התהלכות

מקדשות ומקדשי החולין

משה יצחקי

התערוכה הקבוצתית מתבן 1 היא חלק ממאמץ עיקש ואמיץ להמשיך את המסורת ובו-בזמן לחדשה; לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כזה ראה וחדש.

מחשבות רליגיוזיות על "מתבן 1" (תערוכה קבוצתית בהובלתה של עידית לבבי גבאי)

התגובה הראשונית שלי למראה מתבן 1 – קיר המרוצף ב-70 לוחות קנבס, אשר עליהם צוירו חבילות קש בצורות ובצבעים שונים, המבטאים הלכי נפש והתכוונות של האומנים שתרמו עבודתם לתערוכה זו – הייתה תגובה של פליאה והארה; חוויה כמעט דתית. בשלב זה לא הבנתי עדיין מדוע המראה הזה, שמייצג את אחד מתוצרי גידול הדגניים (ובמיוחד החיטה) – תוצר שערכו אינו גבוה לכאורה, תוצר המיועד לרפד דירים ורפתות, להזנת בהמות, ובשנים האחרונות לבנייה אקולוגית וליצירת מצע לגידול – מדוע דווקא המראה הזה מעורר בי רגש עז כל כך. העיניים הניעו את הנפש, את הדמיון ואת ההקבלות האסוציאטיביות והקונוטטיביות, מהמראה שעל הקיר לעבר הכותל המערבי, אוהל מועד והמזבח בבית המקדש. ללא מחשבה תחילה, רשמתי פתק והטמנתי אותו בסדקים שבין החבילות המצוירות. כשניסיתי לפענח את מהות החוויה והמעשה הזה, הבנתי שאני עורך השוואה בין שני דימויים ושני סמלים מכונני תודעה, זהות, אמונה. האחד הוא הכותל המערבי וכל מה שהוא מייצג עבור האדם היהודי, ואילו השני – כותל חקלאי המסמל את האחיזה בקרקע, את עבודת האדמה, את האתוס החלוצי-העברי, שהיה בו משום קידוש החולין, בניין אבנים מול בניין לבבות.

 

 

אמרתי לעצמי ולסובבים אותי שהערכים המסומלים במתבן 1 עדיפים בעיניי עשרת מונים על האתוס והתקווה המשיחית לבית מקדש שלישי שמייצג הכותל המערבי, וכתבתי:

הַכֹּתֶל הַזֶּה בְּבֵית חַנְקִין,

שִׁבְעִים חֲבִילוֹת קַשׁ

וּשְׁנֵי עַמּוּדֵי תֶּמֶךְ לַמִּקְדָּשׁ,

מְשׁוּחֵי מִכְחוֹל עַל לוּחוֹת עֵץ

וְקַנְבָס, מְעוֹרֵר גּוּפִי לִתְפִלּוֹת

וְעֶרְגוֹנוֹת עֲשֶׂרֶת מוֹנִים

מִכֹּתֶל מַעֲרַב הַדְּמָעוֹת.

אֲנִי עוֹצֵם עֵינַי בְּתַחֲנוּן

מֵנִיחַ פֶּתֶק בְּסִדְקֵי הַמַּתְבֵּן

וּמְפַלֵּל, שְׂפָתַי נָעוֹת בִּדְמָמָה,

בֵּין הַהֵד הַקָּדוּם וְהַבָּשָׂר אֲנִי נִרְעָד

לְקוֹלוֹת הָאֲדָמָה.

 

מעשה הייצוג האומנותי המגולם בתערוכה מתבן 1, בהובלתה של עידית לבבי גבאי, הניע אותי לגשת ולבחון את הזרמים התת-קרקעיים ואת המקורות התרבותיים-יהודיים המנכיחים, אולי באופן לא מודע, את יסוד הקדושה בעבודה שלכאורה כולה חולין. נדמה שהמוליכים אותי למחוזות אלו, מלבד חבילות הקש, הם שני האובייקטים המצויים במרכזו של מתבן 1. אתמקד באובייקט התחתון; המראה שלו הזכיר לי רישומים ושחזורים של שולחן המזבח באוהל מועד. בעולם היהודי המזבח שימש להקרבת קורבנות ומנחות מסוגים שונים, ובעולם הנוצרי השולחן מסמל בין היתר את הסעודה האחרונה של ישו והשליחים. השולחן בעולם החלוצי, שכונה לעיתים שולחן מזבח, מסנתז ביניהם. השולחן עובר טרנספורמציה ומסמל את היחד, את הערבות והשותפות, את הרצון העז להפוך את הפירמידה הגלותית-יהודית הרעועה למבנה בר-קיימא הבנוי משפה, עבודה ותרבות עברית. בסקיצה מוקדמת של עידית מ-2010 ניתן לראות מעין קיר לבנים מוזהב ובמרכזו שני אובייקטים. בשיחה איתה על סקיצה זו, אומרת עידית: "פה מתחיל להתגבש לי הרצון לעשות מתבן מחבילות קש מצוירות שיתאספו לעבודת קיר גדולה, מעין עבודת מזבח".

התהליך לקראת העבודה, היינו הזמנת 72 אומניות ואומנים לצייר חבילות קש, על פי מתווה ומודל שעידית הכינה, הזכיר לי את הפסוקים האלה מספר שמות:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

(שמות כ"ה א–ח)

 

ללא מחשבה תחילה, רשמתי פתק והטמנתי אותו בסדקים שבין החבילות המצוירות.

בספר שמות בניית המקדש כרוכה בתרומה שהיא נדבת הלב, ומצוינים בה הפריטים והחומרים שאמורים להיתרם; חלק מהפריטים מצויים אך ורק בבתי אנשי האלפיון העליון של אותה תקופה, וחלק מהם יכולים לתרום גם אנשי מעמד הביניים. העוצמה והיופי מצויים בסיפא – נדבת הלב מביאה לכך שאלוהים ישכון בלבבות בני האדם. לא בחומר הנתרם אלא ברוח התורמת.

עידית לבבי גבאי ביקשה את נדבת ליבם של 72 אומניות ואומנים. אבל בהתאם לרוח הקיבוצית, עידית אינה פונה רק ליהודים, אלא לאומנים עמיתים, חברים ותלמידים, ללא הבדל דת, גזע ומין. אמנם, עידית משרטטת את גבולות התרומה ואת צורתה. לא בית מקדש היא מבקשת ליצור אלא מתבן, פרי יצירה רב-תרבותית. באמצעות המתבן שהיא החולמת שלו, היוזמת והמבצעת, האדריכלית, המהנדסת והפועלת – היא מקדשת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים שבסיסם אתוס חקלאי וחלוצי. יוצרי המתבן מתלכדים סביב האתוס הזה, ומדגישים את הערך האנושי, את בניין הלבבות לעומת בנייני האבן. עידית לבבי גבאי נותנת משמעות חדשה לסיפא של הפסוקים מספר שמות. אלוהים ישכון בלבבות האנשים העוסקים ביצירה משותפת, בקולקטיביזם ולא באינדיבידואליזם האגואיסטי. הקבוצתיות אינה מבטלת את היחיד. ייחודיותם של היחידים באה לידי ביטוי בסגנון, בקו, בצבע ובצורה, אשר יוצרים מבנה המייחד ומעלה את החולין ומקדש אותו, ברוח דבריו של ברל כצנלסון:[1]

…בניננו אינו בנין-אבנים, אלא בנין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בנין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול אם הקו נטוי לקראת החזון…

 

אם נחזור לבחון את המהות והמשמעות של הקש במקורות, נגלה כי הוא מופיע פעם אחת בהקשר של עבודת הפרך במצרים: "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שמות ה' יב, עוד אדרש לדימוי זה בהקשר לאחת מעבודותיו של האומן מאיר לבבי), וכמה פעמים בנבואות התוכחה, כמטאפורה לתוצאות הרות אסון לאלה שעזבו או מאסו באלוהים, למשל: "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם" (ישעיהו ל"ג יא). עוד פעם אחת מופיע הקש בספר איוב, בהקשר לאסונו של איוב ולהעמדתו במבחן האמונה: "הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף" (איוב י"ג כה).

כבת קיבוץ מרחביה, עידית לבבי גבאי מכירה את הקש ואת חבילות הקש בהקשרים אחרים. הקש, שהוא הגבעול היבש בחיטה ובשעורה ובדגניים אחרים, הוא אמנם תוצר לוואי – אך מיועד למגוון שימושים חשובים ומועילים. בתולדות ההתיישבות העובדת ידוע המתבן, שבו אוחסנו חבילות הקש, כמקום מפגש רומנטי אשר בו הוקראו שירים לליבוי מעשה האהבה; לא מעט זוגות קשרו ברית במתבן או בגורן. כבר מימים ימימה שימשו מקומות אלו שבהם אוחסנה התבואה או הקש כמצע למעשה אהבים, ולקשירת קשר של זוגיות – זוגיות שהולידה מנהיגים וגיבורי תרבות. פרק ג' במגילת רות מספר לנו על הזיווג ומעשה האהבה בין בועז לרות המואבייה; אחד מצאצאיהם היה דוד המלך. סיפור אחר, שמתרחש ממש במתבן, עוסק במפגש בין ר' עקיבא לבין ביתו של בן כלבא שבוע:

…ר' עקיבא התקדשה לו ביתו של בר כלבא שבוע. שמע בר כלבא שבוע, הדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונישאה לו. בחורף היו ישנים במתבן, והיה מלקט לה תבן מתוך שערה. אמר לה: אילו היה לי הייתי עושה לך ירושלים של זהב…

(בבלי, נדרים נ' ע"א, בתרגום לעברית)

 

אגדה זו, שעניינה אהבה בין בת עשירים לבין רועה, עני מרוד – מתרחשת במתבן. במפגש זה מזהה האישה את תכונותיו וגדולתו הפוטנציאלית של ר' עקיבא, ושולחת אותו ללמוד בבית המדרש. ההמשך ידוע – ר' עקיבא הפך למנהיג הרוחני של דורו. הלקח שהסיפור בא ללמד בין היתר הוא שלא העושר – ההון והנכסים, האבנים היקרות וכלי הזהב – הוא עיקרה של חברה ואומה, אלא הענווה, הצניעות, האהבה וערכי הרוח והאדם. הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מופיע בספר ויקרא (י"ט יח). הלל הזקן למד, פירש, הגדיר ודרש ציווי זה – לא פחות ולא יותר – בניסוח שלהלן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה…" (בבלי, שבת ל"א ע"א, בתרגום לעברית); ואילו רבי עקיבא לימד שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה (בראשית רבה, פרשה כ"ד, ז'). כלל זה מופיע גם בברית החדשה; בבשורה על פי מתי (פרק י"ט) מצרף מתי את "ואהבת לרעך כמוך" לעשרת הדיברות.

החידוש הוא בהשבת היחס הראוי והרצוי שבין אדם ואדמה, בין האנושי לבין המאובן, בין חילון הקדושה לקידוש החולין.

מול תהליכים חברתיים של הסתגרות, בידול, לאומנות, הדתה, קידוש אבן ואדמה – עידית לבבי גבאי והאומנים המציגים איתה מתמירים באמצעות חבילות הקש את ערכי היסוד המגולמים בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". במובנים רבים, מתבן 1 הוא המרחב אשר לתוכו נטמעים הערכים שמתקיימים במגילת רות. הקש הזה הוא מצע לדיאלוג, לשכנות מכבדת של שונים. העבודה מזמנת מרחב של ארוס יוצר סביב אחד מסמלי האתוס הציוני-יהודי.

עניין נוסף שמשך את תשומת ליבי במהלך חקר המקורות ותשתיות היניקה של העבודה, היה הדמיון שמצאתי בין הדימוי המתאר את עבודת הפרך במצרים הפרעונית לבין אחד מהציורים של האומן מאיר לבבי, חבר קיבוץ מרחביה, סבה של עידית לבבי גבאי. לא מעט פרשנויות נכתבו על עבודתו של לבבי, המוצגת במוזאון תל אביב לאומנויות (מובאת להלן).

 

ניתן לומר רבות על הדמיון והשוני בין הדימויים. עבודת הפרך במצרים הייתה פועל יוצא של בחירה לחיות בגלות, כתוצאה משנות בצורת בארץ כנען שתהיה לישראל; בני יעקב העדיפו את החיים במלון חמשת הכוכבים המצרי על פני האחיזה בקרקע למרות הקושי והמכשולים. עבודת הפרך של החלוץ המסקל אבנים של מאיר לבבי לרגלי גבעת המורה, היא פועל יוצא של עזיבת הגלות ושל התשוקה להשתחרר ממחלותיה, מהעבדות הכרוכה בה, כדי לברוא את העברי החדש. החלוץ של לבבי מייצג את השאיפה לשוב אל ארץ חמדת אבות, ליצור בעברית, לבנות ולהיבנות. החלוצים שהגיעו לעמק יזרעאל הונעו מכוחן של מצוות עשה מבית סבא, מכוחה של המהפכה העממית הנרודניקית במזרח אירופה ומכוח הלהט החסידי של העבודה בגשמיות. הם יצרו בגופם ובנפשם חוליית חיבור מכוננת אל מרחב האירועים הדרמטי של דוד ושאול, של בעלת האוב, של הנביא הושע, של כרם נבות ועוד.

אין כמו שירו של אברהם שלונסקי "עמל"[2] כדי לשקף את מה שאני מכנה קידוש החולין, היינו שימוש בסמלים ובמושגים מתוך התרבות היהודית כדי לתאר את עבודת החלוצים:

 

הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה כְּתֹנֶת-פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת

וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.

 

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית

בָּתִּים נִצְבוּ כַּטּוֹטָפוֹת

וְכִרְצוּעוֹת-תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם.

 

תְּפִלַּת-שַׁחֲרִית כּ­ֹה תִתְפַּלֵּל קִרְיָה נָאָה אֱלֵי בּוֹרְאָהּ

וּבַבּוֹרְאִים

בְּנֵךְ אַבְרָהָם

פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל.

 

וּבָעֶרֶב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יָשׁוּב אַבָּא מִסִּבְלוֹתָיו

וְכִתְפִלָּה יִלְחַשׁ נַחַת:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אַבְרָהָם

עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת.

הַלְלוּיָהּ.

 

הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה כְּתֹנֶת-פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת

וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי

אֱלֵי עָמָל.

 

במובן זה, התערוכה הקבוצתית מתבן 1 היא חלק ממאמץ עיקש ואמיץ להמשיך את המסורת ובו-בזמן לחדשה; לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כזה ראה וחדש.

והחידוש הוא בהיסט המבט, בהנחת ערכים שנזנחו על כפות מאזני העולם, החברה והארץ, כדי להתחבר מחדש אל עורק החזון שנסתם, אל הוויה המבקשת את האדם – כל אדם – להתחבר אל שורשי יניקה ולהתקדש למשימת השבת הערכים האחרים אל חיינו, השבת קנה המידה והיחס הראויים והרצויים שבין אדם ואדמה, בין האנושי לבין המאובן, בין חילון הקדושה לקידוש החולין. במובן זה מתכתב מעשה האומנות של לבבי גבאי עם שירו של עמיחי "התיירים":[3]

… פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית. קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ". אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז! אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָה וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

 

 

במובנים רבים, היצירה "מתבן 1ד" היא מרחב מכיל אשר לתוכו ובתוכו נטמעים ערכים, מצע

לדיאלוג ולשכנות מכבדת של שונים. הזמנתם של אומנים ואומניות ממקומות שונים ברחבי הארץ, בני דתות, לאומים ותרבויות מגוונות, להשתתף בבניית כותל החבילות – לא רק שאינה מבטלת את יסוד הזהות הפרטיקולרית, אלא היא מצליחה להרחיב ולפתוח אותה כמניפה רב-תרבותית ובין-דורית המקבלת ונותנת מקום לשונות ולאחרות בהתגלותם המאחדת.

[1] כצנלסון, ב' (תש"ח). "יצירתנו נמדדת אך באמת-מידה של חזון". בתוך כתבי ב. כצנלסון, כרך ט' (עמ' 301). תל-אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל.

[2] "עמל", חלק ד, בתוך: שלונסקי, א' (1971). כתבים – שירים כרך ב. ירושלים: ספריית פועלים.

[3] "תיירים", בתוך: עמיחי, י' (1987). שירי ירושלים. ירושלים: שוקן.

פרופ' משה ב' יצחקי הוא משורר, מתרגם ודיקן הפקולטה ללימודים מתקדמים במכללה האקדמית לחינוך, אורנים. הדברים נאמרו והוצגו לראשונה כהרצאה בשבת עיון בתערוכה "גדיש" בכפר יהושע, בתאריך 14 ביולי 2018.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »