מעוף הציפור

"עשה אוזניך כאפרכסת" – על אמת ופלורליזם בעולם המכינות

יואב אנדי

האם אפשר לחתור לאמת במכינה, או שאנחנו מצווים לחנך לאמיתות מרובות? האם כל דעה ואורח יכולים להיכנס בשערי המכינה? מהם גבולות הפלורליזם במכינות הקדם-צבאיות?

למה החלטנו להקים את חנתון? לפני כחמש-עשרה שנה חיפשנו, אני ואשתי, קהילה שתתאים למשפחתנו. היה ברור לנו שאנחנו מחפשים קהילה שיש לה משימה, ושתהיה מעורבת – קהילת דתיים וחילונים. בדקנו יישובים שונים, ולאט לאט הבנתי שבכל מקום כזה אני גורם לאי-נוחות מסוימת, או שאני חש אי-נחת. מדוע? בגלל זהותי הדתית-מסורתית (הקונסרבטיבית). ההחלטה לחיות ביישוב מעורב כרוכה תמיד – בצד הפתיחות הגדולה – גם באתגר להמשיך להאמין שאצליח לחנך את ילדיי בדרכי, למרות האפשרויות האחרות שנוכחות במרחב היישובי. על כן יכולתי להבין את הדתיים בכל יישוב מעורב שבו ביקרנו, שהיה חשוב להם לשמור על גבולותיהם; ובכל זאת, הדבר הקשה עליי יותר מאשר חשבתי. מי שמדבר בשפה שחוצה את גבולות ההגדרות של דתי-חילוני מתקבל במתח רב ובחשש. כך הפציעה בי ההבנה שאינני יכול לחיות במקום שהחתך שלו הוא חילוני-דתי, אלא רק במקום שאוחז בתפיסה רחבה של כל אחד מהם – יישוב של דתיים וחילוניים מכל הזרמים, מקום שיש בו ריבוי תפיסות ואורחות חיים. אלו מרכיבי זהות שלא יכולתי להתפשר עליהם.

לאחר שהקמנו מחדש1 את קיבוץ חנתון, יצאתי לדרך עם שותפים יקרים נוספים להקים את מדרשת חנתון ובתוכה המכינה. איזו מכינה נקים? מכינה שמבטאת את אותה תפיסת עולם שתיארתי לעיל. כך הצטרפתי לפני עשור לעולם המכינות ולשיח חוצה המגזרים של ראשי המכינות, שיח שפעמים הוא קסום ומרגש, ופעמים רדוד ומאכזב, אך תמיד טעון רגשות ולהט. השאלה הגדולה היא אם השיח הזה מוביל למקום טוב יותר למדינתנו ולעולמה של התורה.

פלורליזם או סובלנות?

אנשים רבים רואים את התפיסה הפלורליסטית ככזו שאין בה אמת, כזיוף. טענתם נגד האוחזים בה היא שהם משתמשים בפלורליזם כל עוד הם יכולים לומר את עמדתם, אך אינם מקבלים באמת דעות שמנוגדות לעמדתם. זהו הזיוף הליברלי, כך משתמע, חוסר כנות שמסתתר מאחורי עמדות פתוחות ופלורליסטיות.

הרב חיים נבון מציג את הביקורת הזאת במילים חריפות:

אדם יכול להצהיר חגיגית שאין אמת אלא רק נרטיבים, אבל כשמדובר בתחום היקר ללבו הוא אינו יכול באמת להאמין בזה. התוצאה היא שאנשים מפנים את משאבי הפתיחוּת הנפשית שלהם רק לתחומים שאינם מעניינים אותם באמת, בדרך כלל לענייני פולקלור כמו מאכלי עמים או מוסיקת עולם. בתחומים השולִיים האלו הם מפגינים פתיחות מוחלטת, בעוד בכל תחום אחר הם קנאים, הרודפים במשטמה את יריביהם הרעיוניים. (חיים נבון, המילה החשובה שיצאה מהאופנה2)

הוא ממשיך ומציע לוותר על הפלורליזם ולהעדיף את העמדה הסובלנית:

אני חושב שיש אמת אחת. יותר מזה: אני חושב שאני צודק ואתה טועה. אבל אני יודע שאתה חושב להפך, וכדי שנוכל לחיות כאן ביחד באופן סביר, כדאי שכל אחד מאיתנו יוכל לבטא את עמדותיו וערכיו […] זה אינו רלטיביזם, זה אפילו לא פלורליזם. זו מילה קטנה וצנועה שלצערי קצת יצאה מהאופנה – סובלנות. (נבון, שם)

אני מבקש להציג עמדה מורכבת יותר, שאוחזת בפלורליזם אך אינה מוותרת על הכרה בקיומה של אמת.

התפיסה הפלורליסטית אינה מניחה יחס היררכי בין אמיתות ושקרות, בין טוב לרע. העמדה הפלורליסטית המינימליסטית, שאכנה 'פלורליזם חלש', מניחה שיש טוב אחד, אלא שאין ביטחון שהוא מצוי כבר בעמדה מסוימת. כל העמדות המשתתפות בשיח הפלורליסטי הן מועמדות טובות לגלם טוב זה. (אבי שגיא, על מתחים בין דתיים וחילוניים3)

כמו הרב נבון, גם אני סבור שאדם קרוב אצל עצמו, וכל אחד רואה מורכבות בנושאים שקרובים לליבו ולא באלו שרחוקים ממנו, שבהם הוא יתריע על זיוף וצביעות. אלא שנדרשת עמדה יותר מורכבת מסובלנות; נדרש כאן פלורליזם חלש, דהיינו – ישנה אמת, ואני אלחם על האמת שלי, אך בד בבד אני יודע שאין ודאות בכך שהאמת נמצאת רק אצלי ואצל אלו שכמותי. מסובך? כן, אבל מכיוון ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", עלינו להיענות לאתגר ולהתמודד עם מורכבות זו.

מהם הגבולות?

האם אפשר לחתור לאמת במכינה, או שאנחנו מצווים לחנך לאמיתות מרובות ולפלורליזם? ואם אמנם חלק מעולם המכינות הכלליות מחזיק בתפיסה פלורליסטית, האם כל דעה ואורח יכולים להיכנס בשערי המכינה? מהם גבולותיה? האם יש להגביל את השיח, ואם כן – היכן יעבור גבול זה?

לא פעם אנו שומעים על מכינה שמבטלת ציבורים שלמים במדינת ישראל, ומדרגת אותם אידאולוגית על-פי מידת האמת שיש בהם, לדעת אנשי המכינה. הדירוג הזה עשוי להתמקד בציונות חילונית מול ציונות דתית, או בסוגיות פוליטיות; מבטלים דעות, מתייחסים לארגונים שונים כבוגדים, משת"פים וכיו"ב.

בחנתון איננו עוסקים בשאלה "מי לא ייכנס למכינה?" כי לתפיסתנו כל אחד יכול לבוא ולהשמיע את התורה שלו. השוני אינו מפחיד אותנו, אין שום כסות על עיני החניכים והחניכות. אבל כן נשאל "מה לא ייכנס למכינה?" והתשובה היא: הגבול עובר בעמדות שמבטאות אלימות, גזענות וסרבנות. עמדות כאלה לא נאפשר שייכנסו אלינו.

אלימות – האלימות אינה חלק מחוקי המשחק, ולא נאפשר לחניכינו להיפגש עם ארגון שמשתמש באלימות בדרך הפוליטית והחברתית שלו.

גזענות – תפיסה הגורסת שיש מי שנחות ממני, אינה יכולה להיות חלק מאמת כלשהי שאנחנו יכולים להכיר בה או לקבלה.

סרבנות – אף אם באופן פרטי אני סבור ששאלת הסרבנות לשרת בצבא היא חלק מהשיח בחברה הישראלית, כמכינה קדם-צבאית לא נביא אנשים שמטיפים לא להתגייס.

למכינות שונות גבולות שונים להכלה של דעות המנוגדות לעמדותיהן. כבר שנים רבות ברור בעולם המכינות אילו מכינות מוכנות להתארח ואילו רק לארח; אילו מכינות מוכנות ללמוד לעומק בבית המדרש את התפיסה של השונה מהן ואילו מכינות אינן מוכנות להכניס לבית המדרש שלהן תפיסות אחרות משלהן, שהן שופטות כשגויות או פסולות; אילו מכינות יהיו מוכנות לשוחח ברמת ראשי המכינה או מוריה אבל לא לחבר את תלמידי המכינות ללימוד עומק משותף. אני איני פוסל את מי שפוסל אותי, כלומר את דרכי, וכך חניכי המכינה שלנו ייפגשו עם מכינות אחרות או מגזרים אחרים באוכלוסיה, שלא היו באים לבקר אצלנו או ללמוד מאיתנו.

חשוב לנו להכיר את החברה הישראלית ואת התפיסות השונות הנוכחות בה – לא כביקור אנתרופולוגי, אלא מתוך אמונה שהתפיסות האלה הן חלק מהאמת. איני חושש שהחניכים שלנו ישתכנעו ממי שייפגשו, שכן גם אם יבחרו באורח חיים אחר, או בתפיסות שונות, לא נראה בכך "בגידה בערכים" או כישלון חינוכי, משום שלתפיסתנו גם זו חלק מהאמת והיא לגיטימית. אך אם בוגר שלנו יפסול כל תפיסה שאינה מה שהוא בחר – בכך נראה כישלון. בוגרי המכינה יכולים וצריכים כמובן לבחור באיזו דרך חיים שירצו, אבל אם הם יוותרו על הדמוקרטיה (בתפיסה שערבים יהיו תושבים שאינם אזרחים) – זה כישלון; ומאידך גיסא, אם יוותרו על מדינה יהודית – גם זה כישלון. נתגאה בהם אם ינקטו דעה משלהם, אבל בלי לפסול אחרים, ובמיוחד כשיבינו שהם יכולים להיבנות ולהרוויח מדעה שונה ואמת אחרת.

אנחנו מוכנים לשמוע במכינה דעות רבות שמנוגדות לעמדות צוות המכינה ואף לתפיסת מדרשת חנתון בכלל, אך עם זאת – אם לא נציב גבול הרי זה כאילו שנאמר שאין אמת כלל, ואם אין חתירה לאמת הרי שהכול מותר, ומכאן קצרה הדרך לניהיליזם ולהתפרקות החברה מלכידותה ומערכיה.

ואני עדיין חותר אל האמת, מתוך אותו פלורליזם רך. ולכן חשוב לי להשמיע את קולי, אך חשוב לי גם לשמוע קולות אחרים; אני חושב שלא כל האמת מצויה אצלי, ובה-בעת עליי להילחם על האמת שלי ולא להפסיק לחתור לבירור האמת. תפיסה פלורליסטית כזו אינה מרדדת את השיח או מטשטשת את הזהות אלא מעמיקה אותם, וכשמעמיקים את הזהות דרך שיח גם יוצרים קשר עם האחר והשונה ממך.

עולם המכינות

אציג שתי דוגמאות לדילמות שהפלורליזם מציב:

באחת המכינות ביקשו החניכים לשמוע לצד ניצול שואה, גם מכחיש שואה. האם בשם הצורך באיזון ובמגוון דעות יש לאפשר זאת? במקרה זה ראש המכינה לא הסכים לכך. החניכים התקשו להבין הן את הרגישות והן עד כמה חשובה חתירה לאמת, ושהכחשת שואה חורגת מכל אמת אפשרית, גם בטווח הפלורליסטי ביותר.

בכל שנה מתקיימת במכינת חנתון "סדרת יהודה ושומרון". באחת השנים התעורר דיון בקרב הורי החניכים אם יש לקיים מפגשים רבים עם ארגוני ימין ומתנחלים; חלק מההורים תופסים את יהודה ושומרון כשטחים כבושים ורואים בישיבתנו שם שליטה בכוח על עם אחר, כך שהביקור, לדבריהם, אינו תואם את ערכי המוסר שלהם. מנגד היו הורים שהתנגדו בחריפות לעצם המפגש עם ארגוני שמאל, שאותם הם ראו כקיצוניים. האם גבול הפלורליזם צריך להימתח לאורך הקו הירוק? בתגובה נטען שהחניכים בחרו להגיע לשנת המכינה כדי לנסות "לצאת מהקופסה" – להכיר את עצמם, אך גם להכיר קהילות, אנשים ומקומות, כחלק מהפסיפס המורכב שמהווה את החברה הישראלית. כדי "לצאת מהקופסה" יש להכיר את הקופסה הקיימת. וכך אכן נעשה במכינה.

במועצת המכינות הקדם-צבאיות יושבים זה לצד זה ראשי מכינת עלי ומכינת רבין, ראשי מכינות ימניים ושמאלניים, דתיים וחילונים. זה אינו מראה נפוץ בישראל, וזה נשמע פלורליסטי מאוד. יתרה מזאת, כל 53 ראשי המכינות הקדם-צבאיות חתמו בשנת 2018 על אמנת שותפות שמצהירה על היעדים, ההסכמות וגבולות האתיקה שמחייבים את כולן. בין השאר מופיעים באמנה הסעיפים הבאים:

  • המכינות מחנכות לכך שבמדינת ישראל היהודית והדמוקרטית תתקיים חברת מופת, מתוך מחויבות למורשת היהודית ולערכי הדמוקרטיה ברוח מגילת העצמאות.
  • המכינות מקבלות על עצמן לקיים שיח ענייני ומכבד גם בעת מחלוקת, תוך הימנעות מביטויים פוגעניים כלפי אנשים וקבוצות בחברה הישראלית בכלל ובעולם המכינות בפרט, כגישה עקרונית וכמודל עבור החברה הישראלית.

מה עושים כאשר מתוך מועצת המכינות וחבריה עולים קולות שמתנגדים למתן אזרחות לערבים במדינה – עמדה שמנוגדת לסעיף הראשון הנ"ל? וקולות שכוללים עמדות פוגעניות כלפי אנשים וקבוצות בחברה, כגון להט"בים? או לחלופין כאשר מזהים עמדות שחותרות למדינה דמוקרטית שאינה יהודית? האם עצם הדיון אם המחזיקים בעמדות אלו יכולים להמשיך בחברותם בארגון – מבטא עמדה שאינה פלורליסטית, כפי שנטען בראשית מאמר זה?

עם כל עוצמתה של השאלה, ייתכן שהשאלה החשובה יותר היא אם היעד שלנו הוא רק לשבת יחד או לעלות קומה. האם התכנסנו רק לשאת יחד את האלונקה או גם לחיות ביחד ובשלום גם באזרחות? האם אפשר לא רק לכבד זה את זה אלא גם להכיר אלו את דעותיהם של אלו, ולא רק להכיר אלא גם לראות בדעות הללו ערך עבורי? האם נוכל לראות בפלורליזם יעד ולא איום?

כאמור, הפלורליזם החלש כולל חתירה לאמת, שאיני יודע אם היא מונחת אצלי או מצויה אצל מישהו אחר. לכן חשוב לי להכיר בדעות אחרות, מבלי לוותר על גבולות במכינה שלנו.

לב מבין לשמוע

"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת י"ב יא).
[…] שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?
[…] אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. (בבלי, חגיגה ג' ע"ב)

מומלץ לנו לשמוע את כל שלל הדעות הסותרות, משום שמקורן אחד, משום שמקורן אמת. לשם כך אנחנו נקראים להשתמש בליבנו כדי להבין את אשר אנו שומעים.

מדרשת חנתון מציעה למשתתפי התוכניות השונות, אשר בראשן המכינה, לקנות לב מבין לשמוע. היא פורשת מגוון דעות, ומאפשרת לעמדות מגוונות ואף סותרות – להישמע, להידון ולהתיישב על הלב. כל זאת מתוך אמונה שבכולן טמונה אמת, שבכל אחת מהן אפשר לגלות טוב משמעותי עבור כל אחד מאיתנו.

חברה דמוקרטית צריכה להכיל בתוכה קבוצות שונות אשר להן חלומות שונים, אבל החלומות חייבים להיפגש. לשם כך הפלורליזם חייב להיות מאבני היסוד בשיח שלנו.4 אם לא נחלום חלום משותף על אותה חברה, גם לא נוכל לבנות אותה. השינוי צריך להיות גדול עד כדי כך שהחלום עצמו ישתנה.

הרב יואב אנדי הוא מייסד וראש מדרשת חנתון, חי בחנתון.

הערות שוליים

  1. קיבוץ חנתון הוקם פעמיים; התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) הקימה אותו ב-1984, והקימה אותו בשנית בשיתוף גרעין משפחות ב-2009. חנתון הוא קיבוץ יהודי שוויוני המורכב ממנעד אנושי-דתי ממגוון הזרמים בעם היהודי.
  2. נבון, ח' (יוני 2019). המילה החשובה שיצאה מהאופנה. אפוק, 322. אוחזר מתוך https://epoch.org.il/.
  3. שגיא, א' (1999). על מתחים בין דתיים וחילוניים – בין שיח זכויות לשיח זהות. בתוך י' אחיטוב, נ' אילן, מ' בן-ששון, ג' זיוון וא' שגיא (עורכים), עין טובה – דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל (עמ' 408–432). הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה: ישראל.
  4. להרחבה בעניין זה עיינו בקובץ עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין: פלורליזם במדרשת חנתון, בהוצאת מדרשת חנתון, 2019.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »