פסיעה

תנו ליהודי י"ח להוביל!

גבי אנדי

דפוסי החינוך היהודי בארץ גוררים אותנו לקנאות ולהתנתקות רוחנית. המאמר מציע פרשנות יהודית קונסטרוקטיבית, המאתגרת את חסרי הקול וההשפעה בציבור החילוני לשלב ידיים עם חוגים דתיים המעוניינים כמוהם לעצב חברה יהודית-ישראלית אחרת כדי להניח יסודות למהפכה ישראלית רבת פנים.

מקובל לחלק את היהודים מבחינה אידאולוגית לקטגוריות "קלסיות" שונות: חרדים-דתיים-חילוניים; אורתודוקסים-קונסרבטיבים-רפורמים; מסורתיים-ליברלים וכדומה. הסיווגים האלה אכן משקפים את המציאות, אך קיימת חלוקה נוספת הרבה יותר רלוונטית לעתידנו – החלוקה בין יהודי כ"ב, יהודי י"ח ויהודי נ"א.

נחשפתי לשוני בין שתי הקטגוריות הראשונות לפני כארבעים שנה בהשתלמות עם הרב דניאל הרטמן. הוא קרא איתנו את פרק כ"ב בספר בראשית – הפרק של עקדת יצחק – ואז הפנה אותנו לפרק י"ח באותו הספר, אשר בו אברהם מתריס מדם ליבו נגד כוונתו של אלוהים להחריב את סדום ועמורה (פס' כג – "האף תספה צדיק עם רשע?"; פס' כה – "חלִלה לך מעשֹׂת כדבר הזה […] השֹׁפט כל הארץ לא יעשה משפט?"). ההבדל האקוטי בין תגובתו הכנועה של אברהם כאשר נדרש להעלות את בנו לקורבן לבין מחאתו הקולנית ואף המוסרנית כאשר נודע לו על כוונת אלוהים לחסל את תושבי שתי "הערים החוטאות" בולט אפילו בקריאה חטופה. הרטמן נתן לנו להעלות הסברים שונים ל"פיצול אישיות" זה, ואז העלה את התזה שלפיה מתגלים בשני הפרקים לא רק קווי אישיות שונים אלא שני אבטיפוסים שונים של יהודים: יהודי י"ח, המתעקשים להעביר את צווי מקורות הסמכות של היהדות תחת שבט הביקורת הערכית, ויהודי כ"ב, הרואים את הנאמנות ליהדות כדבר המחייב ציות ו"קבלת הדין" כלפי אותם המקורות. הוא קבע ששתי המגמות האלה מתרוצצות בנפשו של כל יהודי – ושל כל אדם – ומובילות להכרעות שונות בסיטואציות שונות.

הוקסמתי מהמינוח המרענן הזה והחלטתי לפתוח את הקורסים שלי בסמינר הקיבוצים בקריאת שני הפרקים ובדיון בדרכי ההתחברות ליהדות המשתקפות בתגובותיו של אבי האומה. כדרכם של שיעורים מן הסוג הזה, המושגים עברו תהליך של שכלול במהלך הזמן. במאמר זה אתאר את התפתחות העניינים.

בשנת 1952 החליט דוד בן-גוריון ליזום פניה לרב ישעיהו קרליץ ("החזון איש"), ראש ישיבת פונוביץ' והפוסק הבולט במחנה החרדי. ראש הממשלה קיווה לקיים עימו שיחה עניינית ורגועה על יחסי הדתיים והחילוניים במדינה, אך הרב הקשיש פתח במתקפה חסרת פשרות. בהשראת סוגיה במסכת סנהדרין העוסקת בשני גמלים הצועדים במשעול צר מכיוונים שונים, הוא העלה את "משל העגלות" המפורסם: שתי עגלות עושות את דרכן לגשר צר מכיוונים שונים, אחת מלאה והשניה ריקה. כדי למנוע התנגשות ביניהן, יש לקבוע מראש למי תינתן זכות קדימה, ואין ספק שיש להעניק אותה לעגלה המלאה. בדומה למשל, הוא המשיך, בחיכוכים המתרחשים בין היהודים הדתיים, שעגלתם היהודית מלאה בתורה ובמצוות, והיהודים החילוניים, שעגלתם היהודית ריקה, חובה להעניק התחשבות מכרעת לעמדות המחנה הדתי. חד וחלק. ראש הממשלה ניסה להתפלמס איתו בעניין "העגלה הריקה", אבל החזון איש לא זז מקביעתו ומהמסקנה המתחייבת ממנה.

משל העגלות מסייע לנו להבהיר את ההבדלים בין יהודי כ"ב ויהודי י"ח. הראשון הוא אדם הסבור שללא התורה וההלכה אין בסיס מוצק לערכי מוסר בעולם. אותו אדם עשוי להיות תוצר של מערכת חינוך דתית-חרדית, אשר בה המסר הזה הונחל לו בשיטתיות (שהרי "אם יאמר לך אדם 'יש חוכמה בגויים' – תאמן" אבל "'יש תורה בגויים' – אל תאמן", איכה רבה, פרשה ב' י"ג), או חוזר בתשובה שהיסוד של עולמו הערכי הקודם התרסק, וכיוון ש"עגלתו הערכית" ריקה, הוא פונה ליהדות כדי למלא אותה. אין ליהודי כזה יכולת להפעיל קני-מידה מוסריים-ערכיים משלו כדי לבחון את מה שהיהדות דורשת ממנו. תפקידו הוא רק "ללמוד ולקיים". לעומתו, האבטיפוס היהודי השני פונה ליהדות עם עגלה ערכית מלאה למדי. אף על פי כן, הוא מעוניין לקיים דו-שיח עם היהדות. הוא שואף ללמוד ממנה אבל לא פחות מזה לתרום לעיצוב יהדות ערכית יותר, הומניסטית יותר, רלוונטית יותר. שיקול דעתו הביקורתי נועד, אם כן, לא רק לסנן את הלא-רצוי אלא גם לעצב את הרצוי באמצעות פרשנות אחרת.

אסור לזהות את יהודי כ"ב עם הדתיים או החרדים, כי חכמינו בכל הדורות הפעילו את שיטות הפרשנות כדי ליצור יהדות נאורה יותר. אפילו בדיון על פרשת העקדה קבע תנא המצוטט במסכת תענית שאברהם נכשל בניסיון, בדיוק כמו מישע מלך מואב ויפתח הגלעדי כשנקלעו לסיטואציות דומות. ואין לזהות את החילוניים בהכרח עם הדגם של יהודי י"ח. אותו חילוני המשתוקק לנסוע בשבת ולאכול שרימפס לא תמיד מעוניין בדו-שיח עם המורשת היהודית. לאמיתו של דבר, רובנו תקועים אי-שם בתווך.

הדיונים באותו שיעור מבוא בסמינר היו תמיד תוססים ופוריים, אך הם התעלו לספֵרה אחרת אחרי שאחת הסטודנטיות העירה שיש קטגוריה נוספת של יהודים: אותם יהודים שלא אכפת להם אם היהדות היא ערכית או אכזרית, אסתטית או מכוערת, רלוונטית או מאובנת. יהודים אלה נתנו גט למורשת היהודית זה מכבר ומחפשים חוכמה והשראה ערכית ממקורות לא יהודיים בלבד. קולות נוספים הסכימו איתה, ואז התפתחה דינמיקה מרתקת, שהיא משאת נפשו של כל מחנך. אחת המתדיינות אמרה שעלינו לחפש כינוי הולם לאותם יהודים גם על בסיס הציר של פרקי ספר בראשית. חברתה שאלה: "כמה פרקים יש בספר?" וכשהושב לה "חמישים", הציעה שנכנה את הקבוצה הזאת יהודי נ"א. וכיוון שיהודי כ"ב הפך עם הזמן לנוטריקון של "כך בדיוק", ויהודי י"ח לנוטריקון של "יש חושבים", סטודנטית נוספת הציעה שיהודי נ"א יתפרש כ"ניכור אמיתי".

וכך היה.

החלוקה המשולשת הזאת מאפיינת היטב את החברה היהודית בישראל, ואני מעז לקבוע שהיא החלוקה האמיתית ביותר. יהודי י"ח כבר מזמן מוצאים שפה משותפת וחשים תחושה של סולידריות מעבר למותגים של "דתי " ו"חילוני". וחשוב יותר: התובנה הזאת מקפלת בתוכה פוטנציאל ממש מהפכני לחברה שלנו, בייחוד בשדה החינוך.

הוריהם ומחנכיהם של רוב בוגרי בתי הספר "החילוניים" לא השכילו להעמיד מולם אידיאל יהודי שאינו דתי-אורתודוקסי

החברה החילונית נגועה בדימוי-עצמי של יהודים סוג ב'. אצל רבים מחבריה מקננת התחושה שהם רחוקים מהדגם היהודי "האותנטי". לכן, על אף חילוקי הדעות ביניהם, הם רוחשים יראת כבוד לרבנים אורתודוקסיים, ונוטים (כ"בעלי העגלה הריקה") להתבטל מולם כמעט בכל נושא בעל "נגיעה יהודית" שאינו פוגע בזכויות היסוד החשובות בעיניהם. רק אליהם הם פונים כדי לקדש את טקסי המעבר בחייהם, תוך התעלמות מעמיתיהם הליברליים. החינוך היהודי המועדף בעיניהם הוא זה המזכה את ילדיהם ב"קצת יידישקייט" מפי נציגים מוסמכים של החברה הדתית, כמו למשל אנשי חב"ד, המעטרים כל מרכז שלהם בשלט נוצץ המכריז שזה "המקום לכל שאלה על כל נושא יהודי". שלא לדבר על אלפי החילוניים המזעיקים בודקי מזוזות חרדיים לרגל כל סיטואציה מבהילה, ועל החילוניות הרבות הרואות בהפרשת חלה בהנחיית רבנית חרדית לא רק הווי חברתי מהנה אלא סגולה למילוי מאוויים אישיים מסוגים שונים. התחושה הזאת תקפה גם לגבי נושאים המסבים נזק רב לחברה הישראלית. הממסד החרדי אחראי לדחיית רבבות מעולי חבר העמים – על ילדיהם ונכדיהם – מכניסה ל"קהל ישראל", אבל אין התקוממות ציבורית על כך; "בנושאים יהודיים", גורס החילוני המצוי, "הם הקובעים".

אבל אם האידיאל היהודי עובר מיהודי כ"ב ליהודי י"ח, הכול משתנה… הטריטוריה של יהודי י"ח פתוחה גם לחילוניים, ובלבד שיקבלו על עצמם להכיר את המורשת היהודית מספיק טוב כדי לקיים עימה דו-שיח של ממש. בשטח הזה נפגשים ולומדים ופועלים יחדיו כל היהודים השואפים לעיצוב יהדות נאורה יותר. אין מתאימים מאנשים כאלה – מהמחנה הלא-דתי – ליטול על עצמם את גיבושם המחודש של טקסים יהודיים עבור קהילותיהם ואת הוראת לימודי היהדות במוסדות החינוך הממלכתיים.

אבל לשם כך נדרשת במערכת הממלכתית החלטה עקרונית: החלטה שאחת ממטרות התהליך החינוכי היא לחנך את ילדינו להיות יהודי י"ח! לא יהודי נ"א עם "קצת יידישקייט", כפי שקורה בפועל ברוב המקרים, ולא יהודי כ"ב בתת-הכרתם, הטוענים שהם "מאמינים בכול" אך בוחרים לקיים אורח חיים חופשי. הרוב הגדול של בוגרי בתי הספר "החילוניים" נדחפו לשני הכיוונים האלה כי הוריהם ומחנכיהם לא השכילו להעמיד מולם אידיאל יהודי שאינו דתי-אורתודוקסי. הם אומנם חינכו ל"ציונות", אבל לא השתיתו אותה על יסודות יהודיים בעלי ממשות. חילוניות יהודית זוהתה, אם כן, כחילוניות חסרת יהדות, כאידאולוגיה החותרת לאפשר ליהודי להשתחרר מכבלי המסורת, ולא כאחת המחפשת דרכים לעצב את אותה המורשת באופן משמעותי, ערכי ורלוונטי יותר עבור נושאיה. לכן, למשל, במקום להפוך את לימוד התנ"ך והתורה שבעל-פה ליותר מרתק, גישת ה"חילוניות" התפרשה כשאיפה לצמצם ככל האפשר את "שעות התנ"ך" ולבטל כליל את לימוד התושב"ע.

ואיך מנחילים תודעה של יהודי י"ח? לשם כך חייבים להתכנס המעוניינים בכך בכל מוסד חינוכי ולגבש תוכניות. ברם, קיימים שלושה כללי יסוד הכרחיים: ראשית – תגבור לימודי היהדות, שכן עמי הארץ אינם מועמדים לדיאלוג פורה עם המורשת היהודית; שנית – הפקדת הלימודים האלה בידי יהודי י"ח; ואחרון – עיצוב חלק משמעותי מההווי הבית-ספרי סביב הדגל הזה. הפוטנציאל הוא אדיר, אבל לשם כך העוסקים במלאכה חייבים להיות חדורי אמונה בצדקת משימתם ובחיוניותה.

שילוב המגמות של "תרבות ישראל" ו"מחשבת ישראל" בתוכנית הלימודים של בתי ספר ממלכתיים לא-מעטים בשנים האחרונות הוא צעד מבורך העונה על התנאי הראשון. הוא מנחיל ידע יהודי חשוב, ומבנה השיעורים מכוון לערב ולרתק את התלמידים. עם זאת, הוא אינו מנחיל תודעה של יהודי י"ח, תודעה המשדרת לתלמידים שיש להם הזכות – ואף החובה – ליטול חלק בעיצוב מורשת יהודית מתוקנת יותר, מורשת המשרתת את סדר היום הערכי שלהם לא פחות מזה של "הרבנים".

תארו לעצמכם חברה יהודית שהמובילים בה יהיו יהודי י"ח… תנו לעצמכם להרהר בהשפעת מציאות כזאת על החברה הישראלית כולה… פנטזו לרגע על היחס השונה העשוי להתפתח כלפי "האחר", היהודי והלא-יהודי, החי בתוכנו, כלפי חשיבות הפלורליזם היהודי, כלפי המשמעות של חירות, שלום, דמוקרטיה ושל עצם ההשתייכות לעם היהודי בחברה יהודית המשוחררת מהשפעת הקיבעון, הקנאות והלאומנות.

האם הציבור החילוני המנומנם יתעורר לאתגר? או שהוא יעדיף להמשיך לוותר על הזכות לקבוע את גורלו היהודי, וישאיר אותו בידי סוכני העריצות המחשבתית המייצגים את יהודי כ"ב ויהודי נ"א?

ימים יגידו.

גבי אנדי לימד במוסדות חינוך מגוונים ומרבה לכתוב על ענייני יהדות, חינוך וזכויות אדם בארץ.

הערות שוליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »