צלילה

"מדינת היהודים": מיתוס תוסס ומתמוסס

ד"ר ענת ישראלי

התשתית האידאית והספרותית לתפיסת טהרת היוחסין היהודיים מונחת במשנה ובתלמוד הבבלי. קריאה בהם חושפת סוגיות עכשוויות בלבוש עתיק. קריאה נוספת ומעמיקה יותר חושפת תמונה מרתקת ומורכבת לאין שיעור: לפנינו מיתוס!

מסות של גויים במדינת היהודים

סמוך לתחילת העשור השלישי של האלף השלישי, בשבוע הראשון של שנת 2020, פורסמו ברבים דבריו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, על העלייה הרוסית, ועוררו שערורייה קלה. אתר ynet סיקר את הנאום כך:

הרב הראשי במתקפה חריפה על העולים: "מסות של גויים שונאי דת. לא יהודים. קומוניסטים. חלקם הולכים לכנסיות": בתיעוד שהגיע לידי ynet נראה הראשון לציון, יצחק יוסף, משתלח בעולי ברית המועצות לשעבר, וטוען כי הועלו כדי להוות "משקל נגד החרדים". הוא תקף את הגיור שלהם – כולל בבתי הדין שבאחריותו – וקרא שלא להכיר אוטומטית ביהדותם.

(ynet, 7 בינואר 2020)

אתר "הארץ" הוסיף עוד ציטוטים מאלפים:

לדברי יוסף, "מאות אלפים, לא יודע בדיוק כמה המספר, לא בדקתי את זה, אבל ברור שזה עשרות אלפים, מסות של גויים, שהסבא שלהם היה יהודי והאימא והסבתא גויות, אז הביאו אותם לעלייה לארץ. יש כאן הרבה-הרבה גויים, חלק מהם קומוניסטים, עוינים את הדת, שונאי דת. הם לא יהודים בכלל, גויים…"

מדברי הרב הראשי ניתן להבין שגל העלייה הרוסית הגדול בשנות התשעים של המאה הקודמת מקלקל את התמונה ההומוגנית ששררה כאן קודם לכן. יהודי ברית המועצות לשעבר, שעברו את כור ההיתוך הקומוניסטי, נישאו בהמוניהם ללא יהודים, ועם נפילת החומות עלו למדינת היהודים וקלקלו את השורה. כעת התערבבו באוכלוסייה דוברת העברית בארץ יסודות זרים ובחלקם אף עוינים את היהדות.

הרב הראשי אינו היחיד האוחז בתמונת המציאות הזאת; רבים מהישראלים שותפים לה. בדמיון הציבורי הקולקטיבי שלנו, מדינת ישראל היא מדינת היהודים. אמנם חיים בה גם ערבים, שהיו בני המקום עוד לפני הפרק הציוני, אבל גלי העליות הביאו בכנפיהן מכל קצווי תבל יהודים בלבד. דוברי העברית בארץ הם על טהרת המוצא היהודי (המעורבב עדתית אך לא דתית), ורק העולים הרוסים האחרונים, יחד עם כמה מסתננים נוספים שהצליחו לעבור תחת הגלאי היהודי הניצב בשערי האזרחות הישראלית, מקלקלים את השורה. כלומר, מקלקלים את טוהר הייחוס היהודי של מדינת היהודים.

החזון של טהרת היוחסין היהודיים אינו חדש. זהו מיתוס עתיק ומושרש, שתפקיד נכבד לו בהיסטוריה היהודית. בעיתות של תקומה, כמו בימי שיבת ציון הראשונה של עזרא ונחמיה, הוא שימש קו גבול הכרחי לסימון המשתייכים והרצויים למפעל התחייה, ואלה שנותרים מחוץ לו. בימי הגלות הארוכה עלתה עוד יותר חשיבותם של היוחסין כסמן של גבולות וירטואליים לקהילה נטולת גבולות פיזיים, וגם כדבק שמאחד בין קהילות רחוקות בתחושות של אחווה ושותפות החובקות עולם ומלואו. תחושות האחווה וקרבת הדם הפנים-קהילתיות והבין-קהילתיות שימשו (ועדיין משמשות) מצע לאינספור מפעלי שיתוף פעולה ועזרה הדדית – מפעלים מעוררי השתאות, מפתיעים בעוצמתם, אשר לעיתים קרובות חיברו בין זרים גמורים הגרים במרחק אלפי קילומטרים אלה מאלה. הסיוע שהגישה יהדות ארה"ב לתקומת מדינת ישראל, המאבק האמריקאי-ישראלי לשחרור יהודי ברית המועצות טרם נפילת החומות, איתור והצלת יהודי ביתא ישראל באתיופיה, תחילה על ידי יהדות אמריקה ולבסוף גם על ידי מדינת ישראל – כל אלה הן דוגמאות בולטות ומופלאות מהעבר הלא רחוק.

התשתית האידאית והספרותית הרחבה ביותר לתפיסת טהרת היוחסין היהודיים מונחת בפרק האחרון של מסכת קידושין, במשנה ובתלמוד הבבלי. בדפים אלו נקבעו אקסיומות, מדרגים והלכות שעיצבו את התודעה היהודית דורות רבים, עד עצם היום הזה. קריאה בהם חושפת סוגיות עכשוויות בלבוש עתיק. קריאה נוספת ומעמיקה יותר חושפת תמונה מרתקת ומורכבת לאין שיעור: טענת היוחסין הטהורים מוצהרת ומוכחשת שוב ושוב. תמונת הקהילה היהודית הבנויה על אדני קשרי דם ידועים ושושלות עתיקות יומין נבנית ואז מתמוטטת, נפרסת ושוב מתפוררת, מתמצקת ולפתע מתמוססת, וחוזר חלילה, בתנועה מחזורית שהמסקנה הרציונלית הנובעת ממנה היא אחת: לפנינו מיתוס. מיתוס שחייו ארוכים בהרבה מחיינו, מיתוס שבו אנו בוחרים להאמין, מיתוס שדרכו לחדש את מופעיו השונים שוב ושוב, מיתוס שיש בו אמת פסיכולוגית או סוציולוגית כבירה, גם אם אין בו עובדות היסטוריות מוצקות.

המיתוס של טהרת היוחסין היהודיים אינו מוכר עדיין במקורות מימי בית ראשון. התנ"ך מספר לנו על קבוצות שונות שישבו כאן בתקופה זו, וחלקן השתלבו היטב בחברה הישראלית המתעצבת לראשונה. גיבורי התנ"ך נושאים להם נשים מקומיות נוכריות, ובניהם הופכים לישראלים גמורים ולמלכים נערצים. כך למשל השתייכו לעם ישראל בניהם של יהודה בנו של יעקב אבינו ו"בת איש כנעני ושמו שוע" )בראשית ל"ח, ב(; כמו-כן השתייכו לעם ישראל גם דוד המלך שסבתו הייתה מואבייה, ובנו שלמה המלך, שבת שבע אימו הייתה אלמנת אוריה החיתי, ועוד רבים וטובים.

המפנה חל בתחילת ימי בית שני. גולי בבל חזרו ארצה עם חזון ברור יותר בשאלת מיהו ישראלי, שהופכת כעת לשאלת מיהו יהודי. תחת הנהגת עזרא ונחמיה נדחות ממפעל שיבת ציון הראשונה קבוצות מקומיות שלא עברו את כור ההיתוך של גלות בבל (כמו השומרונים ועוד, ראו למשל נחמיה י"ג), ומגורשות מהקהילה היהודית נשים נוכריות שנישאו לבני הקהילה (נראה שמדובר בגירוש סמלי בלבד; ראו עזרא פרקים ט'-י').

ברם הניסוח המפורש והמלא של עקרונות השייכות החדשים הוא מפעלם של חז"ל, התנאים והאמוראים בני המאות הראשונות לספירה, שחיו בארץ ובבבל בדורות שלאחר החורבן. חז"ל עיצבו את העקרונות החדשים של ההשתייכות היהודית, ובה-בעת גם עמדו על אי היכולת להגשימם. איך הם עשו זאת? קצרה היריעה מלפרט, אבל אנסה להדגים על קצה המזלג.

האמת, כולנו איננו יודעים מאין באנו. טוהר העם היהודי מעולם לא נשמר

עשרה יוחסין

המשנה המרכזית המניחה יסודות ל"סדר יהודי חדש" היא המשנה הראשונה בפרק האחרון של מסכת קידושין:

עשרה יוחסין עלו מבבל [=בימי שיבת ציון לאחר גלות בית ראשון]: כהני, לויי, ישראלי, חללי, גרי, וחרורי, ממזרי, נתיני, שתוקי ואסופי. כהני, לויי וישראלי מותרים לבוא זה בזה [=להתחתן זה עם זה]; לויי, ישראלי, חללי, גרי וחרורי מותרים לבוא זה בזה; גרי וחרורי, ממזרי ונתיני, שתוקי ואסופי, כולם מותרין לבוא זה בזה.

(משנה, קידושין ד', א')

 

המשנה קובעת עשרה מעמדות שמרכיבים את עם ישראל בימי שיבת ציון, תחילת ימי הבית השני. המעמדות הללו נמנים מהגבוה ביותר, הכוהן, אל הנמוך ביותר, האסופי, שאינו יודע מי הוריו. הרשימה הזאת היא רשימה חדשה. חלק מרכיביה מופיעים כבר במקרא, כגון הכוהנים, הלוויים והישראלים, וחלק מרכיביה חדשים, כגון החרורים (עבדים משוחררים) והשתוקים (מי שידועה רק זהות אימם, וזהות אביהם אינה ידועה). זו רשימה נינוחה: יש אפשרות להצטרף לעם היהודי (למשל הגרים, העבדים המשוחררים, האסופי שאולי הוריו אינם יהודים), ויש אפשרות מסוימת לטפס במעלה סולם היוחסין על ידי קשרי נישואין, כפי שמפרטת המחצית השנייה של המשנה. ומכל מקום, המשנה הזאת, יחד עם המשניות שלפניה ואחריה, משרטטת לראשונה גבולות שייכות ברורים ומפרטת סוגים ודרגות שונות של אלה המוגדרים כיהודים. הלכות רבות ודיונים ארוכים נוספים של חז"ל מפרטים את מעמדם של כל מקרי הגבול ויוצאי הדופן העולים על הדעת. במקביל עיצבו החכמים מוסדות ומנגנונים מפורטים לטיפול במקרי הגבול שרצונם להכניס אל הקבוצה היהודית (גרים למשל) או להוציא ממנה (בנים לאב יהודי ואם נוכרייה למשל).

האם פתחו עשרת היוחסין עידן חדש בתולדות היהודים, מסודר ומטוהר מנספחים לא רצויים? התלמודים שנכתבו כפירוש על המשנה עשויים להעיד על כך. הרושם שעולה מעיון בהם הוא שהמדרג המפורט והמסודר של המשנה נותר על הנייר.

 

סולת נקייה ועיסה בלולה

התלמוד הבבלי פותח את הפרק הרביעי של מסכת קידושין במהלך דרמטי: אם כל היוחסין האלה עלו מבבל לארץ ישראל, מי נותר בבבל? הנה תשובתו של הבבלי:

…דאמר רבי אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה, ועלה! […] היינו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל ארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל.

(בבלי, קידושין ס"ט ע"ב)

 

שתי המימרות הללו פותחות את הדיון על טהרת היוחסין, וחוזרות כמה פעמים בדפי התלמוד הבבלי המוקדשים לו (קידושין ס"ט ע"ב – פ' ע"ב). הבבלי קורא במשנה הארץ-ישראלית את מה שלא כתוב בה ולא התכוונה לומר; הוא חוזר וטוען שוב ושוב שהמשנה מעידה על כך שעזרא לקח עימו ארצה את כל הפסולים והלא-ודאיים, וכך טיהר את יהדות בבל ועשה אותה "סולת נקייה", יבשה ואיכותית, לעומת ארץ ישראל, שהקהילה שבה מעורבבת כעיסה רטובה ודביקה. כך קרה שמאז ימי עזרא יהדות בבל מיוחסת וטהורה יותר משאר הקהילות בעולם בכלל, ויותר מיהדות ארץ ישראל בפרט. כך למשל:

בבל בחזקת כשרה עומדת עד שיודע לך במה נפסלה, שאר ארצות בחזקת פסול הן עומדות עד שיודע לך במה נכשרה.

(בבלי, קידושין ע"א ע"א)

 

בבל בריאה [=טהורת יחס], מישון מיתה [=כל יהודיה כבר אינם יהודים], מדי חולה, עילם גוססת.

(שם ע"א ע"ב)

 

מסתבר שמתישהו הפך "מדד היוחסין" לנושא דגל התחרות והמאבק על הבכורה בין שתי הקהילות המרכזיות באותה עת, זו שבארץ וזו שבבבל. בתחרות הזאת ידם של הבבלים מלכתחילה על התחתונה, בהיותם יושבים בגולה ולא בארץ הקודש. ברם כנגד חסרון גלוי זה מציבים הבבלים קריטריון אלטרנטיבי לזהותם היהודית העדיפה בעיניהם, והוא טוהר היוחסין שלהם. לטענתם, הם ורק הם יהודים "אמיתיים", טהורי יוחסין שהקפידו להתחתן זה עם זה ולא התחתנו ולא התערבבו עם אוכלוסיות אחרות.

 

לך אחר השתיקה

האמת, אין סיבה לא להאמין לבבלים. בוודאי היינו מניחים שאכן הקהילה הבבלית שימרה טוב יותר מאחרות את היוחסין היהודיים שלה, אם לא היו הם עצמם מעידים שהמצב לאמיתו של דבר שונה לחלוטין. בהמשך הסוגיה ותוך כדי דיונים, עדויות, מעשים וויכוחים שונים, מופרכת טענת העליונות ונחשפת האמת לאמיתה. כך למשל:

מכריז רב יהודה בפומבדיתא: אדא ויונתן – עבדי [=הם עבדים], יהודה בר פפא ממזירא [=הוא ממזר], בטי בר טוביה ברמות רוחא לא שקיל גיטא דחירותא [=בגאוותנותו לא לקח שטר שחרור מעבדות, ולכן הוא וצאצאיו עבדים עדיין]. מכריז רבא במחוזא: בלאי, דנאי, טלאי, מלאי, זגאי [=כל המשפחות האלה] – כולם לפסול. אמר רב יהודה: גובאי – גבעונאי [=תושבי גובאי הם בעצם גבעונים], דורנוניתא – דראי נתינאי [=כפר של נתינים]. אמר רב יוסף: האי בי כובי דפומבדיתא כולם דעבדי [=צאצאי עבדים]. אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע מאות עבדים, ואמרי לה [=ויש אומרים] ארבעת אלפים עבדים, היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה. וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם. אמר אביי: כולהו יתבן בשורא דבנהרדעא [=כולם יושבים בשורת המכובדים בבית הכנסת של נהרדעא]…

(בבלי, קידושין ע' ע"ב)

 

…הומניא איכא בבבל – כולה עמונאי [=עמונאים] היא. מסגריא איכא בבבל – כולה דממזירא [=בני ממזרים] היא…

(שם ע"ב ע"א)

 

בניגוד להצהרות על טוהר הייחוס, מעידים כאן שורה של חכמים בולטים וחשובים, ובראשם רב יהודה: שוד ושבר, קהילת יהודי בבל מלאה באנשים, משפחות, קהילות וציבורים שלמים ממוצא לא יהודי שהתערבבו ללא הפרד ונטמעו בתוך הקהילה ואף בתוך הכהונה. מיתוס טוהר הייחוס, שהונף בגאון בתחילת הסוגיה, ושמדי פעם חוזר ומונף במהלכה, מתנפץ לרסיסים אל מול העדויות המרובות המעידות על מציאות הפוכה ממש.

"כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות" – אם הן משייכות עצמן לעם, לארץ ולמדינת ישראל.

המציאות הפגומה הזאת טרדה מאוד את רב יהודה, המנהיג הגדול, השמרן והטהרן. טרדה כל כך, עד שהוא התקשה למצוא שידוך ראוי לבנו, פן תהיה גם משפחתה של הכלה המיועדת בין הפסולים שהסתננו לשורות הקהילה. הבן המבוגר חי בבית הוריו, עד שיום אחד הגיע לביקור חכם מארץ ישראל:

עולא הזדמן לפומבדיתא, לבית רב יהודה. ראה את רב יצחק בנו של רב יהודה, שגדל ולא התחתן. אמר לו [עולא לרב יהודה]: מדוע אין אדוני משיא אשה לבנו? אמר לו [רב יהודה]: איך אדע מהיכן אוכל להשיא [ולהיות בטוח ביוחסין שלה]? אמר לו [עולא]: וכי יודעים אנו עצמנו מהיכן אנו באים? שמא אנחנו [צאצאים של] אלה שנאמר בהם: "נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה" (איכה ה' יא)? […] ושמא [מוצאנו] מאלה: "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק" (עמוס ו' ד) […] – אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ומדביקין מיטותיהם זו בזו, ומחליפין נשותיהם זה לזה, ומסריחים ערסותם בשכבת זרע שאינה שלהם. אמר לו [רב יהודה]: אז איך נעשה? אמר לו [עולא]: לך אחר השתיקה!

(בבלי, קידושין ע"א ע"ב, בתרגום לעברית)

 

עולא הארץ-ישראלי בא אל ביתו של רב יהודה החכם הבבלי המפורסם, מייסד ישיבת פומבדיתא. אורח לרגע רואה כל פגע, ועולא מבחין בעננת הדאגה הרובצת על בני המשפחה. רווקותו של הבן הבוגר היא מקור כאב שהאורח מזהה ושואל את מארחו עליה.

רב יהודה אינו חושש לחשוף בפני עולא את התלבטויותיו ואת צערו. הוא חושש להשיא לבנו אישה, כל אישה, כיוון שאינו סומך על ייחוסם של בני קהילתו. כל אחד מהם חשוד בעיניו. חרדתו של רב יהודה לטוהר הייחוס המשפחתי שלו היא כה אובססיבית עד שהיא מונעת ממנו כל אפשרות למציאת זיווג לבנו, שמא תיפגם השושלת הטהורה שלו. במסגרת המשאלה לסדר סטרילי, כל זיווג פוטנציאלי נתפס כאיום. בניגוד לדימוי הסולת הנקייה שהוא עצמו ציטט מפי רבותיו, מתברר שרב יהודה, אותו רב יהודה שגם הוזכר לפני כן כמי שיודע במדויק אילו משפחות ייחוסיהן פסולים, למעשה אינו סומך על איש מקהילתו ואינו מאמין בכשרותה של משפחה בבלית כלשהי.

עולא מגיב בהשתתפות: האמת, כולנו איננו יודעים מאין באנו. יהודי בבל וארץ ישראל גם יחד הם צאצאים לדורות שבהם נולדו גם ילדים מזיווגים בלתי הולמים, כתוצאה מאונס נשים יהודיות בזמן מלחמה וחורבן, כפי שמעידה מגילת איכה, או כתוצאה מהפקרות מינית בזמנים של שאננות ושגשוג, כמו זו הנרמזת בספר עמוס, אשר עליה מוכיח הנביא את ישראל. טוהר העם היהודי מעולם לא נשמר, ואף אנחנו – טוען עולא – איננו יודעים בוודאות אם אכן מקורותינו המשפחתיים והלאומיים טהורים.

דברי עולא לרב יהודה חותרים עמוק תחת מיתוס היוחסין היהודיים כולו, ותחת טענות העליונות של קהילה אחת על פני רעותה. עולא משייך את כולם למעגל זהות אחד: כולנו יהודים, ברם כולנו נצר לאילן יוחסין עלום העלול להיות גם פגום.

לשאלתו של רב יהודה מה לעשות מציע לו עולא: לך אחר השתיקה. יש דברים שהעיסוק בהם עלול למרר את חיינו ואף למנוע את המשך החיים והקיום היהודי, ורק השתיקה יפה להם!

 

משפחה שנטמעה – נטמעה

אז איך אפשר לגשר על הפער בין אידיאל השלמות והשאיפה לטוהר, ובין המציאות הבלולה והמרובבת? בין המיתוס האצילי ובין האמת העירומה הנחשפת? בין השורות הסתורות והסותרות של סוגיית היוחסין הבבלית, אותו רב יהודה עצמו, אולי לאחר הביקור ההוא של עולא, מצביע על פתרונותיהם של רבותיו, רב ושמואל:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים: כל ארצות בחזקת כשרות הם עומדות.

(בבלי, קידושין ע"ב ע"ב)

 

אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים: כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות.

(שם ע"ו ע"ב, ובעוד מקומות)

 

אפשר, אומר רב יהודה, לדבוק בבירורי הייחוס, לנהל רשימות ופנקסים שחורים, לפסול משפחות וקהילות, ולצאת בהצהרות קשות על ציבורים שלמים. זו שיטת רבי מאיר (או הרב יצחק יוסף) אבל זו כבר לא שיטתי. אני בוחר בהצעת החכמים (חכמים מסוגו של עולא כנראה) להתייחס לכל קהילה יהודית ככשרה עקרונית, ולהתייחס לכל משפחה שמשתייכת לקהילה כזאת ככשרה. "כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות" – אם הן פשוט משתייכות ומשייכות עצמן לקהילה היהודית, לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל. ורבי יצחק מפשט את העיקרון עוד יותר:

אמר רבי יצחק: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שמשפחה שנטמעה – נטמעה.

(בבלי, קידושין ע"א ע"א)

 

משפחה שנטמעה – נטמעה. כל כך פשוט. משפחה שחיה בינינו, שרואה עצמה יהודית, שנטמעה בתוכנו – הפכה ליהודית. היא אינה מטמאת אותנו אלא נטמעת. ממילא מיתוס טוהר היוחסין שלנו הוא רק מיתוס, לא מציאות. היא מוטמעת בתוכנו ומוכלת בתוך זהות יהודית נינוחה וגמישה, אולי פחות טהורת יחס, אבל יותר טהורה ביחסה לזולת בכלל ולרוצים להצטרף אליה בפרט.

והמיתוס, מה יהיה עליו? ובכן, מיתוס מטבעו חזק יותר מכל מציאות. יהודי בבל המשיכו להאמין ולטעון בלהט שהם "סולת נקייה", וגם אנחנו נמשיך להאמין שאנחנו מדינת היהודים, והיהודים בלבד. וכל מי שבוחר לחיות כאן עימנו, לדבר עברית, לחגוג את חגי ישראל, לשרת בצה"ל, להתחתן עימנו ולהוליד צברים – אחינו הוא ויהודי ייקרא לו.

ד"ר ענת ישראלי היא מרצה בכירה במדרשת חנתון, עוסקת במגדר בתלמוד וכותבת בימים אלה פירוש פמיניסטי לפרק האחרון של מסכת קידושין. דיקנית הפקולטה לחינוך במכללה האקדמית ׳אורנים׳ לשעבר.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »