צלילה

אנו מוחים על צער החיים

לימור רובין

כל קיץ קורה דבר-מה. אנו מתורגלים בהתמודדות עם מצבי חירום, אך הקיץ הזה היה שונה. המגפה המתמשכת זימנה לנו התמודדויות חדשות ולא מוכרות שמאלצות אותנו למצוא כוחות ועוצמות שלא ידענו על קיומן

לִפְנֵי אוֹתוֹ אֶחָד, שֶׁהוּא מְקוֹר תִּקְוָתֵנוּ, נִצְנוּץ הָאוֹר מִבַּעַד לַאֲפֵלָה, אָנוּ מוֹחִים עַל צַעַר הַחַיִּים. אָנוּ מְשַׁוְּעִים בִּכְאֵבֵנוּ וּבְזַעְמֵנוּ. מוּבָן לָנוּ הַצֹּרֶךְ בְּהַסְתָּרַת הָאוֹר, וְאַף עַל פִּי כֵן אָנוּ מוֹחִים עַל כָּךְ. וַדַּאי אֵין צֹרֶךְ בְּחֹשֶׁךְ רַב כָּל כָּךְ, כְּאוֹתוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲנַחְנוּ! הָיָה עָלֵינוּ לְהִתְנַסּוֹת בְּרֵיקָנוּת בִּשְׁבִיל שֶׁנִּגְדַּל וְנִתְרַחֵב בָּרוּחַ. הָיָה עָלֵינוּ לָדַעַת אֶת הֵעָדֵר הָאוֹר כְּדֵי שֶׁנִּשְׁאַף קָדִימָה בַּמַּאֲבָק הָאֱנוֹשִׁי שֶׁלָּנוּ. אַךְ הַאִם הַדֶּרֶךְ לַהֲבָנָה לֹא יָכְלָה לִהְיוֹת זְרוּעָה פָּחוֹת קָרְבָּנוֹת וּפָחוֹת חַיֵּי אָדָם הֲרוּסִים שֶׁאָבְדָה תִּקְוָתָם? הֲלֹא כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אָדָם הוּא, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים וּבִדְמוּתוֹ! כָּל אֵימַת שֶׁאֶחָד מֵהֶם מְאַבֵּד אֶת חַיָּיו, אוֹר ה' נַעֲשֶׂה עָמוּם יוֹתֵר. אִם אִכְפַּת לָנוּ עַל מִעוּט הַדְּמוּת הָאֱלֹהִית בְּעוֹלָמֵנוּ, עָלֵינוּ לְקוֹנֵן וְלִמְחוֹת עַל כָּךְ.[1]

 

את המילים המכוננות האלה כתב בכאב הרב פרופ' אברהם יצחק (ארט) גרין בספרו "בקשו פני, קראו בשמי", ספר ההגות הראשון שלו שתורגם לעברית. הספר הקטן הזה השפיע עליי, כיהודיה וישראלית שחיה במאה ה-21, באופן כל כך עמוק עד שמצאתי את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב בחיפוש אחר תשובות לשאלות נוקבות. הפעם חזרתי אליו מתוך הרהורים על מצב החירום המתגלגל והטרגי שלנו ועל המחאה שנולדה בעקבותיו.

מצד אחד, הרי כל קיץ קורה לנו דבר-מה. מבצע צבאי, שרפות ומהומות. אנו מתורגלים בהתמודדות עם מצבי חירום. אך מצד שני, נדמה כי הקיץ הזה שונה. המגפה המתמשכת זימנה לנו התמודדויות חדשות ולא מוכרות, כאלה שמאלצות אותנו כיחידים וכחברה למצוא כוחות ועוצמות שלא ידענו על קיומן. דבר לא הכין אותנו לבידוד הנורא, לריחוק המתמשך, לאיסור על ה-יחד. זוהי מלחמה מסוג אחר, כזו שבה כולנו גם החזית וגם העורף. זוהי מלחמה על החיים, על הבריאות, על הפרנסה, על השפיות, על דמותנו כחברה, כשאין לנו הדבר שעליו למדנו לסמוך בזמנים קשים יותר מכול: תמיכתנו זה בזה.

אני כותבת את המילים האלה בעיצומה של מחאה שלא זכורה לי כמוה מזה שנים רבות, זו שזכתה לכינוי "מחאת בלפור". במבט-על, אני חושבת לעצמי כי יש במחאה הזאת לפני הכול ריאקציה לבדידות. הרצון הזה להתכנס יחד לפני הכול, למרות הכול. לחזור לשיר יחד, להתפלל יחד, לצעוק יחד. לשמוע את הקול שלנו מהדהד מתוך קולם של הרבים. להיות שוב חלק מקהל. אך בניתוח יותר אובייקטיבי, התקוממות זו של עשרות ומאות אלפי המוחים בכל רחבי הארץ מורכבת משלל זעקות. כמעט אף שלט אינו דומה למשנהו, המסרים והמטרות מגוונים, ועם זאת משותפת להם תחושת ההיאחזות בתקווה לשינוי רגע לפני שמיטתה הסופית. המחאה אולי נולדה מתחושות זעם ואכזבה, או לחלופין מתחושת אחריות עמוקה ומתשוקה לתיקון, אבל ככל שעברו הימים היא גדלה והתפתחה למחאת הצער הגדולה. היא מחזיקה כאב מסוג מאוד מיוחד, כאבו של מי שהמחאה היא מוצאו האחרון, כאבם של אלה שחשים כי איבדו הכול: כבודם, פרנסתם, אמונתם, ואין להם עוד מה להפסיד. המוקד כבר אינו רק זעם על המנהיג או אכזבה מהממשלה. זהו כאב אישי וחברתי עמוק, על אובדן הכבוד, הפרנסה, התקווה, האמונה בתיקון; זהו כאב רגע לפני ייאוש, לפני מרה שחורה. כאב שארט גרין היטיב לתאר במילותיו היפות: "צער החיים".

'צער החיים' הוא על הידיעה שקיים רוע בעולם ואנחנו יכולים להיות אלה המרבים אותו או אלה הממעטים אותו

צער השכינה

וכך חזרתי אל הטקסט האהוב, וכמו תמיד מצאתי בו תובנות חדשות. בקריאה ראשונה, המילים "מוּבָן לָנוּ הַצֹּרֶךְ בְּהַסְתָּרַת הָאוֹר, וְאַף עַל פִּי כֵן אָנוּ מוֹחִים עַל כָּךְ", הממו וקוממו אותי. הכניעה, ההסכמה כי הסתרת האור של האלוהות – החושך – לא רק שהיא בלתי-נמנעת אלא שהיא מובנת לנו כחלק ממשחק החיים, עוררה בי התנגדות גדולה. לא מכיוון שאיני מקבלת את חוקי המשחק: להתפתח ולצמוח מתוך הכאב ולפעול לתיקון מתוך חיסרון הוא דבר שאני מבינה כחוק טבע. הרי לא נחפש אוכל אם לא נחוש רעב ולא נפרה ונרבה אם לא נחוש את עוצמת הבדידות. אבל את האכזריות שבמשחק הזה אני דוחה מכול וכול. מה טעם יש בהרס? הרגשתי את חוסר האונים מול שפע החיים העיוור מבחינה מוסרית בכל התאים בגופי. הרגשתי את הצורך להתמרד ולמחות מול עוצמת החושך, גודלו של הרע. בקריאה שניה עדיין לא נחה דעתי, ורק בקריאה שלישית הבנתי. גרין מתאר סיטואציה מופלאה: עומדים אנו מול האלוהות, נצנוץ האור מבעד לאפלה, ומוחים לפניה, אך לא נגדה. שכן אותו אחד, האור שממנו עשויים כולנו, מתמעט ככל שאנחנו כבים, ככל שאנחנו סובלים. אנחנו כל כך מורגלים להפקיד את גורלנו בידי דמותו של אל כול יכול, עד ששכחנו כי אנו אלה שנושאים את דמותו כבני אנוש בעלי תודעה והכרה והבחנה בין טוב לרע. אנו בעלי זכות הבחירה ואנו המחויבים כלפיו. המחאה הזאת מול האחד אינה זעם חיצוני על העיוורון המוסרי של שפע החיים. זוהי מחאה המופנית פנימה! זהו זעם המופנה פנימה. ומה גורלו של זעם שנשאר בתוכנו ולא משתחרר? הוא הופך לכאב עצום. ל"צער החיים".

צער החיים, על-פי הגותו הנאו-חסידית של גרין, הוא הצער על מיעוט האור בעולם. צער החיים הוא על הידיעה כי קיים רוע בעולם ואנחנו יכולים להיות אלה המרבים אותו או אלה הממעטים אותו. כחלקיקי אלוהות על פני האדמה, האחריות הזאת נמצאת על כתפינו. צער החיים הוא על הידיעה כי מכיוון שאנו יצורים אנושיים, מנת חלקנו ללא יוצא מן הכלל היא לחוות סבל וכאב או להיות עדים לסבל ולכאב של אחרים. צער החיים הוא על הידיעה שמשחק החיים הוא משחק של אור וצל תמידי, ואנו כרגע חווים צל גדול. הצל הזה, לא רק שהוא מחשיך את חיינו האנושיים, אלא שהוא משפיע השפעה ישירה על האלוהות שבתוכנו, שאורה נעשה עמום יותר. צער החיים הוא גם צער השכינה.

האור עודנו קיים

"אִם אִכְפַּת לָנוּ עַל מִעוּט הַדְּמוּת הָאֱלֹהִית בְּעוֹלָמֵנוּ, עָלֵינוּ לְקוֹנֵן וְלִמְחוֹת עַל כָּךְ", כותב גרין.

המחאה היא נחישות להיאחז בחיים, לגלות את חלקיקי האלוהות שאנחנו, ולפעול כדי להעלות ניצוצות חזרה אל האלוהות הפצועה

מהי אם כן אותה מחאה על צער החיים? כיצד עלינו לקונן ולמחות על מיעוט הדמות האלוהית בעולם? נגד מי נמחה אם גם אנחנו וגם השכינה מצטערים יחד? אלא שהמחאה נגד אכזריות הטבע או האכזריות האנושית, נגד החושך, הכאב, נגד צער החיים, היא מחאה מסוג אחר. זוהי מחאה של אומץ להישיר מבט אל אכזריות החיים ולא להיכנע לה. זוהי מחאה של היאחזות באור. למעשה, זוהי מחאה של זיכרון:

אָנוּ מַיְשִׁירִים מַבָּט אֶל הַחֹשֶׁךְ וּמַצְהִירִים שֶׁהָאוֹר עוֹדֶנּוּ קַיָּם. מְסָרְבִים אָנוּ לְהִכָּנַע וּלְאַבֵּד אֶת הַתִּקְוָה. הַמַּאֲבָק עַל הָאֱמוּנָה וְהַסֵּרוּב לְהִכָּנַע לְיֵאוּשׁ חַד הֵם. עִם שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בִּפְנֵי הַמְּצִיאוּת כְּמוֹת שֶׁהִיא, כְּכָל אָדָם הַחַי בְּעוֹלָמֵנוּ, אָנוּ מְבִינִים שֶׁיֵּשׁ גַּם צַד אַחֵר לַמְּצִיאוּת. הֵעָדֵר אֱלֹהִים וְשִׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ יְסוֹדָם בְּהַרְגָּשַׁת עוֹלָם שֶׁאֶת אֲמִתּוּתָהּ אֵינֶנּוּ שׁוֹלְלִים. אֲבָל אֲנַחְנוּ מַכִּירִים גַּם אֱמֶת אַחֶרֶת, עֲמֻקָּה יוֹתֵר. כָּאן בָּא לְעֶזְרֵנוּ הַזִּכָּרוֹן. זִכְרוֹן אוֹתָם רְגָעִים שֶׁבָּהֶם זָכִינוּ לַהֲצָצַת הָאוֹר הָאֱלֹהִי עֲדַיִן מְחַמֵּם אֶת לִבֵּנוּ… דָּבָר זֶה קוֹרֶה בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים נִצְנוּץ שֶׁל אוֹתוֹ אוֹר בְּאָדָם זוּלָתֵנוּ. זֶה קוֹרֶה בְּדֶרֶךְ כְּלָל בִּרְגָעִים שֶׁל נְתִינָה, שֶׁל דְּאָגָה לַזּוּלַת אוֹ גִּלּוּי שֶׁל נְדִיבוּת רוּחַ, מָה שֶׁגּוֹרֵם לָאוֹר שֶׁבָּהֶם שֶׁיִּתְגַּלֶּה לְעֵינֵנוּ. הָאוֹר הַמּוֹפִיעַ לְעֵינֵנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹר ה', הָאֶחָד שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל צוּרָה. הוּא מְקוֹר הָאוֹר הַפְּנִימִי. כָּךְ הוּא קוֹרֵא אֵלֵינוּ מִתּוֹכֵנוּ וּמְצַוֶּה עָלֵינוּ לְגַלּוֹת אֶת אוֹרוֹ בַּאֲחֵרִים. שֻׁתָּפוּת הָאוֹר הִיא תְּחִלַּת שִׁיבָתֵנוּ הַבַּיְתָה.[2]

על-פי גרין, המחאה נגד צער החיים היא חוסר הכניעה לחושך. היא ההתנגדות לייאוש. היא האומץ להיזכר בקיומו של האור האלוהי ולהרבות בו. לראות אותו בתוכנו, באחרים, ולהבין שמקורו הוא אינסופי. לבחור לראות אותו שוב ושוב באמצעות הנתינה לאחר, באמצעות נדיבות הרוח, באמצעות הדאגה לזולת.

ואז חשבתי לעצמי שבתוך המילה "מלחמה" הרי מסתתרת המילה "חמלה", ובתוך המילה "שכחה" מסתתרת המילה "חושך". המחאה נגד צער החיים אינה מלחמה נגד גורם חיצוני, אלא היא מלחמה פנימית – מאבק פנימי בין השכחה לזיכרון. מהותה היא הבחירה שוב ושוב להיות בחמלה לעצמנו ולהפוך את הכאב לאור חומל, מרפא ושופע, שמאפשר לנו לרפא גם אחרים.

והרי מבעד לכאב ולחושך הגדול והמתמשך של המגפה, התגלה גם אור גדול. הרי גם מחוץ למרחב המחאה הפיזית התקיימה מחאה עוצמתית לא פחות על צער החיים: מאות פרויקטים ממוסדים של תרומות ושל אחריות חברתית, אלפי התארגנויות ספונטניות של חמלה ושל דאגה ושל מסירות וניסיונות לתיקון, מאות אלפי מחוות של חסד ונתינה. אכן, עדיין יש שכונות חשוכות רבות, אך האור נמסר מאחד לשני ומתעצם. זוהי המחאה שמוּנעת מזיכרון, מעקשנות, מאומץ לא להיכנע לשכחה-חשכה.

זוהי מחאה של נחישות להיאחז בחיים, נחישות לגלות את חלקיקי האלוהות שאנחנו, ולפעול כדי להעלות ניצוצות חזרה אל האלוהות הפצועה. נחישות לראות את אורו של האחר מבעד לטרדות היומיום, נחישות לגלות כמה אור יש בנו גם כשאנחנו מאבדים כל כך הרבה. נחישות לשאול: מהו תפקידי הייחודי היום? להתמלא באחריות מוגברת להיות חלקיקי אלוהות דווקא בתקופה שהאור בה מוסתר. לזכור כי החמלה היא תכונה אלוהית, ומכאן כי היא אינסופית ואינה מוגבלת. לזכור ולבחור בה שוב ושוב.

וכך, מתוך קריאה חדשה בהגותו של ארט גרין, אני מבינה כמה אור ואומץ יש במחאה הזאת שלנו – לא רק זו שברחובות אלא גם זו שבעשיה הטובה מתוך אחריות. אני רואה אותה באור חדש: היא אינה מחאה של ייאוש ומרה שחורה, של מי שאין לו עוד מה להפסיד. היא מחאה של בני האור. של האמיצים. של חלקיקי האלוהות שאנחנו, הזוכרים כי אנו אברי השכינה החיים כאן, וכל עוד נשמה באפנו, עלינו למלא את שליחותנו ולהיות סוכני החמלה שלה. לאפשר לה להתגלות במקומות הנמוכים ביותר ולהאיר באורה הגדול.

עלינו לזכור כי מחאה על צער החיים היא המניעה עשיה טובה של נתינה ושל אחריות חברתית, עם או בלי שלט ביד, בזעקה החוצה או בזעקה פנימה, או בשתיהן גם יחד. מחאה היוצאת מתוך ייסורי הנפש ומאירה את העולם באור אינסוף.

[1] גרין, א"י (1997). בקשו פני, קראו בשמי. תל-אביב: עם עובד, עמוד 113.

[2] בקשו פני, קראו בשמי, עמוד 114.

לימור רובין היא מנכ"לית קרן האני בישראל, חברת הוועד המנהל של מדרשת חנתון ודוקטורנטית במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »