צלילה

מצב חירום כגישה חינוכית

איתי קפסוטו

הפחד וההפחדה הכרוכים בתחושת חירום מוטמעים עמוק בעולם החינוך בישראל. שיטת חינוך כזאת משרתת מטרות נעלות ולפעמים מדובר ממש בתיקון עולם. המאמר שואל - למה לא? ומציע תשובה ערכית

ארבעה ימים לאחר ה' באייר תש"ח הוכרז במדינת ישראל מצב חירום, במטרה לתת לממשלה כלים מיידיים ויעילים על מנת להתמודד עם האיום על עצם קיומה של המדינה החדשה.

תקנות מצב החירום בישראל מעולם לא בוטלו, ועד עצם היום הזה קיימת האפשרות לכנסת להכריז על מצב חירום. המוני חוקים שנחקקו מאז 1948 כוללים נספח שמתייחס לחוק בעת שעת החירום, בין אם הוא מהותי ובין אם לא, בין אם הוא משפיע באופן מרחיק לכת על התנהלותה של כל המדינה ואזרחיה ובין אם לא. התחושה של מצב חירום בישראל היא תחושה שכמעט כל אדם גדל איתה מינקות. חשוב לציין שמקרים מסוימים, כמו מלחמת יום הכיפורים, הוכיחו את נחיצותן של התקנות, שכן יכולת ההתנהלות במצב חירום התבררה כיעילה ואף קריטית. כמו-כן, הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים היה שלא ניפול שוב למה שמכונה "האופוריה של 67", השאננות שגורמת לנו לחשוב שאין שום מצב חירום ושקיומנו מובטח, שאפשר להירגע… הלקח היה ברור: אי אפשר להירגע, אסור לשקוט על השמרים.

והינה דוגמה עוצמתית ליישום הלקח הנ"ל – ערב הגעת סאדאת לירושלים בשנת 1977, אמ"ן הגיש לרמטכ"ל ולשר הביטחון הערכה שלפיה יש צורך אקוטי לגייס כוחות מילואים, מכיוון שסאדאת מתכנן איזשהו תכסיס לא ברור.[1] הערכת המודיעין הזאת, שלא היה לה בסיס חזק, מבטאת יפה את החרדה הקיומית שצמרת צה"ל וגופי הביטחון היו שרויים בה.

יש כוח גדול בהגדרת מצב חירום. הכוח נובע מפחד ממשי – יש הרבה מה לאבד. כשאין מצב חירום, יש חשש שהחיים וכל השלכותיהם יילקחו כמובנים מאליהם, אך כאשר הפחד משתלט הוא מגיע עם כוחות מיוחדים שלא קיימים בעיתות של שגרה.

אחד הסיפורים ההיסטוריים הגדולים ביותר מדגימים את הרעיון הזה. כשספרד כבשה את מקסיקו במאה ה-15, הקונקיסטדור המוכשר ארנן קורטס עגן עם 15 ספינות על חוף יוקטן, בדרכו לכיבוש טנוצ'טיטלאן האגדית (כיום מקסיקו סיטי), וציווה על סגנו לשרוף את כל הספינות. בזמן שחייליו העייפים והמותשים הביטו בספינות עולות באש, העביר להם קורטס מסר ברור – אין דרך חזרה! יש ממה לפחד… או שנצליח או שנמות. הכיבוש צלח.

הפחד מביא איתו הבנה מה עלולים לאבד, ועימה גם את ההבנה שאם לא נילחם בכל הכוח, אין תקווה. תחושה זו של חוסר ברירה היא הבסיס לאתוס הישראלי של הניצחון במלחמת העצמאות; בלית ברירה מתגלים כוחות גדולים בהרבה ממה שאנו יודעים שיש לנו ביום-יום.

ערך הפחד, או ההפחדה, טמון עמוק בעולם החינוך בישראל. תורות חינוך שלמות בנויות על נקודת מוצא שלפיה אם חניך לא יעשה את הנדרש – הסנקציות לא יאחרו להגיע… כל תלמיד יודע שאם לא יצליח בבגרויות ייכשל בחיים; חלילה לתלמיד לרדת מ-4 יחידות במתמטיקה ל-3. אך סוג ההפחדה שאני רוצה לכתוב עליו שונה במהותו. מדובר ביצירת מצב של הפחדה "אידאולוגית", היוצרת הכרה בכך שיש אידאולוגיות או דרכי חיים שנמצאות בסכנת קיום אמיתית. בכל מסגרת היוצרת מצב הפחדה כזה, הקבוצה הינה חלק מקהילה אידאולוגית שהיא עצמה קבוצת הסיכון, ואם לא תילחם הקבוצה על קיומה – יאבד הכול. הפחדה ממין זה קיימת הן בחינוך הדתי, אשר בו הפחד מיציאה בשאלה שזור בדרכי החינוך, והן בחינוך החילוני, אשר בו נוכח הפחד מסכנת ה"הדתה". מחוץ למדינת ישראל קיים גם הפחד מ"התבוללות", אשר מניע עשרות תוכניות חינוכיות בעולם יהדות התפוצות.

היסדקות האיום מצטרפת להתערערות של כל הערכים שעליהם גדלתי – פקפוק בתוכניהם ופקפוק בדרגת דחיפותם.

בעולם החינוך הישראלי הבלתי-פורמלי מתקיים דיון בעניין המושג "חינוך פוליטי". הכוונה אינה לחינוך לערכים דמוקרטיים, אלא לחינוך לאקטיביזם פוליטי על-פי תפיסה מסוימת – לעיתים על-פי תפיסה מפלגתית ולעיתים מתוך אג'נדה אחרת כלשהי. כמעט לכל עמותה אקטיביסטית ורעיונית יש מחלקת חינוך – בין אם מדובר ב"שוברים שתיקה" או ב"אם תרצו", בבית ברל או במכון ז'בוטינסקי, בעמותת רגבים או באג'יק (עמותה של בדואים תושבי הפזורה בנגב). גופים אידאולוגיים רוצים להקים תוכניות, תנועות חינוכיות, סמינרים – ומוכנים להציע אותם בחינם. לעיתים הם מוכנים לשלם לאנשים כדי שיעבירו תכנים חינוכיים שלהם. אחת הדוגמאות שחוויתי על בשרי היא המאבק הסביבתי, אשר כבר שנים רבות מדי מבוסס על פחדים מתרחישי אימה אפוקליפטיים. לפני עשרים ושלוש שנה למדתי בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר שאוכלוסיית העולם תעבור את כמות המשאבים בעולם – ממש עוד מעט… שנים ספורות. אין לנו זמן! חייבים לפעול. העניין דחוף ובהול… אם לא נפעל – האסון מעבר לפינה, ומדובר באסון בלתי הפיך. בקרוב אהיה בן 40, ועדיין אנשי המאבק הסביבתי – אשר בחרו כיום את השם "המרד בהכחדה" – מדברים על 4–5 שנים עד שהמצב יהיה בלתי הפיך, עד ההכחדה.

נערים ונערות נחשפים לתחום מסוים דרך תוכנית חינוכית שבה הם נמצאים. ספק אם נרשמו לתוכנית בשל אותו הערך שלמענו פועל הארגון, ספק אם הארגון בכלל רוצה שהם ידעו מה הניע את הקמתו, אבל כעת הם שם, ואם התוכנית טובה הם חווים חוויה עוצמתית – יחד עם בני נוער אחרים, הם נחשפים אט-אט לממדי האסון הבא עליהם, אם רק יאפשרו אותו… תוך פרק זמן קצר יש פחד באוויר. יש למחנך חומר, והוא יכול לעצבו כרצונו. בעיני החניכים – פתאום יש מה להפסיד. הם לא מאמינים שלא ידעו על זה עד כה… פתאום העולם מתחלק לטובים ולרעים (משתתפי התוכנית צריכים רק לבחור באיזה צד הם). לכך מתווספת תחושת חירום או דחיפות, כי פחד כללי ללא איום מיידי עלול להתמוסס במרחבי הפוסט-מודרניזם, ומשם המסקנה ברורה – את הדרך לפעול מציע הארגון, ובכך השיג את מטרתו.

העניין הזה עובד, עובד מדהים. בתור מחנך, קשה שלא להיסחף לתוך המערבולת הזאת, וגם הגיוני לשאול "למה לא?" הרי שיטת חינוך כזאת משרתת מטרות נעלות שהמחנך מזדהה עימן, יש בה ברכה! לפעמים מדובר ממש בתיקון עולם. לפעמים המחנך מרגיש את המצוקה, ומנקודת מבטו – ההעברה שלה הלאה לחניכיו היא לא פחות מאשר שליחות ערכית. בחירה כזאת מצטיירת כשיא ההגשמה הערכית.

לפני עשרים ושלוש שנה הייתי פעיל מאוד בענייני סביבה. הייתי ראש ועדת הגוף הירוק בתיכון, ארגנתי הפגנה נגד כביש 6, העברתי פעולות בחוגי סיירות על המאבק הסביבתי. הרגשתי בכל ליבי את תחושת הדחיפות והפחד. היא נתנה לי כוח. חשוב לומר שהפעילות הזאת גם שירתה אותי מבחינה זהותית, נתנה לי מקום בעולם בתור בן נוער, העניק לי תשוקה – הייתה לי משמעות.

אבל האיום שעליו הכול התבסס, לא התממש. לא הגענו לנקודת האל-חזור הסביבתית (עדיין) – טכנולוגיות חדשות פרצו דרך, הכנרת לא התייבשה כי יש התפלת מי ים, והגשמים לא התמעטו. אין ספק שיש משבר אקלים, אי אפשר להכחיש שהעולם בבעיה גדולה. אבל האיום, ההפחדה שעבדה כל כך טוב – מתישהו הם נסדקו, ועם הסדק הזה נחשף משהו ששמט את השטיח מתחת לרגליים היציבות שהיו לי. ההיסדקות הזאת הצטרפה להתערערות של כל הערכים שעליהם גדלתי – פקפוק בתוכניהם ופקפוק בדרגת דחיפותם. במקרים רבים נגלה כי חניך אשר עובר מהלך חינוכי שכזה – לאחר סיום התוכנית הוא עובר הלאה בחייו, פוגש עוד אנשים, עוד נקודות מבט, עוד סיפורים… דתי אשר פחד מחילוניות, יפגוש חילוני ערכי בצבא ולא יבין ממה הוא פחד כל הזמן. חילוני שפחד מהדתה, חווה שבת מרגשת בהתנחלות ולא שינה את ערכיו בעקבות הביקור. עם החוויות הללו מגיעה התפכחות מסוימת, ואיתה כמה תובנות:

כל מחנך חייב לשאול את עצמו מדי פעם מה הוא יותר – איש חינוך או אקטיביסט?

הראשונה – אולי כל מה שחינכו אותי אליו הוא קשקוש? המתפכח חש ערעור ערכים כללי, שמתווספת אליו תחושה לא נעימה, תחושה שניסו לעשות עליו מניפולציה, רימו אותו.

השניה – נפילה לאדישות או לחלופין כעס גדול. הפחתת ערכן של כל האמיתות שעליהן חונך, וחוסר אמון בבעלי תפקיד בכירים.

מתוך ניסיון לחנך לדרך מסוימת, בטווח הארוך מתקבל בדיוק ההפך.

כל מחנך חייב לשאול את עצמו מדי פעם מה הוא יותר – איש חינוך או אקטיביסט? אקטיביסט אשר מה שמניע אותו הוא רעיון או ערך מסוים – והחינוך הוא הכלי לעשות שינוי בתחום, או שמא איש חינוך, ואקטיביזם או ערכים מסוימים הם הזדמנות לעזור לחניך לגלות את עצמו ואת כישרונותיו? מה במרכז העשיה החינוכית – הרעיון או האדם? המחנך או החניך?

מצב חירום כגישה חינוכית משרת בעיקר את סוג המחנך הראשון; זהו כלי יעיל לטווח הקצר. אבל לכל בחירה יש מחיר, וגם לה מחיר כבד.

חינוך חייב להיות מבוסס בחירה. נכון לחשוף חניכים לעוולות, נכון לחשוף לאיומים, ונכון למחנך לשתף בנקודת מבטו – אך עם זאת חשוב שכמחנך אדע שאני המחנך והם החניכים; אנחנו לא אותו אדם. גם לחניכים מגיעה הזכות להבין מה המאבק שיבער להם בעצמות. בסופו של דבר הם אלה שיבחרו למען מה נכון לצאת לרחובות ולעשות שינוי, אך כדי שאכן יבחרו לעשות זאת לטווח הארוך, הבחירה צריכה להיות שלהם. ככל שירגישו יותר כבוד מצד המחנך או הארגון החינוכי, כך יגדל הסיכוי שיבחרו בדרך של אקטיביזם.

וכך גם לגבי מדינת ישראל, שעדיין נמצאת במצב חירום. ישנם אזרחים רבים שגדלו במדינה, שירתו את המדינה והיו מחויבים מאוד, היו חניכים טובים! אך באיזשהו שלב – לעיתים בלימודיהם האקדמיים, כאשר נחשפו לחשיבה ביקורתית, לפעמים דווקא בטיול הגדול בחו"ל, כאשר נפגשו עם צורות חיים שונות, ולפעמים פשוט הגיל ותובנות החיים עושים את שלהן… בשלב מסוים הם מרגישים התפכחות, ערעור ערכים כללי, חוסר אמון במנהיגות ולפעמים אדישות. המרד שלהם הופך להיות מרמור נגד המדינה, במקום שיפעלו כל אחד בתחומו יחד עם המדינה כדי לקדם את החברה כולה.

אני מאחל למדינה שלנו שתדע לכבד את אזרחיה מספיק כדי שלא תראה אותם ככלי שרת אלא כמהותיים בפני עצמם, ואני מאחל לכל מחנך שישאל את עצמו מדוע הוא או היא בחרו בחינוך – בשביל רעיון, או בשביל האדם.

[1] זאת על-פי מאמרה של שגית סטיווי-קרביס: סטיווי-קרביס, ש' (נובמבר 2018). התמודדות המודיעין הישראלי עם פניית סאדאת לדרך השלום בשנים 1970–1977: ממקרה בוחן להלכה למעשה. המרכז למורשת המודיעין.

איתי קפסוטו הוא ממקימי מכינת חנתון, שימש כראש המכינה, כיום מנהל חינוכי במדרשת חנתון וחבר קיבוץ חנתון.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »