מעוף הציפור

שעת חירום מוסרית: הסוטָה ואנחנו

ד"ר ענת ישראלי

תמונת המציאות אומנם מורכבת אבל יש לנו סיבות לדאגה עמוקה, שכן שעת החירום האמיתית שלנו איננה רק בריאותית וכלכלית, היא גם, ובעיקר, שעת חירום מוסרית. מה מכרסם ביסודות הצדק והאחריות ההדדית? מה מפורר את המרקם החברתי ומביא לחורבן? מסכת סוטה נותנת לנו כיוונים למחשבה

שנת 2020 תיזכר כשעת חירום עולמית ולאומית בעקבות מגפת הקורונה. ישראל עברה סגר מלא ממושך וסגר חלקי מתמשך, תוקנו תקנות רבות לשעת חירום, הוקמה ממשלת חירום כדי לטפל במצב, והמשבר הכלכלי רק בתחילתו.

כל זה ידוע היטב, אבל שעת החירום האמיתית שלנו קשה הרבה יותר. היא איננה רק בריאותית וכלכלית, היא גם, ובעיקר, שעת חירום מוסרית.

מהי שעת חירום מוסרית? מה מאפיין אותה? מה מהמאפיינים האלה כבר כאן? מסכת סוטה מסתיימת בתיאורי שבר חורבן הבית השני עם נפילת ירושלים ושרפת בית המקדש בשנת 70 לספירה. ממש לפני כן מובאים בה שורה של מאפייני שעת החירום המוסרית שקדמה לחורבן. המכנה המשותף של המאפיינים האלה הוא ביטול הדרגתי של מערכת החוק והחלשה מתמשכת של המנהיגות הפוליטית, המשפטית והרוחנית. למה נעלמים החוקים ונחלשים בעלי התפקידים? מה מכרסם ביסודות הצדק והאחריות ההדדית? מה מפורר את המרקם החברתי ומביא לחורבן? המסכת מפרטת, ולא פעם אחת אלא שלוש: תחילה בקצרה במשנה (סוטה ט', ט'–י"ב), אחר כך באריכות בתוספתא (סוטה י"ד, א'), ולבסוף בפירוט נוסף בתלמוד הבבלי (סוטה מ"ז ע"א–ע"ב).

הפירוט נתון בהקשר מעניין ולא בלתי רלוונטי: המסכת כולה עוסקת בדינה של ה"סוטה", כלומר באישה שבגדה בבעלה (סטתה), או שבעלה חושד בה שמא בגדה בו. היא מבוססת על פרשת הסוטה המקראית (במדבר ה' יא–לא). מפורטת בה פרוצדורה מורכבת שבשיאה הופכת לעל-טבעית, ומטרתה לבחון אם אכן בגדה האישה. הפרוצדורה מתקיימת במקדש בלבד – זה שכבר חרב, כפי שמפורט בסופה של המסכת – ותפקידה הוא רק בירור האמת לכאורה. העונש על בגידתה של האישה (או השכר על נאמנותה) ניתן משמיים ואינו בידי אדם.

רבות נכתב בדור האחרון על הטקס החריג הזה: על כך שבא בעיקר להרגיע בעלים קנאים ואלימים, על כך שכנראה מעולם לא התקיים במציאות,[1] ובעצם על היותו סוג של פנטזיה גברית של שליטה טובה יותר בשני מוקדי דאגה גבריים ידועים וכואבים: סוגיית הנאמנות – כלומר החרדה הגברית מפני מיניותה הבלתי ניתנת לשליטה מלאה של האישה, והשערת האבהות – כלומר חוויית חוסר הוודאות של גברים ביחס לאבהותם.[2]

אולם כאמור, לקראת סופה סוטה מסכת סוטה מעניינה המרכזי – דיניה של אשתו הנואפת או הנרדפת של בעל קנאי מדי – ועוברת לדון בנסיבות ששמו קץ לטקס ההוא בפרט, ולבית המקדש בכלל. כפי שהוזכר לעיל, הנסיבות הללו ממחישות את מאפייניה של שעת החירום הלאומית שקדמה לחורבן.

ושוב, למה משתנים החוקים, מתבטלים ההליכים ונחלשים בעלי התפקידים? מה מכרסם ביסודות הצדק והאחריות ההדדית? מה מפורר את המרקם החברתי ומביא לחורבן? התוספתא מונה שורה של תהליכים, שבכולם קורה דבר דומה: תופעה שלילית נדירה הופכת לנפוצה והמנגנונים החברתיים לא מצליחים לעצור אותה; התנהגות פסולה ואסורה הופכת לרווחת והמערכת נכשלת בפיקוח עליה; העבריינות צומחת בגרף מעריכי, ומגיעה להיקף שבו לא ניתן עוד למנוע את הפשיעה. לפי חז"ל, שעת החירום לא הייתה שעתה של קטסטרופה חיצונית. לא האויב החיצוני הוא הבעיה, לא רומא וגם לא איראן, לא נשק משוכלל וגם לא מחלה מסתורית. שעת החירום היא שעתה של קטסטרופה פנימית. קטסטרופה מוסרית. יתר על כן, שעת החירום אינה נובעת מהתנהגותו של מנהיג יחיד כזה או אחר שניתן לסלקו ולתקן את המעוות. היא נובעת מהתנהלותה של שכבה שלמה, אליטה רחבה של בעלי כוח ועמדה. בשל התרבותן, התרחבותן ותפוצתן המתגברת של נורמות חברתיות שליליות – נשחקות אמות המידה החברתיות ונחרבים בהדרגה המנגנונים הציבוריים והמשפטיים, ועימם גם מנגנוני החקיקה, הבקרה, הפיקוח והשיטור, שמבטיחים חברה תקינה וצודקת.

שעת החירום אינה נובעת מהתנהגותו של מנהיג יחיד, היא נובעת מהתנהלותה של שכבה שלמה, אליטה רחבה של בעלי כוח ועמדה

באילו נורמות מדובר? רשות הדיבור לתוספתא, סוטה י"ד, א':[3]

רבן יוחנן בן זכאי אומר:

  • משרבּוּ הרצחנין – בטלה [עגלה] ערופה, לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק; עכשיו רבו ההורגין בגלוי.

דומה שהרשימה מתחילה מהסוף, מהפשע החמור מכולם: בשעת החירום ההיא אפילו הרציחות נעשו לאור היום. המנגנון שנועד לכפר על מותו של אדם שלא ידוע מי הרגוֹ (דברים כ"א א–ט) מתייתר ומתבטל. הרוצחים רוצחים בגלוי, הם ידועים והם מתרבים.

  • משרבו המנאפין – פסקו מי מרִים, לפי שאין מי מרִים באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי.

גם הניאוף הופך לנורמה, וטקס הסוטה עצמו, נושא המסכת, שבמרכזו שתיית "מי המרים המאררים" (במדבר ה' כד) – גם הוא מתייתר. טקסים שתפקידם פיקוח חברתי, חיזוק נורמות המוסר הבסיסיות ושמירה על ההיגיינה הציבורית, נעלמים ומותירים חלל פרוץ ומסוכן במרחב הציבורי. מה ממלא את החלל?

  • משרבו בעלי הנאה – בא חרון אף לעולם ובטל כבוד תורה.
  • משרבו לוחשי לחישות בבית דין – נתעוותו המעשים ונתקלקלו הדינין ופסקה השכינה מישראל.
  • משרבו רואין לפנים – בטל "לא תכירו פנים במשפט, כקטֹן כגדֹל תשמעון" (דברים א' יז), ופסק "לא תגורו מפני איש" (שם), ופרקו מהן עול שמים, והמליכו עליהם עול בשר ודם…

שוחד, פרוטקציות, הדלפת מידע חסוי, בריתות חשאיות, איומים והפחדות – כל אלה משתקים את מערכת המשפט, ובריונים משתררים עליה. את משפט הצדק שמבוסס על אדני מוסר על-אנושי ואוניברסלי מחליף משפט שמבוסס על צרכיו של אדם בשר ודם, רב-כוח, המצוי בעמדת השפעה ושליטה, ולצידו עושי דברו. החלשת המערכת המשפטית פוגעת בלאום כולו. משמעותה חורגת מכותלי בית המשפט, ותוצאותיה הן דלדולה וזילותה של המדינה כולה:

  • משרבו "מקבל אני טובתך" ו"מחזיק אני טובתך" – רבו "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז ו), וסרחה כל מלכות כולה, ואזלא ונזלא [=והלכה ונזדלזלה]…

השחיתות הפנימית גורמת למלכות כולה להתדרדר ולהיחלש.

התוספתא ממשיכה ומונה תופעות שנשמעות מוכרות יותר ויותר. לא מדובר רק בפשעים מובהקים ובמערכת חוק שעוברת תהליך עיוות והשחתה. הבעיה מחלחלת גם לרבדים חברתיים ולהתנהגויות יומיומיות מאוד:

  • משרבו מושכי הרוק – נתמעטו התלמידים ובטל כבוד תורה.
  • משרבו היהירים – התחילו בנות ישראל לינשא ליהירים, לפי שבדורנו אין רואין אלא לפנים.
  • משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים – רבו מים מרים, אלא שפסקו.

מחוות גופניות קלות שמכוּנות "מושכי הרוק" (המרוקקים בחוצות בהפגנתיות) ו"נטויות הגרון" (המהלכות עם האף למעלה) מעידות על בעיה משותפת – יהירות. היהירות היא שגורמת לזלזול בתורה, בלמדנות, בדעת ובמדע. היהירות היא גם המקור לפרוטקציות ולבריתות המושחתות של אלה "שאינם רואים אלא לפנים" והם שהורסים את מערכת המשפט. והיהירות היא גם המקור להפקרות המינית הרווחת, שהביאה להפסקת טקס שתיית המים המרים.

אנחנו מתקרבים ללב הבעיה:

  • משרבו "אחרי בצעם לבם הֹלך" (יחזקאל ל"ג לא) – רבו "האֹמרים לרע טוב ולטוב רע (שמים חֹשך לאור ואור לחֹשך, שמים מר למתוק ומתוק למר", ישעיהו ה' כ).
  • משרבו "האֹמרים לרע טוב ולטוב רע" – נתמלא כל העולם כולו "הוֹי" "הוֹי" (שם).

דומה שעכשיו מגיעה התוספתא לעומק הקטסטרופה, שזעקות כאב וקריאות "אוי ויי" בוקעות ממנה. בליבה של שעת החירום המוסרית מצוי שבר עמוק ורחב ידיים במושגי הטוב והרע. כש"הכול הולך", כש"פייק ניוז" הופכים לכלי ניגוח רווח בכל נאום וריאיון, כשניסיון לחשוף את האמת נענה מיד במתקפה אישית, כשכל התנגדות עניינית נהדפת במטח של טענות כזב ועלילות שקר, כשחקיקה אינטרסנטית ומניפולטיבית מוצגת כדאגה לאזרחים וכתיקון עולם, כשכבר לא ניתן להבחין בין רע לטוב, כשהשקיעה המוסרית כה קשה עד שנדמה שכבר איננה ניתנת לבלימה, המחלוקות הפנימיות מעמיקות ומתרבות, והן מסתיימות בשפיכות דמים:

  • משרבו זחוחי הלב – רבו מחלוקות בישראל, והן-הן שופכי דמים.
  • משרבו מקבלי מתנות – נתמעטו ימים ונתקצרו שנים.

זחוחי הלב ומקבלי המתנות(!), המקצינים את המחלוקות הפנימיות שסופן להביא לשפיכות דמים, מובילים בפרק הבא של התוספתא לחורבן הארץ.

המפחידים אותי באמת הם זחוחי הלב האומרים לנו במצח נחושה על הרע שהוא טוב

התמונה העכשווית מורכבת מאוד בעיניי, ועוד רב המרחק בין תיאורי מסכת סוטה ובינינו. אנחנו לא שם. ראשית, אנחנו יודעים ששפע של אנרגיות נהדרות ומעשים טובים זורמים ללא הרף בכל חלקיה של החברה הישראלית, ובימי המגפה והסגר הם אף גברו מאוד. שנית, ריבוי מחלוקות איננו רע בהכרח. חז"ל לימדונו שמחלוקת היא ביסודה מצב בריא ורצוי, אם היא לשם שמיים, עניינית ואמיתית, ואם היא מתנהלת מתוך כבוד הדדי וללא אלימות. שלישית, נראה ששפיכות הדמים הממשית עוד מטופלת ברובה בדרך כלל. אבל יש לנו סיבות לדאגה עמוקה.

כשהמערכת משופעת בשיקולים אינטרסנטיים של מקבלי ומחזיקי טובות; כשהטונים האלימים של המחלוקות הפנימיות הולכים ומחריפים והרשתות החברתיות מגבירות מאוד את עוצמתם; כשסך כל הפגיעות האישיות, העיוותים הרבים והעוולות הקשות מצטבר למסה קריטית – הדברים הללו מהווים סכנה מחמירה והולכת לעצם קיומה של המערכת כולה.

ברם המפחידים אותי באמת הם זחוחי הלב האומרים לנו במצח נחושה על הרע שהוא טוב, על החייבים בדין שזכותם למלא תפקידי הנהגה, על גיבורי ישראל שהם עוכרי ישראל, על יריבים פוליטיים שהם בוגדים. זחוחי הלב המסמנים את מטרותיהם ומשתלחים בהם בשקרים ועלילות, החותרים בגלוי לערעור מערכות החוק והמשפט, המסבירים כי נאצותיהם הרעות הן צודקות וטובות, הם-הם המגפה האמיתית שלנו. הם היוצרים כאן שעת חירום מוסרית שבה מיטשטשים ללא הכר הרע והטוב, הצדק והעוול. אלה עלולים להמעיט את ימינו ולקצר את שנותינו. אלה מסכנים את המשך קיומנו כאן ומקרבים אותנו לשפתה המאיימת של התהום. את התופעות האלה אנחנו חייבים לעצור ולתקן. את הסחף הזה עלינו למהר ולבלום. זוהי שעת החירום הממשית והמסוכנת שלנו. שעת חירום מוסרית.

[1] ראו בעיקר אצל רוזן-צבי, י' (2008). הטקס שלא היה : מקדש, מדרש ומגדר במסכת סוטה. ירושלים: מאגנס.

[2] O'Brien, M. (1981). The politics of reprodauction. London and New York: Routledge & Kegan Paul, pp. 8–12.

[3] מהדורת ליברמן, עמודים 235–238, בדילוגים ובשינוי סדר קל.

ד"ר ענת ישראלי היא מרצה בכירה במדרשת חנתון, עוסקת במגדר בתלמוד וכותבת בימים אלה פירוש פמיניסטי לפרק האחרון של מסכת קידושין. דיקנית הפקולטה לחינוך במכללה האקדמית ׳אורנים׳ לשעבר.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

שם המאמר

תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן

קרא עוד »

שמעו נא – נבואת הזעם מתעוררת

הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה

קרא עוד »