צלילה

לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה

אלקנה שרלו

הסיפורים ההיסטוריים, המיתוסים – "מדורת השבט" – מכוננים ומעצבים את תודעת הקהילה: הם מלמדים איך הקהילה רואה את עצמה ואת זהותה, ומהן ההשלכות והחובות שיש לכך על התנהגות הקהילה בהווה

"אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (תהילים מ"ד ב). פסוק זה הפותח את התיאור ההיסטורי הנדון במזמור מ"ד בתהילים, ופסוקים רבים אחרים דומים לו ממזמורים ומפרקי נבואה ושירה לאורכו ולרוחבו של התנ"ך, מגלמים אבן יסוד בעולם היהודי – המסורת. נדמה שלא ניתן להעלות על הדעת עולם יהודי נטול מסורת העוברת מדור לדור – הן מסורת במובנה הנורמטיבי (ההלכתי) והן מסורת סיפורית. די אם נזכיר את ציווי "והגדת לבנך" – ציווי מכונן ברגע המכונן של העם ביציאת מצרים – כדי להדגים עד כמה אבן יסוד זו חשובה בתפיסה היהודית.

על כך אוסיף שישנו חיבור אמיץ בין ההתנהגות הנורמטיבית המחייבת את קהילת המסורת לבין סיפורי היסוד המכוננים קהילה זו. הסיפורים ההיסטוריים, המיתוסים – "מדורת השבט" – מכוננים ומעצבים את תודעת הקהילה: הם מלמדים איך הקהילה רואה את עצמה ואת זהותה, ומהן ההשלכות והחובות שיש לכך על התנהגות הקהילה בהווה. כשאני אומר "השלכות וחובות" איני מתכוון רק ל"פרטים הלכתיים" הנלמדים מהסיפורים שעברו במסורת, כגון דיני קורבן פסח הנלמדים מסיפור הלילה האחרון במצרים או פרטי מצוות ברית מילה מסיפור אברהם אבינו, אלא לעקרונות משמעותיים בתודעה ובזהות שצומחים מסיפורים אלו ממש. אחת הדרכים לעמוד על אופי השלכות אלו וחשיבותן היא ההשוואה לתרבויות אחרות, האוחזות במיתוסים אחרים.

דוגמה שטלטלה אותי באופן אישי היא השאלה – מה בין עם המספר על לידתו ותחילתו כיוצא מבית עבדים, וזאת הוא מקפיד לספר לילדיו בטקס קבוע ורב רושם, לבין עם הרואה את עצמו כנולד מכוכב עליון?[1] דוגמה חשובה נוספת היא החינוך לאור המסופר בתורה על בריאת אדם שהינו "צלם אלוהים", ללא הבדלי דת גזע ומין; כרוך בכך עימות עם תרבויות אחרות המבחינות בהכרח בין בני אדם – וגם עם תפיסה פילוסופית היונקת מהעמדה הדרוויניסטית.[2] אפשר להעלות על הדעת עוד דוגמאות רבות, שהעיקרון העולה מהן הוא שלסיפורים העוברים במסורת יש חשיבות רבה לעיצוב ההווה והעתיד של החברה, מעבר לשאלה "האם הם היו באמת".[3]

חוויית יסוד זו של הישענות על סיפור, בין אם עבר בעל-פה מאוזן לאוזן ובין אם כבר עלה על הכתב בזמן מן הזמנים, מעוררת תדיר את שאלת "האמת ההיסטורית", כלומר – את שאלת המיתוס. על שאלה זו ארצה להתבונן בדברים שלהלן.

נס לא קרה לנו?

את הגיליון הראשון של "מצפה", ועימו הקול הקורא לגיליון השני שיתמקד בנושא המיתוס, קיבלתי לידיי בתקופה שלפני חנוכה. בתקופה זו אני נודד מקבוצה לקבוצה ומלמד שיעור על החג הקרב ובא. הגיונו של השיעור פשוט – מעקב אחר גלגוליו ההיסטוריים והתרבותיים של החג, מספר מקבים עד ספרות חז"ל ועד להגות ולמעש של עת התחייה הציונית. פעם אחר פעם אני עומד משועשע אל מול פיהם הפעור של תלמידיי ותלמידותיי, דתיים ושאינם, המגלים לראשונה בחייהם ש"נס פך השמן" הוא סיפור שיש עליו סימני שאלה. כידוע, הנס לא מופיע בספר מקבים, הספר ההיסטורי האמין של התקופה, אלא מופיע לראשונה דורות רבים לאחר סיפור המקבים ב"סכוליון", הפירוש למגילת תענית מהמאה הראשונה לספירה. או-אז מגיעות השאלות המתפרצות של התלמידים – "הנס הוא המצאה?"; "זה לא היה באמת?"; "מי עבד עלינו?".

כתגובה לזעקתם אני שומע עצמי פעם אחר פעם עונה – לא זה מה שחשוב! איננו ניצבים כאן כאבירי האמת הארכאולוגית שעניינם החפירה ההיסטורית, אלא כלומדים המתחקים אחר הסיפור המסופר כ-2000 שנה, ומתעניינים בעיקר בנוגע להשלכותיו על עיצוב תודעה וערכים והתנהגות של דורות. מהי דמותו של העם היהודי מאז שהחג האחרון שנכנס ללוח השנה שלו הוא חג של "נס פך שמן"? וכששאלה זו עולה לדיון, המיתוס מקבל את מקומו ותפקידו.

מתוך החזרה שוב ושוב בפני תלמידיי על התשובה הנ"ל, עלה במחשבתי רעיון מרכזי על המקום של המיתוס בעולם היהודי: "לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה". ההתמקדות איננה בשאלה אם הסיפור המסוים המדובר קרה בוודאות כאמת היסטורית, שהרי ייתכן שכן וייתכן שלא. ההתמקדות היא בהבנה שמסופר פה סיפור שיש לו תכלית ומגמה – כדי שנלמד ממנו, נפנים את ערכיו, ואולי במעשינו נגלם את הטמון בו. בסיפור ההיסטורי נחבאים ערכים חינוכיים, דתיים, פוליטיים, חברתיים, שביקשו חכמי הדורות להטמיע הן כרעיון הן כהלכה למעשה, גם אם "הוא לא היה באמת". אולי הוא לא היה באמת, אבל אם נלמד את הסיפור, אם נבין את תכליתו ונתחנך לאורו, אולי הוא יהיה. כלומר – יתממש במציאות ויביא לידי ביטוי את הרעיון המעולה שלשמו נוצר.

אם נבין את תכליתו של הסיפור, אולי הוא יהיה – יתממש במציאות ויביא לביטוי את הרעיון שלשמו נוצר

במילים אחרות, ואולי קצת נועזות: כפי שחכמים דורשים את מילותיה של תורה ולומדים מהן, ויוצרים מהן אין-סוף משמעויות מחנכות ומעצבות תודעה וחיים – כך ניתן ללמוד ואף לייצר את "מילותיה של ההיסטוריה". ספר הזוהר[4] מספר שהקב"ה התבונן בתורה וברא עולם; אנו מתבוננים בעולם ויוצרים תורה. בזה ובזו נתהה מהם גבולות הדרישה הלגיטימיים, בזו ובזה נדון בידי מי היכולת והאישור לעשות כן, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה; ככה זה. אנו מספרים, מפרשים, דורשים, יוצרים את התורה ואת העולם.

ליל הסדר בבית משפחת פינקלשטיין

את הדיון בנושא המיתוס ושאלת "האמת ההיסטורית" אני מכיר בעיקר כלומד וכמורה לתנ"ך, המגלה עניין וידע גם בתילי התילים של הארכיאולוגיה וההיסטוריה הקדומה. כדרכי בשאלת נס פך השמן של חנוכה אני הולך גם בלימוד התנ"ך – "לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה".[5] על האופן שבו סיפורי העבר של התנ"ך משפיעים על ההווה למדתי מדבריו של הרב סולובייצ'יק בנוגע ללימוד תנ"ך:[6]

אנו לא רק יודעים את ההיסטוריה שלנו, אלא גם חיים אותה. חוויה אחרונה זו לדידנו איננה רק ידיעת העבר, סיפור האירועים שאירעו אי פעם ותו לא, אלא הישנות: לחוות מחדש את אותם אירועים, לחיות אותם שוב ושוב. הלכות רבות מתייחסות אל זיכרוננו החוויתי, אל אותה תופעה ייחודית של היזכרות רגשית, לא עיונית. אנו קרובים אל האירועים התנכיים הדרמטיים והנועזים בדרך שאינה מוכרת לעמים אחרים, בדרך שאין הם יכולים להבינה. ההלכה תובעת מאיתנו להמשיך ולהקפיד על אותה מידה של היכרות וקרבה עמוקה עם אנשים ואירועים רחוקים בזמן, מסתוריים, וזאת על ידי שורה של מעשים המסוגלים לשמור את הזיכרון חי ונושם. חג הפסח, תשעה באב, ומוסדות הלכתיים אחרים נשענים על זיכרון מסתורי ומוזר זה, המעתיק אירועים מן העבר שחלף מן העולם אל ההווה החי.

את הפסקה המרגשת הזאת מסיים הגרי"ד במילים הבאות:

מי אחראי לציונות וללאומיות היהודית – אשר מנקודת מבט מעשית הן בבחינת טירוף מוחלט – אם לא זיכרון פרדוכסלי ומבהיל זה, אם לא אותו קסם בלתי הגיוני שמהלך עלינו העבר?

הינה לפנינו דוגמה ללימוד היסטורי, ללימוד תורה, שרלוונטי לעתיד של עם, שהשפיע על עתיד של עם.

את יתדותיי אני סומך גם על דבריו של הרב קוק לד"ר משה זיידל:

…בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, על דבר הדעות הבאות ע"י המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה. דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים [ההדגשה שלי. א"ש.]…

(אגרות ראי"ה, ח"א, אגרת קל"ד, עמ' קסד)

הינה לפנינו המיתוס ופשרו – "לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה".[7]

חיזוק מפתיע לטענה שבפי מצאתי בריאיון מרתק בתוך כתבה של העיתונאי צור ארליך על הפולמוס הארכיאולוגי בדבר אמינות סיפורי התנ"ך.[8] בראשית הכתבה מראיין הכותב את פרופ' ישראל פינקלשטיין, חבר בכיר ב"אסכולה התל-אביבית" הטוענת לאיחור זמן סיפורי התנ"ך ומפקפקת באמינותם ההיסטורית כפי שבאה לידי ביטוי בתנ"ך עצמו. ואלו הם דברי פרופ' פינקלשטיין:

כשאנחנו יושבים בליל הסדר וקוראים את ההגדה, אנחנו מתייחסים אליה כאל היסטוריה גמורה, כי מבחינת תרבות וזהות זה מה שצריך לעשות. בליל הסדר אין ביקורת. היא תחכה לשאר ימות השנה. התנ"ך רלבנטי בתור ערש תרבותנו וערש תרבות המערב, בלי קשר לשאלה אם הוא היסטורי. זה הטקסט המכונן של תרבותנו, ויש בו מימד רוחני ואמוני, ומרכיב זהותי חזק ביותר. וכמובן הוא מרתק ומסעיר.

"הציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת"

התנ"ך, החגים, המסורת, אבני היסוד של התרבות היהודית, הרי הם כ"מדורת השבט", ובנוגע אליהם אין הוא "פרופ' פינקלשטיין" החוקר במעבדה ובשטח, אלא "ישראל" המסב לסדר עם בנותיו.

התייחסות דומה, מפורטת ומשמעותית, מצאתי בדברי אחד העם במאמרו החשוב על משה רבנו. ראוי לצטט בהקשר המדובר כאן הרבה מדבריו, אך אסתפק בשתי פסקאות.[9]

הפסקה הראשונה מבטאת את העיקרון הכללי, על הפער שבין "ההיסטוריה העובדתית" ל"היסטוריה היצירתית התרבותית" וממילא המחנכת ומעצבת זהות:

… והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה.

בפסקה השנייה אחד העם מתייחס למשה רבנו כדמות היסטורית, ומתאר את תחושותיו שלו עצמו בזמן ההסבה בליל הסדר:

ולפיכך, כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל'עולם העליון', – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אוה"ע מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה.
ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה. וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר: הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות […] כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן…

 הנחש של גן עדן

במאמר זה ביקשתי להביט על שאלת המיתוס מהזווית שמחפשת אחר הרעיון הטמון בסיפור העובר במסורת; ביקשתי לראות במיתוס "אמת" חינוכית ותרבותית, ללא קשר מוכרח ל"אמת" ההיסטורית שלו. דיונים ומחלוקות על אמיתתם ההיסטורית של הסיפורים המכוננים של תרבותנו היו ויהיו, אך אל להם לפגום בלימוד המשמעותי של הלקחים הערכיים העולים מסיפורים אלו, ובהם הלימוד העולה מתשומת הלב לשזירתם ופרימתם במהלך מסורת הדורות.

ומה מתאים יותר לסיום מאמר העוסק בסיפור – מאשר סיפור (אמיתי! J):[10]

לפני כמה שנים לימדתי ספר בראשית לנערות בגיל תיכון. בעת שעסקנו בסיפור גן עדן, חטא האדם, דמות הנחש וכו' – בחרתי להציג את השיטה החושפת את הרבדים הסמליים-הרעיוניים שבפרקים אלו, בדרכו של הרמב"ם. והינה כשסיימתי דבריי ושקט הדיון בכיתה, הורמו שתי ידיים ונשמעו שתי הקריאות הבאות כאחת:

– הרב, הסבר זה שהסברת ערער את אמונתי בתורה ובסיפוריה! הכול משל ולא סיפור אמיתי?! אז מה שכתוב לא באמת היה? אז במה אאמין אם הכול המצאה?

– הרב, הסבר זה שהסברת ממש הציל את לימוד התורה שלי. מהגן לא האמנתי שהסיפורים האלה באמת קרו, וזלזלתי בסיפורים. ועכשיו אני יכולה ללמוד אותם ולהתייחס אליהם כרעיון סמלי וחכם.

ומה אומר אני? "ניצחוני תלמידותיי"…

 

[1] כוונתי לתפיסה העצמית של הנאצים. על כך ראו בספר החשוב של ד"ר תמר קטקו: קטקו, ת' (2016). מקרח ברא אותו: החינוך בשירות הנאציזם. תל-אביב: רסלינג.

[2] גם בתוך המסורת היהודית עצמה קיים עימות על הדגשת עיקרון זה דווקא על פני עקרונות אחרים, פרטיקולריים יותר.

[3] דוגמאות רבות נלמדות מתוך השוואת מיתוסי הבריאה, פרשת נח והמבול ועוד.

דוגמה מעניינת מאוד מכיוון אחר – הפולמוס הפנים יהודי-ישראלי על משפט הפתיחה של מגילת העצמאות – "בארץ ישראל קם העם היהודי". ראו על כך כאן; אלבוים, ד' (עורך). (2019). מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי. תל-אביב: משכל.

[4] זוהר חלק ב', קס"א ע"ב.

[5] יש לציין את הספר "הוויה או לא היה" מאת הרב עמית קולא (קולא, ע' (2011). הוויה או לא היה: היסטוריה וספרות, שפה דתית ודמות האל. יבנה: עמותת בוגרי ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים תשע"א), העוסק בהרחבה ובהעמקה בסוגיות אלו. ממנו למדתי גם את החילוק בין ההתייחסות לתורה כעיתון מתווך מציאות לבין התייחסות לנכתב בה כעומד בפני עצמו; התורה היא-היא המסר הנדרש ללימוד והיא-היא מעצבת המציאות.

[6] סולובייצ'יק, י"ד (2010). זמן חירותנו. (תרגום: א' שנאן). תל-אביב: משכל; עמ' 145.

[7] בהמשך האיגרת מתייחס הרב קוק במפורש לכך שדווקא ברגעי התגלות הפער בין המדע (מדעי החיים וגם מדעי ההיסטוריה) לבין התורה – נבנה ארמון התורה, ומתגלה המסר המרכזי שלה: "וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו […] ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה – צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה. ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות…"

 [8]"ויאמר, ויען: השפעת התגליות הארכיאולוגיות החדשות על פולמוס האמינות ההיסטורית של המקרא",

מאת צור ארליך, הופיע במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" בי"א בניסן תש"ע, 26 במארס 2010.

[9] לקוח מהמאמר "משה", מתוך: גינצברג, א"ש (1930). על פרשת דרכים: קובץ מאמרים מאת אחד העם. ברלין: יודישער פערלאג.

[10] הסיפור והדיון הקשור בו נזכרים במאמרי "את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה – על התנ"ך של ריה"ל ועל התנ"ך של הרמב"ם, ועל התנ"ך של שניהם שבידינו", מישרים ו', ישיבת ההסדר ירוחם, תשע"ב.

הרב אלקנה שרלו הוא מורה, מרצה ומנחה מגוון קבוצות ברחבי הדרום, ושותף לקבוצות שיח ובתי מדרש שונים.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »