פסיעה

לא עומד מהצד, עומד על המדרכה – שיחה עם אמיר השכל

הרב יואב אנדי

אמיר השכל עלה לכותרות לאחרונה כשנעצר בהפגנה בבלפור. יואב אנדי פגש אותו לשיחה על הדחיפות, על המניע לצאת החוצה, על שעת החירום הנוכחית.

טייס, תא"ל במיל', וחוקר שואה. לחם במלחמת יום כיפור, היה מיוזמי תוכנית "עדים במדים" והוביל משלחות רבות של קצינים בפולין. בארבע השנים האחרונות יצא אמיר השכל לצומת בעירו, יבנה, וקרא לנתניהו להתפטר. כך הפך לאחד ממובילי "מחאת היחידים" בצמתים ובגשרים. בין בלפור לכיכר פריז, אמיר נמצא כל הזמן בתנועה, מארגן ומוביל. אני מנסה לשוחח איתו ולשמוע ממנו קצת על עצמו, מה מוביל אותו ממרכז הקונסנזוס הישראלי – שירות ארוך כטייס ולוחם בצבא, חוקר ופועל לשימור זכר השואה – אל הקצה שמוביל מחאה נגד השלטון כבר ארבע שנים.

אז נתחיל ישר מהסוף – למה בעצם עצרו אותך?

עליתי לבלפור ב-11 ביוני השנה. למחרת, יום שישי, התקשר אליי אדם מגן יבנה והציע לערוך לנו קבלת שבת. הוא הגיע וכמוהו עוד ארבעים איש, שעת בין ערביים, ירושלים, אירוע מאוד מרגש. ואז עלה לי רעיון – הבה נעשה קבלת שבת המונית ביום שישי הבא. באותה שעה, באותה אווירה, קרוב לוודאי שזה יתפוס מעט כותרות. וכך נולד מוסד קבלת השבת.

עדכנתי את המשטרה שעומדים לעשות קבלת שבת. קבענו ב-16:00 כשעת התחלה כדי שהתקשורת תוכל לסקר. ציפינו ל-200 איש והגיעו 300–400 איש שגדשו את המדרכה שבה נמצא המאהל. השוטרים מנעו מהאנשים לרדת לכביש. ביקשנו לעבור למדרכה השניה, אך סורבנו בנימוק שיש צורך להקצות מקום לתומכי נתניהו, אף שהיו בודדים. התוכנית הייתה רק קבלת שבת! חששתי מפרובוקציות של תומכי נתניהו. ביקשתי מהם לכבד את האירוע, אך לצערי לא כך קרה.

כך קיימנו קבלת שבת גם בשבוע שאחריו, וביקשתי אישור לשבוע נוסף. תמיד המשטרה הייתה שם קודם תחילת האירוע, כי הרי ביקשנו אישור וציפו לנו. הפעם בשעת ההתכנסות המשטרה לא הופיעה. הגיעו הרבה אנשים, וירדו לכביש כי פשוט לא היה מקום. ב-16:20 אני רואה ניידת משטרה עולה אלינו ברחוב דרך עזה. מהניידת יוצא קצין והוא ניגש ישר אליי, כי הרי הכירו אותי, תופס אותי ביד ואומר לי בנימת זלזול – "תא"ל…" הרגשתי שהוא חושב לעצמו – מי אתה חושב שאתה, "אני מעכב אותך לחקירה על הפרת תנאי ההפגנה". באותה קבלת שבת בבלפור הייתי אמור לדבר בפני הקהל. כיוונתי את דבריי אל בוגרי קורס טיס שבדיוק סיימו את הקורס, ונתניהו נכח בטקס סיומו. סיפרתי על עצמי, מתי סיימתי את הקורס, מה אני עושה היום וכו'. אמרתי את הדברים ומייד הכניסו אותי לניידת ולקחו אותי לתחנת המשטרה. זה די מוזר שקצין משטרה שהרגע הגיע ישר ניגש אליי ומעכב אותי על הפרה של תנאי ההפגנה. המשטרה עצמה לא מצליחה להשתלט על המפגינים לפעמים, אז אני אמור לשלוט עליהם? ברגע שנכנסתי לניידת האנשים החליטו לשבת על הכביש כמחאה על שלקחו אותי למעצר. כלומר ברור שכשהמשטרה הגיעה לא הייתה חסימה, והיא התרחשה רק אחרי שנלקחתי, כמחאה על המעצר.

היינו שמונה אנשים שנלקחו למשטרה. אחרי שלקחו לי טביעות אצבעות שמעתי את קצינת המשטרה אומרת שישחררו אותנו בתנאי שנורחק מירושלים. אני כמובן סירבתי – בעוון מה עליי להיות מורחק? בשלב מסוים הגיע מפקד התחנה וניסה לשכנע אותי – אדם במעמדך וכו'… הוא אף ציין שהיה במסע לפולין ב"עדים במדים", התוכנית שאני יזמתי. כניסיון אחרון אמר המפקד: נרחיק אותך ליום אחד בלבד ואז ניפגש בבית המשפט, אבל סירבתי גם לכך. חמישה מהעצורים חתמו על התנאים, ושלושה סירבו. מכיוון שבשבת אין שופט תורן נשארנו, השלושה שסירבו לחתום על תנאי השחרור, במעצר עד מוצ"ש. כך הובלנו לכלא הדרים ומשם במוצ"ש לבית המשפט. לשמוע שם את עורך הדין של המשטרה כל כך לא בקיא בעובדות, מציג סרטון ערוך על האירוע מיום שישי – זה לא ייאמן. השופטת שחררה אותנו ללא תנאים מגבילים.

בדיעבד, ועל דעת עצמי, אני לא מוציא מכלל אפשרות שהייתה הנחיה מגבוה לעצור אותי.

זו חוויה לא נעימה להילקח באמצע הלילה לכלא, עם כל הניסיון שלך והשנים… איך השפיע עליך המעצר?

אני איש פשוט, חי בצניעות. מאז הגעתי לבלפור אני ישן בלילה על המדרכה, כך שהמעצר לא השאיר עליי כל חותם.

אחרי שלושים ושתיים שנה בצבא שבהן לא הפגנתי, אני במחאה כבר ארבע שנים, ארבע שנים בצמתים, ואחד הדברים הכי קשים שאני מרגיש הוא שהערכים שעליהם גדלתי וחינכתי אלפי חיילים וקצינים מתרסקים לנגד עיניי. לי אין שום ציפיות מהמדינה. לדעתי ישראל נמצאת באחת השעות הקשות שלה ואין לי שום ציפיות.

למה אתה מכוון כשאתה אומר שאין לך שום ציפיות?

זה אולי קיצוני מדי, אבל אנחנו זקוקים לניקוי אורוות. יש הרבה מאוד סיאוב וריקבון, וחלק מזה זו עבודה ישירה של נתניהו. לזה הכוונה.

נחזור כעת מעט אחורה. אתה יזמת את תוכנית "עדים במדים", משלחות מפקדי צה"ל לפולין. האם אתה יכול לראות חוט מקשר בין "עדים במדים" ובין העובדה שעמדת ארבע שנים בצמתים? הראשון הוא הכי ממלכתי שיש, והשני – אולי הכי אנטי-ממלכתי.

אם לא הייתי נקלע לפרויקט "עדים במדים", שהביא אותי לעסוק בשואה בפולין, לא הייתי היום במשמרת המחאה ברחוב בן-מיימון, חד משמעית!

ב-9 באוקטובר 2016 עליתי בפעם הראשונה עם שלט למשרד ראש הממשלה, ועליו היה כתוב "נתניהו תתפטר". זה היה מוצ"ש ולא ישנתי חצי לילה, קודם-כול כי הייתי לבד עם שלט ולא ידעתי איך אנשים יגיבו, בכל זאת ירושלים, אנשים רבים לא יסכימו איתי שם. דבר שני – שלושים ושתיים שנה אתה מזוהה עם המערכת, וכעת אתה יוצא בקריאה להתפטרות ראש הממשלה. זה היה כל כך מוזר, כל כך קשה, שלא ישנתי חצי לילה בגלל זה.

אז מה גרם לך לעשות זאת?

בשנת 2003 פרשתי מהצבא באופן פורמלי אחרי שלושים ושתיים שנים. מה גורם לאדם לצאת עם שלט ולקרוא להתפטרות נתניהו? במקום להישאר בפנסיה של הצבא בבית – לצאת לרחוב, לצמתים? זה קשור ישירות לפולין.

המשפחה שלי עזבה את אירופה לפני פרוץ השואה, ומשום כך לא גדלתי בבית של ניצולי שואה. הייתה לי הזכות הגדולה להיות מפקד המשלחת הראשונה של פרויקט "עדים במדים" באוגוסט 2001. חזרתי לארץ והחלטתי שאני רוצה להעמיק ידע בנושא השואה, וכך משנת 2003 עד 2016 עסקתי בלימוד וחקר תקופת השואה, ומעת לעת יצאתי להדריך משלחות של צה"ל בפרויקט שהייתה לי הזכות להיות אחד מהמקימים שלו, יחד עם אלעזר שטרן, שאז היה קצין חינוך ראשי. מאז אני מחפש את התובנות האישיות שלי מהשואה כאדם, יהודי וישראלי – ובסדר הזה בדיוק. תובנות זה דבר מאוד אישי – פונקציה של תפיסת עולם, ניסיון חיים ועוד. התובנה המשמעותית ביותר שלי היא ההבנה העמוקה שהנטיה של רוב בני האדם היא לעמוד מן הצד. בפולין למדתי על הסכנות שבעמידה מהצד. במהלך ההדרכה בפולין אני עוסק רבות בתופעת העמידה מהצד. תופעה זו רלוונטית לא רק לתקופת השואה; בכל יום ובכל שעה אנשים עומדים מהצד, וחשוב שנהיה ערים לכך!

הערך המוביל שלי כאבא וכמפקד בצה"ל היה הדוגמה האישית. אתה לא יכול לדבר בפולין על עמידה מהצד ואז כשמשהו מעיק עליך להמשיך לעמוד מהצד. זה מה שגרם לי לצאת לרחוב.

שלוש סיבות הובילו אותי לחוש כך:

  1. נאום בר אילן 2009 – שבו, לראשונה, נתניהו הצהיר מפורשות על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. יצאתי להפגין בשנת 2016 כי הבנתי שלנתניהו אין שום כוונה כנה ואמיתית מאחורי חזון שתי המדינות. אני סבור שזה צורך שלנו יותר משל הפלשתינאים – אם אנחנו רוצים לשמור על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור לי שאם לא נגיע לפתרון הזה נמצא את עצמנו במדינה דו-לאומית – ולשם אסור שנגיע, אם אנו חפצים במדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית.
  2. קצתי בפעילות של נתניהו, המשסעת את החברה הישראלית ומפרקת אותה לגורמים; החל מ-1997, כשלחש על אוזנו של הרב כדורי שהשמאל "שכח מה זה להיות יהודי", ועד ימינו.
  3. הדמוקרטיה הישראלית הולכת ומידרדרת. מחקיקה אנטי-דמוקרטית, דרך מתקפות על העיתונות, ועד מתקפות על שומרי הסף וכיו"ב.

בגלל זה יצאתי לצמתים. רק בדצמבר 2016 התחילו להתפרסם כל החקירות של נתניהו, והתברר שעננה רובצת עליו. אני בא ממערכת שבה כאשר יש חשדות על קצין הוא יוצא לחופש מייד. אי אפשר לפקד כשיש עליך עננה. אבל נתניהו? זה כבר היה הנדבך הרביעי.

 

זכית לחשיפה נרחבת בחצי השנה האחרונה. מהו מחיר החשיפה, והאם הוא לפעמים כבד מדי עבורך?

הבעיה אינה החשיפה, אלא התגובות, הקללות. הותקפתי פיזית שלוש פעמים. יש הבדל בין הליכה להפגנה לבין עמידה לבד בצומת. להפגנה באים המשוכנעים, אבל בצומת אתה נחשף לכולם, לכל הקשת הפוליטית. כבר ארבע שנים שאני חשוף כך. דרך החשיפה אנשים למדו מי אני, ועם זה אין לי בעיה. מהרגע שנעצרתי הייתה חשיפה גדולה. כאדם אני אוהב שקט ופרטיות, ופתאום מצאתי את עצמי במצב שלא הכרתי, לא רציתי בו ונקלעתי אליו באין ברירה.

אני משלם מחיר אישי כבד בגלל המחאה בבלפור. אשתי לבד בבית שעות רבות, אבא שלי – שיהיה בן 91 בנובמבר – אני המטפל האישי שלו ואני כאן בבלפור. אני כאן ומשלם מחיר אישי, וגם המשפחה שלי.

אבל כבר ארבע שנים אני כאן, בגשם ובחום, כי אני מאמין – מאמין שזה חשוב לעתיד המדינה, שלביטחונה הקדשתי שלושים ושתיים משנותיי. וחשוב מכול, אני מגדל בישראל משפחה, יש לנו ארבעה ילדים ולעת הזאת שישה נכדים. זה מעניק לי את הכוחות להמשיך ולשאת את זה.

 

הגיליון עוסק בנושא שעת חירום. בהתייחסות מפרספקטיבה של זמן, כאדם שההיסטוריה של המדינה שזורה בחייו, אילו שעות חירום אתה זוכר במובהק? ובהנחה שאנו כעת בשעת חירום, איך היא ביחס לתקופות קודמות?

אחד המאפיינים הבולטים של האנשים שעמדו איתי בצמתים ברחבי הארץ, של מחאת היחידים, כך נקראנו תחילה, הוא שמי שמגיע לכאן אלו חבר'ה בני הדור שלי – בני 60 ומעלה, אנשים שחוו על בשרם את מלחמת יום הכיפורים שהייתה שעת חירום קשה מאוד. זה "יושב" על רבים מאיתנו. אם אתה שואל אותי היום מה האיום, לדעתי היום האיום הקשה ביותר הוא התפוררותה של החברה הישראלית. זה האיום הראשון במעלה על מדינת ישראל. היום אנו בשעת חירום חברתית, מוסרית וערכית, בנוסף לשעת החירום הרפואית-כלכלית, שהיא תוצאה של הקורונה.

אני לא זוכר מצב כזה מיום שעמדתי על דעתי – כבר ארבעה שבועות הממשלה איננה מתכנסת, הממשלה איננה מתפקדת, כאוס. יום אחד הסכם קואליציוני עם תקציב של שנתיים ופתאום צריך תקציב חד-שנתי – כאוס מוחלט. אז זו שעת חירום לא פחות ממלחמת יום הכיפורים, בהיבטים לא צבאיים.

כשיצאת מהמעצר אמרת שיש הרבה אדי דלק באוויר – למה התכוונת, ומה עלול להישרף?

הרבה אנשים חושבים כמוני אבל לא עושים שום דבר. קצת יותר ממחצית מהחברה הישראלית, בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, הצביעה עבור שינוי. אנשים מבינים שהמצב לא טוב. המעצר שלי גרם לרבים לצאת מהבית ולעשות מעשה, ולכך כיוונתי וקיוויתי.

המסר הכי חשוב שאני יכול להעביר הוא להאמין בכוחו של הפרט. כן, גם אדם יחיד יכול לפעול מול המערכת. המסר שלי – אל תרימו ידיים, אל תעמדו מהצד, אתם יכולים, אתם מסוגלים.

דויד גרוסמן מספר על האיש שעמד שנים בודד עם שלט מול הבית הלבן והפגין נגד מלחמת וייטנאם. באחד הימים ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך: "תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?" ענה לו המפגין: "אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי".

הבה נדאג שלא ניסחף בזרם הכללי. כשיש לנו מה לומר – נקום ונאמר זאת. לצערי הרוב זורם עם הזרם. אכן קשה לשחות כנגדו, אבל מוכרחים. תאמינו בעצמכם, תילחמו על הערכים שאתם מאמינים בהם. אסור לוותר!

הרב יואב אנדי הוא מייסד וראש מדרשת חנתון, חי בחנתון.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »