פסיעה

מיתוס הישראליות

שרה כהן

השימוש במילה "ישראלי" בהקשר של התחדשות יהודית מעביר מסר שהתחדשות יהודית-ישראלית היא לגיטימית רק בדגם אחד מסוים, וזהו מיתוס שדורש ניפוץ. לא קיים דגם אחד של יהדות ישראלית

בזמן האחרון נראה לי שבכל פעם שאני מסתכלת ימינה או שמאלה אני מוצאת עוד קהילה, מוסד או ארגון העוסקים ביהדות בישראל, שמאמצים את המילה "ישראלי" בשמם: קהילות, בתי כנסת, עמותות, ארגונים, ואף ספרי פרשנות – הופכים להיות הקהילה… הישראלית, המרכז… היהודי-ישראלי, הבית… היהודי-ישראלי, הארגון… הישראלי, פירוש ישראלי חדש, וכיוצא באלה.

מובן שכל ארגון רשאי לקרוא לעצמו בשם שנראה לו. אם לקהילה עוזר שהיא מגדירה את עצמה "קהילה יהודית ישראלית", מי אני שאתנגד? אני בעד הרעיון שבני אדם ירגישו נוח בזהותם, ובכל זאת אני שואלת את עצמי ­– מה רוצים לבטא אותם גופים כשהם משתמשים במילה "ישראלי" בשמם?

אני סבורה שחלק מהקהילות והארגונים, במיוחד אלה שפועלים בתחום ההתחדשות היהודית הלאו-דווקא אורתודוקסית, מבקשים לבטא בהכנסת המילה "ישראלי" לשמם את התרחקותם מן היהדות הגלותית. זוהי אמירה שאפשר לסכם כך: "אולי התחלנו כרפורמים או כקונסרבטיבים, שכולנו יודעים שהן תנועות מיובאות מחוץ לארץ, אבל חשוב לנו להגיד שאנחנו הדבר האמיתי. אנחנו ישראלים יהודים אותנטיים. אנחנו מחדשים את היהדות כישראלים כאן, בישראל". אם כך, הרצל חלם שבישראל יקום היהודי החדש, ואילו היום בישראל מחפשים את היהדות החדשה.

 

ועוד, שימוש במילה "ישראלי" בשם מבטא כמיהה לאחדות העם. הטענה היא זאת: "אנחנו עם מפולג. עלינו להתרחק לא רק מהגולה אלא גם מן ההגדרות הצרות והמפלגות שהיו לנו שם. חבל להגדיר את עצמנו יהודי כזה או יהודייה כזאת, השייך לעדה זו או אחרת, שכן כולנו יהודים ישראלים! למה חייבים לתייג אותנו בעוד תיוג?"

שימוש במילה "ישראלי" בתוארי ארגונים ובשמותיהם מבטא רצון נוסף. מעבר לרצון לסמן ישראליות חדשה, שמעורבת ממנהגי עדות שונות, ומעבר לרצון להכריז על הרחקה משורשים גלותיים, תוספת המילה "ישראלית" בשמו של ארגון מאפשרת את הצנעת היהדות באותו שם. ליהדות קונוטציות שליליות אצל חלק מהחברה החילונית בישראל, ולכן משתמשים במילה "ישראליות", שנושאת מטען חיובי יותר. לשם קירוב משתמשים במילה "ישראלי": מנסים לקרב את היהודים הישראלים שיש להם רגשות "אנטי" כלפי הדת היהודית, בשימוש במילה "ישראלי" – כדרך להגיד שיש כאן משהו תרבותי ישראלי, ולאו דווקא דתי.

 

כל הטענות האלה צודקות. שימוש במילה "ישראלי" בשם אולי עושה את העבודה. הוא גם עוזר לבנות את המיתוס של הישראליות בתוך שדה היהדות המתחדשת.

 

האמת היא שאם לא הייתה מתפתחת כאן בישראל יהדות חדשה ואחרת זה היה מוזר מאוד ובלתי ניתן להסבר. עד למאה האחרונה, לא הייתה ליהדות הזדמנות להתפתח בחברה מודרנית, במדינה שבה יהודים הם הרוב השולט. אין ספק אפוא שבמדינת ישראל קמה יהדות אחרת, שלא ראינו כמותה עד היום, ובמצבנו בישראל היא שונה מן היהדות שהתקיימה בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אחד מסימני השינוי הוא קיבוץ הגלויות בה, אשר הביא לידי כך שבחברה הישראלית היום יש מיזוג של יהודים מעדות שונות בדרך חסרת תקדים בתולדות עמנו. בשל כך, בבתים רבים בישראל בימינו מסורת המשפחה מושפעת ממנהגי עדות שונות: אם אימי תימנייה ואבי פולני, טבעי שספגתי ממנהגי שניהם. במסורת שאעביר לילדיי כבר יהיו מאפיינים של שתי המסורות שקיבלתי מהוריי, ובבתי נכדיי אולי כבר לא יהיה ברור מהו מנהג תימני ומהו מנהג פולני, כי הם יותכו למנהגים ישראליים. ולא רק במשפחה. אנו מושפעים גם מהשכנים שלנו ומן הסובבים אותנו ­– בעבודה, בלימודים ובכל מקום שאנחנו פוגשים אלו את אלו. מיזוג העדות המיוחד לישראל מאפשר התפתחות מנהגים יהודיים שניתן לכנותם ישראליים, כי הם לא שייכים עוד לעדה זו או אחרת בלבד.

ליהדות קונוטציות שליליות אצל חלק מהחברה החילונית בישראל, ולכן משתמשים במילה "ישראליות"

בישראל התרבות היהודית מתמודדת עם אתגרים ומצבים חדשים, והיא מתפתחת בדרכים עכשוויות. זו עובדה, ואני בטוחה שהארגונים שמטמיעים בשמם את המילה "ישראלי" עושים עבודה נפלאה, בדיוק בכיוונים שנראים לי חשובים ושעולים בקנה אחד עם ערכיי; ובכל זאת אני חשה אי-נוחות מאימוץ המילה "ישראלי" בשם של עוד גוף יהודי. מהו שורש תחושה זו? ובכן, מן ההגדרה שדבר-מה הוא ישראלי נגזר שדבר-מה אחר אינו ישראלי, וכאן הקושי. מה הופך דבר ליהודי-ישראלי? אם נפרוש כמה מחצלות ונתפלל בחוץ, האם יהיה ניתן לקרוא לתפילה שלנו ישראלית? ואם נשב על כיסאות בתוך אולם – או-אז מנהגנו אינו ישראלי? אם תפילה בנוסח אחד נחשבת ישראלית, האם תפילה בנוסח אחר אינה ישראלית? אם שילוב של מנהגי עדות שונות הוא ישראלי, האם ניסיון לשמור על הזהות האתנית המקורית שלנו אינו ישראלי? מבחינתי השימוש במילה "ישראלי" בשם גורם להפך הגמור ממה שנראה לי שרוצים שהוא יגרום: הוא אומר "מה שאני עושה הוא ישראלי, ולכן לגיטימי, אמיתי ואותנטי, ואילו מה שאת עושה הוא לא ישראלי, ולכן הוא גם טוב פחות". אני מנחשת שלא זו הייתה כוונת המשורר ברוב המקרים, אך זאת התוצאה כפי שאני רואה אותה.

 

מחשבות אלו סבבו בראשי כבר כשהתחלתי לקרוא את הספר "יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית" מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס.[1] לכאורה, שמו ספר זה אמור לתמוך ברעיון שקיים דבר-מה שניתן לכנותו "יהדות ישראלית". מחבריו מתארים ומנתחים סוגים של ביטויי יהדות שהתפתחו כאן בישראל ושאפשר לקיימם רק בה, למשל מנהג הרכיבה על אופניים ביום כיפור. זהו מנהג שאי אפשר לדמיין את התפתחותו בשום מקום אחר בעולם. הוא יהודי מפני שהוא קורה "בתאריך חשוב בלוח השנה היהודי, יום כיפור, ונובע ממנו. רק ביום הקדוש ביותר מתפנים הכבישים", והוא ישראלי כי "רק בישראל הכבישים מתפנים ביום כיפור לרכיבה על אופניים" (עמ' 65). לכן, אף על פי שבוודאי לא כל היהודים הישראלים רוכבים על אופניים ביום כיפור, אין ספק שמנהג חדש, קשור ללוח העברי, התפתח כאן בישראל, ואפשר לתארו כמנהג של יהדות ישראלית.

 

ובכל זאת, על אף ניתוחיהם ותיאורי המנהגים שהם מביאים, שאפשר להראות שהם יהודיים ישראליים, נראה שרוזנר ופוקס תומכים דווקא בהרגשתי, שהיהדות הישראלית היא רבת-פנים, ואין רק יהדות ישראלית אחת. יש בה מגוון עשיר ומרגש של אמונות, חגיגות, יצירות ומנהגים, ובהם ישן משתלב בחדש ונארגת התרבות הישראלית-יהודית בת זמננו. כמובן, טוב להרגיש אחדות וטוב להרגיש שייכות. איננו רוצים להרגיש שאנו חיים בחברה שסועה. אך כפי שרוזנר ופוקס אומרים, "לריב זה לא בהכרח נורא" (עמ' 187), שכן מגוון הוא חלק בסיסי ועיקרי ביהדות הישראלית. יתרה מזו, מגוון הוא הוא המכלול שהופך את היהדות כאן ליהדות ישראלית, ולכן הרכיב "ישראלי" בשם של ארגון יהודי בישראל הוא כמעט חסר משמעות.

 

אם כן, השימוש במילה "ישראלי" בהקשר של התחדשות יהודית מעביר מסר שהתחדשות יהודית-ישראלית היא לגיטימית רק בדגם אחד מסוים, וזהו מיתוס שדורש ניפוץ. לא קיים דגם אחד של יהדות ישראלית, כפי שאין דגם אחד של יהדות, אף שיש כאלה הטוענים שכן. היהדות הישראלית שאני מחפשת היא יהדות שפתוחה לאפשרות שיש בה דרכים שונות מהדרך שאני מקיימת את יהדותי. לכן אני מאחלת לכל קהילה וארגון שפועלים למען התחדשות היהדות בישראל – המשיכו לפעול ביצירתיות ובהתלהבות, עם ובלי "ישראלי" בשמכם.

[1] רוזנר, ש' ופוקס, ק' (2018). יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית. תל-אביב: דביר.

הרבָּה שרה כהן חברת קיבוץ קטורה בערבה הדרומית, רבָּה בקטורה ובמועצה אזורית חבל אלות.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »