בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מחפשת ללא הרף כתבות והסברים למה שמסתמן יותר ויותר כבעיה מרכזית של התקופה שלנו: הדיסאינפורמציה, הפייק-ניוז והדיפ-פייקס לגוניהם, או בעברית
1
בסיפור המוכר של הנס כריסטיאן אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", מסופר על מלך אשר היה עסוק אך ורק בלבישת בגדיו ובהצגתם ולא בשום דבר אחר. כאשר
גדי טאוב הוא פובליציסט וסופר ישראלי, דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, ומהמבקרים הבולטים של הפוסט-מודרניזם בישראל.
הימים ימי קורונה. בישראל ובעולם כולו יש ניסיונות מגוונים של ממשלות להתמודד עם הסכנה. אחת הפרקטיקות המרכזיות להתמודדות היא שימוש בקטגוריה המשפטית של "מצב החירום".
הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה
אני מבקש בראשית דבריי לחזור מאה שנה לאחור, לסוף 1919 – ראשית 1920: העולם היה כמרקחה, יחסי הכוחות בין המדינות נמצאו בתהליך שינוי; העתיד יהיה
פרחי העולש הכחולים נפתחים בבוקר וקמלים בצהריים. והמיתוסים נולדים בבוקרה של תקופה וקמלים מייד אחר-הצהריים. המציאות הורגת אותם, אור השמש הבהיר, התפזרות הערפילים, התגלות כל
סיפור גיבורים קדמוני שיבה אל אנשים, אל עלילות גבורה וסבל שליוו את סיפורה של ארץ ישראל, העלתה את השאלה העמוקה בדבר מקומם של המיתוסים בחינוך.
בזמן האחרון נראה לי שבכל פעם שאני מסתכלת ימינה או שמאלה אני מוצאת עוד קהילה, מוסד או ארגון העוסקים ביהדות בישראל, שמאמצים את המילה "ישראלי"
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
