פסיעה

על הנס ו"על הניסים" – מיתוס הצלת עם ישראל בימים ההם ובזמן הזה

גיל נתיב

צעד לקראת גמילת עם ישראל ממיתוס הנס העל-טבעי ושובנו לבימת הניסים ההיסטוריים, הוא שינוי הטקסט של תפילת "על הניסים", כך שיכרוך את "על הניסים" עם "על המלחמות"

לפני כיובל שנים פרסם "הקיבוץ הדתי" נוסח "על הניסים" ליום העצמאות,[1] בדומה לתפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה ובפורים בתפילת עמידה ובברכת המזון. אף שהרב שלמה גורן הסתייג מהתוספת הזאת, היא עדיין נאמרת בתפילות יום העצמאות במקומות רבים, ונוספה גם בסידורי תפילה של התנועות ליהדות מסורתית וליהדות מתקדמת בישראל. הפרשי הוותק בין פורים וחנוכה מזה ליום העצמאות מזה, יוצרים קושי לראות שלושה מועדים אלו כחטיבה אחת, אך זו היא טעות אופטית. צעיר ישראלי כיום שואל: "מה הקשר בין שני חגים עתיקים דתיים לחג מודרני חילוני?" אך להערכתי, בעוד מאה שנה לא תעורר שלישייה זו של "מועדי הודיה" סימן שאלה אצל הנינים שלנו.

המכנה המשותף לחנוכה, פורים ויום העצמאות הוא נס היסטורי שהציל את עמנו מידי אויביו. מה הוא נס היסטורי? עם ישראל נלחם וניצח אויב גדול וחזק ממנו. הניצחונות שאנו חוגגים בשלושה מועדים אלו היו בגדר נס, כי עמדו בניגוד להיגיון קר ולחישוב מאזן כוחות ריאליסטי, או בלשון תפילת "על הניסים": "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים…" אחרי ניצחונות כאלה, התהליך הטבעי הוא יצירת מיתוס לאומי המתאר או מפאר את הניצחון במונחים על-טבעיים; בדרך כלל כרוכה במיתוס כזה הדגשת התערבות אלוהית בשלב כלשהו של הניצחון.

את חג פורים איננו חוגגים בתאריך שבו סבל אחשוורוש מנדודי שינה וגזר על המן להרכיב את מרדכי על סוס ברחובות, ולא בתאריך שבו סיים המן את חייו על עץ התלייה, כי אם בימים שבהם חגגו היהודים את ניצחונם. מלחמה שבה נפלו 75,800 איש (אסתר ט' יא-יח) איננה סתם פעולת תגמול. כמובן, אפשר לטעון כי המספר מוגזם – לא סביר שבמלחמה בת יום אחד במדינות האימפריה הפרסית (רק בשושן הבירה ארכה המלחמה יומיים) נהרגו כל כך הרבה אנשים (רק בין שונאי היהודים; אין דיווח כמה בני ברית נפלו בקרבות). התשובה הראויה היא שלעולם לא נדע מה הגרעין ההיסטורי של סיפור מגילת אסתר, אך חיוני לזכור שהמגילה עצמה איננה מגדירה את הצלת עם ישראל כמעשה ניסים, ואיננה מזכירה כלל את אלוהים. המגילה מספרת באופן ברור שתליית המן לא הצילה את היהודים: "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר ח' ח). גם אחרי מות המן היו רבבות תושבים באימפריה הפרסית שהמתינו להזדמנות ל"פתרון סופי" של בעיית היהודים באישור צו מלכותי רשמי. קריאה מדויקת של המגילה איננה מותירה ספק – אנו חוגגים את פורים לזכר ניצחון במלחמה. המיתוס שהתפתח לאורך הדורות, ובא לידי ביטוי בתפילת "על הניסים", הדגיש את המהפך הדרמטי שבעקבותיו תלו את המן ובניו על העץ, וטשטש את זכר המלחמה שבה "נקהלו היהודים בעריהם… לשלֹח יד במבקשי רעתם" (אסתר ט' ב).

במלחמות החשמונאים גייסו יהודה המקבי ואחיו מתנדבים חסרי הכשרה וניסיון צבאי, לקרב נגד צבא רכוב על סוסים ופילים של המלכות הסורית-הלניסטית. "נס פך השמן" הוא סיפור שנתחבר שנים רבות לאחר שהחשמונאים עברו מן העולם, אין לו זכר במקורות הקדומים כגון מגילת תענית, וגם איננו נזכר במפורש בטקסט של "על הניסים". דור יהודה המקבי לא היה זקוק לאגדה על פך השמן. הוא ראה את הנס במו עיניו. רק כשחלפו השנים, והדור שחווה את הניצחון המפתיע ואת חנוכת המקדש והמזבח כבר לא היה בחיים – היה צורך להמחיש לדורות הבאים עד כמה מפתיע היה ניצחון זה, וכך נוצר הסיפור על פך השמן שהספיק לשמונה ימים. לכאורה נועד נס פך השמן להסביר מדוע חוגגים שמונה ימים בחנוכה, אך ייתכנו הסברים היסטוריים חלופיים; ייתכן שחנוכת בית המקדש בימי החשמונאים עוצבה על פי חנוכת המשכן במדבר שארכה שמונה ימים, וייתכן שהחשמונאים לא יכלו לחוג את חג הסוכות במועדו כי היו אז עדיין בעיצומה של המלחמה, וקבעו שמונה ימי חנוכה כ"תשלום" על החג שהוחמץ.

בלי להיכנס לפולמוס האקדמי אם השכיחו חז"ל את החשמונאים וניצחונותיהם,[2] אפשר להתייחס לסיפור על נס פך השמן כביטוי למסר שהניצחון הצבאי נמדד על פי מה שבא בעקבותיו: במדינת יהודה החשמונאית הייתה פריחה של התורה שבעל פה – מקבוצה קטנה ושולית נהיו הפרושים לזרם המשפיע והמוביל בעם ישראל. אפילו כאשר הייתה יריבות עם המנהיגות המדינית של בית חשמונאי, הלכה ונתחזקה השפעת חכמים על אורח החיים של עמם. דווקא ניצחון החשמונאים הצמיח מנהיגות רוחנית-דתית ברוח החזון "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד' ו).

האם התרחש נס במלחמת השחרור? ובכן, אותו נס שבזכותו אנו חוגגים גם את חנוכה ופורים

הניצחון במלחמת השחרור הושג בזכות האמונה בצדקת דרכנו ובזכותנו לחיות כעם חופשי בארץ אבותינו. האם התרחש נס במלחמת השחרור? ובכן, אותו נס שבזכותו אנו חוגגים גם את חנוכה ופורים. נתן אלתרמן כתב אחרי פריצת המצור על ירושלים:

ההיגיון גזר: לשווא!

הפחד סח: נחתם דיננו!

חשבון המלחמות הַשָּׂב

ירק בבוז אל מול פנינו.

פלדה אנגלית ואש-ערבים

צווחו: אתכם נכריע ברך! –

ולנו רק מניין רובים…

אבל עברנו את הדרך![3]

 

זאת אומרת, הניצחון היה בניגוד להיגיון של "חשבון המלחמות". האם הולך ונוצר מיתוס לגבי מלחמת העצמאות? קשה לומר מכיוון שבמאה שעברה כבר היה תיעוד תקשורתי של אירועים כאלה במועד התרחשותם, והיה שימוש במצלמות ובמכשירי הקלטה שלא היו בשימוש בימי מרדכי ואסתר ולא בימי יהודה המקבי. למרות זאת צצו אגדות על מהלך מלחמה זו, למשל הסיפור על בריחת ערביי צפת – שמניינם היה הרבה מעל מספר היהודים בעיר. על פי הסיפור, מפקד מחלקת פלמ"ח שנשלחה להגן על תושבי צפת היהודים הודיע למפקדו במכשיר קשר שאין סיכוי שיעמוד במשימה אם ישעטו אלפי ערבים לפרוע ביהודים. התשובה שקיבל הייתה: "נשקנו הסודי הוא אלף-בית", ראשי תיבות שמשמעותם הייתה: "אין ברירה". המודיעין הערבי קלט תשדורת זו, ובעקבות זאת נפוצה בקרב הערבים שמועה שליהודים יש "אטומיק בומב" (=פצצת אטום), והתושבים הערבים ברחו בבהלה מן העיר… אולי נוצר סיפור זה כדי ללעוג לאינטליגנציה הערבית, אך יש בו גם נופך של מיתוס המסביר את המהפך המפתיע.

סיפור אחר שקיבל נופך מיתולוגי בשנים שאחרי מלחמת השחרור הוא מעשה גבורה של צעיר ישראלי שקפץ מול טנק סורי מסתער, השליך עליו בקבוק מולוטוב, וגרם לחיילי האויב לנטוש את הטנק ולברוח. הסיפור נלמד בשנות החמישים בבתי הספר; לדעתי הסיבה לכך היא שהוא נשמע כגרסה מודרנית של דוד הצעיר המנצח את הפלשתי הענק החמוש בשריון ובנשק.

 

המיתוס המשותף לחנוכה, לפורים וליום העצמאות מעלה על נס את הרווח וההצלה שעמדו לעם ישראל במצבים קשים, מול אויב גדול (מספרית), חזק וחמוש (מבחינה צבאית) יותר מאיתנו. אין צורך להאריך בדברים על יתרונות טיפוח המיתוס הזה לביטחון העצמי ולאמונה בצור ישראל, במשמעות דתית או חילונית, אך יתרונו עלול להפוך לחסרונו: הוא עלול לפתח פטליזם, במיוחד בגרסה הדתית – להאמין שכאשר יקומו עלינו לכלותנו, הקב"ה יצילנו מידם; אמונה הכרוכה בהתעלמות מן המפלות שפקדו אותנו לאורך ההיסטוריה. בגרסה החילונית עלול המיתוס לפתח גאווה מוגזמת ותחושת ביטחון לא ריאלית – כוחנו ועוצם ידנו עשו ויעשו לנו תמיד את החיל הזה.

צעד לקראת גמילת עם ישראל ממיתוס הנס העל-טבעי ושובנו לבימת הניסים ההיסטוריים, הוא שינוי הטקסט של תפילת "על הניסים", כך שיכרוך את "על הניסים" עם "על המלחמות".[4] רצוי לשלב בטקסט את המילים "המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" (תהילים קמ"ד א), זאת אומרת – אלוהים איננו נלחם במקומנו, אלא נותן בנו כוח לעמוד על נפשנו ולהגן על חיינו ועל עצמאותנו. להלן הצעה לניסוח הולם של תפילת "על הניסים" לחנוכה, לפורים וליום העצמאות:[5]

 

פתיחה [אחידה לשלושת המועדים]:

על הנִסים ועל הפֻּרקן ועל הגבורות, ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה (נוסח חלופי: ובזמן הזה)

 

[לחנוכה] בימי מתתיהו בן יוחנן הכהן חשמונאי ובניו

כשעמדה מלכות יוונית על עמך ישראל

להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך

 

[לפורים] בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה

כשעמד המן הרשע

להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים

ביום אחד [ו/או] בשלושה עשר לחודש אדר

 

[ליום העצמאות] בימי שיבת ציון השניה

כשעמדו שבעה עמי ערב על עמך ישראל ואמרו:

לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פ"ג ה)

 

סיום [אחיד לשלושת המועדים]:

ואתה ברחמיך הרבים עמדת לעמך[6] בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, לימדת ידיהם לקרב אצבעותיהם למלחמה, מסרת גִּבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, וזדים ביד בני בריתך. לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך עשית תשועה גדולה ופֻרקן כהיום הזה.

[1] שלמה רוזנר טוען שהמנהג לומר "על הניסים" בתפילת עמידה ובברכת המזון ביום העצמאות נזכר בחוברת שיצאה לאור בתשכ"ח, אך נוסח תפילה זו נתפרסם בתש"ל; רוזנר, ש' (פברואר 2006). 'על הנסים' ליום העצמאות. דעות, 26.

[2] אלון, ג' (1957). ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים? בתוך ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד. תל-אביב, הקיבוץ המאוחד. עמ' 15–25.

[3] נתן אלתרמן, "דבר מבקיעי הדרך", דבר, 10 בדצמבר 1948.

[4] קיימת גרסה קדומה של תפילת "על הניסים" שאין בה המילים "ועל המלחמות". גרסה זו צוטטה בסידור התפילות של היהדות המתקדמת "העבודה שבלב".

[5] נוסח זה לא נתקבל על ידי "ועדת הסידור" של התנועה המסורתית וכנסת הרבנים, אך נכלל במהדורה מחודשת של הסידור "ואני תפילתי" משנת תש"ע (2009), כנוסח חלופי; עמ' 289.

[6] בטקסט המסורתי "להם"; אך מכיוון שבגרסת יום העצמאות גם האויב הוא בלשון רבים ("שבעה עמי ערב"), עדיף לנקוט "לעמך", כדי שלא יתעורר ספק מי הם מושאי המשפט.

הרב ד"ר גיל נתיב הוא רב מסורתי, מלמד תלמוד ומחשבת חז"ל בקהילות 'מוריה' ו'הכרם', יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »