אני מבקש לטעון כאן שתי טענות מרכזיות. הראשונה: ללא מחויבות של ממש לערך האמת, לא יכולים להתקיים יחסים חברתיים. ללא מחויבות שכזו בני אדם נדונו לחיי בדידות תחרותית בדומה ל"מצב הטבע" המוכר מכתבי הובס, לוק ואחרים. השניה: מחויבות של ממש לערך האמת מחייבת אימוץ כמה תכונות בסיסיות ובהן ענווה, ביטחון עצמי, סבלנות ודיוק, פתיחות וסובלנות.
מאחר שדברים רבים שהיו בעבר מובנים מאליהם אינם עוד כאלה, יש להקדים לטענות אלו הנחת יסוד שבלעדיה לא ניתן להתקדם. יש להסכים על ההנחה הלא טריוויאלית שלהלן: בסוגיות שונות ישנה אמת אחת.
ישנה אמת אחת, למרות שישנם עניינים רבים שהם נושא לוויכוח ער, עיקש ולגיטימי בין תפישות שונות. בדרך כלל אפשר לשייך את הוויכוחים האלה לאחת משלוש קטגוריות:
הקטגוריה הראשונה – ויכוחים שאינם סבים סביב שאלות של אמת, אלא של העדפה אישית
מי מהשניים סופר גדול יותר, ש"י עגנון או יצחק בשביס זינגר? האם בהינתן תחזית של 50% סיכוי לגשם רצוי לצאת עם או בלי מטריה? האם כדאי לנסוע לאילת דרך כביש הערבה או דרך מצפה רמון? על השאלות האלה אפשר לומר –
א. התשובה להן תלויה בהעדפה אישית שאין לה ערך נורמטיבי. אין זה ראוי יותר לסבור כך או אחרת. מבני אופי ואישיות שונים יניבו תוצאות שונות, ולכולן מקום תחת השמש.
ב. אין חשיבות להגיע בהן להסכמה (יקרא איש את הסופר העדיף עליו, תבחר אישה אם לשאת מטריה בצאתה או לא, ויבחרו חברים שונים את הנתיב המועדף עליהם ובמקרה הצורך יתפצלו וייפגשו באילת).
הקטגוריה השניה – ויכוחים שמתעוררים בגלל קושי ללכוד את האמת
איזו מדיניות כלכלית תביא לירידה בשיעור העוני? האם נסיגה מהשטחים הכבושים תעצים או תפחית את הסכנות הביטחוניות לאזרחי ישראל? האם המטבע שאני עומד להטיל ייפול על עץ או על פלי? לשאלות אלו יש תשובות אובייקטיבית. הן מניחות שרשרת סיבות ותוצאות שתניב תוצאה כזו או אחרת. אלא שבגלל מורכבות הגורמים המתערבים לא רק שבלתי אפשרי לחזות את התוצאה העתידית, אלא שגם לכשתיוודע יהיה בלתי אפשרי לדעת למה לייחס אותה. האם הירידה בטרור היא תוצאה של הגברת אמון בין העמים או של פעילות מניעה של השב"כ? האם הצמצום בעוני הוא תוצאה של קיצוץ הקצבאות שעודד אנשים לצאת לעבודה או של עליה בהשקעות בישראל בזכות אותו מהלך מדיני? האם המטבע נפל על צד העץ בגלל עוצמת ההטלה או בגלל עוצמת הרוח?
הקטגוריה השלישית – ויכוחים שאינם סבים סביב שאלות של אמת, אלא של העדפה חברתית
בהינתן שאיננו יודעים איזו מדיניות כלכלית תצמצם את העוני או את הסכנות הביטחוניות, איזו הכרעה רצויה לנו? ואם אין בידינו לצמצם את הסכנות הביטחוניות, איזה משקל יש לתת לפגיעה המתמשכת בזכויות האדם של תושבי השטחים? והאם צמצום פערים באמצעות הגבלות על התחרותיות הוא מהלך ראוי או לא? גם אלה שאלות שאין בנמצא תשובה אחת להן. גם כאן התשובה תלויה בהעדפה אישית. יש שיאמרו שתחרותיות היא תכונה המניעה אנשים ליצירתיות ומימוש עצמי ודיכויה אינו מוסרי, ויש שיאמרו שתחרותיות מביאה אומללות לאחרים שאינם מסוגלים לעמוד בה, והיתרונות שלה אינם יכולים להצדיק זאת. אין אמת מידה חיצונית בעולם אשר מולה ניתן לבדוק את התשובות השונות האלה. אולם לא ניתן להשאיר שאלות כאלה להכרעה אישית. החברה חייבת להגיע להסכמה ביחס אליהן, כי הן דורשות פעילות מתואמת. הכרעות כאלה אינן עניין של אמת, אם כי הדרך להכרעה עשויה לבסס עצמה על הרבה תחנות ביניים של בירור האמת.
כדי לעבור יחד בתחנות ביניים אלו בדרך להכרעה, יש להסכים שבשאלות שאכן עוסקות בעניין של אמת – באותן שאלות שיש אמת מידה חיצונית לנו שבעזרתה ניתן לברר אותן, ושיש ביכולתנו לבחון את אמת המידה הזאת – בשאלות האלה יש אמת אחת. סנטה קלאוס ופיית השיניים אינם מחלקים מתנות לילדים. הוריהם עושים זאת. הירח אינו עשוי מגבינה, יעידו חומרים שהובאו לכדור הארץ ממי שנחתו עליו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין. הטוען שפולין פלשה לגרמניה באותו היום, משקר. אלה עובדות שיש אמת מידה חיצונית לנו – תיעוד מצולם או כתוב מזמן אמת, תוצאות ניסויי מעבדה וכדומה – שמאששות אותן. ג'ו ביידן ניצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2020. נשמעו טענות מטענות שונות בדבר זיופים, אבל אלה טענות שניתן לבחון אותן באמצעים חיצוניים עובדתיים והן הוכחו כלא נכונות. זו אמת אחת, ואין בלתה. אין עובדות אלטרנטיביות. אף על פי שבעניינים רבים ומגוונים יש תפישות לגיטימיות שונות (כפי שהראינו לעיל), נושאים רבים, אולי יותר משנהוג לחשוב, הם עניין לחיפוש האמת האחת והיחידה. הורגלנו בצדק לגלות סובלנות כלפי עמדות שונות, גישות שונות, העדפות שונות. אבל עלינו להבחין בין דרישה חשובה זו, לבין הכרעה באותם ענייני אמת ושקר שבהם נדרשת הכרה במציאות האובייקטיבית האחת.
יחסים בין-אישיים או חברתיים אינם יכולים להתקיים בלי הכרה משותפת באמת. שני בני אדם אינם יכולים להיות שותפים לאותה השיחה מבלי שהם שולטים באותה השפה. כדי ליצור דיון הם חייבים לקבל על עצמם שימוש במילים שנקבעו והוגדרו טרם בחירתם לשוחח, והם חייבים לקבל על עצמם את משמעותן המוסכמת. באותה המידה הם אינם יכולים לקיים שיח משמעותי על סוגיות שדורשות את התייחסותם המשותפת מבלי הכרה משותפת באמת. למשל, אין אפשרות לדבר על השפעת המדיניות הכלכלית על האבטלה אם אין הסכמה בדבר נתוני האבטלה. אין יכולת לדון בשאלת התגובה הרצויה למגפה אם אין הסכמה בדבר נתוני התחלואה. במאמרה Truth and Politics1 כותבת חנה ארנדט שכאשר בדיון הפוליטי הופכים עובדה לדעה (כאילו, למשל, תמיכת הגרמנים בהיטלר היא עניין של דעה ולא של אמת היסטורית מוחלטת) – מה שעומד על הפרק הוא דבר הרבה יותר חיוני מהמתח הפוליטי בין שני מחנות מנוגדים הפועלים במסגרת אותה מציאות לקדם שתי השקפות עולם שונות. מה שעומד על הפרק הוא ההכרה באותה מציאות עובדתית עצמה. כאשר מציאות עובדתית זו מוטלת בספק, מדובר בבעיה פוליטית מסדר ראשון. כלומר בעיה המאיימת על עצם קיומה של המסגרת הפוליטית ועל עצם האפשרות לנהל דיון פוליטי. ב"דיון פוליטי" כוונתה לכל עניין שדורש הכרעה משותפת או פעולה משותפת של הפרטים בחברה. ללא בסיס משותף של הכרה באמת אחת, חי כל אחד מהפרטים בחברה על אי של מציאות עצמית, חסר יכולת לשתף פעולה עם אחרים, ונדון על כן להתחרות בהם ולהילחם בהם כדי לשמר את תמונת המציאות המדומיינת שבתוכה הוא פועל.
מן האמור לעיל נובע שהכרה משותפת באמת היא חיונית לקיום החברתי. מתבקשת מכך מסקנה כי חברה חפצת חיים חייבת להשקיע משאבים בבירור משותף של האמת, שהוא קודם בזמן ובסדר העדיפויות לבירור המתחים בין תפישות עולם שונות. היכולת לשתף את בני החברה בבירור חקרני שכזה תלויה בכמה מידות שעליה לטפח בקרב חבריה, ושעל חלקן אני מבקש לעמוד עכשיו.
אם כן, מהן התכונות הנדרשות כדי להגיע לאותה אמת?
ראש וראשונה להן – ענווה. הנכונות להכיר באמת עוברת בהכרה בכך שמקומנו בעולם קטן משחשבנו בילדותנו. קטן משהיינו רוצים לחשוב. המציאות אינה מתאימה עצמה לציפיותינו וודאי לא לדרישותינו. סיבה מרכזית לסירוב של אנשים להכיר באמת כפי שהיא במציאות היא חוסר נכונות לקבל מצב שאינו נוח להם. כיוון שהאמת היא חיצונית לנו, קודמת לנו בעולם (לא בהכרח במובן הכרונולוגי) ומשותפת לנו ולאחרים, היא אינה לוקחת בחשבון את רצונותינו או ציפיותינו. לנו לא נותר אלא להתבונן בה ולהגיב אליה. היא הקבוע, אנו המשתנה. אולי האמת המרכזית והנעימה פחות בחיינו היא זו בדבר סופיותם. המבקשים להאמין בצורות שונות של המשך החיים לאחר סופם הארצי, אינם מסתמכים על מציאות נתונה כלשהי, אלא על קושי לקבל את עובדת היותנו בני חלוף וחסרי חשיבות היסטורית של ממש. מעריציו של דונלד טראמפ מסרבים להאמין בכישלונו בבחירות בארצות הברית, כיוון שלשיטתם לא ייתכן שהמציאות לא התאימה עצמה לרצונותיו, או לרצונותיהם. שוב ושוב אנו עדים לתופעה של פוליטיקאים המסרבים לפרוש מן החיים הפוליטיים למרות שברור לכול מלבד להם ולסביבתם הקרובה כי איבדו את תמיכת הציבור. אנו רואים תופעה זו לעיתים גם במסגרות פוליטיות וארגוניות אחרות. גם במקרים כאלה הסירוב להאמין נובע מהקושי לקבל שאנו נכשלים מלשלוט במציאות החיצונית לנו ולכוונה לפי רצונותינו, או אפילו לפי תפישת הצדק שלנו.
ביטחון עצמי. הכוונה כאן אינה להופעה בוטחת, או ליכולת לתבוע באסרטיביות תביעות כאלה ואחרות. הכוונה היא לביטחון בעולם הערכים ובהכרעות האישיות של הבוטח בעצמו. כפי שציינתי לעיל, לעיתים הדרך להכרעות שאינן תוצאה מתחייבת של אמת חיצונית – רצופה בתחנות ביניים שהן עצמן כן כאלה. תופעה נפוצה בשיח הציבורי בימינו היא התעקשות על תיאורים עובדתיים התומכים בהכרעה ערכית, כאילו שזו תלויה בהם, גם כאשר הבסיס האובייקטיבי שלהם במציאות מפוקפק.
אתן כמה דוגמאות:
בתקופה של מחאות רחבות היקף נגד אלימות משטרתית בארצות הברית, עלו בדיון שאלות עובדתיות מגוונות. ראשית, האם יש כלל אלימות יתר של המשטרה כלפי אזרחים שחורים לעומת לבנים? לא חקרתי את הנושא הזה אישית, אולם הוצעו בדיון הציבורי נתונים שנדמים על פניהם כרציניים הטוענים שאין זה המצב. הוויכוח העובדתי שהתעורר סביב נתונים אלו נגזר כולו מערכם בהובלה להכרעה הערכית בדבר הצורך לחזק או להפחית את נוכחות המשטרה בחייהן של קהילות שחורות בארצות הברית. הייתי שותף לוויכוח באחת הרשתות החברתיות, שעלתה בו הטענה הבאה: אמנם ישנה אלימות יתרה, אך היא תוצאה של חיכוך מוגבר בין המשטרה לבין אוכלוסיה שחורה, והחיכוך המוגבר הזה הוא תוצאה של עבריינות מוגברת בקרב שחורים. הטוען זאת הביא נתונים התומכים בטענת העבריינות המוגברת. אחת המשתתפות בוויכוח הגיבה באמירה "אלה נראים לי נתונים של הקו-קלוקס-קלאן". הנתונים, ככל שהצלחתי לבדוק, היו מדויקים. הכחשתם לצורך תמיכה בתוצאה רצויה בוויכוח מעידה על חוסר ביטחון במטען הערכי שמוביל לאותה תוצאה. האם העמדה הערכית צריכה להשתנות בהתאם לנתונים? לעיתים הכרה במציאות מחייבת לשנות הכרעה ערכית, לעיתים היא מחייבת רק לדרוש עוד ועוד במציאות. למשל, מהי הסיבה שבגללה קיימת עבריינות מוגברת בקרב שחורים? ייתכן מאד שהנתונים הם אמיתיים אך הבנה מעמיקה שלהם תראה שאין בהם שום דבר שנוגד דרישה ליחס שוויוני יותר לשחורים, ולמעשה יחס שוויוני שכזה היה מביא להפחתת העבריינות בקרבם.
אפשר ליטול דוגמה אחרת מתחום העינויים בחקירות. אני מתנגד לשימוש בעינויים בחקירות מטעמים מוסריים. תומכי עינויים מבקשים להראות לעיתים כי במקרה כזה או אחר שימוש בשיטות חקירה מפוקפקות הניב מידע שהציל חיי אדם. אם מובא מידע מבוסס שכזה, יהיה זה מעשה לא ראוי להתכחש לו. המעשה הראוי יהיה לבחון אם המידע מחייב שינוי במסקנה, או שמא המסקנה בדבר חובת ההתנגדות לעינויים עומדת גם אם במקרה כזה או אחר האמת היא שהם הצליחו במקום שבו הם כושלים בדרך כלל (למשל בכך שהם מניבים לעיתים הודאות שווא).
עוד דוגמה: הכיבוש הישראלי בשטחים מביא מדי יום לפגיעות חמורות בזכויות אדם של מיליוני פלסטינים. הוא פוגע קשות בחייהם של חפים מפשע רבים, בין אם בגרימה ישירה למותם ובין אם בגרימה עקיפה, למשל בעת מניעת טיפול רפואי על ידי איסורי כניסה לישראל. אלה הן עובדות שלא ניתן להתכחש להן. התומכים בהמשך השליטה הישראלית בשטחים, למשל מתוך אמונה שהדבר מתחייב כדי להגן על ביטחונם של אזרחי ישראל, מפגינים חוסר ביטחון בצדקת עמדתם כאשר הם מבקשים להתכחש למציאות זו, לעמעם אותה או להרחיק אותה מהעין הציבורית. התמודדות עם האמת מצידם מחייבת הכרה במציאות והסבר מדוע למרות ההכרה במציאות הזאת עומדת בעינה המסקנה שראוי להמשיך ולשלוט בשטחים האמורים. ביטחון עצמי של המתדיין מאפשר לו לקבל גם עובדות שאינן תומכות במסקנה שהוא מבקש להוביל אליה, ועדיין לדעת לסלול את הדרך אל אותה מסקנה.
סבלנות ודיוק. האמת היא מורכבת. היא תוצר פעולתם של אינספור אנשים, בעלי חיים, גורמי טבע, נסיבות משתנות – וכל אחד מאלה אף הוא מורכב. תפישת האמת, הכרתה, לא כל שכן הבנתה, הן פעולות שדורשות זמן. די בכך כדי להבין מדוע שיח הרשתות החברתיות התזזיתי והמוגבל כל כך בהיקף החקר והמחשבה שהוא מאפשר, אינו יכול לקדם אותנו כפרטים או כחברה אל האמת. אחזור אל דוגמת הפגיעה בזכויות האדם בשטחים. לפגיעה זו יש היקף מסוים. ייתכן שהיא חסרת תקדים, ייתכן שהיא כמקובל במצבים דומים בעולם (אם היו). ייתכן שהיא במינימום המתחייב מקיומו של כיבוש, ייתכן שהיא הרבה מעבר לכך בגלל העדר ריסון לתופעות הצומחות "בשטח". ייתכן שהיא גורמת אי-נוחות וייתכן שהיא גורמת למקרי מוות של ממש. ייתכן שהיא נובעת מאדישות, ייתכן שמרוע, וייתכן שהיא בלתי נמנעת למרות ניסיונות נאצלים לצמצמה ככל האפשר. ייתכן שהיא תוצר פעולות של הגוף הכובש, וייתכן דווקא של חוסר שיתוף פעולה מצד גורמים מקומיים בשטח. כל האפשרויות האלה ניתנות לבירור עובדתי. לכל השאלות האלה יש תשובות הניתנות להבעה בנתונים, במסמכים, בתיעוד. אלא שהכרת האמת בעניין זה מחייבת למידה. הלמידה מחייבת דחיה של הסיפוק לגבש עמדה נחרצת ולרוץ לספר לחבר'ה. דחיית הסיפוק הזאת עשויה לצמוח רק אצל מי שמכירים בחשיבותם של סבלנות ושל דיוק. הדיוק מחייב גם ביקורת עצמית, בחינה מתמדת של מידע. דיוק הוא גם עניין של שפה. האם השטחים שאני מתייחס אליהם הם כבושים, מוחזקים או משוחררים? האם ייתכן שהם כל אלה גם יחד? אם אמנם כן, יש להבין את המשמעות של כל אחד מהביטויים, ואת האמת שהוא חושף (ודוק, אין מדובר ב"אמיתות שונות"; מדובר באמת אחת שפנים רבות לה והיא נלמדת רק בהבנת שימושי השפה השונים). אין לכחד שהצורך ללמוד ולדייק עלול גם לשתק. הוא עלול למנוע שיח ציבורי, כי אין גבולות לעומק המחקר ולמרחקים שאליהם ניתן ללכת כדי לכבד את האמת והדיוק. "החיים", לימדנו ד"ר סוס, "הם חוכמה של שיווי משקל".
פתיחות, סובלנות ואמון. מכיוון שהאמת היא כל כך מורכבת וכל כך קשה לתפישה, אין שום אפשרות שהכרתה תהיה מאמץ של אדם יחיד. כמעט בכל נושא שהוא, אדם אחד לא יוכל לעולם לאתר את כל המידע הרלוונטי, לאסוף אותו, לעבד אותו, להבין את משמעויותיו. לשם הכרת האמת, כל משתתף בדיון יהיה חייב להסתמך על מידע שמציגים אחרים, וגם להתייחס לאופן שבו הם מציגים את המידע ומפרשים אותו.
הרשימה לעיל היא רשימה חלקית. הכרה באמת מחייבת גם סובלנות לקבלת מידע ופרשנות מצד אחרים, אומץ להכיר במצבים שבהם האמת מחייבת שינויים אישיים ובמצבים שבהם התברר שמה שנדמה לי כאמת אינו כזה, ותכונות נוספות. מטרתי כאן הייתה לעמוד על כך שיש להקדיש מחשבה ומשאבים (חינוכיים בעיקר) כדי לפתח בפרטים בחברה את אותן תכונות ואת אותה הכרה שיאפשרו להם לבסס תמונת מציאות משותפת, תמונה שעליה הם יכולים לקיים מחלוקות ודיונים ערכיים בתוך מעגל חברתי שמעניק משמעות ומסגרת לפועלים בתוכו.
