניות צריכה את הפוסט שלה; כל שמרנות צריכה פרוגרסיביות וכל פרוגרסיביות צריכה שמרנות; כל קנון צריך ספרים חיצוניים וכל ספר חיצוני צריך קנון; כל בית צריך את המחוץ לבית; כל תאוריה צריכה הפרכה וכל הפרכה צריכה תאוריה להפרכה; כל תרבות צריכה אוונגרד וכל אוונגרד צריך תרבות; כל חכם צריך נביא וכל נביא צריך חכם; כל גן עדן צריך גירוש מגן עדן וכל גירוש צריך גן עדן; כל ארץ ישראל צריכה מצרים וכל מצרים צריכה ארץ ישראל; כל גאולה צריכה גלות וכל גלות צריכה גאולה.

כל מקום צריך גדר וכל גדר יוצרת את המחוץ לגדר. אלה צריכים את אלה כדי לסמן את הגבולות, לאשש את הקיום, להתמקם ביחס לציר רציף. כמו איש בחדר חשוך שנוגע בקירות כדי להבין – זה החדר. כשאנחנו יוצרים מפה אנחנו מגדירים מקומות שזקוקים למה שמחוץ למקום. בהגדרה יש גדר, היא קובעת מה בתוך ההגדרה ומה מחוץ לה. הגדר שבין התוך והחוץ מגדירה את שניהם וכך נבנה הקשר; כך העולם הופך למפה מובנת שיש בה יבשה ויש בה ים, יש בה גבול וארצות שיש להן שם.

עכשיו אפשר לנוע. ושם, מחוץ לגדר ובתוך הגדרה, נמצאים הנווד והפליט, מבקש המקלט והבוגד, חסר הבית, הצליין, הפולש והגולה. כי היושב באוהל צריך את הנווד כדי להדק את יריעות האוהל; כל מוסד מסדיר צריך את הפליט שיצא ממנו כדי לאשש את קיומו; כל בית צריך את חסר הבית כדי שירגיש כמה טוב בבית; כל נגאל צריך את הגולה כדי לשמוח על גאולתו. וכך הרעיון המארגן יוצר לנו מילים שמגדירות את הקיים וההופכי לו, וכל עוד יש מילה שתגדיר – יש גבולות בעולם. השגנו סדר מדומיין בעולם שלנו ועכשיו הוא בהיר יותר, יש בו משמעות והוא ניתן לניבוי, לכאורה. יש מקום בעולם גם לאלה שמחוץ לגבול, ולכל מקום יש מחוץ למקום ויש אנטי-מקום, ובכך אנחנו מכחידים את האין-מקום מעולמנו. הנווד והפליט, מבקש המקלט והבוגד, חסר הבית והצליין, הפולש, הגולה והגולה הפוליטי – כל אלה מחוץ למקום, אבל עצם זהותם נמצאת ביחס למקום שהם מחוץ לו.

הגלות, מעצם היותה, עוזרת למקום האמיתי להגדיר את עצמו. הגדר בין המקום האמיתי למה שמחוץ לו בעצם מייצרת זיקה ביניהם. זה מגדיר את עצמו דרך זה. הפְּנים מגדיר את עצמו באמצעות החוץ ולהפך. וכך, הגלות נמצאת בחוץ אבל היא חלק פנימי מתוך הפנים: היא בתוך הרעיון, היא בתוך יחסי הכוח, היא בתוך השיח. לעיתים היא רוח רפאים בתוך הקיום – מה שהיה וחוזר להזכיר שהוא עדיין פה ועלול לחזור, האזהרה התמידית שנשלחת ומסמנת לנו שיש וירוס במציאות. כל בית צריך את חורבן הבית, את העבר שלא היה בו בית, את העבר שחרב בו בית ואת העתיד האפוקליפטי האפשרי של חורבן הבית, והוא צריך את כל אלה כדי להרגיש בבית. כמו איש שמסתכל על הצל שלו כדי להבין את קיומו הממשי.

הגולה אינו נווד. הנווד מקומו בדרכים, במעברים. הגולה מקומו במקום שאינו נמצא בו. הנווד רומנטי, מעין תייר נצחי, עם תיק ופסקול של נדודים ברקע. הגולה חמור סבר עם ניגוני געגועים. יש לו זהות על הגב, כמו היהודים נושאי המנורה בשער טיטוס. הגולה אינו פולש, אינו בא מ"שם" דרך הים וההרים כדי לכבוש את ה"כאן". הגולה אינו צליין. אינו יוצא למסעות צלב.

אבל יש גולה שהוא צליין הגלות. צליין שבשורתו היא הגלות. הוא מספר ליושבי הבית שבבית יש מחנק, יש קיבעון, יש נוקשות וביצורים שבמקום להגן עליך כולאים אותך. הגלות כבשורת החופש והיצירה המתמדת. הגלות כמטפיזיקה.

וישנו הגולה הפוליטי. הוא יימצא בעידן שבו ארגון-העל הוא המדינה – היא המייצרת, כעוגן מארגן, את סיפורי-העל שלה, ושמה גבולות ל"כאן"; היא המייצרת זהויות ואוכפת אותן. אריסטו, שהיה אחד מראשוני העוסקים במדינה, קבע שמי שאין לו מדינה הוא כחסר שבט, חסר חוק, חסר בית.

מדינה היא מנגנון שבבסיסו סיפור-על. היא מנגנון שנוצר כדי לשרת מטרה, מוסד שנולד מתוך רעיון מארגן והקשר של משמעות. כמו כיסא שמעבר לקיומו ולמרכיביו הוא תוצר של רעיון בסיסי שמיקם כל מרכיב במקומו מתוך היגיון פנימי, תפקיד ומשמעות. המדינה מספרת את סיפור-העל שלה, בין השאר דרך קטגוריות משפטיות שנותנות שמות לאנשים הנמצאים בזיקה אליה: האזרח, התושב, הפליט, מחפש המקלט, הבוגד. המדינה היא שמגדירה את זהותך ובכך היא ממקמת אותך בעולם, תמיד ביחס לעצמה. יש לך תעודת זהות, יש לך דרכון, יש לך מסגרת-על שאתה ממוקם ביחס אליה. הגולה הפוליטי מסמן את זהותו ביחס למקום שממנו גלה. הוא במקום שמחוץ למקום, שעומד על הגדר ואומר: תראו, יש בעיה.

בגלות יש איום. ה"שם" מדבר אל ה"כאן" ואומר לו: יש מקום אחר. לגלות יש זהות עצמית של בשורת ההיות בחוץ; מקום שמחוץ למקום, שיש לו תפקיד וטעם וסיפור ומשמעות. בגלות כזו, שבוחרת בגלותה, יש איום עמוק על ה"כאן". בסיפור הציוני נשמע האיום מאז שהציונים הארץ-ישראלים התווכחו עם היהודים האמריקאים על תמונת העתיד הרצויה של העם היהודי; הוא נשמע מאז הדיונים על המסר האוניברסלי של היהדות לעומת המסר המקומי; מאז שהשאיפות לעולם המבוסס על עוגנים ליברליים אוניברסליים התחרו בשאיפות לעוגנים ריבוניים וטריטוריאליים. האיום הזה נמשך עד הדיבור על המילקי בברלין. השאלה המאיימת היא אם חיים מחוץ למרכז הם תקלה, משהו שצריך להשתנות, תוצר של עיוות במציאות? או שלא, שזהו קיום דואלי ויש בו מרכזים מגוונים המדברים זה עם זה?

הגלות מאיימת בעצם האפשרות של קיומה, כי אם אפשר להיות שם, אז למה כאן? ומהו ה"שם" ומהו ה"כאן"? מי קובע אותם? ואיפה הליבה? איפה המרכז? ואם גם "שם" יש מרכז אז מה עם המרכז שכאן?

הפוסט כל גאולה צריכה גלות הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

I want to try to speak with you from the perspective of someone who is deeply embedded in the American Rabbinate, which is to say in Jewish life as it is lived in the United States, both from the perspective of ten years as a congregational rabbi in Orange County, California and, for the past 25 years, as the Dean of the Ziegler School of Rabbinic Studies at American Jewish University, USA and of the Zacharias Frankel College at University of Potsdam, Germany. You know that we Jews are a contentious group and we have strong opinions. So I want, in the spirit of an open dialogue, to affirm what I think are some areas of consensus, and where our discussion — all of us together — might proceed along fruitful lines.

By way of an introduction, let me say that I think there is a broad consensus in our love of Zion and our love for the land of Israel. That broad consensus continues to unite and inspire America’s rabbis and America’s Jews. Paradoxically, it is our love of Zion and our Jewish commitment that leads us to speak out when we have something to say. I’d imagine I was not the only American whose first response, upon hearing of another terrorist attack against Israeli civilians, or another missile lobbed against Israel’s cities, was to think about those poor victims, and that any thought about the political implications were secondary. I am sure I am not the only American whose best friend in college is now a citizen of the State of Israel, whose nephews and nieces are Israelis, who has aunts, uncles, and cousins in the State of Israel. The connections that link American Jewry and the State of Israel are very real and far more important than mere politics.

It is because of my commitment to my nieces and nephews that, when I have something to say, I need to say it. They tell me that the silence of American Jewry is putting their lives at risk. We have to be able, for the sake of our families and for the sake of our people, to have faith in the process of democracy (which thank God Israel is and thank God America is) to be able to speak our piece and to listen to other responsible viewpoints. We may differ as to how best to show our support for Israel. But we must show support for Israel, and on that imperative, I think there can be no question.

What is it that still unites us? I believe that I speak for my colleagues in the rabbinate and the Jewish community in the United States when I assert publicly and proudly that Israel has the right not only to exist, but also to thrive. The Jewish people, like all peoples of the world, have a right to national self-expression. But the nation of which we are part is larger than the State of Israel; it embodies all Jewish people everywhere. We all of us have a link to the land of Israel and to its government. We all have a right to be part of the on-going polity that is the Jewish people, which preceded the existence of the Third Jewish Commonwealth, which preceded the existence of the Second Jewish Commonwealth. It is the peoplehood of the Jewish people that created the State of Israel and not vice versa.

Another point of consensus: All Jews everywhere have a stake in what happens in Israel. There is a wonderful ancient Midrash that compares the Jewish people to a sheep, noting that when you strike any of the limbs of a sheep it bleats with its mouth. So too with us: when a Jew is hurt in Buenos Aires or Johannesburg or New York or Tel Aviv, Jews everywhere ought to cry out.

The third area of agreement: There is an ongoing war against the existence of the Jewish State, and an equally corrosive war of antisemitism against the living reality of the Jewish people. That war takes many forms: through diplomacy, the media, through military action, on social media and through acts of violence, including terror. All Jews everywhere have a moral obligation to stand in solidarity with Israel in the battle against that war.

Finally, there is a recognition (asserted by the Rabbis since the Emancipation) that Jewish survival will take place only if there are Jews who are educated in what it means to be Jewish, who are living their understandings of Judaism, however diverse. That is true whether you are in the galut of Phoenix or the galut of Tel Aviv. Regardless of where a Jew lives, without a Jewish education, without a commitment to living a Jewish life steeped in the best of our sources and embedded in the richness of our heritage, pursuing a life of justice, morality, and holiness, there isn’t sufficient cause for us to continue our endeavors.

Let me tell you a story along that line because it moves me exactly into what divides us: the Los Angeles Jewish Federation has a partnership with the City of Tel Aviv. Most years, we bring Israeli teenage students from Tichon Hadash to study in different schools throughout greater Los Angeles, both Jewish day schools and public schools. At a recent event, one of the girls got up to speak and she said as follows, “I am sixteen years old. The first time I stepped foot in a synagogue was when I went to Stephen Wise Temple in Los Angeles. It was great!” she said. “I can’t wait to tell all my friends back in Israel how wonderful it is inside synagogues.” Her comment made me think that perhaps we need to start flying young Israelis to the Diaspora to experience firsthand the many rich and divergent ways to live as Jews.

We have been living rich and meaningful Jewish lives in the Diaspora for over 2000 years. We have learned how to maintain and to build vibrant Jewish communities because we have been doing that for millennia. Don’t get me wrong: Israel is the crowning miracle of Jewish life in this century, and I am awe struck by the accomplishments of the State of Israel and its people. But the achievements of the Diaspora also have much to teach. What we need is a full partnership in which each of us recognize the wisdom and the insight that the other partner brings to the table. Rather than one side preaching to the other, we ought to be able to learn from each other, and to learn that sometimes what works in one place isn’t what works in the other.

In that regard, I must say that the issue of pluralism in Israel is, in my opinion, not simply an issue of misunderstanding. The fact that rabbis in Israel are funded or not because of their denomination, the fact that my colleagues with whom I went to rabbinical school are by law not allow to perform weddings or funerals in the Jewish State, threatens the unity of the Jewish people. It was the great Anatol France who commented that the majesty of the law is such that both rich and poor are prohibited from sleeping on park benches. To portray the lack of recognition of all streams of Jewish life in the State of Israel as simply a mutual misunderstanding is I believe, with all due respect, a distortion.

And then, finally, it is the great glory of the Torah — to which we owe our ultimate allegiance — that we are commanded to have mishpat echad, one standard of justice for all people. Alas, there are areas in Israeli civil life where that has not yet been realized (as indeed is true in every democracy including the United States). But one of the areas that divides us, then, is when we see areas in which those living in Israel and the Palestinian territories are treated unequally and we see the government— instead of defending them — attempting to maintain a status quo of inequality.

In that regard, special mention must be made of the continuing acts of vigilante violence against Palestinian farmers, families, and civilians. While acts of terror are real, and a Two State Solution may remain a distant aspiration, we must insist in the meantime that Israel apply its own laws to prevent and prosecute acts of settler violence against Palestinians attempting to harvest their own crops, play in their playgrounds and nature reserves, access jobs and travel for holidays. American Jews, like their Israeli family, are committed to the Torah’s injunction to justice equally for all the Land’s residents. In the current occupation, applying laws of equity, personal safety, and property ownership is the crucial path forward for any long-term solution and is essential to maintain strong support in the next generation of American Jews for the core vision of Zionism, which is national self-determination.

Israel and the Israelis aren’t going away. Palestine and the Palestinians aren’t going away. There is no military solution. The only way forward is for us to work together.

The future flows from these four bedrock insights. Our job is to embrace this reality, embolden others to link their aspirations to this reality, to block their fears from blinding them, both to these four insights’ inevitability but also to their desirability. After all, don’t we want an Israel that is a bulwark for Jewish vitality, security, and thriving? And don’t we also want an Israel that is a light to the nations, not only those distant, but first to its closest neighbors?

The only way to be effectively pro-Israel today is to do the slow, patient work of supporting Palestinians in their legitimate aspirations for peace and self-determination. Only those who find their way to support these two dreams as compatible and reinforcing will align with the work of a sustainable peace.

It is my prayer that this year sees a growing number of Israelis plant their Zionism in hope, generosity of spirit, and courage. Not constricted and desiccated by inherited fear, not captive to the worst excesses of its most militant enemies, but rather a Zionism always in search of allies, one that fosters common interest, one excited to create, with Palestinians, a regional hub of vitality, creativity, and expansiveness. Two states for two people, sharing a love of a common land.

In this work, Israeli and American Jews must advance a threefold agenda: asserting the right of the Jewish people to national self-determination in our ancestral homeland, affirming the Jewish love of an Israel that is democratic, pluralistic, and an incubator of the best of Jewish culture and creativity, and insisting that such a worthy Israel will best thrive when our Palestinian brothers and sisters can also express their own national self-determination in their own democratic, pluralistic framework.

I want to close where I began: Jewish life without the State of Israel is unthinkable. Israel is a great and ongoing blessing, and we must continue to stand in solidarity with the people and State of Israel. But solidarity means that we American Jews have to contribute not only our financial resources and our organizational skills, but also the benefits of our opinion, which Israelis are welcome to share or disregard as they choose. But there needs to be a willingness to listen to each other, to welcome diverse ways to love and support Israel and the whole Jewish people. There needs to be a free flowering discussion between our communities both of which are variegated and complex, neither one of which can be reduced to a single party line.

הפוסט Israel – Diaspora Relations: What Unites Us, What Divides Us | Rabbi Dr. Bradley Shavit Artson – Dean of the Ziegler School of Rabbinic Studies and Vice President of American Jewish University in Los Angeles הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

The first was that the State of Israel was mentioned only twice in the course of the very long service: in the twin prayers for the welfare of Israeli and American soldiers, both recited in my congregation in Hebrew; and in the (Hebrew) “Prayer for the State of Israel” that, as always, was recited along with the (English) “Prayer for Our Country.” References to the Land of Israel and/or the holy city of Jerusalem were frequent. But inside the time and space of the Rosh Hashana tefillah, it was as if the modern State of Israel did not exist. This is not unusual on my side of the Israel-American Diaspora divide.

My second reflection – perhaps a partial explanation for the first – was that, outside the time and space of that tefillah, Judaism did not exist. Traffic flowed as it always does on the streets of New York. Mail got delivered as it does every day except on Sunday. Lawns were noisily mowed. Busses ran according to weekday schedules.  It would be different in the State of Israel, I knew, and not only because the country observes a holiday schedule on Rosh Hashana. Israelis, whether “religious” or “secular,” have a strong sense that they are playing a part in the making of Jewish history.  Their personal fate is bound tightly to the Jewish story; the future of their family cannot be separated from that of their people. When sirens sound in Sderot or Tel Aviv, American Jews who care about Israel are concerned, but we do not run for cover. The Hebrew prayers that we American Jews say in synagogue – for the most part, the same prayers said in Israeli synagogues – read differently here because Hebrew is neither the language we speak every day nor the language in which we dream. The relation between those who pray and their prayers is altered. So is the relation between American Jews and Judaism. We have to reach out for connection to an identity that in Israel comes with the territory. Those of us who work hard at sustaining a close connection to Judaism and to Israel are defying the odds that come with being a relatively small minority within the very small minority of Americans who are Jews.

The “disconnect” between the majority of American Jews and the majority of Israelis – documented in numerous surveys – is therefore not surprising. Each “side” knows so little about the other! Indeed, the great majority of American Jews know little about Judaism, Jewish history, or the contemporary Jewish situation. Many are happy to visit Jewish synagogues and neighborhoods when traveling abroad, and about half, at last count, have visited Israel, but they generally evince no sustained curiosity about the Judaism(s) and the Jewish communities that animated those sites in the past or do so today. Most American Jews do not read or speak Hebrew; nor do they read Hebrew literature in translation, seek out Israeli films or follow Israeli news closely on the web. Israelis who are fluent in English have an advantage in this respect, and those who do not know English can easily access American Jewish culture. The political and societal realities on both “sides” are complex and rapidly changing, making them hard to grasp even for insiders, let alone from afar. It is not surprising that so few make the effort to overcome that distance. And we all have so much else on our minds at the moment: pandemic, climate change, ongoing poverty, refugees in the tens of millions, growing threats to democracy.

What then gives reason for hope of reconnection between Israeli and American Jews.  Rising antisemitism, for one thing. Hatred by other groups may being Jews closer to one another. More and more American Jews see antisemitism as a significant threat to their community, and increasing numbers feel personally threatened by it. They understand that violent attacks on American synagogues are related to violent attacks on the “Jewish State.” The open hostility of white nationalists toward Jews is evident for any Jew with eyes to see.  I don’t think that we can rely on antisemitism to slow the process of assimilation or return wandering Jews to identification with the Jewish people. Antisemitism may send such Jews in the opposite direction, or give them added reason to keep their heads down when Jews are counted. One cannot know for certain – and I don’t want Jews in any case to choose Judaism because antisemites have singled them out for opprobrium. There are so many other and better reasons for doing so.

Pride, for one. Survey data show that the great majority of Jews in America are proud to be Jews – proud of our history, proud of our people’s contemporary achievements in America as well as in Israel, proud of the values of justice and compassion for which we are known.  This is an important basis for efforts to renew connection, and offers hope that American Jews are open to learning more about the people and the tradition with which they are happy to identify. Significant majorities of American Jews also believe that Jews are obligated to remember the Holocaust. This commitment too can serve as the basis for learning the stories of the individuals and communities who fell victim to the Nazi onslaughts – and about the communities that have been rebuilt and are now thriving in America, in Israel, and in the rest of the Jewish world. Some Jews, no doubt, have decided that, in the shadow of the Holocaust, there is no point in being Jewish and certainly none in religious belief or observance.  Millions of other Jews, however both in America and in Israel, share commitment to the major tenet of “Jewish civil religion:” am Yisrael chai. The Jewish people must live: in Israel and outside of Israel; making vital contributions to the societies and nations of which we are a part but also remaining distinctive in our history, customs, and values.

In the end, I believe, that shared commitment will prove decisive. We will stand together as Jews because of what we stand for. If we fail to live up to our values – as individuals or as a community – our ability to stand is weakened. The “covenant of fate” will continue to unite Jews so long as we serve the “covenant of destiny” as well. Both covenants will always be understood in more than one way. Those differences will exist in Israel, in America, and between the two.  Keeping the covenant means something different when Jews constitute a minority of 2% of the population as opposed to exercising the power of a governing majority, backed by armed forces and foreign allies, which is responsible legally as well as morally for fellow-citizens and neighbors who are not Jews.

 So little is certain in our world in 2023! The COVID pandemic continues to shape economies and claim lives. Catastrophic effects from climate change seem imminent. But I am certain that Jews will not agree on the meaning of Jewishness any time soon – and that this variety, which has strengthened our people over the centuries as well as weakened us, will continue to bring us together as well as pull us apart. I was pleased that former Prime Minister Yair Lapid, in his Rosh Hashana greeting last year, called upon Jews around the world to “remember that we are one family” and asked that, as part of that commitment, we “focus on what unites us, and know how to talk about the things we disagree upon. That’s what a family does.”

Amen. One of the great pleasures for me when I spend time in Israel is the ability to speak freely and frankly about controversial issues of the day without fear that criticism of government policy or the actions of other Jews will play into the hands of Israel’s enemies or antisemites. Some vocal supporters of Israel contend that all criticism of the State should be forbidden for that reason, no matter how responsibly it is offered. They have largely succeeded in shutting down honest debate in their communities. Synagogues and other organizations fear that, in the current polarized political climate, any disagreement about Israel or other vital Jewish matters will lead to irreparable divisions and threaten the very survival of the group. The things that matter most are often those that are least talked about. I fear that silence hurts us far more than disagreement. We need to speak and listen more. “That’s what a family does.”

I hope that Hannaton will encourage a variety of Jewish voices, both American and Israeli, who will speak honestly about what unites and divides us. We need to renew a way of talking to one another that is strong, loving, judicious, faithful, and responsible. Let’s resolve that in 5783 our teshuva will include renewed turning toward one another at the same time as we face outward courageously to the world.

הפוסט Antisemitism, proud, shared commitment – What connects us? | Proffesor Arnold M. Eisen – Chancellor Emeritus at The Jewish Theological Seminary in New York הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.

You’re a new (and young) minister in the government, a resident of Hannaton, and a man of the right… Where do you come from? Tell us a little bit about yourself.

When they call me up for an aliyah to the Torah, they say my Hebrew name: Amichai ben Eitan v’Camille. Everything starts with Abba and Ima, my mother and my father. I’m the son of Eitan and Camille Chikli, who made aliyah to Israel from France. My mother was born there, in France, and my father was born in Tunisia. I grew up in a traditional household in Jerusalem.

After high school, I spent a year at the Maayan Baruch mechina (pre-army leadership academy), back in the very early years of the mechina enterprise. That was a formative year for me, and it encouraged and pushed me to forge my identity in a serious way. That year was like handing me a compass just before my ship sailed off to sea. Several key figures at the mechina had an influence on me – Erez Eshel, who would go on to establish many other such academies, and Prof. Yosef Ben Shlomo, a senior lecturer in Jewish philosophy and Holocaust studies.

In the army, I served in the Golani Brigade and in other units. I was a combat soldier and a commander, eventually attaining the rank of company commander. During my M.A. studies at Tel Aviv University, I began to found the Tavor Leadership Academy. This mechina placed an emphasis on combat service and officer positions, with a connection to Zionist identity as its keystone. I believe that the desire to take on additional functions and combat roles in the army comes from a solid Zionist identity.

The Tavor Leadership Academy gradually became an important institution, and today it holds many programs for the army and for young people in their mechina or national service year. I stood at the head of Tavor for more than ten years. From there, I went into politics.

Where does your personal connection to the Diaspora in general, and American Jewry in particular, come from?

The first meaningful connection I remember was at Camp Ramah Israel. The camp was run by NOAM (Conservative Judaism’s youth movement in Israel) and attended by American kids from USY (United Synagogue Youth, the Conservative youth movement in the United States). It was a great experience, even though my English was pretty broken, which they thought was funny.

As an adult, of course, I visited the United States every year in my capacity as the head of Tavor.

What do you think Israelis can learn from American Jewry?

We ought to be impressed by the commitment shown by many communities, such as the Jewish Federation of Detroit, which worked with Tavor for many years. I was astonished to see that the federation’s convention, attended by dozens of people, was run like the Knesset – with a president, numerous functionaries, calls to order, and so on. It was impossible to miss the federation’s commitment to the future of the Jewish people through action and philanthropy.

Another area is Jewish education in the United States. When I realized how much it costs to send a child to Jewish day school in America, my jaw dropped. This means that American Jews who aren’t well-off – really well-off – have no chance of educating their children at a Jewish school. It’s a tragedy, and the statistics are well known.

I participated in a conference of the IAC (Israeli-American Council, an umbrella organization for Israeli-American communities), and it was wonderful to see how much effort was invested in preserving Jewish “togetherness,” despite the many different political positions represented there. We can definitely learn from them.

As a cabinet minister, what’s your position on the State of Israel’s role with regard to the Diaspora?

When we say “Diaspora,” we’re usually referring to North America. That may be the largest community, but Diaspora Jewry also includes many other, smaller communities, such as throughout Europe – in Ukraine, France, and England, for example – as well as in Latin America and so forth. It’s a broad term that covers the entire spectrum of religiosity – Lithuanian Haredim, Hasidim, Modern Orthodox, the liberal streams, and more.

When it comes to the liberal streams of Judaism, the discrepancy between their strength and size in the United States and their numbers in Israel creates a really serious challenge. This is because, for the average Israeli, we might as well be talking about aliens. They’ve never met liberal Jews in their lives, they aren’t even aware of the possibility, and that makes things difficult.

If so – what’s your role with respect to pluralistic Jewry in the United States?

Politically speaking, these are challenging days when it comes to Diaspora Jewry, because the opposition is putting on a lot of pressure, generating a panic. This panic has also been exported to Diaspora Jewry – consciously and intentionally, of course – in order to put another source of pressure on the government. This crosses a red line. It’s unacceptable to put American Jewry into play in internal political disagreements. The “grandchild clause” of the Law of Return has direct bearing on Diaspora Jewry, and so it’s crucial to hear their voices on this subject at an institutional level. But for other subjects – it’s not the job of Jews across the sea to decide how judges are appointed in Israel.

Where do you see the cooperation between us, i.e. Israeli and Diaspora Jewish communities, and where are the boundaries of cooperation crossed?

We have two shared challenges that are extremely important:

1. The continuity of the Jewish people. “The eternal nation” is a platitude, but it requires hard work if we want to make it come true. At the moment, not enough hard work is being done.
2. The struggle against the systematic attempt to undermine the basic legitimacy of the Jewish state’s existence. These efforts are expanding, particularly in the United States, and becoming a real trend.

These two challenges are related to one another. On the one hand, there’s a weakening of domestic Jewish-Zionist identity. And on the other hand, there’s a conceptual onslaught against this very identity, on the very idea of a Jewish state, on our collective identity.

We can understand that if names such as Shiloh, Hannah, Rachel, Abraham, Isaac, Jacob, Mt. Ebal, are unfamiliar to American Jewish students, they’ll never be able to explain the Jewish people’s connection to the territories of Judea and Samaria.[1] In practice, anyone who can’t explain this will find themselves outside the story.

This also has to do with the challenge of BDS.[2] Paradoxically enough, a student on the University of Michigan campus experiences BDS more intensely than an Israeli here, even though the influence and the ramifications of the BDS movement are ultimately on us here, on the State of Israel.

For this reason, the student at UMich is a crucial link in the chain simply because he happens to be there – even though no one chose him for the task. If he’s not a Zionist, or if he opposes Israel, he’s not part of this task. But most Jewish students are pro-Israel.

We often hear from pluralistic American Jewry that on the one hand they’re connected to Israel, and on the other hand they increasingly feel that this home of theirs doesn’t want them or respect them, which weakens their Zionist identity. What do you make of that?

It says in the Mishna, in Pirkei Avot: “Any love conditional on something – when the thing ceases, the love ceases” (Pirkei Avot 5:16). For this reason, if someone’s love for Israel depends on who the government is, I have a problem with that.

If you’ll forgive the corny metaphor, my function as Minister of Diaspora Affairs is to be a bridge – to explain to the Israeli public and policymakers the voices I hear from Diaspora Jewish leadership, and at the same time to convey to Diaspora communities, as accurately as I can, the government’s positions on matters of interest to them. Take the grandchild clause, for example. Even though I don’t think it’s Diaspora Jewry’s place to decide, I’ll happily explain the debate to them. There’s room in the discussion for criticism, but not for mudslinging or hysteria. They need to be part of the discussion without intervening in the government’s decisions.

In your opinion, what’s American Jewry’s role with respect to Israel?

Their role is to maintain strong communities. I’m a fervent believer in the return of the Jewish people to Zion, but on a broader strategic level, the resilience of Jewish communities in the United States – resilience of identity, security-related resilience, financial resilience – is an asset to the State of Israel. It’s an asset in an infinite number of ways. These communities are the best ambassadors in the world, and once they care and they have a shared identity, they’ll invest in continuity both in the United States and Israel, come to visit Israel, and so on. It’s not just philanthropy – even when they just come to visit, that’s deeply important.

Will you support the Diaspora unconditionally, in any situation? And do you expect the Diaspora to unconditionally support Israel as well?

We’re family. Every Jew in Israel and across the sea is like a brother to me. That’s why someone with a solid Jewish identity would never speak in terms of civil war.[3] A sentence like that couldn’t possibly come out of the mouth of a Jew with a real connection to his Jewish identity. It goes way beyond politics.

In this sense, the role of the Minister of Diaspora Affairs – sort of like the role of Israel’s president – isn’t a political role. It’s not my job to influence the political views of Jews in France, Argentina, or Miami.

You’ve only held this position for a short time, but we’d love to hear: What are the major aims you want to advance? What’s important for you to advance on a personal level?

I’m choosy about my goals – you have to be very focused, because the only thing that’s certain in politics is uncertainty… My primary goal is to make Jewish education [in the Diaspora] more accessible so that it won’t be reserved for the rich. That’s the task – to invest in a girsa deyankuta, something we take in with our mother’s milk, that won’t be forgotten so easily. For a child who’s never been exposed to knowledge of Judaism, even Birthright trips won’t help.

The Ministry of Diaspora Affairs has the ability to create partnerships and matching. Our goal is to create an initiative similar to Mosaic United, called Alef-Bet, that will be dedicated to this goal. We’ll build partnerships with Jewish schools that teach the Hebrew language, Jewish identity in all its streams and diversity, and Jewish history, and that strengthen the connection to Zionism and to the State of Israel. These fields are an entrance requirement in order to participate in the initiative, and there’s no point in investing in a school that doesn’t work to promote them.

As a minister, what’s your commitment to pluralistic Jewry?

On controversial issues, such as the ezrat Yisrael (the mixed-gender section of the Western Wall), it’s hard to reach concrete achievements. Instead, my goal is to prevent harm. I don’t think there’ll be a change to the status quo, because the Haredim have considerable political power. My goal is not to move backward, even if we don’t move forward.

I’m talking about things like the attempt to legislate punishments for immodest dress at the Western Wall – that kind of legislation doesn’t help anyone.

When it comes to the ezrat Yisrael, we can take simple actions to support it without leading to an uproar. Putting aside questions of one stream of Judaism or another, we need to make sure that families who want to put notes in the Western Wall without splitting up can do so.

What’s gone wrong along the way? What do we need to fix, and how can we fix it?

I’ll quote the great Zionist leader Yitzchak Sadeh: The width of the base determines the height of the peak. When the base – the common denominator, the level of connection to Jewish and Zionist identity, the level of connection to our story – is weakened here in Israel, and when liberal Judaism is virtually unknown among secular Israelis, it creates a disconnect in two directions – either indifference to Judaism or antagonism to non-Orthodox Judaism.

In the United States, too, Jewish identity isn’t at the height of its power, and certainly not Zionist identity. We’re living in a time that isn’t exactly a golden age, either for Judaism or for Zionism.

We could even call it a crisis. How are we going to get ourselves out of it? Either there will be Jewish young people who care about preserving the continued existence of the Jewish people, and who will take meaningful steps in this direction over time, or there won’t be.

We’ve already mentioned BDS, which is doing damage – after all, it’s increasingly fashionable to compare Israel to an apartheid state. At an important conference that took place in the Knesset in February 2023, attended by hundreds of participants from around the world, Professor Irwin Cotler, a former Canadian Minister of Justice, pointed out the significance of this comparison: Apartheid is a war crime, and if the State of Israel is a war crime, that means it must be erased. Moreover, its actions to defend itself have no moral standing, because if it's illegitimate, you can hurt it with no compunction. This is why students, particularly Jewish students, need to understand and know how to refute those claims. It doesn’t even need to be stated that there isn’t the slightest connection between the racist South African regime and the reality here in Israel, including the reality in Judea and Samaria.

One last question – Why did you choose to live in Hannaton? Are you still happy with that decision today?

I had three motivations: It was important to me to settle in the Galilee for Zionist reasons; I don’t believe it’s possible to live a full Jewish life outside the framework of a community; and I was looking for a community that would be based in a deep connection to Jewish and Zionist identity without judging people on the length of their tzitzit.

I think Hannaton is a model with the potential to be much more widespread, because it allows for a wide range of diversity – from a traditional identity to a liberal or an Orthodox identity. It’s enough that Jewish identity be important to you. It’s a space that isn’t judgmental. That’s been my experience here, and it’s what I love about this community.

[1] The West Bank

[2] The movement to for Boycott, Divestment and Sanctions against Israel

[3] This term has been thrown around here and there in Israeli political discourse over the past months.

הפוסט A Solid Zionist Identity, A Conversation with Amichai Chikli | Minister of Diaspora Affairs and Minister for Social Equality הופיע לראשונה ב-מדרשת חנתון.