צלילה

בין "טוב למות" ל"טוב לחיות", ובעד מה? במלאת מאה שנה לפרשת תל חי

אמיר גולדשטיין

מה חיפשו הצעירים והצעירות שהגיעו לגליל? הם באו בעקבות השאלות שהעסיקו אותם, הם בחרו להצטרף לקבוצת תל חי או כפר גלעדי, מתוך השאלה בעד מה טוב לחיות. הם ביקשו לחיות.

אני מבקש בראשית דבריי לחזור מאה שנה לאחור, לסוף 1919 – ראשית 1920:

העולם היה כמרקחה, יחסי הכוחות בין המדינות נמצאו בתהליך שינוי; העתיד יהיה שונה ולא ברור. המזרח התיכון רחש וגעש, סדר חדש הגיע. ארץ-ישראל-פלסטיין – דרוכה ומסוקרנת. עידן נגמר. עידן נפתח. הגורמים המעצבים החלו להתהוות ולהיערך אל הבאות: העלייה השלישית לארץ הייתה בעיצומה, אם כי נלוותה לה אכזבה מהיענות היהודים למציאות החדשה. בקרב הערבים הופיעו ניצני התעוררות והתנגדות אלימה להתפתחות היישוב הציוני בארץ ישראל. כוחות הכיבוש הבריטיים נמצאו בשלב מעבר מממשל צבאי זמני לממשל אזרחי האמור לממש את מדיניות בריטניה, זו שהכריזה על הצהרת בלפור אך גם התחייבה לממלכה ערבית גדולה בסוריה.

כעת נניח לתמונה הרחבה, הגדולה, הפוליטית, האסטרטגית. אני מבקש להתמקד בכמה עשרות אנשים, צעירות וצעירים שהגיעו לגליל הרחוק – לאזור הספר היפה, הקסום אך גם קצת פראי הזה; הם האמינו שבתוך התמורות הגדולות, יש מקום ויש טעם למעשה של היחיד, לדרך החיים שהוא או היא בוחרת.

כמה עשרות. חלקם הגיעו לתל חי, אחרים לכפר גלעדי, כמה מהם הקימו יישוב בשם חמארה, ועוד כמה עלו למטולה – מושבה ותיקה יותר, אך רבים מתושביה עזבו אותה בגלל המצב הקשה שאליו נקלע האזור.

מה חיפשו הצעירים והצעירות האלה? הם חיפשו חיים בעלי משמעות, בעלי ערך. הם ביקשו קבוצה להשתייך אליה, כזאת שמאמינה בעולם טוב יותר, באפשרות לתקן את האדם ולהעלות אותו. הם היו ציונים ורצו לקדם את עתידו של העם היהודי, אבל היו עוד ערכים שהם רצו לקדם; הם חשבו שלהיות לאומי זה חשוב וראוי, אבל הם חשבו שאין להסתפק בלאומיות – הם היו סוציאליסטים, הם האמינו שהעולם יכול להיות שוויוני יותר, שיתופי יותר, ללא מעמדות. כמה מהם היו פציפיסטים, שונאי מלחמה. כמה מהם היו צמחוניים – יוסף טרומפלדור, למשל. הם באו לגליל בעקבות השאלות שהעסיקו אותם כצעירות וצעירים, הם בחרו להצטרף לקבוצת תל חי או כפר גלעדי, מתוך השאלה בעד מה טוב לחיות. הם ביקשו לחיות. זה הדגש. ודאי לא למות. כמבקשי חיים הם בחרו לקרוא לחצר שנקראה עד אז טלחה – בשם תל חי.

משנקלעו למאבק בין ערבים לצרפתים על השליטה באזור, התלבטו אם לעזוב או להישאר; מרביתם בחרו להישאר גם כשהמתח גבר ועימו הסכנה. אחד מהצעירים, אהרון שר, נסע לבקר ביפו, ולפני שחזר לגליל כתב לחבריו שבמרכז הארץ:

למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים, אינה פוסקת ההרגשה כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ. כי באותה מידה שמספר האנשים גדל, מתחזק גם רוחם בהם. […] אל תתנו לגליל העליון לפול![1]

נדמה לי שלא יהיה מופרך להניח שאף אחד מהם לא באמת חשב שמאה שנים מאוחר יותר יתקיים כנס בגליל, ושמם יוזכר. כאן נכנס לתמונה יוסף טרומפלדור. טרומפלדור לא היה כל כך צעיר, הוא נשק לגיל ארבעים. לאחר שעלה ארצה בפעם השנייה, הוא בחר לעלות לגליל ולסייע לצעירות ולצעירים להגן על עצמם בתוך המהומה שהתפתחה בין ערבים לצרפתים.

 

תקרית הירי

אז מה גרם לכך שהצעירים והצעירות הללו רשמו שתי שורות ואולי יותר בהיסטוריה? מה בכלל גורם לכך שחברה תזכור פיסה מעברה בשעה שרוב הפיסות שוקעות אל תהום הנשייה, כלומר נשכחות? האירוע שהביא לכך היה תקרית הירי שהתרחשה בתל חי ב-1 במרץ 1920.

ביום הזה הדברים הסתבכו, ונראה שהסתבכו שלא לצורך. כמאל חוסיין, המוח'תאר של הכפר ח'אלצה (קריית שמונה של היום) ושל האזור, הגיע מלווה בכמה מאנשיו ובעשרות רבות של בדווים מהאזור. הערבים נמצאו בעימות עם הצרפתים, ויחסיהם עם מתיישבי תל חי היו דווקא טובים למדי. אבל הם ביקשו לבדוק אם שוטרים צרפתים אינם מסתתרים בתוך החצר.

לטרומפלדור היה חשוב להפגין את הנחישות של המתיישבים היהודים. הוא נתן הוראה שאם מנסים לקחת למישהו מהמגינים נשק – יש לפתוח באש. כשכמאל חוסיין עלה לקומה השנייה לבדוק אם יש צרפתים שמסתתרים, ופגש שם כמה מגינים ומגינות, העניינים הסתבכו. חוסיין ראה את דבורה דרכלר בת ה-24 אוחזת בידה אקדח; הוא ביקש להפגין את סמכותו ודרש ממנה את האקדח, כנראה גם ניסה לקחת אותו מידיה בכוח.

דרכלר צעקה לטרומפלדור, והוא ירה באוויר – כאות וסימן לכך שמתחיל קרב. והתחיל קרב. אלה ירו באלה שירו באלה. אלה הסתתרו מאלה שהסתתרו מאלה. צריך לומר שהיה זה קרב ללא מטרה וללא תכלית. תוך כדי היריות כמאל חוסיין צעק שמדובר באי-הבנה וביקש לצאת להרגיע את הרוחות, אבל רעש היריות לא אִפשר זאת. רק לאחר שירו וירו וזרקו רימונים – נוצרה סיטואציה שאפשרה להפסיק לרגע לירות, והקרב פסק. השתרר שקט ואנשי תל חי אישרו לערבים לפנות את נפגעיהם מהחצר.

לא עבר יום, והצעירות והצעירים התכנסו והחליטו לעזוב את נקודות היישוב. הם העלו את המבנים באש ועשו את דרכם לחלק הדרומי יותר של הארץ. התושבים השיעים של דרום לבנון, וכנראה גם ערבים אחרים מהאזור, העניקו להם עזרה.

מיתוס נולד פעמים רבות מתוך כישלון, כתוצאה מרצון להפוך מחדל לסיפור מרומם.

אז היה קרב מיותר. נהרגו בו שישה מאנשי תל חי. שתיים, כלומר שליש מההרוגים, נשים. חמישה נהרגו די מייד, ואילו יוסף טרומפלדור נפצע קשה והלך לעולמו רק כמה שעות מאוחר יותר. שישה – זה היה מספר חסר תקדים עד אז בתולדות היישוב. היו יישובים שנזקקו לסיוע שלא הגיע ממרכז הארץ, והיו אנשים שעזבו את האזור מתוך רפיון רוח שהשתרר עם סיום הקרב – ואולי הצטערו על כך שלא עשו זאת קודם לכן (הם חזרו לאזור רק כעבור שבעה חודשים). ששת ההרוגים הללו מתו ללא צורך, שהרי הערבים לא ניסו לכבוש את תל חי, למרות עדיפותם המספרית ואף על פי שיכלו לתפוס עמדות שולטות מהגבעה הסמוכה ולצלוף לתוך החצר. גם לערבים היו הרוגים – בין חמישה לעשרה.

 

המיתוס

אז איך קרה שמאה שנה לאחר מכן אנחנו זוכרים ומדברים על האירוע הקטן וחסר החשיבות ההיסטורית הזה? כאן נכנס המושג מיתוס – אגדת גבורה שמבקשת לעורר הזדהות, לגייס. המיתוס היה ועודנו כלי בולט בשימוש הדת, והלאומיות – שבעבר ביקשה למלא את מקומה של הדת בחיי האנשים המודרניים – אימצה אותו ועשתה בו שימוש. גם הציונות.

היישוב היהודי והתנועה הציונית הצמיחו את מיתוס תל חי, את הסיפור האגדתי של תל חי, במהירות הבזק. זה היה כמו זיק חשמלי שחלף בשמי הארץ. חשוב שגם הצעירות והצעירים של היום, שחשופים למיתוסים ישנים וחדשים, יהיו מודעים לכך; מיתוס נולד פעמים רבות מתוך כישלון, כתוצאה מרצון להפוך מחדל לסיפור מרומם. במקרה של תל חי, אולי היו אלה תחושת האשמה של מנהיגי היישוב היהודי במרכז הארץ, שהיו מודעים למצב הקשה בגליל ולא מיהרו לפעול. לצד ייסורי המצפון, תרמה ליצירת המיתוס גם תחושת ההלם והזעזוע ממספר הקורבנות הגדול, יחסית לעימותים שקדמו לתקרית בתל חי.

אני מזכיר שאנחנו עוסקים ברגע היסטורי עמוס ציפיות וחרדות בעולם, ובפרט במזרח התיכון ובארץ. והנה, תקרית שנראתה כהתנגשות הדמים הראשונה אחרי המלחמה העולמית – התנגשות בין שתי ישויות לאומיות, ציונית וערבית – הסתיימה בכישלון יהודי צורב. לאור יחסי הכוחות המספריים – 60,000 יהודים לעומת 600,000 ערבים, עלתה החרדה; אם תל חי היא משל – האם חלילה הנמשל הציוני הוא כישלון מובטח?

המיתוס צמח במטרה לפרש את האירוע ואת המציאות באופן הפוך, להפוך כישלון להבטחה, תבוסה לניצחון. הטקסטים שנכתבו ממש בימים שלאחר האירוע הדגישו את האומץ ואת הנכונות להקרבה, טשטשו את המפלה הצבאית בתקרית, הדחיקו את הנסיגה, וכך הפכו את פרשת תל חי לאגדת גבורה. תל חי העניקה לציונות כמה וכמה מרכיבים סמליים החיוניים לכל תנועה לאומית: מקום מקודש, תאריך מקודש, גיבורים חדשים, ובעיקר – טעם חדש לחיים ולמוות. על סיפוריה ושיריה התחנכו דורות.

ובכל זאת, כשהיסטוריונים וחוקרי זיכרון קולקטיבי מהרהרים בפרשת תל חי, רבים מהם מגיעים למסקנה שהאירוע הזה היה נשכח ולא נחרט בזיכרון הישראלי המשותף, אלמלא נמצא בין ששת הנופלים יוסף טרומפלדור, הלוחם המנוסה ביותר של התנועה הציונית באותם ימים. הזעזוע על מותו של טרומפלדור, שסימל בחייו את האפשרות שיהודים יאחזו בנשק ויילחמו ככל העמים, היה רב. טרומפלדור גם העניק לחברה היישובית את האמרה שהפכה למזוהה ביותר עם פרשת תל חי; רגע לפני מותו אמר למלוויו וריאציה כזו או אחרת של המילים: "אין דבר, כדאי למות בשביל ארץ ישראל".

יש שלושה עדים מהימנים שהיו קרובים לטרומפלדור ברגעיו האחרונים ושציטטו משפט כזה או דומה לו ממש בסמוך לאירוע – ולכן ההיסטוריונים חושבים שהוא אכן אמר זאת. מי שמכיר את תולדות חייו של טרומפלדור מבין שהוא לא חשב שטוב למות. הוא האמין בכל ליבו שטוב לחיות. כשהוא אמר "כדאי למות בשביל ארץ ישראל" הוא ודאי נזכר בפציעתו הקשה בעת מלחמה שהתרחשה 16 שנים מוקדם יותר – אז הוא איבד את ידו, במלחמה עקובה מדם בין רוסיה ליפן. גם ברוסיה טרומפלדור היה פטריוט, וחודשים ספורים לאחר שנפצע הוא חזר לחזית להילחם וגם נפל בשבי. ולכן, את המשפט "אין דבר, כדאי למות בשביל ארץ ישראל" – אפשר להבין כמסר; אם כבר למות בקרב, מה שכמעט קרה לי ברוסיה – אז עדיף שזה יקרה בארץ שבה בחרתי לבנות את חיי.

מכל מקום, הזיק החשמלי שליווה את הפצעתו המהירה של מיתוס תל חי הציב במרכזו את טרומפלדור כגיבור-על – מתיישב חדור אמונה בחזון הציוני, אשר גילם בחייו ובמותו את הנכונות להקרבה פטריוטית. המשפט "טוב למות בעד ארצנו" נתפס כסיסמה ציונית וכמוטיב מרכזי לעידן חדש שבו מימוש החזון הציוני של התיישבות היהודית בארץ יהיה כרוך בקורבנות ובדם.

השם הזה, תל חי, נועד לקדש את החיים. תל חי – גבעת החיים.

כך, במשך שנים ארוכות הפך מיתוס תל חי למיתוס המרכזי של התנועה הציונית. המתיישבים הצעירים שעליהם סיפרתי בתחילת דבריי, אלה שעלו לגליל בשנים 1919–1920, באו לחיות; הם באו ליצור, להקים יישובים שיתופיים, לעסוק בעבודת אדמה. והנה, במרכז המיתוס התייצבה האמרה הזאת, "טוב למות בעד ארצנו", כסיסמה. היא הופיעה בשירים ובסיפורים, והוקראה ברוב פאתוס בטקסים שנערכו בי"א באדר. חניכי תנועות הנוער שהשתתפו בעליות המסורתיות לתל חי בתאריך זה ראו את אותה סיסמה חקוקה בהבלטה על גבי אנדרטה. מדובר באלפי בנות ובני נוער שהגיעו ביום השנה למאורעות תל חי מכל רחבי הארץ; כבר במהלך שנות העשרים היו הנערות והנערים פוקדים את חצר תל חי ואת קברי המגינים, והחל משנת 1934 הם הגיעו לרחבת פסל האריה השואג, שבמרכזה נחרטה האמרה הזאת באופן בולט.

המסר הזה, כמובן, אינו ייחודי לישראל או לתנועה הציונית; בתודעתן של תנועות לאומיות רבות אחרות רווחת תפיסה כזאת. ובעצם המסר הזה עתיק בהיסטוריה האנושית, כפי שניתן ללמוד מדבריו של המשורר הרומי הורציוס, שאמר בלטינית לפני כמעט 2000 שנה משפט שמשמעו: "כמה מתוק ומכובד למות עבור המולדת". ובכל זאת, כאן, בחברה שלנו, בשנים ההן, התייצבה האמרה "טוב למות בעד ארצנו" כסיסמה, ואולי אף כקריאה שהפכה אט-אט לגורל.

 

הספק

כידוע, תהליך הגשמת הציונות היה מלווה בקרבות ומלחמות שדחקו הצידה את התקרית שהתרחשה ב-1 במרץ 1920. אבל המורשת של אותו קרב, כפי שהתגלגלה בזיכרון הקולקטיבי הציוני באותן שנים מכוננות, הוסיפה ללוות את היישוב היהודי ואת התנועה הציונית. "טוב למות בעד ארצנו". והתרבות הישראלית אימצה את המוטיב הזה – "טוב למות" – כי אין ברירה. ולכן עד היום נמצא במקום מרכזי ובולט בתודעה הישראלית סולם ההקרבה הזה, ומי שמת בעד ארצו ראוי להנצחה. מת בעד ארצו – פירושו מי שנהרג בעודו לובש מדים. ואולי סולם ההקרבה הזה רמז או לימד שזו הדרך האולטימטיבית או לפחות הנשגבת ביותר לפעול למען החברה – להיהרג בעת שירות צבאי, ולא כל כך חשוב אם הקרב הזה נחוץ, ולא כל כך חשוב אם הקרב מיותר, וכמעט לא חשוב – מה עשה אותו אדם בחייו למען עצמו ולמען החברה. כרטיס הכניסה לפנתאון הגבורה הישראלי הוא "טוב למות בעד ארצנו".

ובכל זאת, בחלוף הימים, המסר "טוב למות בעד ארצנו" עמד תחת ביקורת לא מועטה. כבר בשלב די מוקדם היו שסיננו בחיוך מתחת לשפם חוסר אמון באפשרות שזה מה שהיה לטרומפלדור לומר רגע לפני שנפח את נשמתו. הספקנות הזאת הלכה וגברה ככל שהחברה הישראלית התבגרה וגילתה שהמלחמות, הקרבות והמוות, עדיין מלווים אותה – ואינם נותרים רק כזיכרון משלב הקמתה.

בהדרגה כבר אפשר היה לשמוע ביטויים שונים של ספק – על תקפות האמרה הזאת של טרומפלדור, על התפקיד שהיא צריכה למלא ואולי לא למלא באתוס הישראלי, והתרבו האזהרות על הנזק שמביא עימו המסר הזה.

התחושה הזאת וההבנה הזאת שה"טוב למות" לופת את החיים, ושאולי הגיע הזמן להניח לסיסמה הזאת ולהחליפה, באה לידי ביטוי גם בדברים שאמר יצחק רבין ברחבת האריה השואג, פחות משנה לפני שנרצח:

אם אין ברירה […] הולכים לקרב, הולכים גם לאובדן חיים. אבל אני אומר לכם גם: טוב לחיות בעד ארצנו. אין המוות והשכול הפוקדים אותנו תכופות בבחינת גזֵרת גורל, ולא גזֵרה משמיים. אפשר גם אחרת. אפשר לפחות לנסות.

 

ראש הממשלה רבין היה אופטימי. הוא הוסיף:

זו הסיבה מדוע אנו מנסים בימים אלה, במידה לא מבוטלת של הצלחה, להשיג שלום…

 

ואז חזר ושינה את הסיסמה:

טוב לחיות בעד ארצנו – ואנו לא נחסוך שום מאמץ כדי שאתם ואחיכם וחבריכם לא תדעו עוד מלחמה. באנו היום לתל חי לתת כבוד לנופלים, לזכור ולהזכיר. אם יש צורך וחובה, נילחם במלחמה. אם אפשר להימנע ממנה, נילחם על השלום.

 

גם אלה שטרם נולדו כשרבין ביקר בתל חי ואמר את הדברים האלה, יודעים שלא חלף זמן רב והוא נרצח.

הצעירים שבינינו משתתפים מאז גן הילדים בטקסים ביום רצח רבין, שמצטרפים לטקסים שבהם אנו נוטלים חלק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל.

אבל האם אפשר בארץ הזאת להיחלץ מהמסר "טוב למות בעד ארצנו", כאשר תרבות שלמה של הנצחה ושכול סובבת סביב אלה שנהרגו בעת שירות צבאי? האם יש סיכוי אמיתי לפתוח פתח ל"טוב לחיות", כאשר המוות הוא המפתח להנצחה, והוא זה שמעניק זיכרון לנצח?

אני מבקש לחזור בסיום דבריי אל אותם הצעירות והצעירים שעימם פתחתי – אלה שחיפשו חיים בעלי משמעות, בעלי ערך. לא במקרה הם בחרו לגבעה שעליה הם התיישבו את השם תל חי. השם הזה, תל חי, נועד לקדש את החיים. תל חי – גבעת החיים.

מאה שנה מאוחר יותר, אולי הגיע הזמן לקחת מהמיתוס הגדול של תל חי פשוט את שתי המילים הללו: תל חי. לשאול דרכן: בעד מה טוב לחיות? כיצד צעירות וצעירים יכולים לעצב את חייהם באופן שיהיה טוב לחיות אותם? מאה שנה לאחר היום ההוא בתל חי, הגיע הזמן להרהר ולהדגיש – תל חי. צמד המילים הזה יכול לצלצל לכולנו את המסר – הקדושה היא בחיים.

[1] שר, א' (י"ח בטבת תר"ף). למשמר. קונטרס, כ', 10–11.

אמיר גולדשטיין הוא ראש החוגים ללימודים רב-תחומיים וללימודי מזרח אסיה במכללה האקדמית תל חי, היסטוריון ומחנך. לאחרונה יצא לאור ספר שערך יחד עם פרופ' יעל זרובבל: תל חי, 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »