מעוף הציפור

מה היה ומי אנחנו

יואב אנדי

אם בסיפור טמונה אמת קיומית, הוא חייב להוביל למעשה. ואם המעשה אמיתי – הוא הופך להיות הסיפור שלנו, שהרי מתוך המעשה יוצא הסיפור שיוליד את המעשה הבא

חיים נחמן ביאליק, שהפך לימים להיות המשורר הלאומי של מדינת ישראל, כתב בשנת 1917 את המאמר "הלכה ואגדה",[1] שבו הוא נע בין האגדה – הלא היא "הסיפור", לבין ההלכה – הלא היא "המעשה". דרך המאמר מבקש ביאליק לשאול – מה מקום הסיפור ומה מקום המעשה? מה מעיד עליך יותר? מה מעצב יותר את המציאות? ומה חשוב ממה? ביאליק מסיים את מאמרו בקריאה "בואו והעמידו עלינו מצוות!"

ביאליק מכוון לומר שאין תכלית לסיפור שאין מעשה בצידו, ואולי אף שסיפור כזה הוא סיפור שכלל אין בו אמת קיומית. שהרי סיפור שאין קשר בינו ובין המציאות שאנו חיים הוא בגדר "בדיה", הוא סיפור שבמקרה הטוב מעיד על הדמיון שלנו או על המשאלות המדומות שלנו, אך אינו מעיד על מי שאנו.

אני מבקש לחזור לפתיחת המאמר של ביאליק, בכדי לבאר מעט את עניין הסיפור אל מול המעשה, ההלכה אל מול האגדה.

להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה.

הסיפור הוא גמיש, הוא כמו מים – יש לו כוח לשבור אבנים, אבל מנגד הוא יכול גם לשנות את פניו ולתעתע בנו. לעומתו המעשה, דומה שהוא קשיח – או שעשית או שלא עשית, יש רק תשובה אחת. הסיפור יכול גם להיות וגם לא להיות באותה נשימה.

זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות.

כאן ביאליק יוצא מן התיאורי אל השיפוטי; הגרעין החי נמצא בסיפור, ואילו הקליפה – המעטפת המסתירה, המלאכותית – נמצאת במעשה.

על חילופי כינויים אלו שבין הלכה לאגדה אפשר להוסיף עוד, אבל כלום יש לשמוע מכך, כסברת רבים, שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והיפוכו?

אחרי שהפריד בין השתיים ותעתע בנו, ביאליק מגיע אל שורש העניין:

האומרים כך מחליפים מקרה בעצם וצורה בחומר, ולמה הם דומים? למי שמחליט על הקרח והמים בנהר, שהם שני חמרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה.

ובכן, הסיפור והמעשה חד הם. לא רק שאין האחד אמת והשני שקר, אין האחד פשוט והשני קשה – אלא הם דבר אחד ובלתי נפרד; האחד מוביל לשני שמוביל לראשון שמוביל לשני וחוזר חלילה.

אם סיפור הוא סיפור אמיתי, קיומי, שמכוון חיים ומדריך אותם מהאמונה שבתוכו, אם סיפור אינו בדיה, בין מכוונת בין שאינה מכוונת – הרי שהוא חייב להוביל למעשה. ואם המעשה אמיתי – הוא הופך להיות הסיפור שלי, שהרי מתוך המעשה יוצא הסיפור שיוליד את המעשה הבא, וכן הלאה וכן הלאה.

באנו למדינה מתוך סיפור (או מתוך כמה סיפורים…) וסיפור זה יצר מעשה – מעשה עצום, שבעצם הפך לסיפור שלנו, שיצר מעשה נוסף, שהפך לסיפור, שיצר מעשה, וכן הלאה וכן הלאה. רוצה לומר; אם הסיפור אינו מוליד מעשה, או המעשה אינו מייצר סיפור חדש – אין בהם אמת. כדי להסביר את הדבר אשתמש בכמה דוגמאות. אתחיל במעשה שאין בו "אמת", ואעבור לסיפור שאין בו "אמת". בשלטון טוטליטרי כל האזרחים מתנהגים כאזרחים שמעריצים את מנהיגם – הם יוצאים להפגנות תמיכה, מדברים בשבחו, שונאים את אויבו ואף מתעללים במתנגדיו. אבל ברגע הראשון שיינתן ירצחו את מנהיגם, וכל העם יפרוץ בשאגות שמחה והתרגשות. במעשיהם לא הייתה אמת, אלו היו מעשי זיוף, שהרי הסיפור שהולידו אינו המשך שליטת מנהיגם וחיזוק המשטר. דוגמה אחרת, מחיי הפרט: אם אדם חי את חייו כאדם דתי עם כל הסממנים החיצונים – שומר שבת ומתפלל בכל יום, אך בתוך תוכו הוא אדם לא מאמין, לא באלוהים שהוא מתפלל אליו ולא באורח חייו – אדם זה במוקדם או במאוחר ישנה את אורח חייו, או שיחיה במעשה שהוא זיוף אחד גדול, זיוף שהקרובים אליו יכירו בו בקלות. באשר לסיפור שאין בו אמת, אפשר להביט על הקריאה הנרגשת לאחדות, שעולה לא פעם ממנהיגי הציבור שלנו – בעוד בפועל יש שימוש בפיצולים ואף באיבה בין חלקי החברה הישראלית. כך שהקריאה לאחדות העם היא לא יותר מאשר סיפור מזויף, כי המעשה שנולד ממנו הוא מעשה הפוך. גם בעולם הפרטי שלנו אדם יכול לומר ש"ממחר אתחיל בדיאטה", אך המחר הזה אינו מגיע לעולם.

ובכן, יש צורך בהלימה בין הסיפור שיש בו אמת קיומית ובין המעשה שנולד ממנו. עד כאן הדברים די ברורים, אך מה קורה אם זה לא עובד ממש כך? כאשר הסיפור אינו מנביע מעשה, או כאשר יש מעשה שנראה על פניו שנובע מן הסיפור, אבל המעשה הזה אינו מייצר שום סיפור שמשתלשל ממנו. וחמור מכך, מה קורה כשיש סיפור שאני מספר לעצמי אבל הוא לא קשור לעשייה שלי בחיים? לדוגמה – אדם מתעורר בוקר אחד ושואל את עצמו: "למה אני עובד בעבודה הזאת כבר 30 שנה? אני בכלל לא נהנה מזה!", או אישה מתעוררת בוקר אחד ושואלת את עצמה: "למה אני נשואה לגבר הזה? אני בכלל לא אוהבת אותו". מה קורה כשאין התאמה, או אפילו יש היפוך בין האגדה שלי לבין ההלכה שלי? במצב כזה הפער מוליד משבר. כך בחיינו הפרטיים וכך גם בחיינו כאומה, כמדינה, כחברה.

האם הסיפור שלנו צריך להשתנות? האם הסיפור הציוני עדיין מכוון את מעשינו, או שצריך לעדכן אותו?

הבה נביט על החברה שלנו ממעוף הציפור, ונשאל מה הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ומה המעשים שאנו עושים, והאם יש התאמה ביניהם. לדוגמה, כחברה ישראלית עלינו לבחון שנית את ה"אגדה" של שאיפתנו לשלום, ולהתאים את מעשינו אליה. האם הסיפור שלנו צריך להשתנות? האם הסיפור הציוני עדיין מכוון את מעשינו, או שצריך לעדכן אותו? אולי המעשים מעידים על כך שהסיפור שלנו קצת מיושן? או שעדיין יש לנו סיפור שהוא עתיק יומין וגם חדש, שמניע אותנו קדימה כל הזמן ומאתגר אותנו.

האמת היא שיש לנו, כחברה ישראלית, לא מעט סיפורים ולא מעט נקודות מבט, ואולי השאלה הנכונה יותר היא אם כולנו יכולים לספר לעצמנו סיפור משותף, שכולנו חלק ממנו; סיפור שמספר מי אנו וגם מייצר תמונת עתיד משותפת.

המיתוס הוא סיפור כזה, סיפור עוצמתי שמספר את העבר שלנו ומייצר אידיאל להתנהגותנו בעתיד – המיתוס מייצר אתוס.

המיתוס הוא סיפור מכונן, שבא לעצב את עתידנו יותר מאשר לספר על עברנו, ומכאן כוחו. מכאן גם הפחד ממנו והמשיכה הגדולה שלו – מי לא כמה למגדלור שמספר סיפור שלאורו ראוי לצעוד ללא ספק, ללא התלבטות? הרי אין חצי מיתוס או מיתוס "צולע", שכן אם מיתוס אינו בוהק אין צועדים לאורו. עם זאת, יש מיתוסים שאנו מבקשים לשבור ולמחוק מהתודעה שלנו, יש מיתוסים שאנו רוצים להקים לתחייה, ויש כאלו שאנו מבקשים להטיל ספק באמיתותם. טרומפלדור באמת אמר "טוב למות בעד ארצנו"? אנו שואלים בעצם אם זה מיתוס שאנו באמת רוצים לחיות לאורו. אני תוהה על הרצון שלנו להתעקש להפוך סיפורים שאכן התרחשו – לבדיה. הרי הדיון במיתוס אינו אמור להתמקד בעבר, אלא בעתיד שאנו רוצים כאן.

סיפורים מכוננים בעבר עלולים להתנגש עם ערכים שבהם אנחנו מחזיקים היום. כך המיתוס אינו מוביל לאתוס אלא מתנגש בו ופוצע אותו. כדי לגשר על הפער הזה, מבלי לוותר על המיתוס, אנו קוראים לעזרתנו כלים פרשניים יצירתיים. לעיתים פרשנות לסיפורים מכוננים שהפכו למיתוסים שאנו חיים לאורם, יכולה להפוך את הסיפור ב-180 מעלות לכאן או לכאן.
עקדת יצחק היא ללא ספק אחד מהסיפורים המכוננים את עמנו ואת יהדותנו. על-פי דברי האגדה שבילקוט שמעוני:

"וישם אותו על המזבח" – עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים. והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות.
אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך.
באותה שעה פער פיו בבכיה, וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ".

(ילקוט שמעוני תורה, פרשת וירא, ק"א)

המדרש מספר על אברהם שבכה ללא הפסק ולא היה מוכן להניח את המאכלת על יצחק, עד אשר הקב"ה הבחין בו וסוף-סוף שמע בקולו ושם איל תחת יצחק. אך לפי פשט הכתובים, ואף לפי הפרשנות המקובלת, מסירותו של אברהם למלא אחר ציווי ה' – אף אם בהקרבת בנו יחידו אשר אהב – היא האידיאל של המאמין. ובכן במה נבחר? לצד איזו פרשנות נחיה ונחנך את ילדינו?

הפער הזה בין הסיפור המיתולוגי כפי שהוא ובין הערכים שלנו היום, שהוא הפער שבין המיתוס לאתוס, הוא היוצר רצון לנתץ את המיתוס, או לחלופין לתת לו פרשנות שמשנה את הסיפור, כך שיתאים למה שאנחנו חושבים שנכון לעשות ויאפשר לנו להמשיך לאחוז באתיקה בת זמננו.

אנו מצויים בשנה ה-72 לייסודה של מדינת ישראל. בזמן שהמצוקה הייתה קשה מאוד, הסיפור שלנו היה ברור – אנו עם שרוצה עצמאות, עם שרוצה לחיות. הקמנו מדינה ואנו חיים בה טוב על-פי רוב המדדים, אבל מה הסיפור שלנו? ומה מעשינו מעידים עלינו? הציונות יצרה מיתוסים, אך הציונות משתנה והסיפורים משתנים, ולפעמים נוצר בלבול או התנגשות של ממש. מכיוון שהסיפור, האגדה שלנו, חייב להוליד מתוכו מעשה – העדרו של סיפור ישראלי משותף אינו מאפשר הסכמה גם על המעשה הראוי.

הנשיא ריבלין פנה אלינו בנאום השבטים כאומר לנו לשים לב שהסיפור שלנו השתנה וצריך סיפור אחר, משותף, אולי אפילו אתוס אחר, כזה שכל השבטים יוכלו להסכים עליו יחד. אולי גם אם לא נסכים על תמונת עתיד בוהקת שכולנו אוחזים בה, נוכל להתחיל מלהסכים על המיתוסים שמכוננים אותנו?

[1] חיים נחמן ביאליק: כרך 3 (1956–1957). תל-אביב: דביר.

הרב יואב אנדי הוא מייסד וראש מדרשת חנתון, חי בחנתון.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

שם המאמר

תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן

קרא עוד »

שמעו נא – נבואת הזעם מתעוררת

הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה

קרא עוד »