צלילה

מתינות לוהטת או מתינות מחויבת?

נורית נוביס דויטש
אם העולם המודרני והמנוכר הוא הפריזר, הקיצונים ינצחו בכל פעם. הם פשוט לוהטים מדי. אז מה ניתן לעשות כדי לחנך למתינות?

א. מבוא: טוסטרים במקפיא

באחד מטוריו משיב רנדל מונרו, מחבר הספר "מה אם" (2016), על השאלה הבאה: מה אם היינו מכניסים טוסטר למקפיא, מחברים אותו לשקע חשמל חיצוני, ומכניסים אליו פרוסת לחם. האם אחרי כמה דקות היינו מקבלים טוסט? במילים אחרות, מי היה מנצח: הטוסטר או הפריזר? חשבו על זה לרגע: מה אומרת לכם האינטואיציה שלכם? האינטואיציה שלי אמרה שיש לנו פה מצב של עימות חזיתי בין חום לקור, ושסביר שהשניים יבטלו זה את זה, כך שהלחם יישאר פושר. אולם התשובה המדעית הנכונה הפתיעה אותי. מסתבר שלא רק שהטוסטר ינצח, אלא שהוא ינצח בגדול. למעשה, המקפיא לא ישפיע עליו כהוא-זה. טוסטר מחמם ל-600 מעלות צלזיוס. מול חום כזה, לא משנה לטוסטר בכלל אם הוא מתחיל ממצב של 25 מעלות, 4 מעלות או מינוס 15 מעלות, שזו הטמפרטורה במקפיא. אם תציבו את ארבעת המספרים האלו על ציר המספרים, תבינו גם אתם מדוע הטוסטר ימשיך ללהוט במקפיא. אגב, זו גם הסיבה שיש תחנות לכיבוי אש באנטארקטיקה הקפואה: האש, שחום הבעירה שלה מגיע בקלות ל-1400 מעלות צלזיוס, כלל לא שמה לב שהכול מסביב קפוא, ולכן גם שם מתפשטות שריפות. משפט הסיכום של מונרו הוא לקח שכדאי לזכור:  "Remember: to the toaster, all our air is cold".

מה הקשר בין טוסטרים במקפיא לבין מתינות בחינוך? ובכן, אם נמשיל את האוחזים באידאולוגיה חד-משמעית, קיצונית ולוהטת, לאותו הטוסטר, נתחיל להבין מהי עוצמת האתגר שמולו עומדים האנשים המעוניינים  בחברה מתונה. אם העולם המודרני והמנוכר הוא הפריזר, הקיצונים ינצחו בכל פעם. הם פשוט לוהטים מדי. אז מה ניתן לעשות כדי לחנך למתינות? בחיבור זה אציע התבוננות במושגי המתינות והקיצוניות, ומתוכה אמנה כמה אופני התמודדות חינוכיים עם אתגר הקיצוניות. בסיום אציע גם דרך שבה יוכל המקפיא לנצח את הטוסטר.

ב. האומנם אין חדש תחת שמש הקיצוניות?

כשאנו פותחים בבוקר את Ynet, פייסבוק, טוויטר, או אפילו את הרדיו — בעיקר בתקופות בוערות כמו זו של
הבחירות בישראל — נדמה שהתקשורת הציבורית מעולם לא הייתה קיצונית יותר. ההתלהמות הרטורית של
מנהיגינו מעוררת, בחלקנו לפחות, רצון לסגור את הרדיו ולחזור למיטה.

במבט היסטורי מפוכח, חשוב לזכור שזוהי אשליה; הקיצוניות פרחה תמיד. למעשה, לפני כמה מאות שנים היא גם גבתה מחיר הרבה יותר גבוה בחיי אדם, כפי שטוענים חוקרים כמו ג'ארד דיאמונד (Diamond, 2017/1997) סטיבן פינקר (Pinker, 2011) ויובל נוח הררי (2018). פינקר מראה, ומחקרים עדכניים תומכים בטענתו (Roser, 2019), שהסיכויים למות כתוצאה מאלימות אנושית (מלחמה, רצח וכד') פחתו בכמה סדרי גודל לאורך תקופת הציוויליזציה האנושית: בעידן הפרהיסטורי, הסיכוי למות מוות אלים נע סביב 10% (והגיע עד 60% בחברות מסוימות), ואילו בעולם היום הגענו לשיעור של 0.3 מיתות לכל 100,000 איש. אם נבחן באופן ספציפי את חיינו בישראל, הסיכויים של כל אחד מאיתנו למות במלחמות, בפעולות איבה וטרור או ברצח מכל סוג שהוא ב-2015, היו קרובים ל-0.00004% (לפי נתוני משרד הבריאות). תאמינו או לא, שיעור האנשים בישראל שמתים מכך שהם יושבים על הכיסא רוב היום ולא מזיזים את עצמם, גדול מכך פי 8.7.

ליבמן הגדיר קיצוניות בתור השאיפה ל"מה שיותר — יותר טוב". בתחום הדת, קיצוניות משקפת 1) את הרצון להרחיב את ההיקף והחומרה של החוק הדתי, כך שיחול על יותר ויותר תחומים; 2) את הדחף להתבדל ממי ש"לא שייך"; ו – 3) את השאיפה להסתגר בפני התרבות הסובבת. ליבמן טוען שהקיצוניות הדתית באה לעולם עם הולדתה של הדת, ודינה למשוך את המאמין תמיד אל כיוון ההחמרה. מדוע? מכיוון שהדחף הדתי הוא-הוא הדחף הקנאי. הדחף הזה הוא אבסולוטי במהותו. בשאיפה אל עבודת האל האולטימטיבית, המאמין רוצה לדחות את כל שאר השיקולים, הצרכים והמוסדות החברתיים. זוהי הקיצוניות במהותה, שכן היא מושכת רק לכיוון אחד, ומתעניינת רק במטרה אחת. עוד נגיע בהמשך למחצית השנייה של טענתו של ליבמן לגבי כוחה של מתינות דתית, אולם לעת-עתה נסכם: הדחף לאלימות והדחף לאבסולוטיות דתית מלווים את האנושות מזה אלפי שנים. קיצוניות אינה חדשה תחת השמש.

ובכל זאת, יש חידוש בקיצוניות בת זמננו. בכל תקופה יש לקיצוניות אופי משלה, ואף בתקופתנו מאפייני הקיצוניות שונים ממאפייני הקיצוניות בעבר. הבדל אחד בין הקיצוניות של ימינו לבין זו של — נאמר — אבירי מסעות הצלב, הוא בעוצמת החשיפה אליה: האדם מן השורה נחשף היום בעוצמה ובתדירות רבה לקולות מן הקצוות, דרך המדיה על שלל ערוציה, ובמיוחד המדיה המקוונת והחברתית. כך, קולות שוליים מגיעים להרבה יותר אנשים, הרבה יותר מהר, ובקולניות רבה יותר. אולי זה עוזר להסביר מדוע בכל מסעות הצלב גם יחד השתתפו כ-30,000 אבירים, בעוד שלצבאות דאעש התנדבו כנראה מעל 200,000 איש.

הבדל נוסף בין הקיצוניות של העידן המודרני לזו של תקופות מוקדמות יותר קשור באופי הריאקציונרי שלה. קבוצות קיצון רבות משקפות דחייה של המודרנה. המאה ה-21 הובילה לשיפור עצום ברמת החיים, אבל היא גם הובילה לפירוק מערכות תמיכה מסורתיות, קהילות וזהויות. תרבות הצריכה זלגה גם אל עולם הזהות שלנו, ולעיתים, בסופרמרקט הזהויות והאפשרויות שבו אנו חיים, אנו חשים ניכור, בלבול, תלישות וחוסר משמעות. ויקטור פרנקל כתב: "הריק הקיומי הוא חזיון נפרץ במאה העשרים… לא יארכו הימים והאדם לא ידע עוד מה הוא רוצה לעשות" (1970, עמ' 129), ואילו הפסיכולוג אירווינג יאלום (2011) ציין שמשנה לשנה גדל מספר המטופלים המגיעים אליו עם תלונות הקשורות להעדר תחושת משמעות בחיים.

זהו המצע שעליו פורחת הקיצוניות בת-ימינו, שכן היא מציעה פתרונות ברורים וחד-משמעיים, קבוצות ייחוס מלוכדות (שגם דוחות את האחר, בדרך כלל, ויש בכך עוד גורם לחיזוק תחושת הערך העצמי), וזהות משמעותית; כל אלה מוּצעים לאנשים שחשים בודדים, מבולבלים ומנוכרים. כך קורה שדווקא בעידן החירות פורחות קהילות פונדמנטליסטיות דתיות ולאומניות, ושדווקא בתקופת האפשרויות האינסופיות מתרבים האנשים שמוותרים מרצונם על חירות הבחירה שלהם. חוקרי קיצוניות מבחינים בין שתי סדרות של גורמים המובילים אנשים למצוא בית בקבוצה קיצונית: "גורמים דוחפים" הם הנסיבות שדוחפות אנשים אל זרועות הקיצוניות, כמו, למשל, חוויות של הדרה ואפליה, חוסר שוויון, צמצום זכויות ומרמור על פגיעה היסטורית או אחרת. "גורמים מושכים" הם אלו שמטפחים את ה"סקס-אפיל" של הקיצוניות עבור הפרט על ידי סיפוק שירותים ותעסוקה, מוצא לתחושת קיפוח, הבטחה לצדק ותקווה, וגם קבלה ותיקוף חברתי למצטרפים אליהם.

מעבר לכול, האידאולוגיה הקיצונית מבטיחה משמעות ברורה ופשוטה. זה מחמם, זה מרגש, זה מלהיט, קצת כמו טוסטר. האם אין ברירה אלא להכיר בכך שהמתינות, שהיא הניגוד של הקיצוניות, היא קרה ומדכדכת כמו מקפיא? לדעתי, התשובה לכך שלילית.

ג. מדוע אין המתינות דומה לגלידה פרווה?

גם ערך המתינות נמצא איתנו מימים ימימה. באופן מעניין, אותן הדתות שדחפו לקנאות גם העניקו למתינות שיווק אגרסיבי, אם כי ניתן להניח שאת המתינות קידמו מנהיגים אחרים בתוכן.

פרקי אבות, אוסף אמרות החוכמה של המשנה, נפתח בהיגד הבא: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין…" (משנה, אבות א', א'). לא רק שנאמר לנו שכדי להיות שופט מוצלח המתינות היא הכרחית, אלא שזהו הערך הראשון המוזכר בפרקי אבות. אך מהי אותה מתינות? כדי להבין זאת נפנה לפירושו של הרמב"ם לפרקי אבות.

כחלק מהקדמתו לפרקי אבות תיאר הרמב"ם את תורת "דרך האמצע", שמעניקה מקום מיוחד לערך המתינות. לפי גישה זו, שבה אחז גם אריסטו לפניו, המידות הטובות הן מידות האמצע, והן מהוות מיצוע בין שני קצוות. למשל, גבורה היא המיצוע של פזיזות ופחדנות, ובעוד שני הקצוות הם שליליים, הרי שהשילוב ביניהם מוביל למידה טובה וראויה. נדיבות היא נקודת האמצע הטובה בין הפזרנות לקמצנות, וכן הלאה. ומסכם הרמב"ם: "כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכון אל אמצעותם, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השם יתברך וישיג אל טובו" (שמונה פרקים, פרק ד').

גם באסלאם עקרון דרך האמצע הוא אחד הרעיונות המרכזיים, והוא מכונה "וַסַטִיַּה". לפי עיקרון זה, הדרך האמצעית היא הדרך הטובה לפרט וגם לאומה, בעוד כל קיצוניות ומשיכה לקצוות היא מסוכנת ואינה רצויה בעיני האל (ראו למשל סורת אל בקרה 143).

ליבמן, במאמרו על הקנאות הדתית שהוזכר לעיל, מסביר שאלמלא היה בדת גם כוח שדוחף למתינות, הייתה הדת מכלה עצמה לדעת באש הקנאות והקיצוניות. הכוח המתון נובע מהמקום הפרגמטי והריאליסטי של מוסדות הדת. הוא כרוך במעורבות של הדת בתוך החברה, המדינה והתרבות. ככל שהדת היא חלק אורגני יותר מהחברה, כך מוגבלת משיכתה לקיצוניות. באופן פרדוקסלי, קיצוניות דתית גוברת ככל שחלה התפרקות במערכות החברתיות המקיפות אותה, או לחלופין, ככל שהדת נדחקת לשולי החברה, למשל בתקופות של חילון. אם כן, מה מאפיין בכל המקרים האלה את המתינות? האם חוסר הלהט הוא המרכיב המשותף שלה? האם הפשרנות והוותרנות על כל עיקרון ואמונה הן המונחות בבסיסה? לא ולא.

המתינות אינה דומה לגלידה פרווה, שהיא "לא פה ולא שם". נכון יותר לדמותה לגלידת בן אנד ג'ריס שיש בה מכול וכול: גם בננות, גם אגוזים, גם שוקולד (וגם קלוריות…). במילים אחרות, הדבר המאפיין את המתינות הוא המוכנות לשלב שיקולים מנוגדים, ערכים סותרים וצרכים מרובים ושונים. במקרה של השופט, עליו להתחשב במגוון טיעונים. במקרה של תורת המידות, יש לבצע מיצוע בין תכונות מנוגדות. במקרה של דתיות מתונה, מדובר בגישור בין המחויבות לאדם לבין המחויבות לאל. ובמקרה של מתינות פוליטית, מדובר בעמדה מורכבת, שלוקחת בחשבון פרספקטיבות מרובות. המתינות היא אחד מהפתרונות התרבותיים שנמצאו לאתגר הריבוי; ריבוי אנשים, ריבוי דעות וריבוי ערכים. במקום שבו יש "הרבה", שם נמצא את המתינות, הקוראת לנו להכיל את הריבוי הזה, למצע אותו, לתכלל אותו ולאפשר אותו. האדם המתון מבין שאחת הסכנות הגדולות של האידאולוגיה היא הנוקשות. היטיב לתאר זאת יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
/ פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
/ כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים / אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
/ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם / שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
/ אֲשֶׁר נֶחְרַב                                                                                      (שירים 1948 — 1962)

מול עקרון הצדק המוחלט, מתינות היא פרגמטית והומניסטית. היא מציבה את האדם ואת צרכיו לפני העיקרון וערכיו. מתינות היא מרחב לריבוי קולות, והיא שואפת לאפשר מקום לכולם. אשר על כן, מתינות היא מורכבת, וכבר אמרנו שמדיה חברתית לא ממש בנויה למורכבות. אז מה עושים? איך מחנכים למתינות מבלי להפוך גם אותה לעיקרון אבסולוטי? ואיך מחנכים למורכבות בעידן הטוויטר והטוסטר?

ד. איך ניצחה השמש את הרוח

מסופר שהרוח והשמש ראו פעם אדם הולך ברחוב ולראשו כובע, וערכו התערבות — מי מהן תצליח לגרום לו להסיר את כובעו. הרוח ניסתה ראשונה. היא נשבה ונשפה בעוצמה, אך בכל פעם שהכובע החל לעוף, נאחז בו האדם במשנה כוח ושמר עליו. הגיע תור השמש. היא האירה בנחת על העולם, ותוך מספר רגעים חש האדם שנעים וחם לו, והוריד ברצון את כובעו. השיטה שהייתי מציעה כבסיס לחינוך למתינות אינה כרוכה במלחמה בקיצוניות, שהרי ברגע שהשבנו מלחמה, עברנו לשדה הלהט של הרדיקליזם, ושם דיננו להפסיד. השיטה שאני מציעה היא שיטת השמש: לשכנע בדרכי נועם, לספק את הצרכים הלא-נענים של המתחנך, ולוודא שהבהרנו למתחנכים במה טמון ההבדל האמיתי בין מתינות לקיצוניות ובמה אינו טמון. ההבדל אינו טמון במידת המחויבות לעקרונות. למעשה, הרעיון שאם משהו חשוב לך אז אתה משקיע בו — משותף לקיצוניות ולמתינות. אפשר להיות אקטיביסט, אפשר שיהיה מאוד אכפת, אפשר לחוות זהות בטוחה ושייכת, מבלי להיות רדיקלי. אפשר לעשות את כל אלו גם מהמקום המתון. ההבדל בין קיצוניות למתינות אינו ההבדל בין מחויבות והעדרה. ההבדל האמיתי בין השתיים הוא בעמדה הננקטת כלפי מציאות הריבוי, או במילים אחרות, בנכונות להכיל שונות ומורכבות בעולם  (Novis-Deutsch, 2013, 2015, 2018).

אני רוצה להציע שהשיטה לחנך למתינות עוברת דרך ששת המרכיבים הבאים: הכשרה קוגניטיבית לחשיבת "גם וגם"; קידום החשיבה הביקורתית והספקנית; הכשרה רגשית לשכלול יכולות האמפתיה; הכשרה חברתית לאחווה ולסולידריות עם האחר; הכשרה לחשיבה רציונלית ולנטרול חשיבת "סכום אפס"; והכשרה להפנמת ערכם של מתינות ופלורליזם.
להלן אציע פירוט של מרכיבים שניתן לשלב בתוכנית חינוכית כזו. באופן אידיאלי, מדובר בהכשרה שהתלמידים יעברו בגילאים שונים בהתאם לרמתם ההתפתחותית, לאורך כל שנות לימודיהם, כך שבסופה יהיו להם הכלים לעמוד מול הפיתוי שבקיצוניות בעזרת הרגש, השכל והסולידריות החברתית.

1. הכשרה קוגניטיבית: הכוונת המתחנך מחשיבת או-או לחשיבת גם-וגם. הכשרה זו כוללת מעבר מחשיבה דיכוטומית לחשיבה מורכבת, על ידי תרגול חשיבה יצירתית וזיהוי מורכבות במציאות, ועל ידי התמודדות עם גירויים רב-משמעיים. זאת מתוך מטרה להבין מה גורם לאדם אחד לראות את המציאות בצורה זו ולאחר לראותה בצורה אחרת. למשל, אפשר להזמין תלמידים לזהות מרכיבים מרובים בזהות האישית שלהם, ולערוך רפלקציה על אופני ההתמודדות שלהם עם נקודות של עימות בין זהויות אלו (Liht & Savage, 2013). כך יוכלו לגזור קל וחומר; אם הם מרובי פנים ובעלי זהויות מרובות, עד כמה רבת-פנים הינה המציאות האנושית. ואם הם מכילים סתירות פנימיות והתנגשויות ערכיות, עד כמה מרובות הסתירות הללו במרקם המציאות האנושית. הבנות אלו יובילו אותם לחשיבת גם-וגם.

2. קידום החשיבה הביקורתית: הכשרה לספקנות. בעידן נתיבי המידע המהירים, אחד הכישורים החשובים ביותר שנוכל להקנות למתחנכים הוא ההרגל להטיל ספק, שהוא הבסיס לחשיבה ביקורתית. הטלת ספק אינה חוויה רגשית פשוטה, ולכן חשוב להפוך אותה להרגל מגיל צעיר. המתחנכים ילמדו לשאול עד כמה מקור המידע אמין ומהימן, האם ניתן למצוא טיעוני נגד, האם תהליך ביסוס המידע הוא משכנע, ואילו פרשנויות אלטרנטיביות ניתן להציע לכל ממצא שנקרה בדרכם.

3. הכשרה לאמפתיה: העצמת היכולת לחוש רגשות, להבין הבעות, ולדמיין עמדות של האחר. הכשרה זו תתמקד בהעצמת היכולת הרגשית של המתחנכים לחוש את הזולת, לשים עצמם בנעליו; ייעשה מאמץ לחדד את ההבנה הרגשית של האחר דרך דיבורו, הבעות פניו ומסריו הלא-מילוליים. המתחנכים יתמודדו עם האתגרים הרגשיים שמונעים מהם לנהוג באמפתיה. בנוסף, ילמדו על תפקיד ההקשר בפרשנות המציאות, ויבינו שלהקשר ולפרספקטיבה ישנה חשיבות רבה בפירוש הגירוי ומשמעותו. התלמידים ילמדו להמיר משפטים מהותניים (אנשים X הם תמיד Y) במשפטים הקשריים (בנסיבות מסוימות, אנשים X ינהגו בצורה Y, אבל הם ינהגו אחרת בהקשרים אחרים), וילמדו על טעות הייחוס הבסיסית שגורמת לנו לייחס כוונות רעות לאחרים ונסיבות לא מוצלחות לעצמנו.

4. הכשרה לסולידריות: הכוונת המתחנך מתחרותיות להעצמה הדדית ומלעומתיות לאחווה. הכשרה זו תכלול זיהוי מכנים משותפים בקרב אנשים ממעגלי זהות שונים, מתוך כוונה להבין שבאימוץ מבט ממעוף הציפור מתחוור כי כולנו אחים באנושיות. התלמידים יצפו בסרטונים על אנשים בעלי סגנון חיים שונה משלהם, יבצעו תהליך אינטרוספקציה שבו הם בודקים מה מאיים עליהם באחרוּת, ינסו לדמיין את המציאות מנקודת מבטם של אותם אחרים, יתבקשו לזהות מכנים משותפים רבים ככל האפשר בינם לבין אותם אחרים, וייצרו תחושת זהויות משותפות מעבר לקבוצות (Cross-cutting identities).

5. הכשרה בחשיבה רציונלית: פירוק מנטליות סכום אפס בעזרת תורת המשחקים. המתחנכים ילמדו שהמציאות
האנושית היא מציאות של סינרגיה והעצמה הדדית, שהמצבים הטובים ביותר הם כאלו שבהם כולם זוכים (win-win mentality), ושבשיתוף פעולה העוגה עצמה גדלה, כך שהמשחק האנושי הרצוי הינו positive sum game.
בתשתית שתי התפיסות נמצאת מנטליות שפע (abundance mentality). כאשר המתחנכים יבינו מה המשמעות
של משחקי סכום אפס, משחקי סכום חיובי ומשחקי סכום שלילי, ומדוע האסטרטגיה הטובה ביותר היא שיתוף פעולה, הם יוכלו לחשוב בצורה יצירתית כיצד להפוך משחקי סכום אפס למשחקים שאינם סכום אפס.

6. הכשרה ערכית: ממוניזם לפלורליזם ומקיצוניות למתינות. בשיעורי היסטוריה וספרות ילמדו התלמידים להבין את ההשלכות של מצבים שבהם חברות אימצו ערכים אבסולוטיים על חשבון זכויות הפרט, כולל תקופות אפלות שהסתיימו באירועי רצח-עם. התלמידים ילמדו על אופנים שונים להתמודדות עם ריבוי ערכי ותרבותי, וילמדו על ערכה של המתינות בספרות החוכמה העולמית, הפילוסופית והדתית.

ה. סיכום: לא להאכיל את המפלצת

אגדה של שבט הצ'רוקי מספרת שזקן השבט ישב עם הילדים לילה אחד סביב למדורה. "אתם יודעים", הוא אמר להם, "כל חיי מתרוצצים בתוכי שני זאבים, ומרגע שאני זוכר את עצמי השניים נמצאים בקרב. זאב אחד הוא אפור וזועם, כי הוא תמיד בטוח שהוא צודק, ורואה הכול רק מנקודת מבט אחת. הזאב השני הוא זהוב ומפויס, והוא מסתכל על העולם מתוך הבנה והכלה". הזקן הסתכל על הילדים. "גם בתוך כל אחד מכם חיים זאב זהוב וזאב אפור, וגם אצלכם הם נמצאים בקרב". הילדים הקשיבו בעיניים פעורות. לבסוף אמר אחד הילדים: "אבל, סבא, איזה זאב ינצח בסוף?" חשב הזקן, וענה: "בני, ינצח הזאב שאותו תאכיל". הסיפור הזה מזכיר לנו כל מיני תובנות חשובות, למשל — שאין אנשים שהם הזאב הרע, ואנשים אחרים שהם הזאב הטוב, אלא שבכל אחד מאיתנו קיימים שניהם; שאת הזאבים הללו אפשר להחליש אבל לא להרוג, ושהקרב בין קיצוניות למתינות הוא מורשת אנושית — קללה וברכה — שנישא עימנו עד יום מותנו. אבל התובנה הגדולה של הזקן ההוא משבט הצ'רוקי הייתה שהשגשוג של זאב זה או אחר בתוכנו הוא תוצר של הבחירה שלנו לאפשר זאת. האופן שבו מאכילים נטייה אנושית או אחרת היא דרך חינוך: כאשר אנחנו מחנכים את עצמנו, את ילדינו ואת תלמידי המדינה שלנו, אנחנו נותנים להם צידה לנטייה אנושית טבעית זו או אחרת. לכן, את הזאב הזהוב חשוב להאכיל באופן עקבי, מגיל צעיר, בתפריט שמניתי לעיל: תפריט של ראייה רב-ממדית ומורכבת, חשיבה ביקורתית, אמפתיה לאחר, סולידריות חברתית, חשיבה רציונלית והכשרה לערכי מתינות. אבל יש עוד דבר שחשוב לעשות: להימנע ככל שניתן מהאכלת הזאב האפור. מניתי שתי סדרות של גורמים שמחזקים את הקיצוניות: גורמים דוחפים וגורמים מושכים. לא מספיק לחנך. עלינו לטפל בתשתיות שדוחפות אנשים לקיצוניות, ולהציע מענה פחות מסוכן לאותם הצרכים שמושכים אנשים לאידאולוגיות קיצוניות. נדמה לי שהשילוב הנכון ייתן הזדמנות אמיתית למתינות לצמוח בגינתנו. ולבסוף, הבטחתי תשובה לשאלה, איך הפריזר יכול לנצח את הטוסטר. הפתרון פשוט: אם ננתק את הטוסטר מהחשמל, הוא יאבד את מקור כוחו. אם נפסיק להאכיל את הקיצוניות, אולי תתחיל המתינות לפרוח. 

ד"ר נורית נוביס דויטש היא חוקרת ומרצה בחוג ללמידה, הוראה והדרכה באוניברסיטת חיפה, עד לאחרונה מרצה בכירה במדרשת חנתון.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »