פסיעה

רנסנס יהודי, הומניות, עבריות ומקראיות בהגותו של מרטין בובר

זהר אופז ליפסקי

העיסוק של בובר בתחיית האדם, ברנסנס יהודי, ובהמשך בהומניות עברית, נבע ממחויבות עמוקה לתרבות היהודית ולתנועה הציונית ומתחושה של שליחות, שבשלבים מסוימים התבטאה בדאגה ובדחיפות. המושגים רנסנס והומניות מעידים על כך שבמרכז החיפוש של בובר עומדים האדם, בחירותיו, יחסיו, והם מדגימים את המתינות שבתפיסותיו ואת הלהט שבו ניסה למצוא את כל אלה.

בניסיון להתחקות אחר המושג "התחדשות יהודית", יצאתי למסע בכתביו של מרטין בובר.1 בובר, איש הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית-הדיאלוגית-הדתית, היה עסוק כל חייו בשאלות דתיות ולאומיות, ובקשר בין הלאומי לדתי. המושג רנסנס יהודי שימש את בובר בתחילת דרכו כדי לבטא את "תחיית עם ישראל ותחיית האדם הישראלי"(2). במאמריו המאוחרים הוחלף הביטוי רנסנס יהודי בביטוי הומניות עברית. העיסוק של בובר בתחיית האדם, ברנסנס יהודי, ובהמשך בהומניות עברית, נבע ממחויבות עמוקה לתרבות היהודית ולתנועה הציונית ומתחושה של שליחות, שבשלבים מסוימים התבטאה בדאגה ובדחיפות. המושגים רנסנס והומניות מעידים על כך שבמרכז החיפוש של בובר עומדים האדם, בחירותיו, יחסיו.

רנסנס הוא מונח דתי שנלקח מצרפתית ומשמעותו התחלה מחדש, לידה מחדש. החשיבה הרנסנסית מסמנת את הפרספקטיבה שבה ראו הוגים את סופם של ימי הביניים(3). היא התאפיינה בביקורתיות כלפי העבר הקרוב (ימי הביניים) ובהתרפקות על העבר הרחוק (התרבות היוונית). הומניות מבטאת את השינוי שחל במוקדי העניין והבירור בתקופת הרנסנס. את מקומה של הדת והעיסוק בתיאולוגיה, שאפיינו את ימי הביניים, תפס עניין באדם, באישיותו, בזיקתו לזולת, בפוטנציאל הגלום בו(4). בובר גילה עניין מיוחד ברנסנס האיטלקי. הוא נטל חלק בתרגום לעברית של ספרו המונומנטלי של ההיסטוריון יעקב בוקהרט תרבות הרנסנס באיטליה, וחיבר לו את פתח הדבר. מה משך את ליבו של בובר אל הרנסנס? איזה סוג של השראה חיפש בתנועת הרנסנס האיטלקית, ומה ביקש לאמץ כחבר בתנועה הציונית? ולבסוף, מדוע המיר את הרנסנס היהודי בהומניות מקראית או עברית? בשאלות אלו יעסקו הדברים הבאים.

בשלב מוקדם ביצירתו תיאר בובר את היהודי התלמודי, הוא היהודי הישן(5), שהתייסר בחירוק שיניים אך סירב לעולם. היהודי התלמודי היה גיבור פסיבי. חשיבתו ופעולתו היו פסיביים, והפסיביות לוותה בכאב ובייסורים. השנאה שחווה מצד העולם שבחוץ, ועוד יותר מכך אזיקי ההלכה שכלאו אותו בתוך החברה היהודית, הקפיאו את הרגש ואת המחשבה החופשית. במוקד הדיון על הרנסנס עומד שחרורו של היחיד. כבר בשלב התחלתי זה, כשתורתו הדיאלוגית של בובר עדיין לא מגובשת, היחיד עומד מתוך הקשר קהילתי, כלומר – היחסים הם הדבר המבוקש. את המודל לשחרור מוצא בובר בחסידות; הוא רואה בה דוגמה לתנועה שעשתה את מהלך שחרורו של היחיד בתוך הקהילה.

אלא שבהמשך בובר לא השתמש עוד במושג רנסנס. במאמרו הומניות מקראית (6) הוא כותב: "בחרתי את המונח הומניות בשביל המקצוע הפדגוגי שאנו עומדים בו, מפני שגם כאן יש להפיק ממעמקי הלשון את חומר הבניין למבנה האישיות"(7). המטרה היא מטרה פדגוגית, המתחנכים עומדים לנגד עיניו. להחלפת המונחים יש משמעות הקשורה לבניית האישיות. מִדְבָרים אלו מתבהרת הבחירה להעדיף את המושג הומניות על פני המושג רנסנס (8). הכוונה היא להשפיע על מכלול החיים. מכלול שיש בו התייחסות לחייו הפנימיים של היחיד ולחייו כחלק מהכלל, מהעדה, הקהילה, הציבור.

ההסבר לנטישת הרנסנס נעוץ בהסתייגותו של בובר מהשפעתה של התרבות היוונית על תנועת הרנסנס האיטלקית:

באירוניה הסוקראטית נוהגת מנוחה יסודית במשא ומתן, ואילו במקרא כל מקום שבו באה מחשבה לידי גילוי, מביט הדובר בדאגה אל השומע. תדבר המקהלה הטראגית למי שתדבר, לאנשים או לאלים, סוף סוף אין זה דיבור על אוזן שומעת, השיר המבשר את הגורל נחתך בתוך עצמו ואילו דבר המקרא שומר את האופי הדיאלוגי של המציאות החיה (9).

התרבות היוונית (שהאירוניה הסוקראטית מייצגת אותה) מניחה למשא ומתן. אין בה שני צדדים שמתקיימים ביניהם יחסי גומלין. המקהלה היוונית שרה, והיא אדישה לשאלה מיהו המאזין. לא כך החוויה המקראית.

במקרא יש חוויה של דיבור אל מאזין. דיבור שיש בו התייחסות ורגש – הדובר מביט בדאגה אל השומע, יש הדדיות. המאזין שומע והדובר מדבר אליו מתוך אחריות. משני המושגים, שצמחו באותה תקופה, מתוך הלוך רוח משותף, בובר מעדיף את ההומניות ודוחה את הרנסנס, משום שההומניות תואמת את רוחה הקהילתית והדיאלוגית של היהדות, על פי השקפתו.

לשינוי החיים הפנימיים יש ביטוי ביחסי הגומלין שבין חיי היחיד וחיי הכלל. ההומניות מייצגת את מהלך שחרורם של היחיד והעדה. שחרורו של היחיד יוביל לשחרורה של העדה. זהו שינוי שמגמתו "כלפי העדה, הכלל ההווה של כל העם הזה, כלפי קירבה אמתית של צדק ואהבה וחסד ואמונה בין אדם לאדם — ועדה זו היא עדת אלוהים" (10).

ההומניות היא שיבה אל העבר הרחוק, פתיחת הלב אל הכתוב, אל הכוחות המחוקקים הקדמוניים; ובשלב הבא – חיבור בינם לבין ההווה. מגמתם של כל אלה הוא היחסים בעדה. ההתחברות אל המקורות והמסורת הם צעד במהלך ארוך ומפותל. מהלך זה לא נעצר בשחרורו של היחיד, הוא ממשיך לעבר שחרורה של העדה. יש להדגיש – החוק והכוחות המחוקקים הם אמצעי להפחת הרוח, רוח האמת והצדק. אין הכוונה לחזרה לחיים הלכתיים, שבובר, כאמור, הסתייג מהם. מדובר במהלך רציף, מהיחיד-לעם-לאנושות. בובר יצא נגד ההפרדה, נגד ההבחנה בין מה שנדרש בחיי היחיד ומה שנדרש בחיי הכלל. המאמר הומניות עברית נכתב בעיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה. המציאות המתדפקת על הדלת חייבה מענה. המאמר נכתב כזעקה; הקושי לגשר על הפער בין החזון למציאות הלך וגבר. בובר נושא קריאה להגן על ההומניות, שכן סכנה מרחפת מעל האמונה באנושיותו של האדם: "רק שניהם יחד, המופת בספרות העתיקה והמופת בחיים החדשים, נותנים את הכוח להאבק עם אבדנו הצפוי של היסוד האנושי".(11)

בהמשך המאמר בובר חוזר אל היחיד, היחיד המקראי, כמודל ליחידוּת שיש בה התמודדות ועמידה בניסיון. שתי הדוגמאות לכך, שבחירתן משמעותית ביותר, הן אברהם ואיוב: "את שניהם ניסה, שניהם נשפטו עמו, שניהם עמדו בנסיון" (12). כדי להבטיח את צלם האדם יש לעשות סינתזה רנסנסית בין דמות האדם בספרים העתיקים (התנ"ך) לדמותו של האדם החדש. מהתנ"ך יש ללמוד את דרכו של האדם העומד בניסיונות, הנכשל, החוטא, החוזר בתשובה, המתמודד עם הדרישה האלוהית לצדק ואמת. אברהם ואיוב הם המודלים של האנושיות המקראית – שתי דמויות מיוסרות, שמבחן האמונה אשר בפניו הן עומדות הוא במידה רבה למעלה מכוחו של בן אנוש. הן מדברות אל בובר בתקופה שבה הוא ובני עמו עומדים בפני מבחן אמונה שלא שיערו כי יבוא… בשארית כוחותיו בובר זועק את זעקת ההומניות העברית, בספירה של היחיד ובספירה הלאומית, במציאות שבה נדמה שפסה ההומניות מן העולם:

ההומאניות המקראית איננה יכולה כהומאניות המערבית להרים את האדם למעלה משאלות השעה, אלא כוונתה לחנך את האדם להחזיק בה מעמד ולהיבחן בה. ליל זוועה זה, ברקים מתחוללים אלה, סכנת כיליון זו: אל תברח מפניהם לשום עולם של לוגוס ולשום עולם של צורה משוכללת, החזק מעמד, שמע את הדבר מתוך הסערה, הקשב, ענה! (13)

בדברים נבואיים אלו מסיים בובר את מאמרו הומניות מקראית.(14) המעבר מעיסוק ברנסנס לדיבור על הומניות נובע מהתחושה שאין אפשרות להתעלם מצורך השעה. מעשה ההתחדשות לא יכול להישאר בעולם הלוגוס, הצורה, כמו זה המאפיין את התרבות היוונית. בתקופתו, שבובר מכנה אותה ליל זוועה, יש לשוב אל ההומניות, זו הניבטת אלינו מבין דפי המקרא. דומה שהדברים מופנים גם אלינו. מבעד לקריאתו של בובר לשוב אל ההומניות, אני מביטה אל מאמצי שיקומו של ההומניזם15 ומאמצי ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בשמונים השנים שחלפו. היום, כאז, אנחנו עדים לירידת קרנה של ההומניות, ושוב יש צורך לצלצל בפעמונים, לעורר את האמונה באדם. ההומניות שעליה מדבר בובר היא הומניות של צדק, אהבה, חסד ואמונה, הומניות של הקשבה ומענה. יש בה זעקה וחרדה, אבל יותר מכול יש בה התייחסות, הדדיות. כל אלה דוברים גם אלינו. עשרות השנים שחלפו לא טשטשו ולא עמעמו את עוצמת הדברים וחשיבותם. הבה נאזין.

הרבּה זהר אופז ליפסקי חיה באיילת השחר, מורה לתנ"ך ומחנכת בתיכון, מכהנת כרבָּה אזורית. חוקרת התחדשות יהודית.

הערות שוליים

  1. תודה מעומק הלב לפרופ' יובל רוטמן, על הדיאלוג הקשוב.
  2. בובר 1964, עמ' 124 (המאמר עצמו נכתב בשנת 1941).
  3. חשוב לציין שחוקרים רבים מערערים על עצם השימוש במונח רנסנס לגבי ראשית העת החדשה, לכן המונחים חשיבה רנסנסית ורנסנס משקפים פרספקטיבה היסטורית שאין לגביה אחדות דעים. אצל בובר מושגים אלו מקבלים אופי הגותי.
  4. הרסגור 1978; ארבל 2000
  5. בובר 2002. המאמר המקורי התפרסם ב-1903.
  6. בובר 1978. המאמר נכתב בשנת 1933.
  7. בובר 1978, עמ' 38.
  8. בובר 1964, עמ' 512.
  9. בובר 8197, עמ' 39. בשלב זה חל גם מפנה בקורפוס שאליו מתייחס בובר. הוא לא מצביע עוד על החסידות כמודל לתנועה אנושית ולספרות, אשר ממנה אפשר לשאוב השראה. ההומניות שואבת השראה מהמקרא, ובמיוחד מספרי הנבואה. לשינוי הזה לא מצאתי התייחסות אצל בובר, ונדמה לי שקצרה היריעה מלהעמיק בשאלה מה גרם לו. אומר בקצרה שאני מניחה שהמפנה קשור בכך ששומעיו אינם עוד בני נוער מערב-אירופיים שצריך לשכנעם להביט מזרחה כדי להבחין במשמעותו של הרנסנס היהודי. הנסיבות ההיסטוריות בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 אינן מאפשרות להביט עוד לעבר מזרחה של אירופה. ומכל מקום, בין שתי מלחמות העולם החסידות איבדה את חיוניותה, ולא היוותה עוד מקור השראה ללידה מחדש. גם היא סבלה, בעיני בובר, מאותה ההתנוונות שאפיינה את היהדות ההלכתית בכללה.
  10. בובר 1978, עמ' 40.
  11. בובר 1964, עמ' 512.
  12. בובר 1964, עמ' 132
  13. בובר 1978, עמ' 40.
  14. כאמור, המאמר "הומניות מקראית" נכתב בתחילת שנות ה-30, טרם פרצה המלחמה.
  15. מושג מבית מדרשו של אליעזר שביד. ראה: שביד 1990.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מדרש

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,

קרא עוד »

נשלים

זוֹ אֵינָה עֲיֵפוּת, אֶלָא פָּחַד זֶה אֵינוֹ רָעָב, אֶלָא מַחְסוֹר. קִנְאָה בִּלְבוּשׁ בִּקֹּרֶת אֵין זוֹ עֶזְרָה, כִּי אִם קִלְקוּל. אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצֵאת בְּתוֹכִי בְּדִיוּק בַּמִנוּן

קרא עוד »