צלילה

כיצד לחזק את "דרך האמצע" בארץ ובתפוצות

דוד גולינקין

מהי "דרך האמצע" במסורת היהודית, ולמה היא חיונית היום? ׀ שלוש טענות אפשריות נגד "דרך האמצע", ומענה עליהן ׀ כיצד לחזק את "דרך האמצע" בארץ ובתפוצות היום?

 

מהי "דרך האמצע" במסורת היהודית, ולמה היא חיונית היום?1

הרעיון הבסיסי שיידון כאן נרמז במקרא:
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם?
אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל, לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ?
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.
(קהלת ז' טז-יח)

א"ש הרטום הסביר בפירושו הקלאסי: "כוונת פסוקים אלו היא: התרחק מכל מיני קיצוניות, לך בדרך הממוצעת, כי היא שביל הזהב". כפי שנראה להלן, הביטוי האחרון איננו ביטוי יהודי, אבל הרעיון הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם בספרות היהודית לדורותיה.

רעיון "דרך האמצע" נמצא בצורה מפורשת יותר בספרות חז"ל, ושם הוא נקרא "להלך באמצע" או "להלך בינתיים":

1. בתוספתא, בהקשר של "ארבעה נכנסו לפרדס":
ועוד מָשלו משל לְמה הדבר דומה?
לאסתרטא [רחוב] העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר [אש], ואחד של שלג.
הִטָה לכַן נכוָוה באוּר, הִטָה לכַן נכוָוה בשלג.
מה עליו על האדם? להַלֵך באמצע,
ובלבד שלא יהא נוטה לא לכַן ולא לכַן.
(תוספתא חגיגה ב', ה', מהד' ליברמן, עמ' 381)

2. בירושלמי, בסוגיה על מעשה מרכבה:
התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר ואחד של שלג.
היטה בזה מת באוּר, היטה בזו מת בשלג.
מה יעשה? יהַלֵך באמצע.
(ירושלמי חגיגה ב, א, ע"ז ע"א)

3. באבות דרבי נתן, בדיון על דברי תורה לעומת דרך ארץ:
משלו משל למה הדבר דומה?
לאיסטרטיא [=לכביש] שהיא עוברת בין שני דרכים,
אחת של אוּר ואחת של שלג.
אם מהלך כנגד האוּר הרי נכוָוה באוּר,
ואם מהלך נגד שלג, הרי הוא לוקה בצינה.
כיצד יעשה?
ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכָּוֶוה באוּר ושלא ילקה בצינה.
(אבות דרבי נתן, נוסח א', סוף פרק כ"ח, מהד' שכטר, עמ' 86; ועיינו במראי המקומות שם, וכן בעמ' 149 בתוספות)

4. בספרי במדבר:
"אל מול פני המנורה יאירו [שבעת הנרות]" (במדבר ח' ב)…
הא כיצד?
שלושה כלפי מזרח ושלושה כלפי מערב ואחד באמצע.
נמצאו כולם מקבילים את האמצעי.
מיכַּן היה ר' נתן אומר: האמצעי מכובד [נוסח אחר: האמצעי משובח].
(ספרי במדבר, בהעלותך, פסקא נ"ט, מהד' הורוביץ, עמ' 57; מהד' כהנא, חלק א', עמ' 148)

בימי הביניים הופיע רעיון "דרך האמצע" בכינויים שונים:

רבי בחיי אבן פקודה חי בסרגוסה שבספרד בסביבות השנים 1120-1050. בספרו הקלאסי חובות הלבבות
הוא מצטט את הפסוק מקהלת שהובא לעיל, וקורא לרעיון המופיע שם "הדרך השָוָה":

"טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך"
רוצה לומר, אל תפליג בדרכי הצדיקים הפורשים מן
העולם…
וכן אל תפליג בדרכי הרשעים המגבירים [=מדגישים] את
העולם…
אך אחוז הדרך השָוָה…
(חובות הלבבות, ח', ג', כ"ה, מהד' חיימסון, כרך ב', עמ' 263-260)

הרב משה חיימסון, שלימד הלכה בבית המדרש לרבנים באמריקה בתחילת המאה העשרים, תרגם את הביטוי
האחרון כך: ”keep to the middle of the road".

2. הרמב"ם עסק בענייננו בהלכות דעות2,ושם הוא קרא לדרך האמצע "הדעה הבינונית":

א. דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה, כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס – יכעס כעס מעט בכמה שנים…

ב. ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו…

ג. שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה – אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה.

ד. הדרך הישרה – היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא – בינוני…
כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות – נקרא: חכם3
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', א-ה)

3. גם הרב עובדיה ספורנו (איטליה, 1550-1470), המליץ על דרך האמצע בפירושו הקלאסי לתורה – אבל אף הוא השתמש במינוח אחר. וכך הוא כותב באמצע פירוש ארוך על פרשת פרה אדומה:

… שלישית, ראוי להתבונן שבהיות "כל אמרת אלוה צרופה" (משלי ל' ה), היא בלי ספק מיישרת המעשים אל המיצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס, כאמרו "ונעקש דְּרָכַיִם יפול באחת" (משלי כ"ח, יח).
(פירוש ספורנו על במדבר י"ט, ב)

כלומר, ספורנו מפרש את הפסוק ממשלי כ"ח שמי שעקום או שמעקם בשתי דרכים, בשתי הקצוות, ייפול באחת.

סוגיית "דרך האמצע" עלתה שוב ביתר שאת במאה התשע-עשרה, כחלק מהמאבק בין הזרמים ביהדות שצמחו בעת החדשה:

1. הראשון שעסק בכך היה רבי נחמן קרוכמל (1840-1785), אחד מן החלוצים של "חכמת ישראל" ושל האסכולה ההיסטורית. הוא ציטט את ירושלמי חגיגה הנ"ל בתחילת שער ב' של ספרו הקלאסי "מורה נבוכי הזמן", והקדיש את הפרק לפירושו (מהד' ראבידוביץ, ברלין, 1924, עמ' י-יב). פרופ' ש"ז שכטר סיכם את פירושו לנושא בצורה פיקנטית:

What, then, must he do? He must walk in the middle, or, as we should say, he must choose the golden mean. But, as Krochmal suggests, the middle way in historical and philosophical doubts does not consist, as some idle heads suppose, in a kind of compromise between two opposing views. If one of two contending parties declares that twice two make six, while his opponent asserts that twice two makes eight, a sort of compromise might be arrived at by conceding that twice two makes seven. But  such a compromise would be as false as either extreme; and the seeker after the truth must revert to that mean [=middle] which is the heart of all things, independently of all factions, placing himself above them.

(Schechter, 1896, p. 62)

2. גם הרב זכריה פרנקל (1801–1875) ואסכולת ברסלאו דגלו ב"דרך האמצע". וכך הסביר ההיסטוריון פרופ' מרדכי ברויאר:

סופרים ועיתונאים בני הזמן כינו לעיתים קרובות את עמדת הביניים של אסכולת ברסלאו בין הרפורמה והאורתודוקסיה במושג juste milieu (בדיוק בתווך). מושג זה נכנס לשימוש בצרפת באמצע המאה [התשע-עשרה], כדי לאפיין את מקומו הפוליטי של אותו הזרם שהתנגד למהפכה ולריאקציה באותה המידה. [היינריך] גרץ כינה את פראנקל "איש התווך הנאות", והרמן כהן קרא לו בשם "תיאולוג הפשרה".
(ברויאר, 1990, עמ' 30)

3. השלישי שדגל בדרך האמצע היה פרופ' שניאור זלמן (סלומון) שכטר (1915-1847), המייסד העיקרי של JTS בניו יורק ושל התנועה הקונסרבטיבית, שלכבודו קראנו את מוסדנו "מכון שכטר למדעי היהדות". הוא התייחס לנושא שלנו בשנת 1913 במכתב ללואי מרשל. כשמתרגמים את דבריו לעברית מרגישים בבירור את השפעת דברי הרמב"ם שהובאו לעיל:

[JTS] צריך ליצור בית ספר קונסרבטיבי המרוחק באותה מידה משתי הקצוות, מרפורמה רדיקלית ומהיפר-אורתודוקסיה…[זהו] מוסד שאמור ללכת בדרך האמצע…
(מתורגם מתוך Bentwich, 1938, pp. 192, 194)

 

שלוש טענות אפשריות נגד "דרך האמצע", ומענה עליהן:

1. אפשר לטעון שזהו מושג לא יהודי שהגיע אלינו מבחוץ.

למשל, אפשר לטעון שהרמב"ם הנ"ל הושפע מדברי אריסטו בספרו "מידות":
אני מדבר על השלימות המוסרית, כי תחומה ההתפעלויות והמעשים,
ובהם נמצאים יתרון, וחסרון, ואמצע… האמצע זהו המעולה וזהו עניין השלמוּת.
(אריסטו, עמ' 73; מצוטט גם אצל קליין, תשנ"ח, עמ' 88)

כמו-כן אפשר לטעון ששכטר, שהתגורר באנגליה בין השנים 1902-1882, הושפע מן הכנסייה האנגליקנית. אכן, כך טען מתיו לאגרון. הוא ציין שבשנת 1837 כתב ג'ון הנרי ניומן שהכנסייה האנגליקנית היא ה-via media, הדרך האמצעית בין הקתוליות והפרוטסטנטיות (Lagrone, 2007-2008, pp. 127-134).

כתגובה לשתי הטענות האלו ניתן לומר – אז מה? הרבה רעיונות, שיטות ומנהגים נספגו ביהדות מבחוץ, והרמב"ם עצמו כבר קבע: "קבל את האמת ממי שאמרה". פרשת משפטים הושפעה מחוקי חמורבי, שלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הושפעו משיטות הלימוד של היוונים, סדר ליל פסח מבוסס על הסימפוזיון היווני, רב סעדיה גאון הושפע מן ה"כלאם" המוסלמי, הרמב"ם הושפע מאריסטו, והשירה העברית בימי הביניים הושפעה מן השירה הערבית. אין בכך שום פגם. היהדות מעולם לא התקיימה בחלל ריק – היא ספגה רעיונות ושיטות מן הסביבה ושינתה אותם, כמו כל דת חיה ותוססת.

2. האורתודוקסים במאה התשע-עשרה תקפו את הרב זכריה פרנקל ואת אסכולת ברסלאו, ואף לגלגו להם. וכך הסביר פרופ' מרדכי ברויאר בספרו הנ"ל:

בעיני רבים מבין דוברי הזרם האורתודוקסי, דווקא ההימנעות הזהירה מלהזדהות באורח חיובי עם אחת משתי התנועות הנאבקות על עתיד היהדות עשתה את זרם ברסלאו למגונה במיוחד, לדו-משמעי ולדו-פרצופי. עזריאל הילדסהיימר בוודאי חשב על ברסלאו שעה שאפיין את הבוחרים ב"שביל הזהב" במילים בוטות אלו: "בשני צדי הרחוב, משמאל ומימין, הולכים בני אדם. רק סוסים הולכים באמצע".
(ברויאר, 1990, עמ' 30)

הרב הילדסהיימר רומז, מן הסתם, לתוספתא בבא קמא ב', י"ב (מהד' ליברמן, עמ' 9): "שדרך בהמה להלך באמצע, ובני אדם מצדדין".

כלומר, הרב הילדסהיימר השתמש בתוספתא בבא קמא על מנת לתקוף את תוספתא חגיגה הנ"ל. זה שנון מאוד, אבל אין סתירה בין המקורות. תוספתא בבא קמא פשוט מתארת את המצב ברחוב בתקופת המשנה, אבל תוספתא חגיגה ממליצה על דרך חיים: "להַלֵך באמצע".

3. לבסוף, אפשר לטעון ש"דרך האמצע" בפוליטיקה ובדת ובמחשבה פשוט לא מצליחה להחזיק מעמד. וכך כתב המשורר ייטס בשנת 1919, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה:

…. Things fall apart, the center cannot hold…
,the best lack all conviction…
while the worst are full of passionate intensity…
("W.B. Yeats, "The Second Coming)

והרי תרגום שלי:
דברים מתפרקים, המרכז אינו יכול להחזיק מעמד…
לטובים חסרה כל אמונה,
ואילו הרשעים מלאים עצמה לוהטת…

אכן, ככה זה בפוליטיקה הישראלית. רוב מפלגות האמצע אינן מחזיקות מעמד: ד"ש, שינוי, קדימה, מימד וכן הלאה. וכך קורה אולי לתנועה הקונסרבטיבית ולאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, שמצטמצמות על-פי דו"ח פיו (Pew) משנת 2013. וכך קורה גם לזרמים הפרוטסטנטיים שבאמצע.

אכן, כך התלונן פרופ' ש"ז שכטר במכתבו הנ"ל ללואי מרשל בשנת 1913 (ההדגשות הן שלי):

… But I cannot help thinking that the Seminary is given little credit for what it has accomplished. And instead of encouraging it to follow on the path it had set out, there is an unmistakable tendency to reproach us for our want of forming large constituencies and enlisting the support and the goodwill of what is described as the "Orthodox public". It is overlooked that an institution which is meant to pursue a middle course and to create new currents of thought and action could not possibly be popular with the crowd whose mind is, as a rule, given to extremes and to radical action, whether Orthodox or Reform…

(Bentwich, 1938, p. 194)

והרי תרגום של המשפט האחרון:

לא שמים לב לכך שמוסד המיועד ללכת בדרך האמצע… אין לו סיכוי להיות פופולרי אצל ההמון, שדעתו בדרך כלל ניתנת לקצוות ולמעשים רדיקליים, בין אורתודוקסיים בין רפורמיים…

על כך יש לומר: אכן כן! קשה להיות באמצע. ואולי זה לא פופולרי – אבל אין זאת אומרת שזה לא נכון. אני מסכים עם דברי תוספתא חגיגה, ספרי במדבר, בחיי אבן פקודה, הרמב"ם וספורנו – שיש "להלך באמצע" וש"האמצעי הוא מכובד ומשובח" וש"הדרך הישרה היא מידה בינונית", ושאמרת אלוה "מיישרת המעשים אל המיצוע". פרופ' איסמר שורש, שהיה הנגיד של בית המדרש לרבנים באמריקה במשך עשרים שנה (2006-1986), אמר פעם על עצמו: "I am a militant centrist" – "אני מתון לוהט". גם אני. אין זו פשרה; זהו ענין עקרוני.

 

כיצד לחזק את "דרך האמצע" בארץ ובתפוצות היום?

בלי למצות את הנושא, אני רוצה להציע שלוש תשובות לשאלה שבכותרת:

1. דרך האמצע בפסיקת הלכה

הרבה פעמים חייב פוסק לבחור בין חומרא, קולא ודרך האמצע. אני רוצה להדגים את דרך האמצע בפסיקת הלכה בעזרת שבע תשובות שפרסמתי במהלך השנים:

א. האם מותר להיכנס להר הבית? יהודים רבים נכנסים בלי הגבלות. הרבנות הראשית ורוב הרבנים החרדים פוסקים שאסור להיכנס. אני פסקתי כבר בשנת תשמ"ה שמותר להיכנס לאזורים ספציפיים של הר הבית; זאת על-פי קריאה קפדנית של התלמוד והפוסקים ועל-פי תקדימים רבים במהלך ההיסטוריה.4

ב. האם חייבים לצום בתשעה באב, בעשרה בטבת, בשבעה-עשר בתמוז ובצום גדליה, לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים? יש כאלה שאמרו שלא חייבים, רוב הרבנים האורתודוקסיים אמרו שחייבים, ואילו אני פסקתי שחייבים לצום בתשעה באב, אבל לא בשלושת הצומות האחרים; זאת על סמך הסוגיה בבבלי ראש השנה י"ח ע"ב וגאוני בבל.5

ג. מהי קבלת מצוות על ידי גרים? כבר בתלמוד יש שלוש גישות מרכזיות. לפי הלל הזקן במסכת שבת (ל"א ע"א) – גר חייב לקבל על עצמו את הכלל "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך… והשאר פירוש, לך תלמד". לפי הברייתא במסכת יבמות (מ"ז ע"א–ע"ב), מלמדים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, עונשן של מצוות ומתן שכרן של מצוות, קיבל – מלים אותו מיד ומטבילים אותו. ואילו לפי הברייתא במסכת בכורות (ל' ע"ב), נראה שגר חייב לקבל על עצמו את כל המצוות. רבנים רפורמיים בחו"ל נוהגים באופן כללי על-פי שיטת הלל הזקן; הרבנות הראשית ורבנים חרדים נוהגים על-פי מסכת בכורות; ואני פסקתי על-פי מסכת יבמות, הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך.6

ד. כיצד יש לטפל בהורים הסובלים ממחלת האלצהיימר? הרמב"ם פסק שמותר למסור את הטיפול לאנשים זרים ולעזוב; הראב"ד פסק שכל ילד חייב לטפל בהוריו באופן אישי; ואילו אני פסקתי שמותר למסור את הטיפול לבן אדם זר בביתו של ההורה.7

ה. האם מותר להוסיף את ה"אימהות" בברכת אבות של תפילת העמידה? יש כאלה שהתירו לשנות את הפתיחה והחתימה של ברכת אבות; יש כאלה שאסרו כל שינוי במטבע התפילה; ואילו אני פסקתי שאסור לשנות את הפתיחה והחתימה של ברכת אבות, אבל מותר להוסיף פיוט על ה"אימהות" באמצע הברכה.8

ו. האם חייבים לשמור על מנהגי אבלות בין פסח לל"ג בעומר, או בין פסח לשבועות? יש אומרים שחייבים להתאבל על תלמידי רבי עקיבא כמו שנהגו בעבר; יש אומרים שמדובר באגדה, ושהתלמוד אינו דורש להתאבל עליהם;

ואילו אני פסקתי שיש להתאבל לאו דווקא על תלמידי רבי עקיבא אלא על שליש מעמנו שנרצח בשואה.9

ז. כיצד יש לנהוג בקשר לתפילת מוסף בימינו? רבנים רפורמים ורקונסטרוקציוניסטיים ביטלו את תפילת מוסף; רוב הרבנים האורתודוקסיים לא שינו כלום; ואילו אני פסקתי שחייבים להתפלל תפילת מוסף, אבל מותר לשנות כמה מילים בברכה האמצעית; זאת על-פי התלמוד הירושלמי (ברכות ד, ו, ל"ו ע"א) ש"צריך לחדש בה דבר".10

2. דרך האמצע בהוראת המקרא:

יש סיפורים במקרא שהם בעייתיים בעינינו מבחינה מוסרית. כיצד ניתן ללמדם? אדגים את העניין בשתי דוגמאות:

א. עמלק
יש מחנכים שאינם רוצים ללמד את סיפור עמלק, מכיוון שהוא עלול להוביל לאמונות ולמעשים קיצוניים. יש המלמדים את הסיפור כפשוטו ומשווים בין עמלק והערבים, הפלסטינים וכדומה; ואילו אני טענתי שיש ללמד את הסיפור ולמתן אותו בעזרת מדרשי חז"ל ופרשנות של פרופ' נחמה לייבוביץ.11

ב. ספר יהושע
יש מחנכים שאינם רוצים ללמד את רוב ספר יהושע, מכיוון שאף הוא יכול להוביל לאמונות ולמעשים קיצוניים; יש המלמדים אותו כפשוטו ולומדים ממנו שיש לגרש את כל הערבים מן הארץ בימינו. מורנו ורבנו פרופ' משה גרינברג ז"ל לימד אותנו שחייבים ללמד את ספר יהושע כי זהו פרק חשוב בתולדות עמנו, אבל יש למתן אותו בעזרת מדרשי חז"ל שהדגישו את הבעיות המוסריות שבספר.12

3. "דרך האמצע" במדינת ישראל היום:

מדינת ישראל נכשלה עד כה במימון "דרך האמצע" ובטיפוחה:

א. לפי סקרים רבים שנערכו במהלך השנים, רוב הישראלים תומכים בהכרה בזרמים הלא-אורתודוקסיים, אבל המדינה עדיין לא מכירה בהם.

ב. הורים רבים רוצים חינוך יהודי פלורליסטי לילדיהם, כפי שמוכח מן הצמיחה המדהימה של מערכת תל"י. המצב השתפר בשנים האחרונות, אבל המדינה עדיין משקיעה מעט מאוד משאבים בנושא חיוני זה.

ג. כ-25% מהזוגות הצעירים מתחתנים בחו"ל בכל שנה.

ד. יש מעט מאוד מימון ממשלתי לבתי מדרש פלורליסטיים.

מה עלינו לדרוש מן המדינה?

א. כפי שטענתי במאמר שפורסם בג'רוזלם רפורט לפני כמה שנים, אנו חייבים לדרוש את ביטול הרבנות הראשית על מנת לתת ליהדות לפרוח במדינת ישראל.13

ב. אנו חייבים לדרוש הקמת חלופות שונות של רבנות ושל דיני אישות וגיור: קונסרבטיבי, רפורמי, אורתודוקסי מודרני, חרדי, הומניסטי, אזרחי – עם מימון ממשלתי לכל חלופה.

ג. אנו חייבים לדרוש חיזוק החינוך היהודי הפלורליסטי לכל ילדי ישראל דרך קרן תל"י, הזרם המשלב, ותוכנית "תרבות יהודית-ישראלית" בתוך החינוך הממלכתי.

אני תקווה שנצליח, מכיוון שיש "להלך באמצע" וש"האמצעי הוא מכובד ומשובח" וש"הדרך הישרה היא מידה בינונית".

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא הנשיא של שוחרי עמותות שכטר, ומשמש כפרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. מאמר זה מבוסס על הרצאות שנתתי במכון שוקן בדצמבר 2013 ובמכון שכטר למדעי היהדות, בכנס השני על יחסי ישראל — יהדות צפון אמריקה מטעם מכון שכטר ו - JTS במרץ 2019.

הערות שוליים

  1. על "דרך האמצע" ביהדות, ראו ויסבליט, תשנ"ג; קליין, תשנ"ח; ומה שכתבתי בספרי – גולינקין, תשס"א, עמ' 231.
  2. והשוו ל"שמונה פרקים", שהם הקדמתו למסכת אבות, פרק ד' (מהד' קאפח, ירושלים, תשכ"ה, עמ' רנ"א ואילך); וכן פירוש הרמב"ם לאבות ב', א' – למילים "אי זו היא דרך ישרה" (שם, עמ' רע"ה).
  3. על מאמציו הלא-מוצלחים של הרמב"ן למצוא את דרך האמצע בפולמוס על כתבי הרמב"ם, ראו Schechter, 1896, pp. 102-103.
  4. תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, א, תשמ"ו, עמ' 3–9; וכן באתר responsafortoday.com.
  5. שם, עמ' 29–34; וכן באתר responsafortoday.com.
  6. Golinkin, 2011, No. 24.
  7. Golinkin, 2017, No. 13.
  8. Golinkin, 2011, No. 6; וכן Golinkin, 2012, No. 4.
  9. גולינקין, קיץ 1991, עמ' 53-51 ושוב בספרי  Golinkin, 2011, No. 6.
  10. Golinkin, 2014, No. 3.
  11. Golinkin, 2006, Chapter 8; ובנוסח מקוצר The Jerusalem Post Upfront magazine, March 10, 2006, p. 4; ובנוסח אחר Ibid., March 15, 2019, p. 8.
  12. גרינברג, תשמ"ו, עמ' 28-11; גרינברג דלה את המדרשים מן החוברת של אברהם סופר (סופר, תש"ד). במקרה הייתי נוכח כשפרופ' גרינברג ז"ל לימד את הנושא הזה באורנים בסוף שנות השבעים, וגישתו החינוכית לספר יהושע עשתה עליי רושם חזק.
  13. The Jerusalem Report, Nov. 28, 2013.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »