זֶה הָיָה הַטּוֹב שֶׁבַּזְּמַנִּים, זֶה הָיָה הָרַע שֶׁבַּזְּמַנִּים, זֶה הָיָה עִדַּן הַחָכְמָה, זֶה הָיָה עִדַּן הַטִּפְּשׁוּת, זוֹ הָיְתָה תְּקוּפַת הָאֱמוּנָה, זוֹ הָיְתָה תְּקוּפַת הַסַּפְקָנוּת, זוֹ
אני מבקש לטעון כאן שתי טענות מרכזיות. הראשונה: ללא מחויבות של ממש לערך האמת, לא יכולים להתקיים יחסים חברתיים. ללא מחויבות שכזו בני אדם נדונו
טייס, תא"ל במיל', וחוקר שואה. לחם במלחמת יום כיפור, היה מיוזמי תוכנית "עדים במדים" והוביל משלחות רבות של קצינים בפולין. בארבע השנים האחרונות יצא אמיר
מקובל לחלק את היהודים מבחינה אידאולוגית לקטגוריות "קלסיות" שונות: חרדים-דתיים-חילוניים; אורתודוקסים-קונסרבטיבים-רפורמים; מסורתיים-ליברלים וכדומה. הסיווגים האלה אכן משקפים את המציאות, אך קיימת חלוקה נוספת הרבה יותר
סיפור גיבורים קדמוני שיבה אל אנשים, אל עלילות גבורה וסבל שליוו את סיפורה של ארץ ישראל, העלתה את השאלה העמוקה בדבר מקומם של המיתוסים בחינוך.
בזמן האחרון נראה לי שבכל פעם שאני מסתכלת ימינה או שמאלה אני מוצאת עוד קהילה, מוסד או ארגון העוסקים ביהדות בישראל, שמאמצים את המילה "ישראלי"
לפני כיובל שנים פרסם "הקיבוץ הדתי" נוסח "על הניסים" ליום העצמאות,[1] בדומה לתפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה ובפורים בתפילת עמידה ובברכת המזון. אף שהרב שלמה
הכנסת יסודות החשיבה הקווירית אל השיח הכללי יכולה לשמש כגורם מרפא לשיח, שכן הוא איננו דורש מן התודעה להגדיר את עצמה בהתאם להבניות המגדריות. בשיח
הרוב השקט אינו מקבל את תשומת הלב הראויה לו ואינו מוערך דיו. הרוב השקט אינו משנה מציאות בכך שהוא בועט בדלי; הוא משנה את המציאות
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
