מעוף הציפור

מצב חירום? עכשיו?!

הרבה ד"ר סגלית אור

כיצד מתמודדים עם מציאות שבה פעמוני האזעקה מצלצלים באוזני אנשים מסוימים, בעוד חלק אחר מן הציבור צופה מן הצד בקדחתנות שאחזה בשכניו ואינו מבין על מה המהומה?

הייתי ילדה צעירה כששמעתי את יללת האזעקה ביום הכיפורים, בשתיים בצוהריים, אך אני זוכרת עד היום את תחושת החירום הברורה שאפפה את הכול. לאיש לא היה ספק בחומרת המצב, וכולם כאיש אחד התגייסו ככל יכולתם להתמודד עימו. אך כיצד מתמודדים עם מציאות שבה פעמוני האזעקה מצלצלים באוזני אנשים מסוימים, בעוד חלק אחר מן הציבור צופה מן הצד בקדחתנות שאחזה בשכניו ואינו מבין על מה המהומה?

בעת שמילים אלו נכתבות, חלפה כבר יותר מחצי שנה מאז פרוץ מגפת הקורונה. ממשלות הטילו הגבלות חסרות תקדים על אזרחיהם, כלכלות העולם בצניחה חופשית, רבבות אזרחים נפטרו, ורבים עוד יותר נאבקים עדיין בשיירי המחלה. לכאורה, מדובר במצב חירום ללא עוררין. אך מסתבר שאין הדבר פשוט כל כך. ברחבי העולם הפיזי, וגם הווירטואלי (מרחב שחשיבותו עלתה פלאים בימי המגפה), מתנהלים ויכוחים מרים לגבי חומרת המצב. בחלוקה גסה, יש הטוענים שמדובר במצב חירום קיצוני המצדיק נקיטת פעולות דרסטיות כדי להיאבק בהתפשטות הנגיף, ויש הממעיטים בחומרת המצב ומשווים את המגפה לעונת שפעת.

מצב כזה, של פער תודעתי עצום בין אנשים החיים זה בצד זה, משתקף בסיפור הפיכת סדום: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בראשית י"ט יד).

ומפרט המדרש: "אמרו לו: שוטה שבעולם, נבלים וכנורות וחלילים בעיר – ואתה אומר סדום נהפכת?!" (מדרש הגדול, בראשית י"ט יד).

בעוד העיר מתנהלת באופן שגרתי, ולא רק בפעולות המינימליות הדרושות לקיום בסיסי אלא גם בפעילות הפנאי, התרבות והבידור, קשה לחתניו של לוט להעלות בדעתם שהמציאות עומדת להשתנות. למרות המוניטין שוודאי יצא ללוט, חותנם, שהיה איש מכובד בקהילה – הרי שבעיני חתניו תחזיתו הפכה אותו באחת לשוטה שאי אפשר להאמין לאזהרותיו. כמה גורמים שיחקו תפקיד בכך: העדר כל סימן מוקדם לקטסטרופה, כוח האינרציה של היום-יום, הנטיה האנושית להיצמד אל המוכר והנוח, החרדה מפני הלא-נודע, הקושי ליישב את העולם הנוהג כמנהגו עם תמונת מציאות אסונית, האפוקליפטיות הבלתי-נתפשת של העתיד שצופה לוט, ההתנגדות האוטומטית למי שבא להטיף מוסר – כל אלו פועלים נגד היכולת להפנים שהעולם יכול להשתנות בן-רגע. ומצד שני, קשה לתאר את התסכול וחוסר האונים שוודאי אחזו בלוט כשנוכח לדעת שתחושת החירום שאחזה בו זרה לחלוטין לחתניו.

במקרה של הפיכת סדום, הסיפור שועט אל שיאו הדרמטי בלי לתת שהות לאנשי סדום להפנים את האסון העומד ליפול על ראשם. ברגע האמת אפילו לוט עצמו מתמהמה, ובעלי המסורה מדגישים זאת יפה בהטעימם את מילת "ויתמהמה" בשלשלת – טעם נדיר ביותר המתמשך, עולה ויורד, מתחבט ומתייסר כמו לוט לפני שאוחזים בו המלאכים וגוררים אותו מן העיר.

באין הסכמה על פירוש המציאות ועל דחיפות הצורך בשינוי, לפני שנאבד הכול – אין סיכוי להידברות

אך מסתבר שגם תקופת הסתגלות ארוכה אינה ערובה ליכולת הפנמה של השינוי המתחולל. כך מספר המדרש על השנים שלפני המבול, בימי נח:

אמר רבי הונא בשם רבי יוסי:

מאה ועשרים שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול, שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה, אמר לנח: "עשה לך תֵבת עצי גֹפר" (בראשית ו' יד).

עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו: ארזים אלו למה?

אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו.

והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו: מה אתה עושה?

ומשיב להן כעניין הזה, והיו מלעיגין עליו.

לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: מה אתה עושה?

ואומר להן כך, והיה מתרה בהן.

כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: "וימח את כל היקום" (בראשית ז' כג).[1]

על-פי המדרש, לאחר 120 שנים שבהן התרה האל ללא הועיל בדור המבול שיעשו תשובה, עבר לשלב הבא והורה לנח לבנות תיבה. הפניה הישירה לאדם מסוים, וההוראה המעשית והמדויקת (במקום ההתראה הכללית), הניבו תוצאות בשני מישורים: נח עשה תשובה וניגש לבניית התיבה, ומעתה הוא מגויס למאמץ ההסברה. ללמדנו עד כמה האחריות האישית והפעולה הקונקרטית משפיעים על מידת ההתגייסות.

התיבה נבנתה דווקא מעצי ארז, הידועים בזמן צימוחם הארוך, וכך נוספו עוד שנים רבות שבהן נח יכול לנסות לשנות את התודעה של שכניו ולשכנעם שהקטסטרופה ממשמשת ובאה. בעוד הוא נוטע ומשקה, כורת, מנסר ובונה, נח הופך מושא ללעג. חולפות השנים, העצים גדלים ונכרתים, התיבה הולכת ונבנית – המחשה צומחת ומתפתחת של הקץ המתקרב. במשך כל התקופה הארוכה הזאת עוברי אורח סקרנים מתחקרים את נח לפשר מעשיו ומעניקים לו הזדמנויות רבות לעשות נפשות לתפישת המציאות שלו. אך ניסיונותיו החוזרים ונשנים לשכנע את שכניו שמדובר במצב חירום נתקלים בצחוק ובבוז. קדחת העשיה האוחזת בנח מגבירה אצלו את תחושת הדחיפות, אך היא מגבירה גם את תמיהת האחרים שהתנהגותו נראית להם מוזרה יותר ויותר. ככל שחרדתו של נח גדלה וצעדיו מחריפים, כן קטנים סיכוייו למצוא שפה משותפת עם הסובבים אותו, משום הפער הגדל והולך בין תודעתו והתנהגותו לאלו שלהם. אם בתחילת הדרך נח נשאל "ארזים אלו למה?" – שאלה המעידה על עניין אמיתי – בשתי הפעמים הבאות השאלות מנוסחות באופן זהה: "מה אתה עושה?" נראה שהשואלים התייאשו מהיכולת להבין את מעשיו של נח, ושאלותיהם לא נועדו לדלות מידע אלא להביע השתוממות ותסכול.

ייתכן שמנגנון נוסף עומד מאחורי סירובם של בני דור המבול להאזין: נח, בעקבות הקב"ה, דורש מהם שינוי עומק של כל אורח חייהם וכפירה ביסודותיו, עד כדי יצירת חברה חדשה ושונה ללא הכר. בתהליך שינוי כזה צריכות להיבחן הנחות היסוד, צפויים מהפכים זהותיים ומשפחתיים, יתערערו ויקרסו מבנים חברתיים, והעולם ייראה אחרת. אולי לא פלא שאנשי דור המבול מדחיקים את האפשרות שנח צודק, וממאנים להיכנס בעיניים פקוחות לטלטלה הנדרשת, שתהפוך את כל עולמם עליהם.

באופן מעניין, המדרש המובא לעיל מציע תמונה שונה לגמרי של התקופה שלפני המבול מזו המוצגת בתורה. בתורה מתוארות בפרוטרוט הוראות האל לנח ומתואר תהליך הבניה של התיבה, אך אין שום אזכור לשיחה בין נח לבין בני דורו. השתיקה הרועמת הזאת זכתה לביקורת במדרש אחר,[2] אך אולי אפשר להבין אותה לאחר שקראנו את הצעתו החלופית של מדרש תנחומא. נראה שבאין הסכמה בין נח לשאר האנשים על פירוש המציאות ועל דחיפות הצורך בשינוי, לפני שנאבד הכול – אין סיכוי להידברות. המרחק בין עמדותיהם של שני הצדדים הולך וגדל, התסכול מתעצם, ואין תוחלת לשינוי.

הצחוק והלעג שבו מתקבלים דבריהם של נח (בגרסת המדרש) ושל לוט ממחישים היטב את הנתק הגמור בתקשורת בין שני הצדדים, אלו שחשים שהשמיים עומדים ליפול לעומת אלו הממשיכים בחייהם כרגיל. במצב כזה כל צד מתבצר בצדקת דרכו ואינו מסוגל לשמוע את טיעוני חברו.

בחלוף משבר הקורונה, שבו מתבטאות כמה מהתופעות שמניתי כאן, מחכה ביציע משבר נוסף בעל מאפיינים דומים – משבר שינוי האקלים. תחושת חירום קיצונית, פער עצום בין תפישות המציאות של שני הצדדים, לעג והגחכה של עמדות הצד השני, נתק חמור בתקשורת, התנגדות עזה לשינויים הדרסטיים שבהם מדובר – אלה מאפיינים את השיח בנושא מזה שנים, באופן המשתק את תגובתן של ממשלות העולם ושל אזרחיהן. האם משבר הקורונה ילמד אותנו דבר או שניים על התמודדות עם מצב שמידת החירום שבו אינה מוסכמת על הכלל?

[1] תנחומא, נח, פסקה ה'.

[2] ראו דברים רבה, פרשה י"א, ג'.

הרבה ד"ר סגלית אור היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מוסמכת לרבנות ישראלית, מרצה ומנחה ברחבי הגליל.

הערות שוליים

תגובה אחת

  1. הרחקת בדוגמאות. ההמחשה הקיצונית למצב זה היא האוירה טרום השואה. למזלנו אנחנו נצר לאותו מיעוט שהיה ציוני כבר אז. רוב העם לא הפנים, למרות האזהרות של זבוטינסקי ובן גוריון, וגם הרבנים, למרות האזהרות שבתורה ובנביאים, טחו עינם מראות. ואפילו לאחר עליית היטלר לשלטון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »