מעוף הציפור

"ועמדו שני האנשים" כיצד מעיזים לשפוט?

הרב עודד מזור

מה מושך יותר — אדם להוט או דיבור מתון? ומה מרחיק יותר? האם אמירות מתונות במהותן יכולות לייצר תחושת מחויבות ושותפות?

מה מעורר בי להט? מה מבעיר בי אש? מה מאפשר לי לומר דברים ברורים, להתוות דרך לעצמי וגם לאחרים, להרשות לעצמי לומר דבר בקול רם? מראה אדם להוט הדובר אליי, מבעד למסך או מעל הבימה, בכיתה או ברחוב — האם הוא מושך אותי או מרחיק אותי?

ומהי בעצם מתינות? האם היא מחשבה סדורה, קו אידאולוגי שלם? או שהיא הלוך נפש, גישה כללית אשר מנחה את האדם כיצד להביא את עמדותיו, יהיו אשר יהיו? האם היא טון דיבור חיצוני או סייג נפשי פנימי?

האם דיבור מתון מושך אותי? האם אמירות מתונות במהותן, דברים של "אמצע", יכולים לייצר בי תחושת מחויבות ושותפות? תפיסות עולם אשר במהותן אינן מתונות ואינן "אמצע", אך נאמרות ברוח מתונה, בשפה מתונה — האם אני חווה אותן כמתונות? האם הן מעוררות את אמוני? או שמא יעוררו בי רתיעה וחשש מפני צביעות?

אני מזמין אותך להציב פנים מאחורי כל אחד מהתיאורים הללו, לדמיין פוליטיקאית, מדריך, מורה, חברה, בן-שיח אקראי, שההגדרות לעיל מביאות אל מחשבתך. להיזכר בנאום בחירות, בשיעור או בשיחת חברים, שבהם ניצבה מולך דוברת או דובר — ולבחון היכן נמצאת הלהיטות והיכן המתינות, אצלה או אצלך.

מסכת סנהדרין, במשנה ובתלמודים, עוסקת במערכת המשפט היהודית-רבנית הראויה. היא מבנה את סדרי הדין המדויקים על-פי האופן שהתנאים והאמוראים הבינו את המקרא ודרשו בו; על-פי התפיסה ההיסטורית שעיצבה את זיכרונותיהם מתקופת העצמאות היהודית בימי בית המקדש השני; ועל-פי שאיפותיהם לעתיד מיוחל. קשה לדעת מתי הם מתארים מציאות שהייתה, מתי דבריהם מייצגים את המערכת שהם עצמם הקימו, ומתי הטקסט הוא הַמְשָׂגָה של חזון למועד שטרם הגיע. זהו כוחו של התיאור הדתי בפרט והאידילי בכלל: עבר, הווה ועתיד מתערבבים בו, יוצרים אוטופיה על-זמנית המקשרת את תקופת המיתוס ההתגלותי (התנ"ך) אל ימי הגאולה העתידית המובטחת, דרך ההווה הקונקרטי והכוח היוצר של הכותבים (חכמינו זיכרונם לברכה) והקוראים-הלומדים ("אנחנו" שבכל דור ודור).

בעמוד הפותח את מסכת סנהדרין של התלמוד הירושלמי, במסגרת הדיון של אמוראי ארץ ישראל על סדרי הדין, וביסוס סדרים אלו מתוך המקרא, המשנה ודברי החכמים — מופיע תיאור של שני מפגשים בין מבקשי דין לבין דיין-רב שיוכל ליישב את המחלוקת על-פי הדין היהודי. כלומר, במושגים דתיים, להביא בפניהם את דעתו של האל: מיהו הצודק בינינו?

הרגע הזה, שבו אדם נדרש להתייצב כשופט, לפסוק משפט ולחרוץ דין, הוא דוגמת קצה של נקיטת עמדה, כי הרי עמדה זו תייצר מציאות: מי חייב ומי זכאי, מי צודק ומי טועה, מי ישלם ומי ירוויח, ולעיתים — מי יחיה ומי ימות.

מתוך איזו עמדה ייגש השופט אל מלאכתו? כיצד הוא מבין את תפקידו ואת סמכותו?

ר' יוסי בר חלפתא, אתון תרין בר נש מידון קומוי. א"ל: על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון: אני איני יודע דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים. מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון?

רבי עקיבה, כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה, הוה א"ל: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין, לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ולא לפני עקיבה בן יוסף.                                          (ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"א, א' ע"ב)

נתחיל בתרגום המעשה הראשון:

ר' יוסי בר חלפתא, באו שני בני אדם להישפט לפניו. אמרו לו: [אנו באים להישפט אצלך בתנאי מסוים,]
כדי שתדון אותנו לפי דין התורה. אמר להם: אני איני יודע את דין התורה, אלא היודע מחשבות [כלומר האל, יקיים את דין הצדק בעולם והוא] ייפרע מאותן אנשים [יעניש את מי שראוי לו, ישיב את הצדק על כנו]. האם אתם מקבלים עליכם את מה שאני אומר לכם?

ר' יוסי נושא בתואר, ומכאן נושא בתפקיד ציבורי: הוא רב ולכן מוסמך לדון. בעלי הדין מצפים שתהיה לו היכולת להתחייב על כך שהוא דן אך ורק לפי דין התורה, כלומר שהפסיקה שלו תהיה זהה עם הצדק המוחלט, האלוהי, כפי שהתורה יוצרת אותו בעולם. תשובתו של ר' יוסי מדהימה. הוא מתנער לגמרי מן היומרה להיות מסוגל לתת דין צדק אלוהי. עד כדי כך, שאת דבריו ניתן לקרוא כהתכחשות מוחלטת לידע הבסיסי ביותר המצופה ממנו. ידיעותיו ויכולותיו אינן מבטיחות דבר, הוא יכול רק להשתדל כמו כל אדם אחר. ובכל זאת, ר' יוסי בטוח שהצדק ייעשה ויתגלה בעולם, לאו-דווקא בכוח פסיקתו אך בוודאות בכוחו של האל.

המרכיב האחרון והקריטי בשיחה הזאת הוא השאלה שבסופו: האם? — הרשות נתונה: האם אתם מקבלים את מה שאני אומר, את קו המחשבה שאני מציב כאן, ולכן גם את פסק הדין שאתן לכם, שגם אני איני מסוגל להתחייב שיהיה התגלות האמת?

ולעומתו — ר' עקיבה: כאשר היו בני אדם הולכים ומבקשים להישפט לפניו, היה ר' עקיבה אומר להם: תהיו יודעים לפני מי אתם עומדים למשפט, לפני מי שאמר והיה העולם [כלומר האל, בורא העולם כולו], שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" (דברים י"ט יז), ולא לפני עקיבה בן יוסף.

לכאורה, גם ר' עקיבה אומר "אני לא יודע". הדין שתקבלו ממני לא יהיה שלי. כביכול, אני רק כלי, צינור — אלא שלמעשה הצינור הזה מביא את דבר האל המוחלט, דברו של בורא היקום כולו, אליכם, הניצבים כאן למשפט. אין כאן שום סימן שאלה, גם לא כאקט רטורי. יש כאן התבטלות מוחלטת של ר' עקיבה האדם, אך ביטחון מוחלט בהיותו מבטא את הצדק האלוהי המוחלט.

עד היכן מגיעה התבטלות זו? ניתן להבין את דברי ר' עקיבה כך שהוא אינו מתיימר להיות היחיד שיכול להביא את דבר האל. הרי הוא לא מבקש להיות הדיין היחיד בעם ישראל. אך לו היו המתדיינים שבאו לפניו בוחרים להתייצב למשפט בפני רב אחר, האם היה ר' עקיבה רואה בדבר השופט את התגלותה של אותה אמת אלוהית אחת ויחידה? כלומר: לשיטתו של ר' עקיבה, מה הם הקריטריונים להיותו הצינור, ומי עוד מוסר את התגלות האל כמוהו? מהו מקור הסמכות, ומי מגדיר בעלי סמכות נוספים? אם נאמר שהאמת האחת מסורה לשופטים המחוברים בנשמתם אל דין התורה, הלא הם החכמים, תישאר עדיין השאלה כיצד מגדירים ואיך מזהים חיבור שכזה.

הפער בין שני אבות הטיפוס גדול כל כך עד שקשה להבין כיצד דף אחד בתלמוד הירושלמי מכיל את שניהם בכפיפה אחת, וממשיך מהם הלאה כאילו שתי האפשרויות ברורות ולגיטימיות באותה סנהדרין. אלא שכך הוא, הן על הדף והן במציאות, והדבר לא תלוי אפילו בתקופה ההיסטורית. הם אינם בני זמננו ואנו לא חיים את הוויית חייהם. ובכל זאת, בכל דור ודור יש מי שבתפיסתם העצמית הם רק כלי — אך הם כלי להתגלות האמת המוחלטת בעולם; ויש מי שמוכנים לקחת על עצמם את האחריות, את התעוזה לא לדעת ובכל זאת לפעול, מתוך אמונה מוחלטת שיש בכל זאת צדק בעולם והוא יתגלה, גם אם לא דרכם. יש מי שמסיים דבריו באמירה עם נקודה, יש מי שמסיים את דבריו בפנייה אישית, אנושית, ובסימן שאלה. יש מי שדימוי האל שלו הוא בורא העולם, המבטל את העצמי האנושי ומדבר דרכו, ויש מי שדימוי האל שלו מגיע עד חדרי הלב, שלו ושל כל אדם, מבקש את האמת הפרטית, את הכנות.

שני דיינים רבנים, שני בני אדם. שניהם בטוחים באמונתם באל, בהיותו מהות הצדק, במעורבותו בעולם. אך הצעד הבא, הנובע מאמונה זו, מפנה אותם לשתי דרכים שונות כל כך.

יכולתו של ר' עקיבה לצאת מתוך השקפתו אל עולם המעשה ברורה מאליה. אך גם ר' יוסי בר חלפתא, איש ציפורי — שהיה תלמידו המובהק של אותו ר' עקיבה! — היה מחויב לדרך, התייצב כדי לפעול, לפסוק, להנהיג ולשפוט. הוא לא ישב בחוסר מעש ולא ביטל את עצמו, הוא לא טען שהאמת נתונה בידיו או זורמת דרכו. הוא ידע להיות מחויב בעולם שבו ה"אני" אינו יודע דין תורה, אך ההסכמה האנושית מייצרת מחויבות שלמה לדרך, אמונה בתהליך שיש בו מקום הן לקיום האנושי החלקי והן להתגלות הטוב האלוהי, המציאות הראויה.

השיחה בין תפיסות העולם ותפיסות העצמי הללו מתקיימת בדף הראשון של מסכת סנהדרין, וההקשר הוא מערכת משפט דתית. דווקא משום כך אפשר לקחת את המתח הזה אל כל מרחב אחר של חיינו: אם במערכת המשפט הדתית יכול כל דיין לבחור באיזו משתי הדרכים הללו ללכת, ודאי שגם בכל מצב אחר נתונה לנו הבחירה כיצד להבין את מקומנו, כיצד להביא את האמת שלנו. והדבר נוגע לכל עמדה, לכל נקודה על כל קשת דעות.

לו הייתי זקוק לשופט שיכריע ברגע של מחלוקת בחיי, האם הייתי פונה אל עקיבה או אל בר חלפתא? אל החכם העקבי, הבטוח בחיבורו אל הנצחי, המוחלט, שתשובותיו עשויות להיות מתונות אך תפיסת האמת או אל הרב המציב במרכז שלו אינה מתונה כלל1 חשיבתו את היותו בר-חלוף, מסייג את להיטותו לתקן עולם במלכות שדי במתינות עמוקה של מודעות לחלקיות אנושית?  אתם מקבלים עליכם את מה שאני אומר?

הרב עודד מזור הוא חבר קיבוץ חנתון, ועד לאחרונה מורה במדרשת חנתון ורב במרכז חינוך ליאו באק בחיפה. כעת משמש כרב קהילת כל הנשמה בירושלים.

הערות שוליים

1. ולכן היה מנהיגו הרוחני של מרד בר-כוכבא, וראה במנהיגו הצבאי את המשיח המיוחל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

שם המאמר

תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן

קרא עוד »

שמעו נא – נבואת הזעם מתעוררת

הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה

קרא עוד »