הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה
אני מבקש בראשית דבריי לחזור מאה שנה לאחור, לסוף 1919 – ראשית 1920: העולם היה כמרקחה, יחסי הכוחות בין המדינות נמצאו בתהליך שינוי; העתיד יהיה
פרחי העולש הכחולים נפתחים בבוקר וקמלים בצהריים. והמיתוסים נולדים בבוקרה של תקופה וקמלים מייד אחר-הצהריים. המציאות הורגת אותם, אור השמש הבהיר, התפזרות הערפילים, התגלות כל
סיפור גיבורים קדמוני שיבה אל אנשים, אל עלילות גבורה וסבל שליוו את סיפורה של ארץ ישראל, העלתה את השאלה העמוקה בדבר מקומם של המיתוסים בחינוך.
בזמן האחרון נראה לי שבכל פעם שאני מסתכלת ימינה או שמאלה אני מוצאת עוד קהילה, מוסד או ארגון העוסקים ביהדות בישראל, שמאמצים את המילה "ישראלי"
מתינות בוערת — היש דבר כזה? מילה אחת פירושה איזון, מילה שנייה מבטאת טבע
שיוצא מאיזון — הילכו שניהם יחדיו… "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"?
תשומת הלב למצב החירום התמידי של מדינת ישראל, אין בה רק עדות לסכנה השבה ומבצבצת על קיומו של מנהל תקין המחויב לזכויות אדם; היא גם
המתח בין שמרנות לליברליזם, ההבנה שהקצנה של שניהם היא מסוכנת, והתפקיד שממלאת הדת במערך הזה — הם הזמנה לחשיבה מחודשת בתחום של התאולוגיה הפוליטית —
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.