גיליון מספר 3 - שעת חירום

אמת ואמונה – שתי מילים שנשמעות כה דומות וניצבות סמוכות זו לזו בתפילה, אך מבטאות אולי דבר והיפוכו. האמת אמורה להיות מוחלטת, מוכחת, הגיונית, אחת וחד-משמעית; והאמונה הרי היא סובייקטיבית, אישית, רוחנית, עניין שבלב.
בשנה האחרונה נדרשנו לאמונה רבה – אמונה ביכולתם של מנהיגי המדינה לנהל את המשבר ולחלץ אותנו מן המגפה; אמונה בכישרונם של אנשי הרפואה לרפא ושל הביולוגים לפתח חיסון בטוח; אמונה ביצירתיות מערכות החינוך ובחוסן תלמידיהן; ואמונה אף בנו עצמנו, שנצליח לצאת מהסגרים בריאים, שפויים ואף טובים יותר לעצמנו ולסביבתנו.
והאמת? היא דווקא הולכת וכושלת, כדברי הנביא: "כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת"; אנו חשים שהיא הולכת ונעדרת – "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיהו נ"ט יד–טו). כך בחרנו לקרוא לגיליון זה, כדי לזמן דיון במקומה של האמת כיום. ביקשנו לבחון את מעמדה במציאות שבה "פייק-ניוז" היא מילת השנה, ו"פוסט-אמת" מגדיר את העידן שלנו. ניסינו לברר מה ההשפעה של תופעות אלו עלינו, מנקודות מבט שונות.
מסתבר שהמילה אֱמֶת גזורה מן השורש אמ"ן; שתי המילים יכולות לדור יחד. הגישה הפלורליסטית טוענת שאין אמת אחת – לכל אחד ואחת מאיתנו הסיפור שלו ושלה, שנושא אמת פנימית, ואין צורך להיאבק בריבוי הזה אלא לחבק את השונות והמגוון, וללמוד מהם. גם הדרשנות היהודית רבת השנים אינה עסוקה בבירור האמת המדעית שמצויה בסיפורי המקרא, אלא רואה בכל סיפור ראי לנפשנו ומקור לתובנה חדשה. אם כן, ערעור מושג האמת יכול גם להשפיע לטובה על החברה המשוסעת שלנו, ולאפשר חיים מרובי סיפורים, חיים משותפים. זאת אם נדע להבחין בין עולם העובדות, הדורש אמת, ובין עולם התפיסות והערכים, שמהותו סובייקטיביות ואמונה.
"לחיי התמימים ודוברי האמת
וכל החיים את חייהם באמת
שזוכרים את השמש ונוגעים באור…"
(מתוך השיר "שמחות קטנות", מיכה שטרית)
את האמת, על-פי המדרש, השליך אלוהים לארץ בעקבות התנגדותה לבריאת האדם, "שכולו שקרים". אך הפעם יש תקווה – היא אינה כושלת ברחוב אלא צומחת ופוגשת חברים: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח…" (תהילים פ"ה יא–יב)
ונאמר אמן.

קרה או לא קרה? ההיית או חלמנו חלום? כך נשאל את עצמנו בהשתאות אחרי ימי הסגר של מגפת הקורונה.

כך גם מקובל לשאול על מיתוסים, שהם סיפורים מכוננים בתרבויות שונות, כולל זו שלנו. אבל אולי זו לא השאלה הנכונה, שכן אם אכן קרו הדברים בדיוק כמסופר, הרי שהם היסטוריה ולא מיתוס. אז מה הופך מיתוס לכזה? האם הוא חייב להיות סיפור, אגדה, לא אמיתי? או שהאמון שלנו במעשה והחזרה אליו שוב ושוב הופכות אותו מהיסטוריה למיתוס?

גיליון זה מציע להתבונן על מיתוסים בתרבותנו – היהודית והציונית, ולשאול מה משמעותם בשבילנו היום. האם אנחנו רוצים לערער על תקפותם במבט מפוכח ורציונלי, או דווקא לחזור אליהם ולהבין את תפקידם ככאלה שמכוונים אותנו לחזון מלכד, למשמעות ולעשיה ראויה הנשענת על הערכים שהם משקפים ומטמיעים בנו? מאמרי הגיליון ישאלו גם מה עושים כאשר אנחנו מזהים פער בין אותם ערכים ובין ערכינו היום.

מיתוס הוא סיפור מכונן בעל חשיבות תרבותית, חברתית, פסיכולוגית או דתית עבור החברה המאמינה בו, מעבר לשאלת המהימנות ההיסטורית שלו. גם לחברה היהודית והישראלית יש מיתוסים מכוננים, אשר חלקם נופצו במהלך השנים. נדמה שבתקופתנו אנו נוכחים בחזרתו של המיתוס לשדה החברה והתרבות הישראלית. בעידן שבו "הכל נרטיבים" – ה'סיפור' מקבל מקום מחודש שיכול להשפיע במגוון נתיבים.

בגיליון נרצה לבחון את קיומם, משמעותם והשפעתם של מיתוסים מבחינה אישית, תרבותית, חברתית, לאומית, פוליטית וחינוכית.