חיים נחמן ביאליק, שהפך לימים להיות המשורר הלאומי של מדינת ישראל, כתב בשנת 1917 את המאמר "הלכה ואגדה",[1] שבו הוא נע בין האגדה – הלא
פרחי העולש הכחולים נפתחים בבוקר וקמלים בצהריים. והמיתוסים נולדים בבוקרה של תקופה וקמלים מייד אחר-הצהריים. המציאות הורגת אותם, אור השמש הבהיר, התפזרות הערפילים, התגלות כל
שָׁם יֵשׁ סוּפוֹת שָׁם יֵשׁ בְּרָקִים שָׁם יֵשׁ קוֹלוֹת וְאֶבֶן עַל עֵצִים שָׁם כֶּסֶף זוֹרֵחַ וְשָׁם יֵשׁ חַיִּים וּבָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שׁוֹתְקִים וְנֶחְבָּאִים. שָׁם יֵשׁ
המיתוס הינו סיפור המעניק זיקה למקודש, ולעיתים הוא משמש אף כמקודש בעצמו. אלא שיש לשאול: מה משמעותו של המקודש בעידן שבו שום דבר אינו חיצוני
מתינות בוערת — היש דבר כזה? מילה אחת פירושה איזון, מילה שנייה מבטאת טבע
שיוצא מאיזון — הילכו שניהם יחדיו… "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"?
מה מושך יותר — אדם להוט או דיבור מתון? ומה מרחיק יותר? האם אמירות מתונות במהותן יכולות לייצר תחושת מחויבות ושותפות? מה מעורר בי להט?
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
