מעוף הציפור

סולידריות שבטית לעומת סולידריות ערכית

מרואן דוירי

הסולידריות בעידן העכשווי אינה בלעדית למעגל זהות אחד אלא כוללת כמה מעגלים. חלק ממעגלי השייכות יכולים להיות במצב של קונפליקט1

סולידריות מבטאת תחושה של אחדות האינטרסים והמטרות של קבוצת אנשים. הרבה פעמים אנשים המשתייכים לקבוצה סולידרית חשים אחדות גורל ביניהם. זאת מכיוון שהסולידריות קשורה עם הזהות האישית והקולקטיבית של חברי קבוצה לאומית, אתנית, דתית, מעמדית או מגדרית. בטבע קיים בסיס ביולוגי-אבולוציוני של סולידריות שלפיו בעלי חיים מאותו מין משתפים פעולה ביניהם למען הישרדותם. ההישרדות מהווה תלכיד גם אצל בני אדם מאותו גזע החיים בשותפות ובלכידות שבטית – ולעיתים אף לאומית – למען הישרדותם. אלא שבשונה מבעלי החיים, לבני האדם יש מעגלי זהות מרובים; ובשונה מבעלי החיים, את התנהגותם של בני האדם מניעים תהליכי חשיבה מודעים ושאינם מודעים, וכן גם עמדות וערכים שהם אוחזים בהם, ולא אינסטינקטים בלבד. בעידן הגלובלי של היום כמעט ואין חברה הבנויה על מעגל זהות (שבטי) אחד. כתב העת Journal of Cross-Cultural Psychology הקדיש מהדורה מיוחדת2 למונח חדש של ערבוב תרבותי – Culture Mixing – כדי להצביע על ההוויה העכשווית שבה רוב החברות בעולם הן מרובות תרבויות, וכל יחיד שייך בו-בזמן למעגלי תרבות וזהויות מרובים. מכאן, הסולידריות בעידן העכשווי אינה בלעדית למעגל זהות אחד אלא כוללת כמה מעגלים, החל במעגל המשפחתי הצר וכלה במעגל האנושי-אוניברסלי. ועוד, חלק ממעגלי השייכות של אותו אדם יכולים להיות במצב של קונפליקט ולא במצב של הלימה, לדוגמה: מעגל שייכות לאומי מול מעגל שייכות דתי, או דתי מול מגדרי.

 

סולידריות, עוינות ונרקיסיזם

מטבע הדברים, במקביל לתחושת הסולידריות עם מעגלי הזהות צומחת תחושת קנאות ועוינות כלפי מעגלי זהות אחרים מתחרים. בשנת 1993 פרסם סמואל הנטינגטון מאמר על עימות התרבויות, ובו טען שהעידן שבא אחרי סיום המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית הוא עידן העימות בין התרבות המזרחית לתרבות המערבית.3 הנטינגטון הנגיד את מעגלי התרבות במקום להבליט את המשותף ביניהם, וכך תיאר מצב – וגם ייצר תחושה – של איום קיומי בין מעגלי התרבות, ובעיקר בין התרבות האסלאמית ובין התרבות הנוצרית. תפיסתו בנויה על היחס הדיאלקטי בין סולידריות בתוך מעגל זהות אחד לבין העוינות כלפי מעגל הזהות האחר; היא חושפת את הפן הנרקיסיסטי של הסולידריות, את היותה אמצעי להגנת אינטרסים, ואת הפן העוין את האינטרסים של קבוצות שייכות אחרות. יוצא מכך שהסולידריות איננה בעלת קונוטציה חיובית בלבד של אחדות, נתינה, תמיכה והקרבה; היא מלווה תמיד גם בנרקיסיזם ובשמירה על אינטרסים, וכן בעוינות כלפי מעגלי זהות אחרים.

על סמך הדיאלקטיקה בין הסולידריות והעוינות ניתן לצפות בעידן הגלובליזציה של ימינו בשני תהליכים מנוגדים: חיזוק התחושה האוניברסלית ותחושת אחדות הגורל האנושית, שמתבטאות בשיתוף פעולה כלכלי יבשתי ובין-יבשתי ובמאמצים בינלאומיים לשמור על כדור הארץ ועל משאביו, ובו-בזמן חיזוק הקנאות ומעגלי הזהות הלאומית, האתנית והדתית מול מעגלי הזהות האחרים. במילים אחרות, תחושת הסולידריות האוניברסלית מתחזקת במקביל להתחזקות הקנאות והעוינות.

ריבוי מעגלי הזהות של האדם בעידן הגלובליזציה, ואי-ההלימה ביניהם, הופכים את תהליכי הסולידריות למורכבים מאוד; התהליכים הללו מושפעים ממאבקים על אינטרסים, אך בה-בשעה גם מערכים, מאידאולוגיה, מחינוך ומשיקול דעת אישי. בהתמודדות עם הדילמה הזאת מעורבים גם תהליכים אישיים לא-מודעים אשר מתעלים את הסולידריות בכיוונים שונים: סולידריות אוניברסלית לעומת לאומית, אתנית או דתית; סולידריות לאומית (דוגמת מפלגות הימין או פת"ח) לעומת דתית (דוגמת ש"ס או חמאס); סולידריות מעמדית (מפלגה קומוניסטית) לעומת לאומית או דתית.

המשחק בין האינטרס האישי לערכים ולתהליכים האישיים הלא-מודעים מעורר עניין רב. האינטרסים הנרקיסיסטיים של היחיד מכוונים אותו לסולידריות עם מעגל שייכות אחד ולא עם מעגל שייכות אחר, אך לרוב ההכוונה הזאת מגיעה תחת כיסוי ערכי כלשהו שמעלים את הצד הנרקיסיסטי מן התודעה. בסופו של דבר, האדם מחפש הלימה והשלמה בין מעשיו לבין ערכיו. ובכן, על-פי תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, מאחורי העמדות האידאולוגיות שהן לכאורה ערכיות, עומדים אינטרסים נרקיסיסטיים. לפי זה אפשר להניח שלא כל חבר בתנועת המתנחלים השתבץ במעגל זה כתוצאה מערכים לאומיים או דתיים; ייתכן שחלקם גייסו את הערכים האלה כדי לכסות על אינטרסים אישיים. הוא הדין בפעילים בתנועות רדיקליות; לא בהכרח אידאולוגיה מהפכנית היא המניעה אותם – ייתכן שהם שם בגלל חשבונות אישיים מודעים ולא-מודעים עם מעגלי שייכות שמרניים.

המורכבות של הסולידריות בין בני אדם מתגלה כשצופים בסולידריות של חלק מבני קבוצת זהות מסוימת עם קבוצת זהות נגדית: יהודים אנטי-ציוניים המזדהים עם העם הפלסטיני, או פלסטינים משתפי פעולה עם הכיבוש. האם האינטרס האישי יכול להסביר את התופעות האלה? האם האידאולוגיה והמוסר יכולים? האם התופעות האלה נובעות מתהליכים אישיים לא-מודעים הבאים בתגובה לתחושת הדרה, ניכור, דיכוי בילדות או בשלב כלשהו בחיים? קל יותר להסביר את הסולידריות בתוך קבוצת השייכות כמונעת מאינטרסים ומכוסה בערכים לאומיים או דתיים, מאשר להסביר את הסולידריות עם קבוצות נגדיות לקבוצת השייכות. נראה שבמקרה השני קיים יותר מהסבר אחד, בין אם מדובר באינטרס אישי, באידאולוגיה או בתהליכים אישיים לא-מודעים.

 

סולידריות שבטית לא-מוסרית

הסולידריות עם קבוצת זהות או שייכות אורגנית, גם אם היא מכוסה בערכים כלשהם (אוניברסליים, לאומיים, דתיים, מעמדיים), היא סולידריות שבטית שמעלה דילמות מוסריות קשות. הדבר מחויב המציאות, מאחר שאין קבוצת זהות אורגנית נטולת עוונות ערכיים. המאבקים הלאומיים, האתניים והדתיים אינם בין מלאכים ושטנים, אלא בין קבוצות שלכל אחת יש עוונות משלה. מי שמזדהה עם זכות העם היהודי למולדת ולביטחון, הזדהותו הגורפת עם הציונות ועם הצד הישראלי במאבק הישראלי הפלסטיני מחייבת אותו לשאת בעוון מעשי הזוועה של הנכבה, עוון הריסת מאות כפרים ערביים, ולשאת באחריות על מיליוני הפליטים הפלסטינים, ועל כיבוש עם אחר. גם הזדהות עיוורת של הפלסטינים עם כל המעשים הפלסטיניים מחייבת נשיאת אחריות מוסרית על הריגה ורצח של אזרחים יהודים חפים מפשע ועל בריתות מפוקפקות שההנהגה הפלסטינית קיימה עם גורמים ערביים ובינלאומיים.

הדילמה המוסרית, עם מי אני סולידרי, נגרמת לא רק בגלל מעשים לא-מוסריים של קבוצת השייכות שאליה אני שייך באופן אורגני, אלא גם בגלל שבכל מעגל שייכות יש מעגל ערכי-תרבותי מורכב הכולל ניגודים. זהו טבעה של מערכת תרבותית. בספרי From Psycho-Analysis to Culture-Analysis אני מצביע על הסתירות והניגודים הקיימים בתרבויות ובדתות. למשל, בכל דת אפשר למצוא ערכים כגון סובלנות וקבלת האחר השונה, ובו-בזמן ערכים של עוינות ואלימות. במילים אחרות: סולידריות דתית, כמו סולידריות עם כל מעגל זהות אחר, כוללת בתוכה סולידריות עם ערכים של עוינות ואלימות.

הבנת המורכבות של ריבוי מעגלי הזהות, ההכרה בכך שסולידריות עם מעגל זהות כלשהו מלווה בסולידריות עם מעשים וערכים לא-מוסריים, חושפת את הפן המכוער של הסולידריות השבטית עם לאום, עם דת או עם כל קבוצה אתנית או מגדרית שנמצאת במחלוקת עם קבוצות אחרות.

מול הסולידריות השבטית והנאמנות לשבט עדיין יש ברירה אחרת: סולידריות עם ערכים. סולידריות עם זכויות האדם, כבוד האדם וערכי הפלורליזם. כאשר נחייב את עצמנו לערכים אלו בגיבוש עמדות כלפי מעשים של בני אדם או של קבוצות לאומיות, אתניות, דתיות, מעמדיות או מגדריות – נמצא את עצמנו נאבקים לא רק נגד ההתנהלות הלא-מוסרית של האחר, אלא גם נגד ההתנהלות הלא-מוסרית של קבוצות השייכות שלנו. וכך מתחיל תהליך תיקון עצמי, במקום מאבקים ומלחמות בין קבוצות השייכות השבטיות. זהו אתגר לא פשוט מול מערכת החינוך הישראלית, שעדיין מעדיפה את החינוך לזהות ולשבטיות על פני החינוך לערכים אוניברסליים ולפלורליזם. זהו אתגר לכל האנושות, בהיותה מנוהלת לרוב על-פי הסולידריות השבטית. בעלי החיים אינם מסוגלים להשתחרר מהסולידריות האינסטינקטיבית לגזע ולהתנהל על-פי הסולידריות הערכית, אך בני האדם כן מסוגלים.

פרופ' מרואן דוירי הוא פסיכולוג קליני, רפואי וחינוכי, ופרופסור מן המניין במכללה האקדמית אורנים.

הערות שוליים

  1. גרסה מעובדת של מאמר שהתפרסם בכתב העת 'דברים': דוירי, מ' (2017). סולידריות שבטית לעומת סולידריות לערכים. דברים, 10, 301–304.
  2. מספר 47, נובמבר 2016.
  3. Huntington, S. P. (2000). The clash of civilizations?. In Culture and politics (pp. 99–118). Palgrave Macmillan, New York .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

כאב בשר ודם

    הֶעָבָר שׁוֹבֵר אוֹתִי וְאֵלֶּה הַפֵּרוּרִים 48 67 87 00 וְהִנֵּה אֲנִי כְּאֵב בָּשָׂר וָדָם שָׁפוּךָ בְּמִלִּים הִנֵּה תּוֹלְדוֹתַי וְהִנְנִי אוֹמֶרֶת מִתּוֹךְ יְדִיעָה הֶעָתִיד

קרא עוד »

זמן איאד

  מְצִיאוּת פְּצוּעָהּ שׂוֹרֶטֶת עוֹר יָבֵשׁ מְדַמֶּמֶת אֶת עַצְמָהּ סְדָקִים מְבַקְּשִׁים לְהִקָּרַע עַכְשָׁו בָּהוּל טִפּוּל נִמְרָץ פּוּלְסִים כּוֹאֲבִים שֶׁל אַהֲבָה דָּחוּף לְהָנְשִׁים תֹּם עַרְבוּת אֲוִיר

קרא עוד »